"יש לי כל כך הרבה חלות במקפיא. ולחשוב שעד לפני שנה וארבעה חודשים אפילו לא ידעתי מה זו הפרשת חלה", אומרת באנחה אחות של חטוף, באוהל שניצב בפינת כיכר החטופים והנעדרים. הערב נערכת כאן עוד הפרשת חלה. אמו המבוגרת של החטוף שלזכותו היא נערכת כבר נמצאת כאן באוהל. לאורך כל התקופה הזאת היא לא מפסיקה להילחם על בנה. משתתפת במשלחות שיוצאות לרחבי העולם, נפגשת עם אישי ציבור, ועכשיו מספרת עליו לקהל שהתקבץ סביבה. בכל בוקר היא שרה לו שיר ומוסיפה תפילה אישית. הידיים לשות את הבצק, השפתיים מצטטות פסוקים. הדי־ג'יי ברקע משלבת בין שירי תפילה ל"יוצא אל האור, אל חיים חדשים".
לא מעט "סיפורי התחזקות" נקשרו במשפחות החטופים, ובהן גם כאלה שהקשר שלהן לתורה ומצוות היה מזערי. ממרב ברגר, שלכל אורך המאבק להשבת בתה אגם חזרה על המסר של "דרך אמונה בחרתי", דרך ילנה טרופנוב, אמו של סשה ובעצמה שורדת שבי, שעברה תהליך אמוני משמעותי, ועד לחטופים משוחררים שהעידו על עצמם שהתחברו לאמונה דווקא כשהוחזקו במנהרות חמאס. לתהליכים האלה שותפים גם ארגוני קירוב שמלווים את המשפחות. "אנשים נמצאים בצרה אמיתית, ויש כל מיני דברים שמחזקים במצב כזה", אומרת ריקי סיטון. "יש כאלו שעומדים וצועקים 'עכשיו', וזה עוזר להם לפרוק ולשחרר, ויש כאלה שעומדים וצועקים 'אמן'".
סיטון היא אקטיביסטית חברתית חרדית, יוזמת ומלווה של תוכניות לצמצום "הסכסוך הישראלי־חרדי". אני פוגשת אותה באוהל של ארגון "איילת השחר", שמשמש ללימוד, תפילה ושיח. לכיכר החטופים היא הגיעה לראשונה שבוע לאחר הטבח, והיא מתכננת להישאר כאן עד לשובו של החטוף האחרון. כשהצינה של סוף פברואר דוחקת אותנו אל משרדי מטה המתנדבים במקום, היא עוצרת שוב ושוב את השיחה כדי לחבק אמא של חטוף או לשאול לשלומו של בן משפחה. ניכר שהיא מכירה כל אחד, יודעת מהו סיפורו המשפחתי, זוכרת את החטופים בשמם ובשם אמם, כמקובל להזכיר בתפילות. כולם כאן גם מכירים אותה. אחד מהנוכחים יספר לי בחיוך ש"ריקי היא הרבנית של הכיכר". "מבחינתי", אומרת לי סיטון, "אני עושה מה שעוזר ומה שמתאים ומה שיכול לתת להם הרגשה קצת יותר טובה".
"אנחנו עולות מהחניון והמעלית נפתחת ואנחנו מול המשפחות. הראשונה שאנחנו פוגשות היא שלי, אמא של עומר שם־טוב. היא מחייכת ואומרת לנו 'אחיותיי החרדיות, תודה שבאתן, חיכיתי לכן', ומספרת לנו על עומר. ופתאום הסיפור הזה של החטופים מקבל צורה וצבע ושמות ורגשות"
המשפחות מתחברות אלייך בקלות, למרות היותך חרדית?
"יש לנו קשר מעולה עם המשפחות, גם אלה מהקיבוצים. גם אלה שרחוקים מאוד משמירת מצוות, אומרים 'תתפללו, אם לא יועיל, לא יזיק'.
"הלוואי שיכולנו להיכנס לעזה ולהביא את החטופים. היינו בנובה, ואמרתי לעצמי – זה רק חמש דקות נסיעה מעזה, ואין דרך להגיע אליהם. אז הדרך שלנו להגיע היא להוסיף זכויות. אני משתדלת לעשות מה שאפשר, להיות טובה יותר, להתחזק בעצמי ולהוסיף זכויות כדי להחזיר אותם. בעסקה או בחילוץ, לא אכפת לי איך זה יקרה, אבל שיקרה. אני רוצה לתת את התוספת הרוחנית לעשייה הגשמית כאן בעולם.
"בהתחלה היו שאמרו לי 'לכו לבני־ברק'. מילים שנותנות לך הרגשה לא נעימה. אבל זה מיעוט, כי פה בכיכר יש משהו מפויס. היום מקבלים אותי באהבה גדולה, אני מרגישה חלק מהמשפחה הזאת, אין שאלה אם אני רוצה לבוא לכיכר או לא".
גם היהדות היא אופציה
סיטון (46) מתגוררת בבני־ברק, אם לעשרה. בעלה לומד בכולל, וכך גם בניה. בעבר עבדה בהוראה, ובהמשך השלימה שני תארים במנהל עסקים והשתתפה בתוכנית העמיתים "מעוז". לפני 16 שנה החלה להפעיל את פרויקט "חברותא" של עמותת איילת השחר, שמחבר בין 8,000 חרדים ל־8,000 חילונים שלומדים יחד בצמדים. העמותה מקיימת גם מפגשים להכרת המגזר החרדי באקדמיה ובקהילה. "ראינו מה קרה כאן לפני המלחמה", אומרת סיטון על הצורך במפגשים כאלה, "לאילו רמות של קיטוב הגענו בתקופת הרפורמה".
שירי, אריאל וכפיר ביבס, השבוע. צילום: Getty Images
איך השפיעה הרפורמה עצמה על המוטיבציה של הצדדים למצוא חיבורים?
"בעיניי זה התחזק. אנשים הגיעו למפגשים כאלה ממצב של כעס, או להפך, מתחושה של 'חייבים לעשות משהו'. האמת היא שלא אכפת לי מה גורם לאנשים להגיע ללמוד יהדות. שמעתי פעם שיר בערבית שאומר 'תבוא עייף, תבוא רעב, תבוא כשקר, תבוא כשחם, פשוט תבוא יותר', ואני מרגישה שככה זה אצלנו. חרדים מגיעים לסיפור הזה מתוך תחושת שליחות ומצווה, חילונים מגיעים מתוך רב־תרבותיות ורצון להכיר את האוכלוסיות בישראל, ואנחנו מתווכים בפער הזה".
בימים הראשונים של המלחמה היא חשה משותקת. "הרגשתי שאין לי יכולת לעשות שום דבר, והיה בי הרבה עצב על אנשים מהקיבוצים שהכרתי בביקורים שלי שם. והיה כמובן גם פחד. כתושבת בני־ברק זה אולי מצחיק לומר שפחדתי, אבל לשהות עם ילדים קטנים בבית בלי ממ"ד זאת לא חוויה מדהימה". שבוע אחרי תחילת המלחמה פנתה אליה ידידה לא דתייה, וסיפרה שהיא נמצאת בכל יום ברחבה בתל־אביב כדי לחזק את משפחות החטופים. "היא אמרה שהיא לא רואה שם אף חרדי. 'איפה אתם? לא אכפת לכם?', היא שאלה. לקחתי איתי חברה מבני־ברק ונסענו. בדרך לפה היו לי הרבה שאלות, לא ידעתי אם מתאים לי להגיע ללב תל־אביב, מקום שנתפס לכאורה כל כך חילוני, כל כך שמאלני, כל כך לא אני. וגם אם מבחינתי זה בסדר, אני לא יודעת אם למשפחות האלה, שנמצאות ברגע הכי קשה בחייהן, מתאים שאנשים כמוני יבואו ויסתובבו בין הרגליים שלהן. יש בינינו כל כך הרבה פערים, אז דווקא עכשיו לבוא? אותי הם צריכים עכשיו?
"אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כי אנחנו עולות מהחניון והמעלית נפתחת ואנחנו מול המשפחות. הראשונה שאנחנו פוגשות היא שלי, אמא של עומר שם־טוב. היא מחייכת ואומרת לנו 'אחיותיי החרדיות, תודה שבאתן, חיכיתי לכן', ומספרת לנו על עומר. ופתאום הסיפור הזה של החטופים מקבל צורה וצבע ושמות ורגשות. אני שואלת אותה איך אפשר לעזור לה, מה היא צריכה, והיא עונה לי – 'תפילה וחיבוק, בסדר הזה. זה מה שאני צריכה'. בכלל לא הגעתי מתוך מחשבות לעשות משהו, בטח לא משהו דתי, רציתי רק להגיע ולהראות שגם לנו החרדים אכפת. אבל היא תפסה אותי במשפט הזה, והחלטתי להיות שותפה בעשייה".
למחרת התייצבה סיטון במטה החטופים עם המחשב הנייד שלה. לא היו לה תוכניות ספציפיות, רק להיות נוכחת. היא תפסה את אחד השולחנות בכניסה, והתעניינה בשלומו של כל בן משפחה שעבר לידה. "כולם שם היו מתנדבים, כולם חדשים, כולם ניסו לעשות את המיטב ולתפוס את המקום שלהם בתוך האירוע. אז יש גם מישהי חרדית, זה לא מפריע".
"הבקשה העיקרית מהמשפחות הייתה 'תביאו תפילות'. אז עשינו רשימה מסודרת עם שמו של כל חטוף ושם האם. אחת האמהות אמרה, 'לא צריך להתפלל על החטוף שלי. אני מתקשרת איתו ושולחת לו כוחות'. אמרתי לה: 'זה מצוין, אבל אכפת לך שאני אתפלל עליו? זה לא יכול להזיק'. אנחנו לא עושים שום מהלך שלמשפחות לא נוח איתו"
ואז היא פגשה את ג'ולי, אמו של בר קופרשטיין שנחטף ממסיבת הנובה, והתוודעה לסיפור המשפחתי קורע הלב. ג'ולי סיפרה שבעלה מרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים שעבר לפני שש שנים, ובשל מצבו הקשה, בר תמך כלכלית במשפחה. עד מהרה הפכו השתיים לצמד בלתי נפרד. "ג'ולי נכנסה לי ללב מהרגע הראשון. לקחתי ממנה תמונה של בר, והיא תלויה בסלון שלנו עד היום. הילדים שלי יודעים להתפלל על בר אברהם בן ג'וליה – זה האוטומט שלהם. לאט־לאט, ואולי מהר־מהר, ג'ולי ואני הפכנו לצוות שעובד יחד לפי כמה מטרות. המטרה הראשונה הייתה ליזום כל מה שאפשר למען רווחת המשפחות, כמו רכיבה טיפולית ואירועי הפוגה. אבל הבקשה העיקרית ששמענו מהמשפחות הייתה 'תביאו תפילות'. אז עשינו רשימה מסודרת עם השם המלא של כל חטוף ושם אמו".
אני מניחה שלא לכולם זה מדבר.
"אחת האמהות אמרה לי, 'לא צריך להתפלל על החטוף שלי. אני נכנסת בכל בוקר לחדר, מתקשרת איתו ושולחת לו כוחות'. אמרתי לה: 'מה שאת עושה זה מצוין, אבל אכפת לך שאני אתפלל על הבן שלך? זה לא יכול להזיק'. עם הזמן היא נעשתה אחת הפעילות הבולטות בתחום הזה, דחפה לתפילות ולפגישות עם גדולי ישראל, והפכנו לחברות טובות. בינתיים היא כבר זכתה לגאולה הפרטית שלה".
באחת היוזמות של סיטון וקופרשטיין, אנשים שלא הניחו תפילין בעבר קיבלו מהן זוג תפילין, והתחייבו להניח אותן לזכותו של חטוף מסוים מדי יום עד שישוב. עשרות זוגות תפילין נתרמו לשם כך. "שאלנו לפני כן את המשפחות, ואף אחת מהן לא סירבה".
יהיו מי שיאמרו ששוב החרדים תופסים אנשים בשעתם הקשה ביותר, ומנצלים בציניות את מצבם לצורך הדתה.
"אנחנו יהודים, אז איפה בדיוק הבעיה?"
הבעיה היא שעד 7 באוקטובר, הנושאים האלה לא דיברו אל חלק מהמשפחות.
"אז עכשיו זה מדבר ונותן להם כוח. אנחנו שומעים מהשבים שהם אמרו שם 'שמע ישראל', רבים מהם מצאו את החיבור שלהם ליהדות דווקא בעזה. אז זו הדרך שלנו, וכך אנחנו נתחבר אליהם, בלי להתנצל. כשאנשים הולכים לטקסים רחוקים מהיהדות זה בסדר, נכון? זו אופציה? גם היהדות היא אופציה. אז מי שרוצה ונכון לו להתחבר בדרך הזאת, נעזור לו. ומי שלא, הכול בסדר, אנחנו לא עושים שום מהלך שלמשפחות לא נוח איתו".
הכאב לא משאיר מקום
מיד לאחר הביקור הראשון בכיכר פתחה סיטון קבוצת ואטסאפ, "חרדים לשבים שלנו", וצירפה אליה נשים מכל המגזרים. "תיארתי את מה שקורה בכיכר, הסברתי את ההבדל בין זה ובין ההפגנות בקפלן, וביקשתי שיבואו להראות נוכחות". בתוך שבוע וחצי היא הרימה עם פעילות חברתיות אחרות ועם מטה החטופים את עצרת "תפילת האמהות", בהשתתפות הרב ישראל מאיר לאו, מירי מסיקה, מיכל הרצוג וקהל מגוון, לצד אמהות החטופים כמובן.
"כשנגמרה העבודה המטורפת על האירוע הזה, שאלתי את עצמי: מה עכשיו? איך אני מקיימת את הבקשה של שלי שם־טוב ל'תפילה וחיבוק'? ואז אמרנו – נקים אוהל תפילה. גם בשביל התפילות, וגם כדי שאנשים שתופסים את עניין החטופים כמזוהה עם צד אחד ירגישו שהמקום הזה שלהם. שיבינו שהאירוע כולו הוא לא של מישהו מסוים, יש חטופים מכל הסוגים, וזה בכלל לא משנה מאיזה סוג הם, כי אלה חטופים של עם ישראל".
בהמשך היא התלוותה למשפחות למסעות תפילה שארגנו יחד עם ארגון "כיסופים". הם נסעו לפולין ולהונגריה להתפלל בקברי צדיקים, ובהם גם הרבי מקרסטיר, הרב ישעיהו שטיינר, שמקום מנוחתו צובר פופולריות רבה בשנים האחרונות. "היו שם חילונים וחרדים, קיבוצניקים ומתנחלים, צעירים ומבוגרים. כולם מחוברים יחד בכאב משותף, וכולם מנותקים לרגע מהעשייה ומהריצה הזאת בארץ סביב הרצאות ומפגשים עם נבחרי ציבור. במסע הזה היה חיבור שאי אפשר להסביר, אורות גבוהים מאוד".
"ביקרנו עם משפחות חטופים אצל הרב יצחק קולדצקי, והרבנית סיפרה שהרב בצער גדול מעניין החטופים, ושבגלל זה הוא לא ישן על מזרן, אלא על המיטה עצמה. היא הכניסה אותי לחדר השינה והראתה לי – קרש ועליו כרית. זו הדרך שלו להרגיש את הכאב שלהם. נשים לא עונדות תכשיטים מתוך רצון להשתתף בכאב"
הארגונים שהיא פועלת איתם יזמו גם מפגשים של משפחות החטופים עם מנהיגי הציבור החרדי בארץ – הרב דב לנדו, הרב ברוך פוברסקי, הרב שאול קנייבסקי ואחרים. "המטרה הראשונה בביקור כזה היא ברכה. כל אחד צריך ברכה. מעבר לכך אנחנו דואגים לפרסם את האירועים האלו, וזו אמירה כלפי הציבור החרדי – הנושא הזה חשוב לרבנים, הם מפנים בשבילו מזמנם".
באין כמעט חטופים מהמגזר החרדי, ג'ולי קופרשטיין, שחזרה בתשובה לפני 14 שנה, היא הנציגה הכי קרובה לחרדיות מבין המשפחות. "מכיוון שבמגזר החרדי אין חטופים, וגם יש פחות מדיה, ממילא מכירים פחות את הסיפורים האנושיים. כשאני פגשתי את הסיפור האנושי, הרגשתי שקורה לי משהו. כי זה לא סתם אירוע שקרה, יש כאן שֵׁם. אז אנחנו מסתובבות בסמינרים ומביאות את הסיפור של ג'ולי, של בר ושל כלל החטופים. כדי לחבר את הבנות החרדיות פנינו גם ל'קטיפה' (מגזין הנשים של "יתד נאמן – ר"ר), במה פופולרית מאוד במגזר. סיכמנו איתם בהתחלה על חמישה טורים שנכתוב יחד, אבל בפועל אנחנו כותבות כבר שנה ורבע טור שבועי קבוע שמביא את יומן המסע של ג'ולי. היינו היום בסמינר גור, ואחת התלמידות אמרה לי: תדעי לך שאנחנו קונים כל שבוע את עיתון קטיפה רק בשביל הטור הזה".
לעיתים רחוקות היא נתקלת גם בתגובות בסגנון "מה הם חיפשו שם במסיבה". "איזו מין אמירה מיותרת", אומרת על כך סיטון. "ומה נגיד על אנשי הקיבוצים, שבסך הכול ישנו בבית שלהם בשלווה ונחטפו משם? אף אחד מאיתנו לא מזכיר של א־לוקים ולא יודע מה קרה ולמה. כשמישהו מעז להגיד לי דבר כזה, אני עונה: ומה קרה באסון מירון? אנחנו יודעים חשבונות שמיים? החטופים שילמו מחיר של עם ישראל. זה לא קרה להם, זה קרה לנו. היה לי פיצוץ עם קרוב משפחה, צרחנו זה על זו, אני אפילו לא רוצה לצטט מה הוא אמר, אבל העמדתי אותו על מקומו".
מכל מקום, אומרת סיטון, התגובות האלה אינן מייצגות. לרוב המשפחות מתקבלות בחיבוק, חיזוק והתעניינות איך אפשר לעזור. "ביקרנו עם משפחות חטופים אצל הרב יצחק קולדצקי, חתנו של הרב חיים קנייבסקי, והרבנית סיפרה שהרב בצער גדול מעניין החטופים, ושבגלל זה הוא לא ישן על מזרן, אלא על המיטה עצמה. שאלתי מה זאת אומרת, והיא הכניסה אותי לחדר השינה והראתה לי – קרש ועליו כרית. זו הדרך של הרב להרגיש את הכאב שלהם. אני שומעת מאנשים שהם ישנים בלי כרית, או נשים שלא עונדות תכשיטים, מתוך רצון להשתתף בכאב הזה".
וכאן בכיכר שואלים אותך על המגזר, למשל על ההימנעות של החרדים מלשרת בצבא?
"אני נתקלת בשאלות כאלה מצד הרבה קבוצות שאני נפגשת איתן, או סתם כחרדית, אבל כאן, במקום הזה, פחות יצא לי לדבר על חרדים ועל גיוס. הנושאים האלה עומדים באוויר, ובהתחלה באמת פחדתי לבוא בגלל זה, אבל האמת היא שאנחנו עסוקים בלי סוף בכל כך הרבה אתגרים, וכנראה המשפחות עצמן פחות טרודות בשאלות כאלה.
"כשיש כאב, יש פחות מקום למלחמות. תל־אביב יודעת יפה־יפה לנהל מלחמות, ובמקומות אחרים אני פוגשת עוינות ושאלות 'למה אתם לא מתגייסים'. ויש גם שאומרים לי שאם אני מסתדרת יפה כל כך עם חרדים וחילונים, אולי אני אקח על עצמי לפתור את סוגיית הגיוס של המגזר".
ומה באמת עמדתך בנושא?
"זה אירוע מורכב. זה לא שאנחנו משתמטים מטעמי נוחות, או מטעמי לא בא לי, או בגלל הפחד למות. המחיר של הגיוס, מבחינתנו, הוא היכולת לשמור על הזהות החרדית בצבא. החברה החרדית מתנדבת בארגוני החסד, היא רוצה לתרום ולהיות חלק. זה כמובן לא מספיק, וצריך לנסות להבין מה אפשר לעשות ואיך. דבר אחד ברור לי, בכפייה שום דבר לא יצליח. צריך להיות רגישים מאוד בסיפור הזה, להבין שזאת חברה שמגדלת את ילדיה במשך שנים על ערכים מסוימים. אני מגדלת את הילדים שלי לתוך עולם שבו הם לא מתגייסים, ככה גם אנחנו גדלנו, זה מה שאני יודעת ומכירה.
"ועדיין, זה לא מונע מאיתנו לרצות לתת ולהיות חלק מהמדינה. בשנה ורבע האחרונות אני לא נמצאת כמעט בבית, נותנת את כל מה שיש לי, גם כשזה כרוך במחירים אישים. אני יודעת שזה לא דומה לסיכון חיים בקרב, אבל אלו שאלות לגדולים ממני".
באמונה". לנה טרופנוב, אמו של סשה טרופנוב. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
אין חדשות, אין נפילות
את ההודעה על עסקת החטופים קיבלה סיטון בעת שהובילה סיור בבני־ברק. ג'ולי, שהייתה איתה, צעקה לה פתאום "יש עסקה, יש עסקה". סיטון מספרת שנדהמה כאשר נודעו הפרטים: "אני רואה את ג'ולי מאושרת – אבל בר לא בעסקה. רק א־לוקים יודע מה המשמעות של זה. והאישה הזאת שמחה. אני מנסה להבין, מי פה לא תקין? אני או היא? והיא אומרת לי – 'בלי אבל, את קולטת מה זה שהאנשים האלה יחזרו?'. הבנתי איזו אישה גדולה היא. באותו ערב, אחרי עוד כמה אירועים, ג'ולי איבדה את ההכרה. עם כל השמחה האדירה, הכאב הוא כאב והוא לא הולך לשום מקום.
"אז זה מרגש מאוד שאגם חזרה, ושרומי חזרה, ועדיין יש כאן משחק קיצוני ברגשות. רגע אחד את מאושרת בשביל מי שחזר, ורגע אחר כך את מוצפת פחד, כאב, דאגה, געגוע. ותוסיפי לזה את הטפטופים שהעסקה מתבצעת בהם. כמי שמלווה מקרוב את המשפחות ברולטה הזאת, אני יודעת כמה זה מחריד. אני חווה את זה דרך ג'ולי. אנחנו עובדות כל היום, ומתוך החלטה מושכלת אנחנו לא מתעדכנות בחדשות, לא רוצות לשמוע יותר מדי כדי לא לחוות נפילות".
מה את חושבת על העסקה?
"אני חווה את כל קשת הרגשות. זה נכון? זה לא נכון? ודאי שהם צריכים להיות פה כמה שיותר מהר, אין שאלה בכלל. לא למדתי את העסקה לפרטיה, והמחירים נשמעים מזוויעים – אבל יש מחיר ליהודי? אין לי תשובה ברורה לשאלות האלה".
קשר מיוחד נרקם בינה ובין משפחתו של החטוף אלמוג סרוסי. הרגע הקשה ביותר מבחינתה בתקופת המלחמה היה כשנודע על הירצחם של ששת החטופים, ובהם גם סרוסי. "הידיעה שהם שרדו את השבי 11 חודשים ואז נרצחו, קורעת את הלב. אני לא יודעת איך המשפחות מתמודדות. קשה להחזיק את האירוע הזה, עולות המון שאלות, גם אמוניות, ואין איך לנחם".
מכיוון שמרבית השחרורים התקיימו בשבת, סיטון הייתה בכיכר רק פעם אחת בשעה שחטופים – במקרה ההוא חטופות – יצאו לחופשי. "עמדנו כאן יחד, צפינו בהתרגשות, התחבקנו". לאורך השנה האחרונה היא ליוותה גם את לנה טרופנוב, אמא של סשה. "היא אישה מדהימה. זאת משפחה שנחטפה כולה, האב נרצח, ולא נותר כאן אדם שיכול להילחם למענם. מאז שלנה חזרה מהשבי היא נלחמה על סשה, ובמקביל עברה תהליך משמעותי. זאת אישה שעלתה מרוסיה לקיבוץ, לא הכירה שום דבר, לא ראתה בחיים נרות שבת – ועכשיו היא לא רק מדליקה נרות, היא גם שומרת שבת, מתפללת, מברכת. היא נאחזת באמונה.
"עד הרגע האחרון לא ידענו מתי סשה יחזור, ובינתיים התאמנו בחיבוקים. לנה מאופקת, ואני רציתי שהיא תחבק אותו הכי חזק, חיבוק של אחרי 500 יום. אז התאמנו. אם כי היא אמרה לי כל הזמן שזה לא אותו דבר, כי סשה הוא מטר ותשעים ואני נמוכה יותר".
גם עם חנה שרעבי, אמו של שורד השבי אלי, עמדה סיטון בקשר זמן קצר לפני שבנה שוחרר. "זו אישה מלאת אהבה, היא כמו אמא בשבילנו. בן נוסף שלה נרצח בשבי, אשתו של אלי והבנות שלו נרצחו. היא לא הפסיקה להילחם על אלי. דיברנו איתה בערב שבת, היו כבר שמועות שהוא משתחרר מחר, והיא אמרה – מה שהקב"ה רוצה, זה מה שיצא. סיפרה שהיא הולכת עכשיו לבשל לשבת, ואמרה 'תודה על מה שאתם עושים'. אישה ברגעים הכי מותחים של חייה, אומרת לנו תודה. התקשרנו אליה שוב שעות אחדות אחרי השחרור, והיא סיפרה שאלי רוצה להניח תפילין".
ערב יורד על כיכר החטופים. באוהל של איילת השחר אברכים לומדים, כבכל ערב. הפעם, מכיוון שזה יום חמישי, יש גם צ'ולנט. במרחק מטרים ספורים משם מתקיים הג'אם שמוקדש לחטוף אביתר דוד. הזמרת מיכל גרינגליק, שאיבדה במלחמה את אחיה שאולי, שרה "תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות", והקהל איתה. קולות השרים מתערבבים עם קולות הלומדים, בתוך מציאות ישראלית שעולה על כל דמיון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
