בתום יממה של קרבות בנגב המערבי, הרשה לעצמו נמרוד פלמח להניח ראש ולתפוס תנומה קצרה, אלא שמשהו הציק לו. גוש רגבי אדמה שהיה בכיס מכנסיו הקשה עליו להתמקם בנוחות. פלמח שלף את האבנים והעפר ונזכר שאסף אותם סמוך לבית של פסי כהן בקיבוץ בארי, שעה שהתחוללה שם דרמת ירי הטנק. "ברגע הזה אתה מבין שההבטחה 'לעולם לא עוד' הופרה, וצריך לחדש אותה. הבטחתי לעצמי שאמצא את הדרך האפקטיבית ביותר לספר את הסיפור שלי ושל אחרים ששרדו".
והיום הוא מספר. גם מפיו שלו, וגם דרך המיזם Survived to tell מבית עמותת "ישראליז", שמביא כמה מסיפורי שבעה באוקטובר דרך טכנולוגיית מציאות מדומה (VR).
כמעט חצי יובל עבר מאז שפלמח נשבע לראשונה "לא עוד". זה קרה על אדמת אושוויץ, במהלך מסע בית־ספרי שהיה גם מסע ההתבגרות האישי שלו. הוא נולד למשפחת אלימלך מקריית־גת, בן ליוצאי מרוקו שבחרו להתרחק מהדת. "סבא שלי היה רב, כמו שאומרים. אבא של אמא, חכם בוסקילה, היה החברותא של הבאבא סאלי בנתיבות. אבל כמו שאפשר להבין מהשם שלי ושל התאום שלי – נמרוד ועמרי – ההורים שלנו מרדו בדרך".
ארבעת ילדי המשפחה התחנכו במוסדות ממלכתיים בקריית־גת, אלא שבעוד עמרי שודרג לבית ספר אזורי איכותי, נמרוד נשלח לבית ספר מקצועי. "הייתי ילד בעייתי", הוא מודה בחיוך. "התאום שלי היה חרוץ מאוד, ויצא לבית ספר בשער הנגב שיש בו מגמות והכול. היום הוא באוניברסיטת הרווארד, פרופסור למזרח התיכון ולאמריקה הלטינית. אני מצאתי את עצמי בבית ספר עם עולים חדשים שכמעט לא מדברים עברית, לא הבנתי למה אני שם. המערכת פשוט לא ידעה איך לאכול אותי. מרגע זה הייתי בעצם מוסלל, והיה ברור לגמרי מה אני הולך להיות בצבא – מוסכניק".
"ההיערכות הרשמית בדרום הייתה לחדירה מצומצמת, כזאת שכיתות הכוננות יכולות להתמודד איתה במשך כמה דקות עד שהצבא יגיע ויחסל את האירוע. זה לפחות מה שאמרו לנו תמיד. אנחנו השתגענו מזה, כי הבנו שיהיה טבח. בכל הספרות הצבאית לא מצאתי עדות לכך שגדר הצליחה לחסום אויב"
נמרוד לא השלים עם הניתוק מחבריו, נאבק ולבסוף הצליח לחזור לתיכון העירוני על תנאי. שבוע אחרי שובו הופתע לראות תלמידים מכמה כיתות בשכבה, "הילדים הכי תותחים", עולים לאוטובוס ליד בית הספר. התברר שהחבורה נוסעת ליד ושם בירושלים, במסגרת הכנה למסע לפולין. "כך שמעתי לראשונה על יד ושם. לא הבנתי איך יכול להיות שנוסעים לחו"ל במסגרת בית הספר, ואני לא באירוע בכלל. קלטתי שזו חבורה רצינית, ורציתי להיות חלק ממנה, אבל ידעתי שהמנהל בחיים לא ייתן לי להצטרף".
חדור מטרה עלה נמרוד לאוטובוס מהדלת האחורית, כשהחברים מסתירים אותו תחת התיקים שלהם. עד שהגיעו לירושלים כבר שכח שהוא לא חלק מהקבוצה, וכך ירד מהאוטובוס עם כולם ונתפס. "המנהל ראה אותי והשתגע. הוא גרר אותי אל מאחורי האוטובוס, צרח עליי והרים טלפון לאבא שלי. השיחה לא נגעה לענייני חינוך אלא ללוגיסטיקה: איך מחזירים אותי מיד הביתה. אבא שלי שירת בקבע, הוא לא יכול לבוא לאסוף אותי ולא הצליח לשכנע את המנהל לצרף אותי לסיור. הם סיכמו שאעלה על מונית במימון ההורים שלי, אבל פה התערבתי בשיחה והבהרתי: אני נכנס ליד ושם".
עקשנותו של נמרוד הביאה לפשרה: הילד יחזור עם כולם, אבל לא ישתתף בסיור של חבריו. "כך מצאתי את עצמי הולך מאחורי הקבוצה המודרכת, אבל בניגוד אליהם אני לא מעיף כאפה משועשעת לעורף של חבר, ולא צריך להתאפק מלצחוק ברגעים מביכים, אלא קורא הכול באדיקות. כך גיליתי לראשונה ש־1.5 מיליוני ילדים נרצחו בשואה. למדתי המון. אלה היו רגעי ההתבגרות שלי". הוא הכיר מבית הספר את תמונת הילד המרים ידיים, או האם המגוננת על בנה שעה שקנה נשק מופנה אליהם – "אבל שם זה נראה אחרת. ואז אני מבין שאנחנו חייבים להיות המדינה הכי חזקה בעולם, עם הצבא הכי חזק בעולם. ואני בכושר טוב, אז המדינה צריכה אותי כלוחם".
אחרי מאמצים אינספור הצליח נמרוד לשכנע את המנהל לאפשר לו להצטרף למסע לפולין. "עשיתי שטויות, כמובן", הוא אומר בחיוך. "השארתי מכתבי אהבה אנונימיים למאבטח והערתי אותו באמצע הלילה, לא משהו מזיק. אבל את הסיור עצמו לקחתי מאוד ברצינות, ואפילו הייתי מצטיין המשלחת, זה שמגיע למפגש עם ההורים בנתב"ג כשהוא נושא את דגל ישראל". למסע שלהם הצטרף ניצול שואה שהיה בילדותו מתאומי מנגלה. "מדובר בשנת 2001, בארץ משתוללת אינתיפאדה, חיינו את הצורך בצבא חזק. עמדנו ליד הצריף של מנגלה, והניצול אמר לנו: תבטיחו לי שתתגייסו, תבטיחו שתהיו לוחמים". שם נשבע נמרוד "לא עוד", ומרגע זה היה ברור לו שיעשה הכול כדי להגיע לשירות קרבי משמעותי.
"קרוב משפחה אמר לי: לך לגיבוש של יחידה מובחרת, לא יקבלו אותך, ואני אדאג לשלוף אותך משם לגולני", הוא מספר. כמו אותו קרוב, גם לנמרוד היה ברור שליחידה המובחרת עצמה הוא לא יתקבל. "במשך חמישה ימים אתה נותן את כולך, אבל בסוף אף אחד לא בא ואומר לך 'כל הכבוד'. פשוט מקריאים שמות, ומי שלא מזכירים את השם שלו, עולה לאוטובוס הביתה. ואני כל כך לא מאמין בעצמי, שאני נכנס לאוטובוס בלי להקשיב לרשימה בכלל. ואז עולה מישהו לאוטובוס, צועק את השם שלי ושואל למה אני לא באוהל של אלה שהתקבלו ליחידה. במקום לקפוץ על זה, אני מתחיל להתווכח איתו, אומר שיש פה טעות ושאני לא שייך לשם. בסוף זה שישב לידי באוטובוס איפס אותי, ואני ירדתי מיד, הצטרפתי ליחידה והתחלתי את המסלול – טירונות יחד עם צנחנים ואז שירות במערך המודיעין".
את הטירונות עשה לצד פלוגת צנחנים שרבים מהם היו בני"שים ובוגרי מכינות דתיות. "לראשונה בחיים פגשתי אדם דתי־לאומי. הייתי בטוח שבצבא הולכים לדבר על שטויות, לעשות צחוקים מטופשים עם החבר'ה ולקרוא זה לזה בשמות משפחה; אבל אלה בהפסקות לומדים מסילת ישרים, ויש אצלם כל מיני טוביה ועקיבא. מאיפה הביאו את השמות האלה? מצאתי את עצמי משועמם כשהם בתפילות, אבל הולך ומתאהב בהם. חלקם היו גדולים ממני בארבע שנים, אבל חיות קרב. למדתי להעריץ אותם".
באחת השבתות שמע את שירת "ידיד נפש" עולה מבית הכנסת, ולפתע החל לבכות בלי להבין למה. "לא ידעתי ששרים בבית כנסת, לא הכרתי את זה. ההרגשה הייתה שאני מכיר את השיר מגלגול קודם. כששאלתי מאוחר יותר את אחד הבחורים מה הם שרו שם, הוא חייך אליי חיוך של 'תפסנו אותך'. בשבת הבאה שסגרנו הוא לקח אותי לבית הכנסת בכוח, והתאהבתי. בגיל 19 עליתי לתורה לראשונה. את אחי התאום העליתי לתורה בגיל 35".
במשך כמה שנים הוא שמר שבת ("להורים לא היה קל"), ועשה שבתות אצל חבריו בהתנחלויות ביו"ש וגם בגוש קטיף ("הלב נשאר שם"). בצבא הוא הפך לקצין לוחם במערך המודיעין, ואחר כך, כרב־סרן במיל', שירת בפלוגת חילוץ והצלה (פלח"ץ) של פיקוד העורף. עם שחרורו החל להדריך במכינה בבית־גוברין, למד בקורס מדריכי טיולים של "מסע ישראלי" ונתן ליזם שבו לפרוץ: הוא הקים את תוכנית שנה ב' במכינת לכיש, היה שותף בייסוד המכינה בנחל־עוז, ומונה למנכ"ל עמותת עין־פרת. הוא חתום גם על המכינה בסופה ועל כמה פרויקטים למנהיגות שהוקמו ביישובי העוטף. יחד עם ארז אשל, ראש מכינת עין־פרת, הוא פיתח את תוכנית הנוער "דרך פרת" וייצא אותה לשלל מדינות, ביניהן זימבבואה ואוקראינה. בשנתיים האחרונות הוא משמש מנכ"ל ישראליז – עמותה שהוקמה על ידי חברו אייל בירם, ומטרתה לשפר את תדמית ישראל בעולם ולהיאבק באנטישמיות.
"התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו שמשהו גדול קורה בדרום וחייבים לרדת לשם, אבל לא קיבלתי אישור. המשימה שלנו, נאמר לי, היא להישאר בירושלים". כשהגיע לירושלים קיבל סרטון נוסף: עוד טנדר מחבלים, הפעם באופקים. "זה כבר חצי שעה נסיעה מעזה. איך הם הגיעו לשם? התווכחתי עם המפקד, ובסוף פשוט סירבתי פקודה, רצתי לאוטו ונסעתי דרומה"מחויבות מוסרית כלפי החטופים, אך גם מחויבות לחסל מחבלים.
בעקבות ביקור באנדרטת "נצר אחרון", שמנציחה חללי צה"ל שכל משפחתם נספתה בשואה, החליט נמרוד לאמץ שם משפחה של אחד מהם ולהחיות אותו מחדש. "הבעיה היא שכל השמות נשמעו לי אשכנזיים מדי", הוא מחייך, "אבל כבר החלטתי לשנות שם. חשבתי והגעתי למסקנה שהשם פלמח יעורר שאלות אצל המוני בני הנוער שאני פוגש, וייתן הזדמנות לספר להם על העוצמות של דור תש"ח. לכן זה השם שאימצתי". את המכלול הערכי הזה הוא נשא איתו בבוקר שבעה באוקטובר, כשדהר דרומה בניגוד להוראת מפקדו.
"אני אהיה הצבא"
הבית הקסום של נמרוד פלמח (40) ומרים אליאש (35) בעמק רפאים אוצר בתוכו אווירה ירושלמית נעימה ומשפחתיות חמה. יחד הם הורים לארבעה ילדים – שניים שלו מנישואין קודמים ושתיים שלה. הבחור החילוני מקריית־גת והבחורה הדתייה מקדומים הכירו – איך לא – בעבודה משותפת על פרויקט לפיתוח מנהיגות. הם התארסו בספטמבר 2023 והתכוונו להתחתן באביב שלאחר מכן, אבל מתקפת הפתע בשמחת תורה תשפ"ד שינתה להם את התוכניות, והם נישאו רק בסוף הקיץ האחרון. "ב־6 באוקטובר 23' פגשתי לראשונה את החבר של גרושתי לירון, כשהגעתי לאזכרה של אמא שלה", מספר נמרוד. "שמעתי שהוא תושב ניר־עוז, ושאלתי אם הוא מכיר את שגיא דקל־חן, חבר שלי. הוא ענה שהם חברי ילדות, וככה העלינו חוויות ונפרדנו תוך מסירת ד"ש. את החג הוא העביר בקיבוץ, והפעם לירון והילדים שלנו לא הצטרפו אליו, אלא נשארו במודיעין עם אבא שלה. אני הייתי עם מרים והבנות שלה אצל אחיה בחוות־יאיר".
אמה של לירון, הוא מספר, קבורה בבית העלמין במודיעין, ליד קבריהם של שלושת הנערים שנחטפו מגוש עציון ב־2014. "על המצבה של איל יפרח כתוב הפסוק 'עזה כמוות אהבה', אבל אצלי זה נתקע כ'עזה – כמוות'". 24 שעות מאוחר יותר המילים הללו ישובו ויהדהדו בראשו כשידהר דרומה.
"בשבת התעוררתי מוקדם", הוא מתחיל בתיאור אירועי היום הלא ייאמן בחייו ובחיי האומה כולה. "החלון פתוח, שמיים כחולים, ציפורים מצייצות. בשבע בבוקר אני רואה שיחה שלא נענתה, והודעה שאני מוקפץ לגזרה שלנו בירושלים. המג"ד כתב שיש ירי טילים מסיבי על ישראל, ושאנחנו במלחמה. אבל אני בשומרון השקט, אין אזעקות ואין כלום". נמרוד התלבט אם להעיר את מרים ולהודיע לה שהוא נוסע, אבל החליט לתת לה להמשיך לישון, מתוך מחשבה שבקרוב יחזור. בדרך החוצה הוא לקח את האקדח האישי שלו, ובהיסח הדעת יצא לרכב יחף. מאוחר יותר ינעל נעליים שבמקרה נשארו בתא המטען, ללא גרביים. גם מחסנית נוספת הוא לא לקח.
רומי גונן לאחר חזרתה מהשבי עם אמה מרב. צילום: EPA
הנסיעה בכביש 5 באותו בוקר לא העידה על התרחשות מיוחדת, בטח לא על מלחמה. כשנמרוד ראה בדרך את סרטון המחבלים בשדרות, הוא פלט לעצמו "פייק". מצד שני, הזעקות ברקע נשמעו אמיתיות מדי. הוא נזכר בחניכות מהמכינה בנחל־עוז, שטענו שהן שומעות קולות חפירה בלילות. בזמנו הוא לקח שק שינה וישן במסדרון המכינה כדי לבדוק את הנושא, וגם הוא היה מוטרד מרעשי החפירה ששמע. המנהרות לא היו אומנם האמצעי ששימש את הנוח'בות באותו יום, אבל פתאום תרחיש חדירת המחבלים לא נשמע לו מופרך כל כך. "ההיערכות הרשמית בדרום הייתה לחדירה מצומצמת, כזאת שכיתות הכוננות יכולות להתמודד איתה במשך כמה דקות עד שהצבא יגיע ויחסל את האירוע. זה לפחות מה שאמרו לנו תמיד. אנחנו השתגענו מזה, כי הבנו שיהיה טבח וניסינו לדבר עם מי שצריך. בונים בדרום חומה ענקית ותת־קרקעית, מציבים סנסורים, ואני לא מבין איך זה פותר את האופציה של חדירה ממנהרות. למדתי בתואר השני שלי דיפלומטיה וביטחון, ולא מצאתי בכל הספרות הצבאית עדות לכך שגדר הצליחה לחסום אויב. תמיד מוצאים לזה פתרונות, ולכן אני כבר שנים בתודעה שיבוא יום ויקרה משהו בעוטף".
כמי שמכיר היטב את הנגב המערבי, הוא לא הבין איך הגיע טנדר מעזה לשדרות בלי שחיל האוויר הוריד אותו. "התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו שמשהו גדול קורה בדרום וחייבים לרדת לשם, אבל לא קיבלתי אישור. המשימה שלנו, נאמר לי, היא להישאר בירושלים. נסעתי לשם, אבל שלחתי הודעה בקבוצה של קציני פלח"ץ. זה רק הרגיז יותר את המפקד". כשהגיע לירושלים הציץ נמרוד בסרטון נוסף: עוד טנדר מחבלים, הפעם באופקים. "זה כבר חצי שעה נסיעה מעזה. איך הם הגיעו לשם? מה ואת מי הם עברו בדרך? התווכחתי עם המפקד, ניסיתי להסביר שירושלים היא לא האירוע, ובסוף פשוט סירבתי פקודה, רצתי לאוטו ונסעתי דרומה".
כמו בילדותו הרחוקה, גם כעת שני קולות התווכחו בראשו בעודו נוסע בכביש המתפתל מעיר הבירה. קול אחד אמר לו: אידיוט, אל תעשה שטויות. סמוך על הצבא ותתנהג בצניעות. תחזור ליחידה שלך. הקול האחר דרש ממנו להמשיך דרומה עם האינסטינקטים שלו ועם האמת שלו, עד הסוף. בלטרון הותר הספק, כשלירון התקשרה וסיפרה שקיבוץ ניר־עוז נכבש. "הייתה שיחה טעונה מאוד, בכי וטונים שמבהירים לי שמשהו חריג קורה. ניסיתי להבין את המצב. לירון, בקול שמשלב חרדה אמיתית ונחישות עניינית, נתנה סקירה מה קורה בבית של מי. היא אמרה שלחבר שלה יש עשרות מחבלים בבית. שאלתי: 'את מתכוונת עשרות מחבלים בעוטף עזה?', והיא ענתה בצעקה, מוודאת שאבין את התמונה: 'תקשיב לי! יש בבית שלו עשרות! הסוללה שלו תכף נגמרת. נמרוד, הולכים להרוג אותם, סע להציל אותם!'
"אני מתפלל לא־לוהים שיעזור לי, ומיד מוצא מקלע נגב בתעלה מאחורי המיגונית, כאילו א־לוהים השאיר אותו שם במיוחד בשבילי. אני לוקח אותו בריצה וחוזר, ובינתיים יורים לעברי אבל לא מצליחים לפגוע בי. באותו רגע מגיעים שני ג'יפים של שלדג. אני צועק לקיריל להביא לי מהם תחמושת, ומרגע זה הקרב מאוזן ואנחנו יכולים להילחם"
"מרגע זה אין יותר דילמות, ואני מתחיל לנסוע כמו משוגע. לא מעניין אותי מה, אני הולך להציל את הבחור בניר־עוז. יש שם אנשים תמימים שמחכים לצבא, אז אני אהיה הצבא". הוא ביקש מלירון לשלוח מיקום של הבית. היא התנצלה על הצעקות וסיימה את השיחה במילים "אל תקפוץ על רימונים, ביי".
"בנסיעה אני מקבל מלירון התכתבויות מחרידות מתוך הקבוצות של הקיבוץ, ובין לבין היא כותבת לי להיזהר, כי יש לי ילדים לחזור אליהם. אבל את זה אני כבר לא קשוב לקרוא, בעצם ראיתי את ההודעות האלה רק אחרי. כי באותו שלב אני כבר במקום אחר, בהלם. אני רואה בהתכתבויות של ניר־עוז את הטבח, פוגרום בשידור חי. אחד אומר שהבית שלו עולה באש, אחרים מדווחים על המתים סביבם, ויש כאלה שנעלמים באמצע התכתבות. ב־7 באוקטובר אנחנו עוד לא מכירים מציאות כזו, ולא מצליחים לעכל. אנחנו מכירים את משפחת פוגל, הרבה פיגועים, אבל לא בסדר הגודל הזה. אני רואה את השם שגיא דקל־חן, וכותב לו הודעה: 'שגיא, אני בדרך אליך'. אבל בשעה הזו, 9:10, הוא כנראה כבר חטוף".
בינתיים החבר של לירון (שמו שמור במערכת, לבקשתו) היה נצור עם ילדיו בממ"ד. אחיו נרצח, והוא עצמו הבין שגם אם הם שורדים את האירוע, הילדים ישלמו מחיר נפשי כבד. "במשך שבע שעות הבחור יצר לילדים מציאות אלטרנטיבית בסגנון הסרט 'החיים יפים'. הוא אמר להם שזה רק תרגיל של הצבא, ואלה לא מחבלים אמיתיים, אבל חייבים להעמיד פנים ולהישאר בשקט גמור עד שיבואו כאילו־לחלץ אותם. גם בתוך הסיטואציה הזאת, עם החרדה שלו עצמו, הוא דאג שהנפש שלהם לא תישרט עד כמה שאפשר".
הוולוו פורץ המחסומים
בדרכו דרומה קיבל שיחת טלפון מאחד מפקודיו. קיריל שוטקו, חייל בודד, ביקש להצטרף אל נמרוד, שכן מלבד הקצינים, יחידת פלח"ץ טרם נקראה להתייצב. השניים קבעו להיפגש בצומת נתיבות, תוך שנמרוד מבהיר כי הם שם על דעת עצמם, ולכן הוא לא משמש כעת כמפקד של קיריל. "אני מגיע שלוש דקות לפניו, מחכה שם ומקבל עוד תמונות ומידע על ניר־עוז. בינתיים ברדיו כבר ארבעים דקות השדרים לא מצליחים להשלים משפט אחד בלי שהתרעת צבע אדום תקטע אותם. אני משלים עם זה שאני עומד למות היום, ומחליט לצלם סרטון פרדה למרים ולילדים לפני שקיריל מגיע. אני עומד מתחת לעץ, מחזיק מולי את הטלפון ואומר להם שאני אוהב אותם. הדמעות יורדות, ואני שולח את ההודעה למרים, אף שהיא שומרת שבת".
מרים מצידה גילתה את המתרחש במדינה רק כשאחיה חוזר בוכה מהתפילה. הוא סיפר לבני המשפחה שנכבשו קיבוצים בדרום ושפרצה מלחמה. מרים הבינה פתאום לאן נמרוד נעלם, ורצה לטלפון. בשעה 11:30, כשהוא כבר עמוק בקרבות, היא צפתה בסרטון שרומז לה שהוא לא חושב שיצא מזה בחיים.
"לא ידענו בכלל על פסטיבל הנובה, אבל ידידה של קיריל שלחה לו מיקום משם וביקשה שיבוא לעזור", ממשיך נמרוד לתאר את האירועים. "אנחנו יוצאים לדרך, ואני מזכיר לקיריל נוהלי בטיחות בקרב, כמו לא להפנות קנה זה אל זה. אנחנו מתאמים איך לעבוד יחד. מה שיש לנו זה בסך הכול אקדחים אישיים עם מעט כדורים". בצומת הבא הם נתקלו במחסום משטרתי, אבל נמרוד לא עצר. "אני מכיר את התפיסה המקובעת, ויודע שהבלבול והכאוס ימנעו ממני להיכנס. אז אני עולה על אי תנועה וממשיך". אלא שבצומת הבא כבר המתינו לו השוטרים כשכלי נשק שלופים בידיהם, אחרי שקיבלו התרעה מחבריהם על רכב מסוג וולוו שפרץ מחסום. "הם יורים באוויר, ואנחנו צורחים 'צה"ל, צה"ל, אל תירו!'. השוטרים נותנים לנו לעבור, אבל בצומת שובה כבר אין אישור לאף אחד להמשיך. אני רב עם כמה קצינים, ואז מגיע טנדר, והנהג שלו מחזיק אקדח ברטה מחוץ לחלון. צורח שטובחים בבארי. קרובת משפחה שלו שם, והוא הולך לחלץ אותה. קיריל ואני עוזבים את הוולוו שלי וקופצים לרכב שלו".
הנהג שבטנדר היה אל"מ במיל' שלמה פריינטה, שזינק מביתו באדורה כדי להילחם במחבלים בבארי. נמרוד היה משוכנע משום מה ששמו של האיש הוא אמנון, ופריינטה חשב שלנמרוד קוראים סאני – מה שיקשה על שניהם למצוא זה את זה בשוך הקרבות. "פריינטה פורץ את המחסום", ממשיך נמרוד לגולל את קורותיהם. "תוך כדי נסיעה הוא שומע ששני הלוחמים שהצטרפו אליו משרתים בפלח"ץ, וצוחק: 'מכל החיילים בצבא זה מה שקיבלתי? פיקוד העורף?'. משם והלאה אנחנו נחשפים לטבח לכל אורך הכביש. כלי רכב שרופים, אזרחים הרוגים, גופות של חיילים בצומת סעד. ואז אנחנו מגיעים לצומת עלומים וחוטפים אש מסיבית ממארב. אני קופץ מהרכב, שלמה עושה רוורס. אני רואה מחוץ למיגונית בחורה שברור שהותקפה מינית. בתמימותי בשלב הזה אני עוד בודק לה דופק, אף שאני רואה שיש לה חור כניסת ירי בראש".
מהר מאוד הבין נמרוד שהוא נמצא בזירת טבח ואין טעם לבדוק את הגופות הרבות הפזורות סביב. "אנחנו לא מצליחים להבין מי הילדים האלה ומה הם עושים פה, אבל אין זמן לחשוב, כי עשרות מחבלים רצים לכיווננו". מאוחר יותר התבררה השתלשלות האירועים במקום. תחילה ניסה כוח גדול של מחבלים לחדור לקיבוץ עלומים, אך כיתת הכוננות שם הדפה אותו בגבורה. תשעה מחבלים פנו להביא תגבורת מכוח הנוח'בות שלחם בבארי, אבל עוד לפני שאלה הגיעו, ראו התשעה צעירים רבים שנמלטו מהמסיבה בנובה. המבלים היו משוכנעים שהם כבר במקום בטוח, המתינו בצידי הכביש לצה"ל שיגיע – ונרצחו ביריות. אותה חוליה רצחה גם את נועם וישי סלוטקי, אחים מבאר־שבע שקפצו מיוזמתם לעוטף, חמושים באקדחיהם האישיים. נועם וישי הגיעו לצומת רק כמה דקות לפני הטנדר של פריינטה.
"הבנתי שזה אירוע היסטורי ושנזדקק לתמונות האלה. היינו ב־2023, אבל ההרגשה הייתה שאנחנו ב־1943. בני משפחה של נרצחים שמעו שתיעדתי, והגיעו אליי כדי שאתן להם את החומר מהשטח. כך הצלחתי לסגור מעגלים ולהתיר ספקות לכמה מהם. למירב לשם־גונן העברתי תמונות של הרכב שרומי נחטפה ממנו. התברר שפספסתי אותה ב־18 דקות"
"אני מתפלל לא־לוהים שיעזור לי, ומיד מוצא מקלע נגב בתעלה מאחורי המיגונית, כאילו א־לוהים השאיר אותו שם במיוחד בשבילי", ממשיך נמרוד לספר. "אני לוקח אותו בריצה וחוזר, ובינתיים יורים לעברי אבל לא מצליחים לפגוע בי. באותו רגע מגיעים שני ג'יפים של שלדג. אני צועק לקיריל להביא לי מהם תחמושת, ומרגע זה הקרב מאוזן ואנחנו יכולים להילחם".
פריינטה וקיריל המשיכו לבארי, בעוד נמרוד נשאר עם הכוח של שלדג. בתום שעתיים וחצי של לחימה בשדות עלומים, ארבעים המחבלים שמולם חוסלו. בקרב נהרג ותיק הלוחמים של יחידת שלדג, רנ"ג עידו רוזנטל (קרידו), ורבים נפצעו, ביניהם גם נמרוד. הוא נפגע מירי בחזהו אך ניצל ממוות הודות לאפוד קרמי שלקח מאחד הפצועים דקות אחדות קודם לכן. הקרב העיקש שלהם הציל את קיבוץ עלומים ופתח את הכביש הראשי שמחבר בינו לבין בארי ורעים.
למרות הפציעה המשיך נמרוד לאזור בארי. המשימות רדפו זו את זו. "בשעתיים הראשונות אני עם שלדג, ואז חובר לכוחות אחרים. עוברים בית־בית ורואים את הטבח בעיניים. את כל האירוע בבית של פסי אני חווה מצד אחד של המקום; הימ"מ ביקשו שנסגור את הכיוון הזה מתוך הערכה שיש סבירות גבוהה שהמחבלים יברחו לשם. לא ידעתי שבאותה שעה ממש פריינטה נמצא בצד השני. הוא הזהיר את הכוחות שיש בני ערובה כפותים בחצר, אבל המידע לא הגיע בזמן לימ"מ. בסופו של דבר גם הוא נפצע מרימון". שם, לצד הבית של פסי, מתוך רצון להישבע מחדש ש"לא עוד", הכניס נמרוד לכיסו מזכרת מהקיבוץ שתושביו נטבחו.
להסביר בלי להתנצל
סיפורו של נמרוד פלמח התפרסם בתקשורת, ובנובמבר שעבר הזמין אותו רון פרושאור, שגריר ישראל בגרמניה, לדבר שם. "הייתי עדיין במילואים במסגרת היחידה שלי, אבל הוא התעקש, אז הגעתי לברלין". הוא נוכח לדעת כמה חשוב להפיץ את הסיפור במקומות כאלה, אבל גילה גם כמה כוחות הדבר גוזל ממנו. אחרי שהרצה גם בארה"ב, באוסטרליה ובמקומות נוספים, הרגיש שהוא לא מסוגל יותר. "בינואר הקמתי את פרויקט ה־VR, בהשראת פרויקט הנצחת השואה שסטיבן ספילברג שותף בו. גם נפגשתי עם המנכ"ל של הפרויקט ההוא ונעזרתי בו. ארבעה סיפורים מלווים את המיזם: של רב־סמל רמו סלמן הוזייל, שוטר שהציל רבים בנובה; אופיר אנגל, שנחטף מבארי (ושוחרר בעסקה הראשונה – א"ג); שתיים משורדות הנובה; והסיפור שלי. ההפקה הזאת רצה בעשרות קמפוסים וקהילות בעולם". הסיפור האישי שלו מופיע גם בספר "אחי, אתה חייב לי נגב", שעתיד לראות אור בעוד כחודש בהוצאת "סלע מאיר".
מה משמעות ההבטחה "לא עוד" בישראל שאחרי 7 באוקטובר?
"קודם כול, לקחת אחריות. דור חדש, צעיר ולא פוליטי, צריך ליטול את מושכות ההנהגה. אני איש ימין, אבל לא טיפוס מחנאי. אני מזדעזע מהמחנאות בארץ, מאיך ששמאל וימין 'מנקים' סיטואציות ודמויות רק כי הן במחנה שלהם. התחושה היא שהקיצוניים בחברה משחקים לנו פינג־פונג מעל הראש. אנחנו צריכים דור לא עייף ולא מסואב, שידבר ארץ ישראל וציונות פשוטה, אהבת ישראל פשוטה. אני מסתכל על המערכת הפוליטית ולא רואה אהבת ישראל. גם מערכת המשפט לא משדרת הוגנות וניקיון כפיים. אני לא רואה מערכת שנותנת גב וביטחון במדינה, או פתרונות משפטיים כמו עונש מוות וגירוש של מחבלים. הרי הטרור הזה היה פה קודם. כל הדקירות והירי והפיצוצים שהכרנו – היו אלפי נרצחים, רק שזה בא יום אחרי יום, ולא בבת אחת. זה המצב פה כל הזמן, ואני רוצה מערכת שתגן עלינו".
גם הגישה של צה"ל מדאיגה אותו. "אני מצפה שיהיה לנו צבא שלא שבוי בתפיסות מקובעות, אלא דוחף להכרעה. בהקשר הזה, אני חושב שעסקת החטופים כרגע נכונה, כי הנזק כבר נעשה. לפני העסקה, הציפייה שלי הייתה שהמנהיגות תסתכל בעיניים של הרוע המוחלט הזה, תשיל מעצמה עכבות והונאות עצמיות, ותשמיד אותו. משזה לא קרה, ואנשים שהם בשר מבשרנו עוברים שואה קילומטרים ספורים מהבית שלנו, יש לנו מחויבות מוסרית להחזיר אותם. אבל באותה מידה אנחנו מחויבים לחסל מחבלים ולגרש משפחות שלהם. השאלה 'אבל מה לגבי הקורבנות העתידיים של המחבלים המשוחררים' היא לא השאלה הנכונה; בכל מצב אנחנו צריכים למנוע את הפיגועים שעלולים לקרות".
כשהאנטישמיות והכחשת הטבח גואות על אף שהמתקפה תועדה במצלמות של אנשי חמאס עצמם, מה כוחה של ההסברה?
"יש שלושה קהלים: אנטי־ישראלים, שהם מיעוט קולני; פרו־ישראלים, שאנחנו רוצים שיישארו כאלה; והרוב השקט, כשמונים אחוז מהציבור, שלא מודע למתרחש ולא יודע אפילו איפה ישראל על המפה. אנחנו ב'ישראליז' משקיעים בשניים האחרונים. לא הולכים על הסברה מתנצלת, אלא בונים קאדר של אנשים שמסתובבים ממילא בעולם – במסגרת העבודה או חופשה – ועשויים להיקלע לאינטראקציה אישית עם הציבור הזה. אנחנו מכשירים חיילים ואנשי רשת לספר את הסיפור האישי שלהם ואת הסיפור של ישראל.
"אנטישמיות לא צריכה סיבות. בעבר היא התפרצה כי לא הייתה לנו מדינה ונתקענו לעמים אחרים בגרון, ועכשיו זה כי יש לנו מדינה. זה דור שלא מעניינות אותו עובדות, אלא רק מה הוא מרגיש. אנחנו בקרב על נרטיבים, לכן אני מקפיד לספר את הסיפור, כי בסיפור אישי ולאומי יש נרטיב ויש רגש. קחי את הפרופסור הכי טוב למשפטים ותני לו להסביר את הלגיטימציה של ישראל להתקיים, קחי מומחה מחשבים שיוכיח שהסרטונים מ־7 באוקטובר אותנטיים – זה לא ישנה כלום. אבל לשמוע משורדת נובה את הסיפור שלה, זה כבר משהו אחר".
מתוך מודעות לחשיבותו של התיעוד, נמרוד דאג לצלם כל זירה שהגיע אליה ביום הטבח, גם תוך כדי קרבות. "הבנתי שזה אירוע היסטורי ושנזדקק לתמונות האלה. היינו ב־2023, אבל ההרגשה הייתה שאנחנו ב־1943. כמה ימים אחר כך, בני משפחה של נרצחים שמעו שתיעדתי, והגיעו אליי כדי שאתן להם את החומר מהשטח. כך הצלחתי לסגור מעגלים ולהתיר ספקות לכמה מהם".
לפני כחודשיים, כשרומי גונן עדיין הייתה בשבי, אמה מירב יצרה איתו קשר. "היא סיפרה לי שהרכב שלי היה הראשון שהגיע לצומת אחרי החטיפה. הייתי בטוח שהיא תגיד שרומי נחטפה שעתיים קודם, אבל התברר שפספסתי אותה ב־18 דקות. זה גמר אותי והציף המון תסכול ואשמה. מירב נתנה לי את פרטי הרכב שממנו רומי נחטפה, עשיתי זום לתמונות שלי מהצומת, ואני רואה את הרכב שם, לצד אופנוע של חמאס שננטש".
ב־7 באוקטובר 2024 נמרוד עבר על החומרים שצילם שנה קודם לכן, וניסה לחבר בינן ובין תמונות הנרצחים שהתפרסמו בכלי התקשורת וברשת. באחת התמונות שלו הוא הצליח לזהות את גופתו של איציק דהן מקריית־מלאכי. "התקשרתי למנכ"ל העירייה של קריית־מלאכי, שאלתי אם הוא מכיר את השם, והוא ענה שאח של איציק בדיוק עומד לידו. האח התרגש ושאל אם התעללו בו, ויכולתי לענות לו שלא. הוא רצה לדעת אם איציק נהרג במיגונית, ואני סיפרתי שמצאתי אותו תחת עץ, סמוך לצומת עלומים. בהתחלה חשבתי שזה מחבל, ואז קלטתי שהוא לבוש חולצה שמתאימה לבילוי שטח. שאלתי אם במקרה היה לאיציק חיבור לעצים ולטבע, והאח סיפר שהוא היה גנן. אמרתי לו שלדעתי הוא נפצע קשה, וגרר את עצמו אל מתחת לעץ כדי למות שם. הפנים שלו היו שלווים מאוד כשמצאתי אותו.
"האח ואני נפגשנו בצומת, והוא חפר ומצא את הטלפון של איציק טמון תחת המקום שבו ראיתי את הגופה. כך הבנו, שנה אחרי מותו, שהוא קבר את המכשיר כדי שמישהו ימצא אותו. היום יש סביב העץ אנדרטה מרגשת לזכרו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
