אני מכירה אנשים שקשה להם לחזור לתמונות ולמילים של יקיריהם שעברו לעולם שכולו טוב. אני, כבר בשבעה ניסיתי לנחם חבר שנכנס מתייפח, בעזרת שיר של אורי על סבא זצ"ל שאהב בצל: "כשנפטר סבא זצ"ל / כולנו סביבו היינו / הוא הוריש לנו טונה בצל – אוי איך שכולנו בכינו!" (מתוך הספר "אסור להפוך תנין בשבת"). אותי זה הצחיק למרות הכאב וקצת ניחם, לא ברור אם האיש השתכנע גם.
הסיפורים על אורי, שממשיכים להגיע ולחדש, המילים המבריקות שלו, שרבות כל כך נאלצנו לא לכלול בפרויקט הזה מחוסר מקום – כולם משאירים כאן עוד קצת אורי, ומזכירים כמה כישרון, כמה הומור וכמה רצון אמיתי לתיקון עולם היו בו, בלי טיפת פוזה. בשלט שתלינו בחדר הלימוד ע"ש אורי בבית הכנסת שלנו, כתבנו שהיה "ח"כ ושר, עיתונאי וסופר, מענטש". ואם ילדים לא יבינו מה זה? שאלו אותי חברים מהקהילה. אז יסבירו להם, עניתי.
1. אם לדבר גלויות
איך ההסדרניק אורי יכול לעדכן מה קורה בקריית־שמונה, אבל גם להרגיע את אבא אהרן ואמא פנינה שלא ידאגו בפתח־תקווה? הפתרון הוא לקחת את המידע על מחבלים שנתפסו בדרך לעיר, ולעטוף אותו בתמונה פסטורלית של חורשת טל:
בס"ד יום שלישי
שלום וברכה
לא הגיע אלי מכתב תשובה (אולי יגיע מחר אם בכלל שלחתם). תפשו קרוב לעיר חוליית מחבלים שרצתה להשתלט על בניין העירייה. אין מה לדאוג.
בשבוע שעבר היינו ביום שישי בחורשת טל. 10 דקות נסיעה מק"ש. התרחצנו שם במים הקרים כקרח. היינו שם ממש לבד ונהנינו בצורה לא רגילה. (רצ"ב הגלויה). את כל מה שיש לי לספר אספר בשבת. אני אבוא כנראה כבר ביום חמישי בערב ואם לא אז ביום שישי בצהריים. האוכל ממשיך להיות טוב וגם הלימודים והכל ממש על־א־כיפק ואורי שלכם הולך ומשמין. בינתיים להתראות ואני מקוה שהגלויה הזו תגיע לפניי ושיהיה טוב ואל תדאגו בכלל (איך הסגנון?! עלוב, לא?)
שלכם
אורי
נ.ב. קניתי גלויות נוף לא רגילות וזו אחת מהן
קריית־שמונה, ט"ז באלול תשל"ח, 18.9.78
2."איזה חוקים חקקת?"
בעת כהונתו כחבר הכנסת, בא אורי לשיחה עם ילדי בית הספר בר־אילן בכפר־סבא. נבו בן השבע רצה לשאול שאלה, אבל לא הספיק, או שאולי התבייש. אמו יעל (פרוינד) אברהם, שהייתה אז כתבת מקור ראשון, סיפרה לי על כך במערכת. הצעתי שיעביר את שאלתו בפתק, וכך הגיעה אל אורי השאלה "איזה חוקים חקקת?" אורי, שתמיד התייחס לילדים והתעניין בהם ולא ראה בהם סרח עודף למבוגר, ענה לנבו ברצינות רבה וגם בהומור:
הכנסת
ב"ה, שבט תשע"ב
חבר הכנסת
אורי אורבך
נבו היקר שלום,
תודה על ההתעניינות שלך בחוקים שחוקקתי. אני מקווה שיום אחד גם אתה תהיה חבר כנסת ותוכל להציע חוקים משלך. בינתיים, הנה דוגמאות למספר חוקים שלי:
- הצעתי חוק שהשטרות החדשים של הכסף יהיו באורך שונה כדי להקל על העיוורים. בנק ישראל, האחראי על הדפסת השטרות, קיבל את הצעתי, והשטרות החדשים יהיו מתאימים לעיוורים.
- העברתי חוק שעל כל מוצר מזון שמוכרים בחנות – יסומן על האריזה שלו כמה סוכר יש בו. כך אנשים ישמרו יותר על בריאותם.
- העברתי חוק שאוסר למכור יין ואלכוהול אחרי 11 בלילה, כדי למנוע השתכרות של צעירים.
4. בקרוב אעביר חוק שיאסור על נתינת שיעורי בית לילדים בבית הספר (לא, זה סתם…)
בהצלחה, נבו, ולהתראות
אורי אורבך
3.של מי השירה הזאת
עיתון הילדים והנוער אותיות נוסד לאחר ששלושה אברכים ממרכז הרב פנו אל אורי בהצעה לערוך אותו. אורי היה העורך המייסד, והצטרפה אליו במבי שלג כסגנית. ההתייחסות לילדים בעיתון הייתה כאל בוגרים ומביני עניין. נושאי פוליטיקה וחברה עלו שם לדיון, העורכים הקפידו על רמת החומר מכל בחינה, והשקיעו רבות גם בהצמחת כישרונות צעירים ובטיפוחם. במדורו "אותיות אישיות" אורי פנה לקוראים עם סיפורים מאחורי הקלעים של הכנת העיתון והגיגים שונים. בחרתי קטע שמתייחס לתופעה בעייתית, במיוחד בציבור שלנו: הפצת טקסטים ללא קרדיט. קוראת שלחה לאורי שיר שכותרתו "עם כיפה", בתגובה לכך שסיפר על נערים שדיברו באוטובוס בקול רם, וכתבה "נזכרתי בקטע קצרצר שהתגלגל לידי במקרה". אורי ענה לה: "אני" היקרה. תודה על המכתב והשיר הנחמד. רק הערה קטנה: השיר הזה קצת מוכר לי מהסיבה הפשוטה: אני בעצמי כתבתי אותו לפני 9 שנים ופרסמתי אותו אז בבטאון בני עקיבא. אין צורך להוסיף שאני מסכים עם כל מילה שנכתבה בו ועם רוחו ותוכנו. אז תודה, ואני שמח שהשיר ההוא צימח כנפיים ומסתובב לו בין בני נוער ברחבי הארץ, ובכלל לא אכפת לי שלא זוכרים אפילו מי כתב אותו… קטע נוסף באותו מדור עוסק במדור "מזמן", שכתב שמחה שגב – היום מותר כבר לגלות שזהו חגי סגל, חבר מוערך של אורי עוד מימי "נקודה", שותפו להוצאת שלושה ספרונים בגוון תקשורתי־פוליטי ולימים עורך מקור ראשון. אורי משיב בו לטענה כאילו כתיבה קלילה על נושאי יהדות עושה צחוק מהתורה. היא לא.
4.הבולדוזר הקדוש
כחניכת בני עקיבא ביקרתי בימית עם חבריי לשבט ושלחנו גלויות לבגין, לבקש שלא יפנו אותה. לא עזר.
38 שנים אחר כך, במסגרת פרויקט של ידיעות אחרונות שכותרתו הייתה "נקודת אל־חזור", תשעה כותבים ואנשי רוח התבקשו לכתוב על אירועים שהחברה הישראלית חווה את השלכותיהם גם אחרי זמן רב. אורי בחר לכתוב על עקירת ימית.
ביום כ"ח בניסן תשמ"ב, 21 באפריל 82', עלה הדחפור של מדינת ישראל ופגע אנושות בציונות. ימית הוחרבה. כעבור ארבעה ימים של הרס נמסרה ימית החרושה למצרים. בשבועות ובחודשים שלפני כן נפלו בזה אחר זה שאר יישובי חבל ימית. המתיישבים קיבלו פיצויים כספיים בתום קרב התשה מכוער, שבו הממשלה לא התביישה לשסות את לגיונותיה התקשורתיים בציבור המפונים. רק אלפים בודדים, ברובם דתייים־לאומיים, באו בעצמם לעמוד על נפשה של ימית ולהציל את כבודנו. הרוב נותרו אדישים, אחרים רצו שלום בכל מחיר. המחיר, ככה החליטו בגין, סאדאת וקרטר, היה ימית ועוד כ־20 יישובים פורחים שהמצרים פשוט לא יכלו לסבול את קיומם.
מאז כולם שואלים: "נו, לא היה שווה?", כאילו שהריסת בתים ועקירת ילדים מבתיהם נמדדת רק בתוצאות העתידיות שלה, ואינה האסון עצמו. ונניח שהנסיגה מסיני הייתה "שווה". האם זה היה הכרחי לעקור גם את היישובים והמתיישבים?
ישראל לא מציינת את יום עקירת ימית. היא גם לא חוגגת את יום השלום. מאז הריסת היישובים, ההתיישבות כבר אינה קדושה. שום דבר לא קדוש. מאז אותם ימי הבולדוזרים הרעים, הכול הפיך: ההתיישבות, הציונות, המדינה. הכול נמדד בשאלה אחת: שווה או לא שווה?
הריסת ימית הפכה גם ציונים גמורים לציניים. אנשים ששרו "אל נא תעקור נטוע" התחילו למלמל "עזוב אותך, אין כוח לפוליטיקה". מאז הריסת ימית ובנותיה הפכנו לארץ של קניונים וכרטיסי אשראי, פלאפונים וערוץ 2. במדינה שהורסת במו ידיה את יישוביה שלה, ערכים חדשים תופסים את מקומם של הישנים. המדינה מופרטת, הכול סחיר, ואיש לאוהליך, ישראל.
אפילו היציאה למלחמת לבנון, רק 40 יום אחרי הנסיגה מימית, הייתה באופן מסוים תולדה של השלום עם מצרים. ייסורי המצפון המוצדקים של שרון ובגין על עקירת יהודים זירזו אותם לצאת למלחמה בצפון. הם רצו, חוץ מלהגן על יישובי הצפון, להשכיח את התמונות הקשות מגגות ימית. להוכיח לעם שלא מדובר בחבורת נסוגים מקצועית, אלא באנשים שעומדים בתקיפות על משמר הביטחון. את המלחמה הם ניהלו באותה חובבנות שבה ניהלו את השלום.
שנת 82'. ימית. לבנון. מאז אותם ימים באפריל וביוני אנחנו עם חשדן ומריר. השמאל חושד בכל ממשלה (בעיקר מימין) שהיא מתכננת איזו מלחמה מיותרת, והימין חושד בכל ממשלה שהיא יוזמת נסיגה בלתי הכרחית.
אני, אישית, חושד מאז בכל בולדוזר.
ידיעות אחרונות, ט' בתשרי תשס"א, 8.10.2000
5.אחדות הניגודים
עוד כשהיה תלמיד בישיבה בקריית־שמונה, אורי כתב מדור הומור במקומון "מידע 8". ישראל וולמן, עורך ביטאון בני עקיבא "זרעים", שמע מחברים על ההסדרניק הצעיר והמוכשר, ונסע עד קריית־שמונה להזמין אותו לכתוב מדור סאטירי. אחד הקטעים שאורי פרסם בביטאון תפס לאחרונה את עיני: הדיווח על הפילוג שמתפלג מפילוג, ועל שלל השמות של המפלגות והרשימות מתאים לצערנו לציבור הדתי במשך כל השנים. ואגב, אורי נהג לומר שכמו בקיבוצים, כל מקום שבשמו מופיעות המילים "איחוד" או "מאוחד" – סימן שהיה בו פילוג.
הקריירה התקשורתית שהחלה שם וגם התפתחה בעזרתו של ישראל וולמן, שהיה סגן עורך מוסף בידיעות, הסתיימה עם הצטרפותו של אורי כטאלנט לרשימת המפדל לקראת בחירות 2009. בהתחלה דובר על ריצה משותפת של האיחוד הלאומי־תקומה עם המפדל, ואורי נתן למסגרת החדשה את השם "הבית היהודי – מפדל החדשה". אלא שאנשי האיחוד הלאומי פרשו ברגע האחרון, והמפלגות רצו בנפרד. מיד לאחר תחילת פעילותה של הכנסת ה־18 דחף אורי להקמת מפלגה משותפת של כלל הציוניים־דתיים, שתערוך פריימריז ותפתח את הדלתות גם למי ש"לא בדיוק כמונו". בסופו של מאבק לא פשוט, ולאחר שנפתלי בנט הצטרף וזכה בראשות המפלגה, קיבלה הרשימה המשותפת 12 מנדטים. מצאתי מסמך הצהרת כוונות שאורי הכין בתחילת הקדנציה הראשונה שלו בכנסת, ובו ניסח את המכנה המשותף שיאפשר לאחד את הזרמים השונים.
6.והרי התחזית
כשהכרנו, אורי עבד כעוזר-לעורך של כתב העת "נקודה", שהמערכת שלו שכנה ביישוב עפרה. ישראל הראל, שידע לזהות כישרונות ולהצמיח אותם, ראה את הטור של אורי ב"זרעים" והזמין אותו לכתוב אצלו. אורי הכין כתבות וערך כמה מדורים. שאלתי אותו בפגישה הראשונה: זה לא קשה – בכל פעם לכתוב על משהו אחר? הוא ענה שזה דווקא מה שמעניין.
די מהר התחיל גם לכתוב ולערוך את המדור הסאטירי "פסיק". אורי שלח את חיצי הסאטירה שלו גם כלפי המגזר הדתי ("אנחנו, הו אנחנו", לדוגמה), אבל כמובן הביע ביקורת על הוראות הפתיחה באש, למשל, ועל התבטאויות ומעשים של השמאל. כאן מצורפת תחזית רב-שנתית לקריאה התמידית לצאת מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית.
לימים, אחרי רצח רבין, אורי חזר לנקודה עם מדור סאטירי שהתייחס כמובן לרוח אותה תקופה, "הלחי השנייה", והייתי שם רשמית חברת מערכת, עם כותבים נוספים.
7.שאבס במלאבס
בנקודה אורי הכיר את צייר הקומיקס מיכאל נצר, שעיצב את העיתון. הם גרו באשקובית רווקים ויצרו יחד מדור סאטירי מאויר, "עין אחת בוכה", בעיתון "ערב שבת". פוסטר אחד שלהם צונזר, על הפגנות הדתיים בלילות שבת מול קולנוע היכל בפתח תקווה. כותרתו הייתה "שאבס במלאבס". הבחור המאורס הביא אותו כשי לסוכתנו, ותלינו אותו בשמחה.
8.הוויכוח כבר ווכח
הספר "ילדה כמוני" (ספריית בית אל) שהייתי שותפה בכתיבתו יותר מבאחרים, היה גם קצת ספר מחאה על מצב האישה בחברה הדתית. התייחסנו בו לבת מצווה שנחגגת באולם מאוד משפחתי, לעומת בר מצווה שחוגגים לאח באולם הכי־הכי; לשאיפה של בנות ללמוד מקצועות חדשניים – והנחיתה למקצוע ההוראה; וללחץ החברתי שגורם לבת לחלום: "אני רוצה שיהיו לי שש בנות: מוריה, הודיה, אוריה, צופיה, ברוריה / ושלהבת – כי זה שם שאני אוהבת". רק בילדה השישית היא תרשה לעצמה לבחור שם מקורי.
על לימוד הגמרא לנשים אורי אמר ש"הוויכוח כבר ווכח". בעיניו זה היה חלק חשוב מהתהליך החיובי שעובר על הציונות הדתית, והוא אפילו הציע שתהיה מועצת חכמות התורה.
9. מהפכה בקפה
כתבה שפורסמה במעריב בינואר 2005 התיימרה לחשוף מזימה בסגנון הפרוטוקולים של זקני ציון. חבורה של דתיים, כך תואר בעיתון, פועלת במחשכים כדי להשתלט על התקשורת בארץ. האמת: כמה עיתונאים דתיים שהשתתפו במפגשים של "צו פיוס" עם אנשי תקשורת ואמנים חילונים, ראו שנחמד להם גם בינם לבין עצמם. אורי, שהיה אחד מהם, החליט ליצור מעין קבוצת תמיכה, קיטור ועדכוני ג'ובים, בעיקר בין דתיים שיצאו לשדה העיתונות הכללי. הוא העניק לה את השם "שובי נפשי" ("עמותה לא רשומה בהקמה"), מתוך פסוק שחיבב את המצלול שבו – "שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי". זה קרה בלילה אחד בקפה הלל בירושלים, לפני כמעט 24 שנה, כ"ג בסיוון תשס"א, 14 ביוני 2001. מלבד אורי היו שם חנוך דאום, קובי אריאלי, ידידיה מאיר ועמית סגל (עם הביפר של ינון מגל). ההחלטה החשובה ביותר במסמך היסוד הייתה "ישיבות העמותה תתפזרנה ללא החלטות, אלא אם כן יוחלט אחרת". כיום "שובי נפשי" היא קבוצת ווטסאפ תוססת שייסדה אמילי עמרוסי לפני עשור, כהמשך ליוזמה ההיא.
10.נא לא לגעת
אחרי חתימת הסכמי אוסלו הוקם עיתון שנקרא "כל הארץ", והעורך שלו היה מנחם ברוד מכפר־חב"ד. אורי, תחת השם הבדוי דני שלו, פרסם בו את טור ביקורת התקשורת "אז כתבו". בין השאר הראה כיצד השפה האובייקטיבית־כביכול של הערוצים הממלכתיים מגויסת למעשה לצד אחד של המפה הפוליטית.
כשערכתי עם אלי ויסברט את ספר מבחר כתביו של אורי "דתי נורמלי", חיפשתי קטע מסוים שעוסק בתקשורת מזווית אחרת, אך נעלם מעיניי. שנה אחר כך הוא צץ לי במחשב. אז אתם מוזמנים להדפיס אותו ולצרפו, לפחות בלב, ל"דתי נורמלי" שלכם.
"דמעה בבקשה", כך נקרא הקטע הזה, שהתפרסם בידיעות אחרונות בשנת 2004. גם אני מרגישה שמצפים ממני בראיונות לדמעה הזאת. בשבועות האחרונים, כשהמצלמות נכנסות לקרביים של המפגשים בין החטופים החוזרים לבני משפחותיהם, מהבהבת נורת המחאה שאורי הדליק נגד "זכות הציבור לגעת", כהגדרתו.
דמעה בבקשה
דגנית פרידמן, אמו של גל פרידמן, מהי ההרגשה אחרי הזכייה של גל במדליית הזהב? גל, נראה הערב דמעה? מהן התחושות שלך? אתה הרגשת שאתה הולך למדליית הזהב? מהי התחושה שלך, אחותו של גל? אתם בעצם כולכם עם שמות שקשורים למים, יובל גל ומעיין? איך נערכים בכרכור לקבלת הפנים של גל? אה, כרכור וסינגפור, אה? מתרגשים? את הספקת בכלל לראות את השיוט, או שהסתירו לך כל הכתבים? מה איתך, גל? מה הלאה? האם אתה כבר נערך לאולימפיאדה הבאה? מתרגשים? נראה דמעה? יש סיכוי למדליה גם ב־2008? יש סיכוי לדמעה? חצי דמעה? לפחות לחלוחית? מה תרגיש כשתשמע את ההמנון? מה הרגשת כששמעת את ההמנון? מה עכשיו, גל? אנחנו מחדשות ערוץ 2, אפשר בבקשה לקבל דמעה? חדשות ערוץ 10 בשידור חי, דמעה בבקשה? מדברים מרוממה, המשדרים הרשמיים של האולימפיאדה, אפשר בבקשה לקבל את הדמעה שלנו?
11.מסכַת אבא
בפורים תשע"ד, 2014, הילדים ואני שלפנו באמצע הסעודה את מה שאנחנו מכנים "מסכת אבא" – זו שמורכבת מאף, משקפיים ושפם. נדרש לאורי רגע לקלוט את זה. הוא שיתף אצלו בפייסבוק את התמונה – מעשה נדיר מבחינתו, שיתוף תמונות משפחתיות – וכמובן הוסיף כיתוב מחויך.
12.החזון והתקווה
המאמר האחרון של אורי, "להפוך תהליך למהלך", נשלח אליי מבית החולים כתמונה. אורי כתב אותו בכתב יד אך לא היה לו שם ויי־פיי יציב, ולכן אני הקלדתי את הטקסט ושלחתי לעיתון "בשבע". המשפט שהכי ריגש אותי בו היה "האם נדע להרים את משא עמנו?"גם אני תוהה: האם באמת נצליח לשלב אי פעם את הכוחות של כלל הציבור הדתי לגווניו?
וכך כתב אורי בסיומו של המאמר:
אז לאן אנחנו רוצים להגיע? להנהגה של אנשים דתיים ואוהבי תורה, שרואים את טובת עמם מתוך מקורות של תורה ואהבת ה', יחד עם חילונים ומסורתיים שמצטרפים ומביעים אמון בעקרונות היסוד של הציונות הדתית.
בעשור הקרוב צריך להתחיל להביא לידי ביטוי מניפה רחבה יותר של פעולותיו של הציבור שלנו. הגרעינים התורניים המפוארים שלנו יבנו גישה חברתית בעקבות פעילותם הענפה והמבורכת בערי השדה. נצטרך לבנות משנה חברתית וכלכלית מגובשת יותר, ולא להתרכז רק בנושאים הדתיים, המדיניים וההתיישבותיים, אלא לנסות לפעול למען תיקון החברה הישראלית כולה.
אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, מדיניות הבריאות או מחסור בתקציבים לזקנים. הבתים שלנו מלאים חסד, אבל התהליך הזה עדיין לא הבשיל למהלך פוליטי.
עיקרו של דבר, עלינו לשאוף לגדולות. העשור או שני העשורים הקרובים הם בע"ה הזמן שלנו. של תפיסת מקומנו כמובילים בהנהגה, ככוח אמוני ציבורי שיש לו אמירה בכל תחומי החיים.
האם נבין שכל הכוחות בציונות הדתית, מהר המור ועד הציבור הליברלי ביותר, חייבים לשאת בעול הזה? עלינו לקחת אחריות מתוך שותפות עם אחינו החילונים והחרדים.
מחכים לנו.
13.בדרכו
שלושה ספרים של אורי הוצאנו מאז לכתו. מלבד "דתי נורמלי" (לפי רשימות שאורי הכין, ועם השם שהוא בחר) ראו אור גם "יש מניין בבניין" וחלקו השני של "מה מברכים על גלידה – מושגים ביהדות לילדים וגם להורים", כולם ב"ידיעות ספרים". ממש השבוע הודפס ספר שבתנו שירה איירה בכישרון, ובו קטע שאורי כתב בידיעות אחרונות בשמונה בדצמבר 2000, בתחילתה של האינתיפאדה השנייה. "איפה באמת מסוכן", כך נקרא המאמר (והספר). אורי הסביר בו שבכל העולם יודעים שבישראל מסוכן, ובישראל יודעים שרק בירושלים מסוכן, ובירושלים מתייחסים רק לשכונת גילה כמסוכנת, ולבסוף המקום היחיד שמוגדר כמסוכן נמצא ברחוב האנפה שבשכונת גילה, אבל רק במטבח, ליד הפריזר של המקרר. נו, אז לא נאכל שניצלים מהפריזר כמה חודשים, זה מסוכן?
ההכנסות ממכירת הספר יוקדשו לעמותה החדשה "בדרכו של אורי אורבך", שנשאף כי תמשיך לקיים את הרעיונות הברוכים שלו בתחומים רבים.
