כשד"ר יובל שטייניץ פרש מהחיים הפוליטיים ומונה ליו"ר רפאל, הוא מן הסתם לא חשב שבתוך חודשים לא רבים, המוצרים והפיתוחים של החברה הזאת יעמדו למבחן אש אינטנסיבי בשדה הקרב של עזה, בחזית הלבנונית ולמעשה בכל רחבי הארץ. הוא מן הסתם גם לא ניחש שהמתקנים של רפאל עצמם יהיו מטרה לעשרות טילי חיזבאללה – כך לפי הצהרותיו של ארגון הטרור. והוא לא היה יכול לשער שמדינה שלמה תישא עיניים אל המעבדות ופסי הייצור של החברה, ותחכה שיספקו לה עוד פתרונות ושכבות הגנה מפני המתקפות מדרום, מצפון וממזרח.
ה"מוצר" המוכר ביותר של רפאל בשנה האחרונה הוא כמובן כיפת ברזל. "המערכת הזאת הצילה חיים של מאות ישראלים, ונתנה למדינה את היכולת להמשיך לתפקד, למרות האזעקות", אומר לנו ד"ר שטייניץ. "זה סוס העבודה המשמעותי ביותר של היירוטים. במלחמה ירו עלינו 33 אלף טילים במסלול בליסטי, ובלי כיפת ברזל היה פה מרחץ דמים, אי אפשר היה לצאת מהבית במשך שבועות".
ועם כל הכבוד לכיפה, לאחרונה מדברים יותר ויותר על מערכת יירוט מבוססת לייזר, "מגן אור", שלפי הפרסומים אמורה לצאת מהמפעלים שלכם בתוך זמן לא רב, ולשדרג את היכולת שלנו להתגונן מפני טילים וכטב"מים. עד כמה היא קרובה למבצעיות?
"אני כמובן לא יכול להגיב לכל מיני פרסומים, אני כן יכול לומר שרפאל השיגה פריצת דרך ראשונה מסוגה בעולם בנושא של יירוט באמצעות לייזר. קבוצה של חוקרים ומדענים כאן המציאה מנגנון שנקרא 'אופטיקה אדפטיבית', אופטיקה שמתאימה את עצמה. כשמשגרים קרני לייזר יש התערבות של האוויר שיוצרת תזוזה והתאבכות שלהן, ולכן ככל שהמטרה רחוקה יותר, הקרן מתפזרת ונעשית יעילה פחות. האמריקנים והבריטים לא הצליחו להגיע ליירוט מטרות נעות בטווחים של יותר מ־200 עד 300 מטרים, אבל אנחנו באמצעות מנגנון האופטיקה האדפטיבית שברנו את המחסום הזה.
"מה שאנחנו עושים זה לפצל את הקרן היסודית למספר רב מאוד של קרניים קטנות. המערכת משגרת את כולן לעבר המטרה, אבל נותנת לכל אחת אפיון שונה מעט. חלקן לא יפגעו בכלל בטיל כי האוויר יזיז אותן, חלק יפגעו אבל לא באזור הנכון מבחינתנו, ואחת או שתיים יפגעו בטיל בנקודה שמתאימה כדי לפוצץ אותו. בשלב הזה אנחנו מאתרים את הקרן שפוגעת במטרה בצורה הטובה ביותר, ובמהירות הבזק מכוונים את כל הקרניים לפי הקרן הזאת. גם אחר כך אנחנו ממשיכים לתקן את הקרן לפי הפגיעה שאנחנו רואים. בניסויים שעשינו כבר לפני שלוש שנים, הפלנו בשיטה הזאת טילים, פגזים ארטילריים ופגזי מרגמה ממרחק של עשרה קילומטרים. את המערכת המבצעית הראשונה אנחנו נמסור לצה"ל לקראת סוף השנה הזאת".
המערכת החדשה, אומר שטייניץ, תשנה את כללי המשחק משום שהיא תהפוך את המשוואה הכלכלית של הרקטות. "היתרון הראשון הוא הגברת היעילות: יש מטרות שקל יותר ליירט בלייזר ויש כאלו שמתאימות יותר לכיפת ברזל, וכאשר המערכת תהיה מבצעית אפשר יהיה לבחור איך ליירט כל מטרה. אבל המהפכה הגדולה היא העלות. המחיר של שיגור אחד ממערכת כיפת ברזל הוא בסביבות 70־80 אלף דולר. בקלע דוד העלות היא באזור 700 אלף דולר, בחץ זה כבר 3־4 מיליוני דולרים, ובטילים האמריקניים מדובר על 10 מיליונים לכל מיירט. בלייזר המחיר של יירוט הוא שלושה דולרים – עלות החשמל הדרוש לייצור הקרן. זאת אומרת שהטילים של חמאס וחיזבאללה, בפעם הראשונה, יהיו יקרים יותר באופן משמעותי ממחיר היירוט. הארגונים האלה משגרים לטווח הקצר והבינוני טילים פשוטים, אבל זה בכל זאת עולה להם בין 5,000 ל־10,000 דולר לטיל.
"ללייזר יש עוד יתרון, לא פחות חשוב: הוא יוכל לחסוך חלק מהאזעקות. בשימוש בכיפת ברזל, הטיל שמשוגר אלינו והמיירט נפגשים באמצע הדרך, ואילו יירוט לייזר יוצא לדרך במהירות האור. הוא מתחיל תוך כמה מיליוניות השנייה, והטיל אמור ליפול כעבור שניות ספורות כשהוא עוד מעל עזה. קרן האור מגיעה אל המטרה באפס זמן כמעט, ולכן לפני שמפעילים אזעקה אנחנו יכולים לחכות ולראות אם היירוט הצליח. אם הוא לא עבד – עדיין יישאר זמן גם לשגר מיירט כיפת ברזל וגם להפעיל את האזעקות. זו פריצת דרך עולמית. במשך חמישים־שישים שנה כל המעצמות מנסות לפתח נשק לייזר, ובעקבות ההישג של רפאל, אנחנו היחידים בעולם שמחזיקים מערכת ליירוט ממרחקים כאלה".
הכור הסורי נחשף
"כאשר הצבא הפלשתיני יפלוש למרכז הארץ", זו הייתה כותרת מאמר שפורסם בכתב־העת "נתיב" בשנת 1998, בחתימתו של ד"ר יובל שטייניץ – אז מרצה לפילוסופיה כבן 40, איש שמאל לשעבר שעשה את דרכו לחוגי הימין. שטייניץ אומנם לא חזה שם במדויק את מתקפת 7 באוקטובר, אך יש קרבה מצמררת בין התרחיש ששרטט ובין אירועי היום הנורא שחווינו לפני 16 חודשים. מדהים לא פחות הדמיון בין ההצעות שהפילוסוף הצעיר הניח כבר אז על השולחן, ובין הלקחים שצה"ל מפיק ממש בימים אלו מהמתקפה הקשה ומתוצאותיה הרות האסון.
"אני עוד זוכר את השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. הן היו קשות מאוד. עכשיו המלחמה הרבה יותר ארוכה, אבל כלכלת ישראל עומדת באתגרים בצורה טובה הרבה יותר. חלק מזה קשור למהלכים שנעשו בתקופתי ובעיקר מה שעשינו בתחום הגז. מדינת ישראל ניצלה בזכות מתווה הגז"
"כשהצבא הפלשתיני יפלוש" הוא גם שמו של הפרק ה־21 מתוך 23 בספר "הקומדיה הממשלתית", ספרו החדש של ד"ר שטייניץ. כשמאחוריו יותר משני עשורים של קריירה מרשימה בכנסת ובממשלה, הוא מגיש לקוראים תמונה רחבה, ספק־משעשעת ספק־מדאיגה, של הפוליטיקה הישראלית ומערכת היחסים שבין ממשלה, צבא, תקשורת וחברה. הספר עוסק אומנם באירועים מעברו האישי, אך כמו ששטייניץ מקפיד להדגיש, לא מדובר באוטוביוגרפיה: הסוגיות שעולות מהסיפורים הופכות אקטואליות יותר מיום ליום.
כזה הוא למשל סיפורה של ועדת החקירה לבחינת כשלי המודיעין הישראלי בעיראק ובלוב – סיפור שמקבל ממד עכשווי בימים אלה, כשנושא ועדת החקירה הממלכתית לאירועי 7 באוקטובר עומד במרכזה של מחלוקת פוליטית. את הוועדה ההיא יזם שטייניץ בתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, ובכך עורר עליו את זעמה של הצמרת הצבאית, למרות הצהרתו המפורשת שלא יהיו מסקנות אישיות ולא ייערפו ראשים. כדי להבין מדוע הוקמה הוועדה צריך לחזור אל מלחמת המפרץ השנייה (2003), שהביאה להפלתו של סדאם חוסיין, שליט עיראק. למלחמה ההיא יצאה ארה"ב לאחר ששירותי הביון שלה קבעו שסדאם ממשיך להחזיק נשק להשמדה המונית.
"כל שירותי המודיעין בעולם הסכימו שבעיראק ישנם טילים בעלי ראש כימי", אומר שטייניץ. "סדאם חוסיין התחייב אחרי מלחמת המפרץ הראשונה להשמיד את כל הטילים הבליסטיים ואת הנשק הכימי שלו, והטענה הייתה שהוא לא עשה את זה, אלא השאיר לעצמו עד מאה טילים כאלה. האמריקנים והבריטים חשבו ככה, וגם אנחנו, אלא שמבחינתנו הייתה לזה משמעות הרבה יותר חמורה: החשש היה שאם עיראק תותקף, היא תשגר אלינו טילי סקאד. מדינת ישראל נערכה לזה, ובצדק. ייצרנו מיליוני ערכות אב"כ וחילקנו אותן לאוכלוסייה, גייסנו מילואים למודיעין ולפיקוד העורף, הבאנו סוללות 'פטריוט' מגרמניה – טיל החץ לא היה מבצעי עדיין. מטוסי חיל האוויר פטרלו בשמי המדינה למקרה שמטוסי אויב יתקרבו לכאן, ויחידות מיוחדות של צה"ל אפילו התאמנו לקראת פעולה להשמדת הטילים בשטח עיראק.
"בסוף התברר שלא דובים ולא יער. האמריקנים לא מצאו בעיראק אפילו טיל אחד או מכל אחד של נשק כימי. בקיצור, טעות קולוסאלית של כל שירותי המודיעין במערב – הסי־איי־איי, ה־MI6, וגם אמ"ן והמוסד שלנו. כולם טעו והטעו מדינה שלמה, וכך גרמו לה להתכונן לאירוע שלא יכול היה לקרות. זו הייתה אומנם הערכת־יתר, אבל בעיניי אין הבדל בין שגיאה כזו להערכת־חסר. לכן החלטתי להקים ועדת חקירה בתוך ועדת החוץ והביטחון. זו הייתה החלטה מאוד לא שגרתית, ראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל. הוועדה עסקה גם בלוב אבל המוקד היה עיראק".
במערכת הביטחון, כאמור, התנגדו נחרצות לרעיון. "החשש שלהם היה שאנחנו נתחיל לחפש אשמים ונמליץ להדיח קצינים. אני הבהרתי מראש שזו ועדת חקירה להפקת לקחים, ולא לחיפוש והצבעה על אשמים. אלה שני סוגים שונים של ועדות חקירה, ואני רואה ניגוד בין שתי המשימות. אם אתה מחפש אשמים, הוועדה הופכת לבית משפט, וכל אחד מהמתייצבים לפניה עסוק בלהקל את משא האחריות מעצמו ולהעביר כמה שיותר אחריות לאחרים. בוועדה כזאת יש גם עורכי דין, מניפולציות וכל התופעות שאנחנו מכירים. בכלל, אם עומד מולנו אדם טוב, שהתקדם מתפקיד לתפקיד כי הוא כנראה היה טוב, ויום אחד הוא טעה – אני לא מאמין שזו סיבה לסיים את הקריירה שלו ולהדיח אותו, גם אם הטעות הובילה לתוצאה טרגית, אלא אם כן זו רשלנות פושעת ממש.
"הם לא האמינו לי. הם היו בטוחים שהתקשורת תרצה דם, תלחץ עליי לחפש ולמצוא אשמים, ותגיד שבלי להוקיע את האחראים זו לא ועדה רצינית. אני טענתי בדיוק להפך. המוסד בראשותו של מאיר דגן שיתף פעולה איתי מיד, לצה"ל לקח חודשים עד שהם קיבלו את הדין. לפני כן הם ניסו להילחם בכל הכוח, טענו שכל הקצינים באמ"ן לא עובדים אלא רצים לחפש עורכי דין, מחשש מתוצאות החקירה. רק אחרי מאבק ממושך הם התחילו לשתף פעולה עם הוועדה".
בסופו של דבר, משוכנע שטייניץ, תרומתה של הוועדה הזאת לביטחון הלאומי של ישראל הייתה עצומה – "דווקא משום שהיא הייתה ממוקדת בהפקת לקחים. בעקבות העבודה שלה נעשו שינויים במערך המודיעין. אחת ההמלצות שלנו הייתה להקים בחיל המודיעין תוכנית מצוינות בסגנון 'תלפיות', ובאמת שנתיים אחר כך הוקמה 'חבצלות'. זו רק דוגמה אחת. חלק מהדברים אסור עדיין לספר, אבל כבר הותר לפרסום שהוועדה הזאת היא שהצביעה על קיומה של תוכנית הגרעין של סוריה. זה סיפור מדהים שאני מביא בספר בפירוט. שירותי המודיעין של ישראל, בסיוע הכתבים הצבאיים, מעלימים עד היום את העובדה הזו מהציבור, ועושים הכול כדי לטשטש את העובדה שתוכנית הגרעין הסורית נחשפה בזכות הוועדה שלנו".
הסיסמה שכולם למדו ושכחו
הוועדה ששטייניץ גאה בה עסקה בסוגיית כשל ההתרעה; אני תוהה באוזניו האם זה צריך להיות המוקד העיקרי בחקר אירועי 7 באוקטובר. שב"כ ואמ"ן החמיצו אומנם את ההכנות של חמאס לפעולת "מבול אל־אקצה", אבל נראה שאותו יום מלמד אותנו שעם התרעות או בלעדיהן, תמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שהאויב יפתיע אותנו ולהיערך פיזית בהתאם, בהגנה ובהתקפה.
"במאמר 'כאשר הצבא הפלשתיני יפלוש למרכז הארץ' הזהרתי מתסריט בדיוק כמו זה שחווינו ב־7 באוקטובר", אומר שטייניץ. "אני אגב חששתי שזה יתפרץ לא רק מעזה, אלא גם מקלקיליה, טולכרם, שכם, ג'נין וחברון. כתבתי שם במפורש שאי אפשר לסמוך על כך שתהיה לנו התרעה מודיעינית לפני אירוע כזה, כי תמיד יש הפתעות. כשאתה מסתכל על היסטוריה צבאית, מימי יוון העתיקה ועד ימינו אלה, אתה רואה שהצדדים בכל קונפליקט הצליחו להפתיע זה את זה, וגם הצד שנהנה מעליונות טכנולוגית ומודיעינית, הופתע מפעולות יריבו. אין חסינות בנושא הזה. לכן אתה צריך לנסות לא להיות מופתע, ויחד עם זאת להיערך כך שאם תופתע, תספוג רק מכה ולא מפולת".
"אמ"ן והמוסד טעו לגבי עיראק והטעו מדינה שלמה. בעיניי אין הבדל בין שגיאה כזו להערכת־חסר, ולכן החלטתי להקים ועדת חקירה בתוך ועדת החוץ והביטחון. הבהרתי למערכת הביטחון שזו לא ועדה לחיפוש אשמים, אבל הם לא האמינו לי. הם היו בטוחים שהתקשורת תרצה דם"
על העיקרון הזה עמד שטייניץ עוד לפני 7 באוקטובר, ויש לו הוכחות לכך. "אספר לך סיפור. ב־6 באוקטובר 2023 התראיינתי לפודקאסט של נדב פרי על רומאן בדיוני שכתבתי, 'לא יהיה לנו לאן לחזור'. בפתח הריאיון נדב אמר לי: 'באנו לדבר על הספר שלך, אבל היום מציינים חמישים שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. כמי שכיהן הרבה שנים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בממשלה ובקבינט – הפתעה כמו זו של יום הכיפורים לא יכולה לקרות לנו היום, נכון? כבר למדנו את הלקח'. עניתי לו: 'נדב, אין חסינות מפני הפתעות מודיעיניות'. הוא שאל שוב: 'אז יכולה לקרות לנו הפתעה כמו ב־1973?', ואני עניתי 'אפילו מחר בבוקר'.
"הפרק ההוא נגנז. כשבאתי להתראיין פעם נוספת, כמה חודשים אחר כך, נדב השמיע את ההקלטה. וכן, זו האמת. אף אחד לא חסין בפני התהליך שנקרא 'הרגלה'. אתה חושש ממשהו, אבל הוא לא קורה פעם אחת, ופעם שנייה, ושלישית ורביעית, ואז בפעם החמישית אתה חושב שזה כבר לא יקרה. אתה אומר לעצמך ששוב הדליקו את הסימים רק לצורך תרגיל, או ששוב עורכים אימון מעבר לתעלה, והרי אלו שהזהירו בפעמים הקודמות טעו ויצאו מטומטמים, ואלו שאמרו שזה שום דבר – צדקו לכאורה. סיפור קלאסי של 'זאב זאב'. השטח צועק אבל הזאב לא בא, ואז כשהוא מגיע אתה לא מוכן. אני תמיד אומר לראש אמ"ן: תעשה טובה גדולה למדינת ישראל אם תצהיר שאתה לא מסוגל להבטיח התרעה מפני מלחמה. תגיד שאתה תשתדל להתריע, אבל אתה לא חסין מפני הפתעות".
אז זה הלקח שלך מ־7 באוקטובר?
"אם אני צריך להסיק שתיים־שלוש מסקנות מהיום ההוא, אז הראשונה היא שתמיד צריך להניח שיכולות להיות הפתעות. גם אם יש לך אמצעי האזנה וגילוי הכי טובים, וסוכנים במקומות הכי רגישים, אתה לא חסין. שנית, תמיד חייב להיות קו שני. לא יכול להיות שיש לך רק קו ראשון, ואתה יוצא מנקודת הנחה שהאויב לא יצליח לעבור אותו. כולנו מכירים את הסיסמה 'קו המגע לעולם ייפרץ', לומדים את הכלל הזה בקורס קצינים ובפו"ם, אבל בפועל אף אחד בצה"ל לא לוקח אותו ברצינות. זה אגב מה שקרה גם במלחמת יום כיפור: צמרת צה"ל יצאה מנקודת הנחה שאין סיכוי שקו בר־לב ייפרץ. אמרו שלכל היותר תהיה חדירה מצומצמת מאוד, אבל לא פריצה רצינית.
"החשיבה צריכה להיות שאם מתרחשת קטסטרופה בקו הראשון, יש קו הגנה נוסף שיכול לייצב את המצב, לתחם את האירוע, לבנות חסימות. למשל, אם הורידו לך את כל אמצעי ההתרעה והמצלמות על גבול עזה, יש לך תרנים שנמצאים שבעה קילומטרים משם ומסתכלים על כל האזור. אם שמת מפקדה 500 מטרים מהגבול במקום כמה קילומטרים אחורה – כי מפקדה כמו אוגדת עזה לא צריכה להיות על הגדר וגם לא 500 מטר משם, אלא לפחות 3־4 קילומטרים בעורף, אבל נניח שזה המצב – אתה צריך שתהיה לך לפחות עוד מפקדה בעומק, שמסוגלת לקחת פיקוד ולהכווין כוחות.
"דבר שלישי, ראינו שבכל יישוב שכיתת הכוננות שלו הצליחה לעלות על ציוד ולהגיע לכלי הנשק בזמן – המחבלים נבלמו. כיתות כוננות קטנות יחסית הצילו יישובים שלמים. אז לא יכול להיות שחיילים בבסיסי צה"ל לא יודעים להגן על עצמם. לא יכול להיות שחיילים עוברים טירונות של שלושה שבועות בלבד, שיורים בה 12 כדורים. אני לא אומר שאנשי מודיעין, תצפיתניות, אנשי תחזוקה וטבחים צריכים כולם להיות רובאי 07 כמו לוחמי גולני וצנחנים, אבל אתה חייב שכל חייל ידע באמת להשתמש בנשק. תעשה לו טירונות של חודשיים, שבה הוא ילמד גם ללכת עם חגור, לתפוס מחסה, לירות במגוון מצבים. צבא שאמור להגן על היישובים האזרחיים שסביבו, צריך קודם כול להיות מסוגל להגן על עצמו. אלו דברים שתבעתי כשהייתי יו"ר ועדת החוץ והביטחון, וזה אלמנטרי בעיניי, בדיוק מהסיבה שדיברנו עליה: אתה לא יכול לסמוך על המודיעין שיעניק לך חסינות מפני הפתעות".
מה שהאויב לא יכול לקנות
שטייניץ, 66, נשוי לשופטת בית המשפט העליון גילה כנפי־שטייניץ ואב לשלושה. הוא כיהן כחבר הכנסת משנת 99' עד 2022, ואז מונה כאמור ליו"ר החברה הממשלתית "רפאל מערכות לחימה מתקדמות", שאותה הוא מגדיר כמובילה בעולם מהבחינה הטכנולוגית. את השאיפה הישראלית למצוינות בתחום הזה תולה שטייניץ במורשת בן־גוריון: "זה היה החזון שלו כשהוא הקים את חיל המדע כבר בעיצומה של מלחמת השחרור. החיל הזה הפך בשנות החמישים ליחידת סמך במשרד הביטחון שנקראה רפא"ל (רשות לפיתוח אמצעי לחימה). הניתוח של בן־גוריון אמר שלא נוכל לשנות את העובדה שאנחנו קטנים, גם גאוגרפית וגם דמוגרפית וגם במחצבים ובנפט, ולכן הדרך היחידה לאזן את המשוואה מול אויבינו היא השגת עליונות טכנולוגית ברורה וחד־משמעית, בעיקר בנושא הביטחון הלאומי. זה החזון של רפאל – לייצר עליונות טכנולוגית לא רק כלפי האויבים שלנו, אלא כלפי כל העולם, כך שהאויבים לא יוכלו לקנות את מה שפיתחנו לעצמנו. הם יוכלו אולי לקנות מטוסי אף־16 כמונו, אבל כשמטוס כזה נוחת בישראל, הוא משודרג במערכות של רפאל ושל תעשיות ביטחוניות מתקדמות נוספות, והופך למשהו אחר. יש לו טילי אוויר־אוויר של רפאל, חימוש אוויר־קרקע מתקדם מתוצרת רפאל והתעשייה האווירית, קסדות מתקדמות שפותחו באלביט, מערכות מודיעין ולוחמה אלקטרונית מתוצרת חברות ישראליות ומכ"ם משופר שאנחנו משווקים לו. ככה אף־15 או אף־16 שלנו הם למעשה כמה רמות מעל אותו מטוס שנקנה בידי מצרים או סעודיה. זה מימוש החזון של בן־גוריון".
בעקבות הניסיונות להטיל אמברגו נשק על ישראל, היו כאן מי שקראו לפעול להשגת עצמאות מוחלטת בייצור אמצעי לחימה. זה אפשרי?
"אין עצמאות מוחלטת. אפילו מעצמות גלובליות כמו ארצות הברית, רוסיה או סין קונות ממדינות אחרות חלק ממערכות הנשק, מהציוד ומחומרי הגלם של התעשיות הצבאיות שלהן. ארה"ב למשל רוכשת מאיתנו כיפת ברזל, מעילי רוח לטנק 'אברמס' ומערכות ניווט 'לייטנינג' למטוסים. רוב הפודים (מערכות חיצוניות שמתחברות למטוס – ש"פ) של מטוסי הקרב האמריקניים הם מתוצרת רפאל, ואת הקסדות הם קונים מאלביט. תמיד יש שותפות עם איזו חברה אמריקנית שמייצרת גם היא חלק מהרכיבים.
"מדינה קטנה כמו שלנו לא יכולה לעבוד אחרת – אם אתה לא תקנה מאף אחד, אף אחד גם לא יקנה ממך. אנחנו מוכרים למשל טילי נ"ט 'ספייק' ל־43 מדינות. מכרנו עד היום, כולל הזמנות, מעל 60 אלף טילים טקטיים לכל מדינות המערב. זה הביא לנו הכנסות של מיליארדים, שבעזרתן פיתחנו את הדגמים המתקדמים יותר. אם היינו מוכרים את הספייק רק לצה"ל, לא היו לנו תקציבים לפתח את כל הדורות של הטיל, וצה"ל היה מקבל טילים מתקדמים פחות. כך שגם לטובת צה"ל, לא נכון שנתנהג כאילו אנחנו על אי בודד. כמו בהיי־טק כך גם בביטחון – אם אתה רוצה להצטיין, אתה חייב להיות חלק מהשוק העולמי. יש אולי קווי חימוש מרכזיים שבהם אתה תרצה יכולות ייצור משמעותיות בתוך הארץ, כמו פצצות אוויר־קרקע, פגזים לטנקים ולתותחים וכדומה, כדי לא להיות פגיע. אבל גם לקווי הייצור האלו אתה תצטרך כמובן להביא חומרי גלם מחו"ל, כך שבכל מקרה אין עצמאות מוחלטת".
"לא יכול להיות שחיילים בבסיסי צה"ל לא יודעים להגן על עצמם. לא יכול להיות שחיילים עוברים טירונות שיורים בה 12 כדורים בלבד. אני לא אומר שאנשי מודיעין, תצפיתניות, אנשי תחזוקה וטבחים צריכים כולם להיות רובאי 07, אבל אתה חייב שכל חייל ידע באמת להשתמש בנשק, לתפוס מחסה, לירות במגוון מצבים"
הטענות לפשעי מלחמה בעזה וההליכים נגד ישראל בהאג ובמדינות באירופה גררו פגיעה בייצוא הביטחוני?
"יש השפעה בשוליים. מצד אחד בחלק מהמדינות היו לחצים פוליטיים לא לעשות עסקים עם ישראל, אבל מצד שני המלחמה הזאת הוכיחה את עליונות מערכות הנשק שלנו – כיפת ברזל, קלע דוד, חץ, טילים טקטיים, רחפנים ועוד. כולם מסתכלים בהתפעלות על היכולות המדעיות והטכנולוגיות של ישראל, וגרף ההזמנות שלנו עולה בתלילות".
כשר אוצר לשעבר, איך אתה רואה את מצבה של הכלכלה הישראלית נכון להיום, בצל המלחמה?
"לולא המלחמה המצב היה כמובן טוב יותר, אבל לנוכח המערכה הארוכה, הקשה והמורכבת שאנחנו מצויים בה, היה אפשר לצפות לפגיעה הרבה יותר חמורה. הערכה של האקונומיסט שפורסמה לא מזמן דירגה את ישראל ככלכלה השישית בעוצמתה במערב כרגע, וזה היה עוד לפני הפסקת האש בעזה. זה מפתיע מאוד, שבעיצומה של מלחמה מדרגים אותך במקום גבוה כל כך מתוך ארבעים מדינות העולם המפותח. זה מראה שיש פה עוצמה כלכלית ודינמיקה של היי־טק והשקעות שלמרות המלחמה לא נפסקו.
"המלחמה עולה לנו מאות מיליארדים – בהוצאות הלחימה עצמה, בפיצויים למשפחות החללים ולפצועים, בהחזקת המפונים בצפון ובדרום ועוד ועוד. מאות מיליארדים שאפשר היה להשקיע בדברים אחרים. ולמרות זאת אנחנו רואים שהפגיעה הכלכלית חריפה פחות ממה שהיה ניתן לחשוב. אני עוד זוכר את 10־12 השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. הן היו קשות מאוד – אבטלה, אינפלציה שהלכה והאמירה. עכשיו אנחנו רואים מלחמה הרבה יותר ארוכה, אבל כלכלת ישראל שונה, והיא עומדת באתגרים בצורה טובה הרבה יותר. אני חושב שחלק מזה קשור למהלכים שנעשו בתקופתי: התקציב הדו־שנתי, הכנסת ישראל ל־OECD ובעיקר מה שעשינו בתחום הגז. חסכנו למדינת ישראל קרוב ל־500 מיליארד שקלים במחירי האנרגיה. כל אירופה נמצאת היום במשבר כלכלי מסוים בגלל מחירי האנרגיה, ואילו מדינת ישראל ניצלה בזכות מתווה הגז".
מנגנון השמדה עצמית
ספרו הקודם של שטייניץ, "לא יהיה לנו לאן לחזור", ראה אור כאמור זמן קצר לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל. הוא החל לכתוב אותו ביולי 2022, מיד לאחר שהודיע כי לא יתמודד בבחירות לכנסת ה־25. "בצהריים הודעתי שאני פורש מהפוליטיקה, ובערב התיישבתי לכתוב. זה מותחן בדיוני שעלילתו מתרחשת בעוד עשרים שנה. קבוצת מדענים יוצאת לחלל ומגלה שמאיץ חלקיקים ענק, שנמצא באותו זמן בתהליך הקמה על פני כדור הארץ, ישמיד את הכוכב שלנו ויהפוך אותו לחור שחור. אבל מאחר שהם נעים במהירות האור, וכבר אין להם תקשורת עם כדור הארץ, הם מנסים לחזור בזמן כדי להזהיר מפני הפעלת המאיץ. הטענה בבסיסו של הרומאן הזה היא שבכל ציוויליזציה יש מנגנון השמדה עצמית. אני קורא לזה מנגנון מגדל בבל. אתה בונה את עצמך, מתקדם טכנולוגית ומדעית, אבל בנקודה מסוימת אתה עושה שגיאה שהורסת הכול. וזה יכול לקרות גם לאנושות כולה.
"היום מדברים על בינה מלאכותית שתשתלט עלינו ותשמיד אותנו, או על ההתחממות הגלובלית. בעבר דיברו על מלחמה בין המעצמות שתגרום לחורף גרעיני, או על נגיף שיהונדס באיזו מעבדה. ואצלי בספר זה חור שחור שנוצר במאיץ חלקיקים, ומכווץ את כל כדור הארץ לדייסת חלקיקים בגודל של תפוז".
מה הביא אותך לכתיבת "הקומדיה הממשלתית"?
"התחלתי לכתוב את הספר הזה עוד לפני שעזבתי את הפוליטיקה. הליכוד היה אז באופוזיציה, ואני כבר לא הייתי שר. באופוזיציה אתה בדרך כלל די משתעמם, אז היה לי זמן לשבת ולהיזכר בהרבה דברים, וניצלתי את התקופה של ממשלת בנט־לפיד כדי לכתוב. אבל האמת היא שתמיד רציתי להעניק לציבור מבט עומק על הפוליטיקה הבלתי אפשרית שלנו ולהציג את מה שמתרחש בה מאחורי הקלעים. אני רואה בה הרבה צדדים חיוביים, אבל גם המון דברים שליליים שלא יעלו על הדעת. חשוב להבין כמה קשה להזיז דברים במדינת ישראל, ומצד שני צריך לדעת שאם אתה באמת מתעקש לחולל רפורמות ומהפכות, אתה יכול להצליח. חשוב להכיר גם את כל הבעייתיות של יחסי צבא־מדינה בישראל. בגדול, הצבא לא סופר את הדרג המדיני, לא את הממשלה ולא את הכנסת. המצב הזה לא תקין מבחינה דמוקרטית, ופוגע בביטחון הלאומי.
"רציתי להראות גם איך היסטריה תקשורתית־ציבורית יכולה להוביל אותך למקומות הזויים. בפרק 'הסיפור המופלא על האבטלה שבוטלה' אני מתאר איך מדינה שלמה השתגעה במשך שלושה־ארבעה חודשים, נכנסה לפאניקה ולדיכאון, והכול בגלל נתונים שלא הובנו נכון ויצרו מצג של אבטלת המונים. זה הגיע עד כדי כך שסוכנויות דירוג האשראי כבר דרשו הסברים ושקלו להוריד את הדירוג של ישראל, ואז הגיעו הנתונים המלאים, והתברר שהאבטלה דווקא ירדה בצורה חדה. הרושם הציבורי יכול להיות מוטעה לחלוטין בגלל תקשורת לא מספיק רצינית ולא מספיק אחראית, וגופים שמחפשים ביקורת לשמה".
כמו ספריו הקודמים של שטייניץ, ובראשם "הזמנה לפילוסופיה" שנמכר עד היום בכ־100 אלף עותקים, גם "הקומדיה הממשלתית" כתוב בצורה בהירה ונעימה לקריאה. "זה ספר רציני שמצביע על הכשלים והבעיות שמלווים אותנו, אבל השתדלתי לעשות זאת בצורה הומוריסטית. הפוליטיקה היא דבר קשה, אבל תמיד ראיתי אותה גם מזווית מלאה הומור. יש בה הרבה מצבים אבסורדיים או קומיים".
אתה מתגעגע לפוליטיקה?
"אענה לך כמו שמעון פרס: כן ולא. מבחינה אמיתית, רגשית, התשובה היא לא. שירתי 23 שנים וחצי בכנסת, מתוכן 12 שנים וחצי כשר בממשלה. זה הרבה. אתה משלם מחירים לא קלים, אישיים ומשפחתיים. יש פרסומים בתקשורת, שחלקם חסרי בסיס אבל פוגעים מאוד, ויש הפגנות מול הבית, שזו בעיניי תופעה מסוכנת. הפגנות הן ביטוי של דמוקרטיה, אבל הפגנות מול משפחה של איש ציבור, מול הבית הפרטי שלו, זו אלימות, לא הבעת דעה. כל הצדדים עושים את זה, גם הימין וגם השמאל.
"לא יכולה להיות עצמאות מוחלטת בייצור נשק. אם אתה לא תקנה מאף אחד, אף אחד גם לא יקנה ממך, ולא יהיו לך הכנסות שבעזרתן תפתח דגמים מתקדמים יותר. יש אולי קווי חימוש מרכזיים שבהם אתה תרצה יכולות ייצור משמעותיות בתוך הארץ, אבל גם להם אתה תצטרך להביא חומרי גלם מחו"ל"
"הפוליטיקה קשה גם בגלל התחרות התמידית עם חבריך למפלגה, בעיקר במפלגה שמקיימת פריימריס. השרירותיות הזאת, שבה יום אחד אתה שר ולמחרת אתה יכול להפסיק להיות אפילו חבר כנסת, והתחושה שהציבור כל הזמן מתבונן בך, גם כשאתה קופץ למים בבגד ים – אלה דברים לא פשוטים".
עד עכשיו הבנתי למה לא, ולמה כן?
"חשתי המון סיפוק בפוליטיקה. בכל נושא מצאתי גם עניין מעשי וגם עניין אינטלקטואלי־אקדמי. למדתי בכל תפקיד. כשר האנרגיה למדתי על הגאולוגיה של מדינת ישראל ושל הים התיכון, על חיפושי נפט וגז ועל שוק האנרגיה הבינלאומי. כשהייתי שר אוצר למדתי על מאקרו כלכלה, איך מתפתחת הכלכלה העולמית, איך מתפתחת כלכלה מדינתית, מה המשמעות של יחסי סחר בינלאומיים. בכל יום מצאתי את עצמי לומד, וזה היה מעניין בצורה בלתי רגילה, וגם נתן תחושת סיפוק עצומה. כך למשל כאשר גיליתי את הכור בסוריה – ואני יכול להגיד בחוסר צניעות שאני הראשון במדינת ישראל שהצביע, באופן ברור, על האפשרות של פרויקט גרעין סורי. הראשון שאמר שזה קורה לא רק בעיראק אלא גם בסוריה, בניגוד לעמדתם הנחרצת של אמ"ן והמוסד, שטענו שאין כלום. גם האמריקנים והבריטים טענו שאין כלום.
"כשאתה מתריע על דבר כזה, ומוציא מסמכים ומכתבים, ושנתיים אחר כך מתברר שצדקת, זו תחושה מדהימה. אתה יודע שהדרישה שלך היא שהובילה להשקעת מאמצים מודיעיניים ולגילוי המידע. גם כשהנהגתי תקציב דו־שנתי, כמעט כל הצמרת הכלכלית התנגדה וטענה שזה יפגע בהתמודדות עם המשבר הגלובלי. שנה לאחר מכן הבנק העולמי דירג את ישראל כמדינה המערבית שעומדת בצורה הטובה ביותר מול המשבר. גם זה נתן סיפוק עצום".
היו שטענו שעזבת את הפוליטיקה כדי לפנות את הבמה לרעייתך, שמונתה לשופטת בבית המשפט העליון. הם צדקו?
"זה בוודאי לא קשור למינוי שלה, כי היא מונתה כמעט שנה לפני שאני פרשתי. נכון שאם הייתי נשאר, רשימת המניעויות שלה הייתה גדלה מאוד, אבל באמת אין שום קשר. עזבתי את הפוליטיקה כי אחרי תקופה ארוכה כל כך הרגשתי שאני צריך, לפחות למשך כמה שנים, לעשות משהו אחר. לנשום אוויר נקי יותר".
וכשיעברו כמה שנים, אתה שוקל לחזור?
"אין לי תוכניות, אבל כמו שאומרים, never say never. כרגע אני פה ברפאל, התעשייה הביטחונית המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית, לא בארץ אלא בעולם כולו. אין לה תחרות. מצאתי בתפקיד הזה שילוב מדהים: אני גם יכול להרים תרומה משמעותית לביטחון הלאומי, וגם לא להסתבך בפוליטיקה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
