"זה היה כאילו ראש עיריית תל אביב יישא היום נאום בעזה"

כתב הניו־יורק טיימס שהגיע לצור בקיץ 1982 מצא את ראש העירייה החדש עלי חאלד שעלן במצב רוח אופטימי. שעלן היה עסוק אז בשיקום העיר אחרי שמונה שנות שלטון בפועל של אנשי אש"ף. המחבלים שהשתלטו על צור, כמו על ערים וכפרים אחרים בלבנון, הוציאו להורג תושבים, רצחו, ביתרו ואנסו, השתלטו על בתי חולים ורוקנו את רשויות החוק המקומיות מכל תוכן. כיבוש העיר בידי צה"ל במבצע שלום הגליל לווה אומנם בהרס רב, אך כשהחיילים הישראלים נכנסו לצור, קיבלו אותם התושבים באורז ובפרחים. בעלי הבית החדשים הכריזו על ממשל צבאי בעיר, וכשהכתב האמריקני דיוויד ק' שיפלר שאל את שעלן מה דעתו על המושל הצבאי החדש, ראש העיר השיב "הוא טוב מאוד!", ונישק את אצבעותיו.

"יהודי אורתודוקסי, בכיפה ובמדי קרב. מדבר ערבית שוטפת ומדבר ברגישות על הלבנונים", תיאר שיפלר את המושל, רב־סרן ד"ר יוסף דנה – או "דוקטור יוּסֵף", כפי שכינו אותו המקומיים ביראת כבוד. בכתבה סופר כי "בקרוב יחזור לעבודתו הרגילה בהוראת ספרות עברית וערבית מימי הביניים באוניברסיטת חיפה". שיפלר שוחח גם עם דנה עצמו, ושמע ממנו את תפיסת עולמו באשר לממשל צבאי: "מכיוון שאנחנו עומדים לקיים קשר עוד הרבה מאוד שנים, כל השקעה שאנו משקיעים במונחים אנושיים משתלמת. אנחנו לא צריכים לבוא עם רגשי עליונות, עלינו להבין זה את זה", אמר הקצין הישראלי.

היום דוקטור יוּסף הוא כבר פרופסור אמריטוס, בן 86. מאחוריו קריירה כמרצה וחוקר באוניברסיטת חיפה, במכללת צפת וגם במכללה הערבית בחיפה. כהונתו כמושל צור נמשכה ארבעים יום בלבד, אך כמי שנולד בדמשק והכיר את המנטליות הערבית, הוא ידע כיצד לזכות בהערכתם של המקומיים ולרקום שיתופי פעולה מועילים. כששעלן נזקק לניתוח, דנה ליווה אותו לבית חולים שדה של צה"ל, ואחר כך גם הגיע לבקרו, קרא עמו בקוראן והצליח להשיג ממנו מידע קריטי. כשהשייח' המקומי סירב להגיע להלוויות בגלל ירי האזהרה של חיילי צה"ל לעברן, דנה עצמו החליף את השייח' ונשא הספד בקבורה מוסלמית.

"לא נתתי לארגונים הבינלאומיים דריסת רגל, ‫מפני שאני הייתי האחראי ‫על גורל האנשים. לקחתי למשל מאונר"א את כל מוצרי הבסיס, וחילקתי בעצמי. ‫‫כשהאופים העלו בזמן המלחמה את מחיר הלחם, 'זרקתי' לשוק 300 טון קמח מהמחסנים העצומים של אונר"א, וכך סיכלתי את הצעד שלהם"

אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו החדש, "הקוף ומשתפי פעולה אחרים בצור" (הוצאת ספרי ניב). דנה משחזר בו את ימיו בתפקיד המושל הצבאי של העיר הלבנונית – תקופה שמקבלת פרספקטיבה חדשה בחודשים האלה, כאשר צה"ל שוב אוחז בחלקים משטח לבנון, וכשהמונח "ממשל צבאי" נשמע בהקשר העזתי. בספרו, הכתוב בסגנון עלילתי, דנה מתאר למשל כיצד פעל כשמפקדיו הורו לו לכפות על תושבי צור לפתוח את החנויות. במקום לנהוג בכוחנות, הוא המתין שבעלי החנויות יבואו בעצמם לבקש רשות לחדש את המסחר, וכך רתם אותם בטבעיות למהלך. "‫אל תלך אף פעם נגדם. מצא את הדרך שאתה בוחר כפי שהם היו מציעים אותה", הוא כותב.

היבט אחר של פעילותו בתור המושל, שאפשר להשליך ממנו על אירועי ימינו, היה העברת סיוע הומניטרי לתושבי צור. דנה הקפיד לנהל מקרוב את חלוקת המצרכים, ולא לתת לשום גורם עוין להשתלט על התספוקת. כך עשה למשל כשגייס את ראש עיריית חיפה דאז, אריה גוראל, להגיע לצור עם משלוח של דלק ו־20 אלף ליטר חלב. תוך כדי הריאיון שלנו, בביתו בחיפה, אנו צופים בסרטון שמראה את גוראל נואם לצד הארכיבישוף של צור, ראש העירייה והמופתי המקומי. "ערכתי שם היכרות בין כולם, והם לחצו ידיים", מספר דנה. "‫את יכולה לדמיין את ראש עיריית ‫תל־אביב מגיע היום לעזה ונושא נאום? ממש חזון אחרית הימים. לא היה ראוי שנתניהו ושר הביטחון יצפו בזה?"‫

בהמשך הסרטון נראה עובד עיריית חיפה דולה שקיות חלב של תנובה מתוך משאית, ומעביר אותן לידיהם המושטות של תושבים. אחר כך התברר אומנם שהחלב החמיץ בחום של הקיץ, וחלק מאוכלוסיית העיר סבלה מקלקול קיבה, אבל הכוונה הייתה טובה. "מה שחשוב כאן ‫זה שהם היו תלויים בי", מדגיש דנה. ‫"אני לא זורק 20 אלף שקיות ואומר: '‫בואו, תתנפלו על המשאיות ‫ותהרגו אחד את השני'. בעזה אנשים נמעכו למוות כשניסו לקבל מצרכי סיוע. אם מישהו בעזה היה לוקח אחריות על הסיוע – גורם שאינו חמאס – זה ‫היה יכול להיות דבר גדול".

בכתיבת הספר סייע לו יוסי מאירי (75), קיבוצניק מעין־חרוד ששירת כקצין בממשל הצבאי בצור. את הספר הם מקדישים להרוגי אסון צור הראשון, קריסת בניין הממשל כשהוא קובר תחתיו עשרות בני אדם. האסון אירע לאחר שדנה כבר חזר ללמד באוניברסיטה ומאירי שב לעבודתו בקיבוץ, אך האירוע הזה רודף אותם עד היום, בין השאר משום שהם אלה שבחרו את המלון בן שמונה הקומות שבו מוקם את בית הממשל. ועדת זורע, שחקרה את האסון, קבעה כי לא נמצאו עדויות להפעלת חומרי נפץ במקום, והסיקה כי הוא נגרם ככל הנראה מפיצוץ בלוני גז במטבח. ועדת חקירה צבאית מיוחדת בראשותו של אלוף במיל' אמיר אבולעפיה, שהוקמה כעבור ארבעה עשורים, הפכה את המסקנות וקבעה שהבניין קרס בשל פיגוע מכונית תופת שיזם חיזבאללה במעורבות איראנית.

כשנה לאחר מכן אירע אסון צור השני, ולגביו כבר לא היו שאלות: מכונית תופת התפוצצה ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומג"ב בעיר, ו־59 בני אדם נהרגו, 28 מהם ישראלים. דנה מתייחס היום לשני האסונות כאל פיגועים שהיו יכולים לקרות במקומות רבים אחרים, אך מאירי ממשיך לתהות אם הנדיבות המופלגת שנהגו בתושבי העיר לא התהפכה על צה"ל בסופו של דבר. "היינו ליברלים", הוא אומר לי בשיחת טלפון. "תמיד שאלתי את עצמי – מי אמר שפעלנו נכון? אולי בגלל זה הרימו לנו את הבית? בתקופתנו היה שקט בצור, אבל יש לכך סיבות מרובות: הגענו לעיר ממש בהתחלה, וכולם היו עדיין בהלם. כולם גם הכירו אותנו, אז אולי בגלל זה לא עשו לנו את הפיגוע? אני יודע שמה שעשינו היה טוב ברמה האנושית, אך אני לא בטוח אם היה נכון צבאית. עובדה שהבית נפל, ואפילו שני בתים. בשום מקום אחר זה לא קרה".

הקוף זיהה, השב"כ עצר

יוסף דנה נולד בדמשק ב־1937. הוא נשוי לשלומית, אב לחמישה, וסב ל־36 נכדים ולעשרה נינים. חמישה מנכדיו לחמו במלחמת חרבות ברזל. הוא קרוי על שם סבו, הרב יוסף דנא, שהיה אב בית דין בדמשק ומנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בעיר. דנה הנכד מספר לנו כיצד הצליח סבו פעם לשכנע את שר המשטרה שם לאשר את קיום ההקפות בשמחת תורה, לאחר שהשלטונות החליטו לאסור אותן. "מוסלמים מכובדים נהגו אז לקחת מוהלים יהודים שימולו את ילדיהם", מספר הנכד. "למרבה המזל, סבי היה המוהל של משפחתו של שר המשטרה. כשהגיע לבניין של מפקדת המשטרה סירבו לתת לו להיפגש עם השר, אבל הוא התעקש. לבסוף שאלו את השר, והוא ענה: 'לא רק שאני רוצה לפגוש אותו, ארד אליו כדי לכבד אותו'".

הרב דנא גם נודע כמי שהצליח לרפא בתפילה וברכה את נשיא סוריה שוכרי אל־קוותלי. הנשיא, בתמורה, אישר לו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1946 הגיע הרב דנא לחיפה והיה לרב הקהילה המקומית של יוצאי סוריה ולבנון. היום יש בעיר רחוב הקרוי על שמו.

לאחר הקמת מדינת ישראל הורע היחס ליהודים בדמשק. בקיץ 1949, כשיוסף דנה היה בן 12, תקפו פורעים מוסלמים את בית הכנסת "אלמנשה" בעת תפילת ליל שבת, השליכו רימונים ורצחו 14 ילדים. בין הנרצחים היו אחיו הצעיר של יוסף, דוד, ואחד מבני הדודים שלו. יוסף עצמו נפצע מרסיס.

"בקיץ נהגנו להתפלל בחוץ", הוא מתאר. "הילדים ‫ישבו בשתי שורות ארוכות פנים מול פנים, ושאר הקהל ישב מסביב. הפורעים זרקו שני רימונים אל מרכז השורות של הילדים, ולכן הם נפגעו. הייתה סמליות בכך שזה קרה בדיוק בעת תפילת 'השכיבנו'. ‫אחר כך סיפרו לנו שאף אחד לא רצה ‫להגיש עזרה לפצועים", הוא אומר ושותק. רעייתו שלומית מוסיפה: "‫אחיו של יוסף נפטר מאיבוד דם, כי אף רופא לא הסכים לטפל בו. ‫אבא שלו הסתובב עם הילד ‫על הידיים ממקום למקום".

כשראית את נפילת משטר אסד, זה עשה לך משהו, כיליד סוריה?

דנה: "אין לי זיקה נפשית למדינה הזאת. עזבנו את דמשק אחרי זריקת הרימונים, וכבעלי אזרחות לבנונית הגענו לביירות וחיינו שם כחצי שנה. ביירות הייתה נוצרית בעיקרה ומאירת פנים ליהודים. הברחנו את הגבול בלילה סוער במיוחד, והגענו בסירת מנוע רעועה לגשר־הזיו. לימים, בתור מושל צור, הגעתי ללבנון כדי להגן בין השאר על אנשי גשר־הזיו מהקטיושות".

לאחר שדווח על שני חיילים נעדרים, פנה דנה אל ראש העיר שעלן ודרש מידע. האיש טען שאינו יודע דבר. "אמרתי לו, 'זה לא מעניין אותי. אתה ראש העיר, אתה אמור לדעת על ‫כל אבן שמזיזים פה'. הוא בירר, ‫חזר אליי ואמר שיוביל אותי למקום. נסענו ונסענו בדרך מסוכנת". אבל שעלן ידע היטב לאן הם נוסעים: הוא לקח את דנה היישר אל גופות הנעדרים

בשירותו הסדיר היה קצין חינוך ביחידת המיעוטים, וליחידת הממשל הצבאי הוא סופח במילואים, לגמרי במקרה. בערב יום העצמאות 1974 יצא מסוק "צרעה" לחלץ לוחמי צנחנים פצועים והרוגים ממוצב הפיתולים ליד החרמון הסורי, אך התרסק (אגב, את הרוטור הקדמי שלו מצאו לוחמי שלדג שפעלו בשטח סוריה לאחר התמוטטות משטר אסד). דנה הגיע לרמת הגולן מיד אחרי התאונה, כדי לעזור לחבר שלו לחקור עדי ראייה ממג'דל־שמס. אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן (רפול), שישב שם וראה איך הוא משוחח עם מקומיים בניב סורי, לקח אותו לפקד על נציגות צה"ל במעבר הגבול שהפך ל"גדר הטובה". דרך המעבר הזה ניתן סיוע אזרחי, רפואי וכלכלי מישראל לתושבי דרום לבנון, לצד סיוע צבאי ל"צבא לבנון החופשית" (לימים צד"ל), לאחר שאש"ף השתלט על חלקים מהמדינה.

ארבע שנים אחר כך הופקד דנה על ניהול אזור גדול בלבנון. היה זה לאחר מבצע ליטני, שנפתח בתגובה לפיגוע באוטובוס בכביש החוף. כוחותינו חדרו לעומק דרום לבנון עד נהר הליטני, והחזיקו בשטח במשך כשלושה חודשים. בתקופה הזאת פיקד דנה על נפת תִּבְּנִין בגזרה המרכזית של דרום לבנון.

בפרוץ מבצע שלום הגליל כבשו כוחות צה"ל את העיר צור, שהיו בה מעוזי מחבלים רבים. תושבי העיר הצטוו לרדת לחוף הים. דנה ומאירי הגיעו לשם מלווים באנשי שב"כ, וניסו לאתר בין התושבים חשודים בהשתייכות לארגוני טרור. לשם כך הם נעזרו בשירותיו של עבדו, לבנוני מאחד הכפרים הסמוכים. כדי שהמקומיים לא יזהו אותו היה עבדו ספון היטב במשאית, ועטה כיסוי ראש עם חורים לעיניים: בעגה של הישראלים הוא כונה "הקוף" – "זה במקום להגיד 'המלשין' או 'המוסר'", מסביר דנה.

כדי לסקור את המוני התושבים, הם יצרו באמצעות גדר תיל מעין משפך שהוביל למעבר צר, ושם הוצבה המשאית ובה הקוף. "במרחק קצר משם אנשי שב"כ עצרו את החשודים, לפי ההודעות של הקוף. כבר באותו היום עצרנו אלפים. ברגע שהוצאנו מהאוכלוסייה את הגורמים השליליים, יכולנו לעבור להחזרת העיר לפעילות. ‫בחורות התחילו לטייל ברחובות צור – ‫לא היה דבר כזה לפני כן, כי הן ‫פחדו. הלוואי שזה מה שהיו עושים כיום בעזה: מאתרים את האנשים השליליים, ומסלקים אותם מהחברה".

לדעת לבקש רשות

אחד מראשי הנחש היה עזמי זע'ייר, ממתכנני הפיגוע בכביש החוף, שכונה בפי תושבי דרום לבנון "היטלר מצור". במעריב דווח אז כיצד עשה שפטים ביבואן משקאות מקומי שסירב לתת לו אספקת ויסקי. זע'ייר הוביל את האיש למקום מרכזי, ציווה עליו להתפשט לעיני מאות אנשים, ואז הצליף בו בשוט עד זוב דם והתעלל בו. כשצה"ל כבש את לבנון הסתתר זע'ייר בביתו של אחד מאנשי הדת הנוצרים בצור. בספר מתואר כיצד אנשי ימ"מ חיפשו אותו שם, אך הוא התחבא בבור ספיגה וכך חמק מעיניהם. דנה, שנזהר מלפגוע ברגשי הדת של המקומיים, הורה למחפשים לא להיכנס לכנסייה עם כלבי גישוש. כעבור זמן נמצאה גופתו של זע'ייר – לפי אחת הגרסאות הוא חוסל בידי אנשי שב"כ, אך במעריב נכתב שהוא "נרצח בידי אנשיו ששנאו אותו לא פחות משאר תושבי צור".

משימתו הראשונה של דנה כמושל הייתה מתן מענה לצרכים המיידיים של צור, עיר שמנתה ערב המלחמה 60 אלף תושבים, רובם מוסלמים־שיעים. הוא דאג לספק להם מים, קמח וטיפול רפואי. בשלב השני התמקד בפינוי גופות, ניקוי הרחובות וצירי התנועה וסילוק נפלים מסוכנים. אחר כך הגיע שלב עבודות השיפוץ והשיקום של העיר ומוסדותיה. דנה פיקח על הקמת בית חולים שדה ובנק דם, דחפורים הגיעו לפנות הריסות ואנשי מקורות טיפלו בצינורות המים שניזוקו בהפגזות. בינתיים התושבים הסתובבו כשבידיהם סירים וחיפשו מים בחום הקיץ. "אני זוכר את התפרצות השמחה והדמעות שראיתי בשוק של צור, כשלפתע מצינור קרוע התפרצו סילוני מים", תיאר דנה בכתבה מאותם ימים. בסרטון הארכיון נראים גם עובדי חברת החשמל הישראלית מטפסים על עמודי החשמל בצור כדי לחדש את הזרם בעיר.

העיתונות הישראלית סיפרה בהרחבה על מושל צור ופעולותיו. "המושל הצבאי – חוקר שירים", דיווחו הכותרות. במאמר בעיתון דבר תיאר הסופר אהרן מגד את החסדים שעשה דנה עם תושבי צור, בין השאר כששלח חולים לטיפול בישראל: "שני תינוקות, בן חמישה חודשים ובן שישה חודשים, שאושפזו בבית החולים רמב"ם בחיפה ולא ידוע מי הוריהם, עמל וטרח עד שמצאם, לפי סימנים שנתן בתינוקות". דנה טיפל גם במקרים של ביזת רכוש בידי חיילי צה"ל, ודאג להשיב אותו לבעליו. "יוסף דנה ייצג, בעיני הערבים, מושל, או מפקד, מטיפוס שאין הם רגילים אליו", סיכם מגד. "הדבר מתבטא בדברים קטנים: בנימוסים, במחוות… בנכונות לעזור, בקיצור: בהומניות. וכשאתה שומע על כך – אתה חושב: אילו נהגנו כך בחברון, ברמאללה, בעזה". "עצם העובדה שמושל ‫לא עושה משהו על דעת עצמו, ‫אלא בא לבקש רשות – ‫זה אומר להם שאני מכבד אותם. זה גם לא עולה כסף, לתת כבוד למישהו", מסביר לנו דנה.

בפרט הוא דאג לחלוק כבוד לאנשי הדת הבכירים בצור. במקרה אחד, כשהארכיבישוף המתין  בתור ארוך של תושבים לקבלת אישור מעבר, דנה יצא אליו והנפיק לו את התעודה. במקרה אחר נענה לבקשת המופתי לדחות את כניסת העוצר לתוקף, כדי שהתושבים יוכלו לקיים את סעודת שבירת הצום ברמדאן. הוא אפילו אישר לתושבים לירות בתותח המבשר את סיום הצום, בזמן שתותחי צה"ל עדיין רועמים בלבנון.

גם את פתיחתם המחודשת של הבנקים בצור ידע דנה למנף. "אחד מפקודיי עבד בבנק לאומי. אמרתי לו, 'המחבלים מקבלים משכורת דרך הבנקים. אתה יכול למצוא רשימות מרוכזות, וגם לדעת את הדירוג שלהם, לפי גובה המשכורת'. את כל הרשימות האלה העברנו לשב"כ".

בספרו מבקר דנה את הארגונים הבינלאומיים בלבנון – אונר"א, הצלב האדום והאו"ם. הוא מכנה אותם "צבועים", וקובע שפעולותיהם הוכתבו על פי אינטרסים אישיים או פוליטיים. ‫"לא נתתי להם דריסת רגל ‫מפני שאני הייתי האחראי ‫על גורל האנשים", הוא מספר לנו. ‫"לקחתי למשל מאונר"א את כל מוצרי הבסיס, וחילקתי בעצמי. ‫‫כשהאופים העלו בזמן המלחמה את מחיר הלחם, אני 'זרקתי' לשוק 300 טונות קמח מהמחסנים העצומים של אונר"א, וכך סיכלתי את הצעד שלהם".

טרזן בין ההריסות

את כל מגעיו עם התושבים ניהל דנה בערבית. הוא הקים ועדות של מנהיגי הקהילה לרווחת העיר, וצירף אליהן נציגים מוסלמים ונוצרים כאחד. "גם להם התרתי להיכנס למחסנים של אונר"א ולחלק מזון, והם כתבו לי כמה כל אחד קיבל. תראי למשל ‫איך הם פונים אליי ‫על דף של הרפובליקה הלבנונית", הוא אומר ומציג מסמך בערבית. "כתוב כאן: סיוע הומני, קמח, אורז, סוכר, חלב בקופסאות, ריבה, בשר וסאמנה – שזה כמו מרגרינה. מחבר הדו"ח הוא איש מנהלה מקומי בצור. ‫צריך לדעת לאתר אדם כזה".

"בלבנון יש בעיה קשה. זה עם ‫שאין לו מרץ ויזמות, והוא אוהב מאוד לבלות. גם אם ישראל נלחמת בהצלחה נגד חיזבאללה, ‫הלבנונים לא מגלגלים את זה ‫כדי לבנות שלטון. אם נעזור להם לנטרל את ארגוני הטרור רק נ‫רוויח, כי זאת מדינה חיובית שרוצה חיים, והיא תמהר לחתום הסכם שלום עם ישראל"

מערכת יחסים מורכבת נרקמה בינו ובין ראש העיר עלי שעלן. המנהיג המקומי נפצע מרסיסים בעת שכוחות צה"ל כבשו את העיר, ודנה דאג להכניס אותו לניתוח בבית חולים שדה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה ידיעה על שני חיילי צה"ל נעדרים, ודנה פנה אל שעלן ודרש מידע. האיש טען שאינו יודע דבר. "אמרתי לו, 'זה לא מעניין אותי. אתה ראש העיר, אתה אמור לדעת על ‫כל אבן שמזיזים פה'. שעלן כנראה בירר, ‫ואז חזר אליי ואמר שיוביל אותי למקום. הוא הבטיח שזה קרוב, אבל בפועל נסענו ונסענו בדרך מסוכנת. בקושי היה עליי רובה עוזי, בוודאי לא מכשיר קשר". אבל שעלן ידע היטב לאן הם נוסעים: הוא לקח את דנה היישר למקום שהוחבאו בו גופות הנעדרים.

במקרה אחר יצא מאירי עם אנשי היחידה לאיתור נעדרים כדי לחפש גופה של חייל. "תושבים אמרו לנו שהוא נמצא בצומת מסוים", הוא מספר. "התברר שהם התכוונו שהגופה הוטמנה בתוך בור של סיד. לימים הצלחתי לאתר את משפחתו, וסיפרתי להם את הסיפור המלא על נסיבות נפילתו.

"בהמשך היום ערכנו סיבוב בצור, והמראה הדהים אותי: חנות פרחים פתוחה, הקומה שמעליה הרוסה לגמרי, ובקולנוע 'ריבולי' הסמוך מקרינים את הסרט טרזן. אתה רואה את הניגודים האלה ואומר לעצמך: איזה יופי, אנחנו מצליחים להחזיר את העיר לשגרה".

אחת הדמויות המעניינות שפגשו דנה ומאירי הייתה רבאב אל־סאדר, אחותו של מוסא אל־סאדר, מייסד המיליציה השיעית אמל. האח נעלם ב־1978 לאחר שיצא לביקור אצל מנהיג לוב מועמר קדאפי. לימים נודע כי הוחזק שם בכלא שנים רבות עד מותו. בהיעדרו צברה אחותו כוח רב, ודנה ומאירי נוכחו לדעת כי על פיה יישק דבר. בפגישה שאלו אותה אם היא זקוקה לסיוע מישראל, והיא השיבה בשלילה אך הדגישה שגם היא נלחמת באש"ף. "המפגש עם רבאב היה מיוחד", נזכר מאירי. "היא אמרה לי שהיא חושבת שאחיה נרצח בהוראת האיראנים. אני תוהה אם גם שב"כ או המוסד יצרו איתה קשר".

אנשי הממשל הצבאי התמקמו תחילה במבנה של חברת החשמל המקומית. "קראתי לו 'החשמלייה', כמו בקיבוץ", מספר מאירי. "השארנו למנהל שם את החדר שלו. אחרי כשבוע הבנו שהבניין קטן מדי בשבילנו. הלכתי עם מפקד מחלקה של מג"ב לחפש בית גדול במקום שולט, ומצאנו מלון בן שמונה קומות. הבאתי לשם את דנה, הבאנו את מח"ט הגזרה, ורק אחרי שהוא אישר עברנו לשם".

זה היה הבניין שהפך כעבור חודשים אחדים למלכודת מוות. ב־11 בנובמבר 1982 החריד פיצוץ אדיר את צור, ובניין הממשל הצבאי קרס על יושביו. 77 חיילים ישראלים ואנשי שב"כ נספו, ובהם רב־סרן סעיד שרף מחורפיש, המושל שהחליף את דנה בתפקיד. גם 15 עצירים לבנונים נהרגו בפיצוץ. "הסיפור הזה יושב לי על הכתפיים כל השנים, ואני מרגיש נורא", אומר מאירי. "אני יודע שאני לא אשם, אבל אני אומר לעצמי שאם לא הייתי מביא את האנשים לשם, אולי אסון צור לא היה קורה".

דנה: "אני מרגיש אשמה כי שנינו היינו הראשונים להיכנס לבניין, אך מי העלה על דעתו שכך יקרה? ‫אתה נכנס ורואה מקום כזה יפה ומפואר. המקום הזה הפך לבית בשבילנו. הכרתי כל בלטה וכל אחד שהסתובב במקום. לפעמים ארגנו שם מניין לתפילה".

כשאירע האסון הוא כבר חזר כאמור לעבודתו האזרחית. "אני זוכר איך יצאתי באותו בוקר מהבית, נסעתי באוטובוס לאוניברסיטה, ובדרך שמעתי את החדשות. בהמשך היום התקשר אליי עמוס כרמלי מערוץ 1. הוא בא אליי הביתה, ‫ורצה שאגיד שלדעתי סידורי הביטחון שם לא היו טובים. ‫אבל לא יכולתי לדעת מה היה המצב. בזמני, הייתה שמירה מעולה".

דנה ומאירי טוענים כי ועדת זורע, שפסקה כי מדובר בתאונה כתוצאה מפיצוץ בלוני גז, כלל לא חקרה אותם. "כשאנחנו היינו בבניין, סידרתי שם מחסומים משני הצדדים, ובכניסה שמתי שקי חול", מספר מאירי, שהיה אחראי על הביטחון. "ארגנתי שם שמירה והגנה מסודרת, אבל מי אמר שזה היה מספיק טוב? עובדה שקרה מה שקרה. אם היו חוקרים גם אותנו, הייתי מתאר את מה שהיה, ואז אולי היו מגיעים למסקנה שהבאים אחרינו זלזלו בשמירה. תחקיר טוב היה מביא מסקנות. יש הטוענים שרצו למנוע הטלת אשמה על השב"כ שלא הגן על המקום כמו שצריך, ולכן אמרו שזה היה פיצוץ גז".

"היינו ליברלים", אומר יוסי מאירי, שהיה קצין בממשל הצבאי. "תמיד שאלתי את עצמי – מי אמר שפעלנו נכון? אולי בגלל זה אירע הפיגוע? אני יודע שמה שעשינו היה טוב ברמה האנושית, אך אני לא בטוח אם היה נכון צבאית. עובדה שהבית נפל, ואפילו שני בתים. בשום מקום אחר זה לא קרה"

לפי ממצאי החקירה, למשרדי השב"כ שם היו בלוני גז משלהם, בנפרד מאספקת הגז של הבניין. כמי שהיה אחראי על הביטחון והבטיחות שם, זה לא הפריע לך?

"נכון, לשב"כ היו בלוני גז, והם בישלו ארוחות טובות, גם אני אכלתי אצלם. אבל בואי נגיד ככה, לא בגלל בלוני גז כל הבניין נופל. הייתה שם מכונית תופת, ואם יש באירוע כזה בלוני גז, הם רק עוזרים להרס".

ארגון חיזבאללה נוהג לציין את תאריך האסון כיום השנה לפיגוע ההתאבדות הראשון נגד כוחות צה"ל בלבנון. תחקיר שפורסם בהארץ ביוני 1998 טען כי ועדת זורע התעלמה מחלק מהראיות המצביעות על פיגוע, משום שלא רצתה לערער את תמיכת הציבור בצדקת המלחמה בלבנון. תחקיר אחר, שפורסם בידיעות אחרונות, וכן פנייה של גמלאי שב"כ שניצלו מהאירוע, הובילו כעבור שנים להקמת ועדה חדשה, וזו קבעה כי הפיצוץ היה פיגוע טרור במעורבות איראנית. ההגעה למסקנות התאפשרה בין השאר הודות לטכנולוגיות חקירה שלא התקיימו בשנות השמונים. אנשי הוועדה החדשה גם הגיעו לביתו של דנה, ושוחחו עם מאירי בטלפון.

דנה מספר כי לפני שסיים את תפקידו כמושל צור, הוא שקל להאריך את שירותו שם ואפילו לחתום קבע. לבסוף החליט, בעצת משפחתו, להשתחרר. בעיתוני התקופה נכתב שהוא "ניצל בנס מן האסון". "הלכתי אחר כך לרב שלנו לשאול אם צריך לברך הגומל. הוא אמר שרק ‫אם הייתי במקום וניצלתי, צריך לברך", אומר דנה.

26 מחבלים במרתף

מי שכן נדרש לברכת הגומל בעקבות שירות בממשל הצבאי אז הוא אחיו הצעיר, נסים דנה – בעבר ראש האגף לעדות דתיות במשרד הדתות, וכיום פרופסור אמריטוס ממכללת אריאל. נסים היה קצין בממשל הצבאי של צידון, וכשהוא וחיילים אחרים הגיעו לעיר בשעת לילה מאוחרת, המפקד שלהם הורה להם ללון במבנה מסוים בשטח. ידיעה בעיתון דבר מספרת כי נסים חשש שבבית יש מחבלים, ושכנע את האחרים לא להיכנס לשם לפני שהמקום ייבדק בידי חבלנים. החיילים הקשיבו לו, ולנו בחוץ. בסריקה שנערכה עם שחר התגלו במרתף הבית 26 מחבלים שארבו לכוח הצה"לי.

"כשחזרתי להרצות, התכנים שלימדתי קיבלו אופי אחר", אומר דנה. "שיריו של משה אבן עזרא מדברים על אפסות האדם, ועל כוחו המוגבל מול הטבע. בצור למדתי שגורלו של אדם שולט בו. הבנתי שכדי להצליח בתפקיד מושל צבאי לא צריך להיות איש צבא, אלא להבין בנפש האדם.

"נסים ואני שוחחנו על כך שהלבנונים חיים את הרגע, והמחבלים מנצלים אותם. בשביל שנינו השירות שם היה סגירת מעגל, אחרי שחיינו בלבנון תקופה מסוימת כילדים. זה היה מקום יפהפה, שיש בו חיי עושר ואנשים שרק רוצים ליהנות. היטבנו להבין את האופי הלבנוני, ולכן גם יכולנו לראות שהמחבלים באו כדי לקלקל".

הוא סבור שבזמן אמת לא ידעו בישראל להעריך את העשייה של הממשל הצבאי בצור למען התושבים. בצד הכתבות המחמיאות, הופיעו גם אחרות שסיפרו על הרס רב בעיר. עוד נטען בתקשורת כי ישראל מפלה לטובה את הנוצרים בעיר על פני הפלסטינים בחלוקת הסיוע ההומניטרי, וכי היחס לתושבי מחנות הפליטים אדיש ומנוכר. דנה התראיין למעריב בשלהי 1982 וסיפר כי ישראל הוציאה סכומי עתק על טיפול רפואי לתושבי לבנון ובהם גם פלסטינים רבים, ושפצועים במצב קשה הובאו לבתי החולים בארץ. עוד אמר כי בחלוקת הסיוע נהג לפנים משורת הדין עם מחנות הפליטים, שהיו לכאורה באחריות אונר"א. "הנורמות המוסריות שלנו עדיין גבוהות מאוד, מיוחדות מאוד", הבהיר אז.

ישראל החליטה השבוע לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה, כאמצעי לחץ על חמאס. זה צעד נכון בעיניך?

"מה שעשינו בצור היה תיאום בין אספקת הסיוע ובין ההכרה שישראל היא זו שמחלקת אותו. צריך ליצור מובלעת בעזה שהתושבים באים אליה ומקבלים בה את הסיוע, ושם קצין ישראלי יהיה זה שמחלק וקובע מה הולך לאן – ולא שחמאס יתלבש על הכול. הפסקת הסיוע כרגע מוצדקת, אבל לא תעזור כי הם מדושנים ומחזיקים מלאי לחודשים רבים. זה נכון לגבי האוכלוסייה, ועוד יותר לגבי ההנהגה. את האפקט נראה רק אחרי חצי שנה".

חמאס טוען שישראל החליטה להרעיב את עזה.

"זאת לוחמה פסיכולוגית, ולכן צריך לצלם תמונות בשווקים של עזה ולהראות שמוכרים שם בננות ותפוחים ופרחים. העולם בין כה וכה לא ישפוט אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים להציג את תמונת המצב כפי שאנחנו רואים אותה.

"הבעיה היא שהתחילו שם לא טוב. היום, באיחור של זמן, רוצים להכניס ממשל צבאי, וזאת משימה מסובכת. יש ברצועה כ־2 מיליוני אנשים, ‫בלי שום פיקוח ושליטה. ‫לתקן לאחר מעשה זה מסובך, היו צריכים להתחיל להיערך למצב כזה כבר לפני עשור".

כדוגמה למה שהיה יכול להיעשות מבעוד מועד, מזכיר דנה את הפעילות של ויויאן סילבר מבארי, שנרצחה ב־7 באוקטובר. במשך שנים נהגה סילבר להסיע חולים עזתים לטיפול רפואי בישראל. "מה זה 'לקחה חולים'? מי עזר לחולים האלה?", תוהה דנה בקול. "את הטיפול הרפואי העניקה בפועל מדינת ישראל, אך מכיוון שוויויאן סילבר הסיעה אותם, העזתים הודו לה כאילו היא גם טיפלה. המדינה הייתה צריכה לקבל את הקרדיט, וגם להוציא מהאנשים האלה מידע תמורת הטיפול שהעניקה". השבוע הוא נדהם לשמוע שלא היה לישראל מידע מודיעיני אנושי (יומינט) מרצועת עזה במשך 14 שנה: "איפה שאיבת ידיעות מכל מי שבא לעבוד בישראל או שבא לקבל טיפול? רפול, כששמע שלאוהל הטיפול הרפואי בגדר הטובה הגיע 'דג שמן', בא אישית כדי לחקור אדם שהגיע "להתרפא'. עוד יותר שאבנו ממי שנכנס לישראל לעבוד".

במכתב שהוא מתכוון להעביר לראש הממשלה ולשר הביטחון, מציע דנה "רעיונות לשיקום ומשילות ‫בלבנון וברצועת עזה". למכתב הוא מצרף את ספרו, שבו התורה כולה. "אני ממליץ לצייד כל איש צבא ומערכת ביטחון שבא במגע עם תושבים בלבנון ואף בעזה בספר הזה", הוא כותב.

בעזה חמאס מוטמע עמוק באוכלוסייה, כלי נשק ופירי מנהרות נמצאים בכל בית. קשה יותר לצבוע מי מחבל ומי חף מפשע, ו"קוף" לא יעזור פה. ממשלת ישראל מצידה נמנעת מלדבר על פתרון בר קיימא לעזה. מה אפשר לעשות שם?

"ישראל פוחדת כיום, שלא בצדק, משימוש במונח ממשל צבאי. בפועל, בכוחו של המנגנון הזה לתת פתרון לבעיות רבות: החזרת הלימודים לסדרם, אספקת מזון לתינוקות, חיבור תשתיות המים ורשתות החשמל, קיום חיים כלכליים. הממשל הצבאי עובד לטובת התושבים ‫בכל הנושאים, וככזה הוא לא שלילי. בחודש הראשון מתחילים מעוצר כללי עם שעות ספורות לסידורים, ואם משתלטים על העסק ‫ואנשים נכנעים למציאות הזאת, ‫אפשר לאט־לאט להרחיב את שעות ההסתובבות בחוץ עד חזרה לשגרה. ממשל צבאי צריך להיות חלק מתהליך, לא פתרון לעת מצוא".

דנה לא נמנה עם חסידי הרעיון של הבאת טכנוקרטים פלסטינים לרצועה. לדעתו כדאי לשקול מינוי מושל דרוזי־ישראלי, שיכול להבין את המנטליות הערבית. אין לו שום אמון בממשל מצרי כלשהו – "זוהי דרך עורמה שקטה כדי שהערבים לא יאשימו את המצרים במכירת הפלסטינים. מצרים היא אויב שקט שאי אפשר לסמוך עליו. קבלת התוכנית המצרית תשמש חבל הצלה להימלטות מתוכנית טראמפ. ישראל לא צריכה לתת יד לכך". יישום תוכנית טראמפ דרך הקמת מנהלת להגירה מרצון היא בעיניו רעיון חיובי, כל עוד יצירת הקשר עם המעוניינים לעזוב את הרצועה תיעשה בחשאי, למשל דרך הרשמה באינטרנט. הוא מציע להקים ממשל צבאי גם בחלקים מסוריה שבהם יש רוב דרוזי או כורדי.

מילון כיס ערבי־עברי שכתב דנה היה בראשית שנות השמונים מצרך מבוקש בקרב כוחותינו בביירות. הוא מצר על כך שאף אחד מילדיו לא דובר ערבית, אך דור ההמשך ממלא אותו תקווה. "יש לי נכד ‫שמשרת ביחידה מסוימת מאוד, ועזרתי לו בזמן המלחמה. דיברנו על מה לומר, מה לכתוב".

דנה, שבין עשרות הספרים שכתב יש גם ספרי פתגמים בערבית, העביר לנכד רשימה של פתגמים שיכולים לסייע לו בהבנת המנטליות של הצד השני. למשל, "מי שמשחק עם חתולה, שיצפה לשריטות ממנה", או "סַ'בַּאחִ (א)לְחֵ'יר יַא גַ'ארִי, אִנְתֶה פִי דַארַכּ וְאַנַה פִי דַארִי" – בוקר טוב, שכני, אתה בביתך ואני בביתי. "הנכד שלי היה צריך ‫לפרסם משהו, איזו אמרה קולעת ‫במלחמת מוחות, ועזרתי לו", הוא מספר בלי לפרט.

בספרו החדש הוא מאבחן שהדבר החשוב ביותר לפלסטיני ‫ביהודה ושומרון הוא הלאומיות, ואילו לאזרח הלבנוני חשובות יותר הפרנסה והרווחה. "בלבנון יש בעיה קשה", אומר דנה. "זה עם ‫שאין לו מרץ ויזמות, והוא אוהב מאוד לבלות. גם אם ישראל נלחמת בהצלחה נגד חיזבאללה, ‫הלבנונים לא מגלגלים את זה ‫כדי לבנות שלטון. אם נעזור להם לנטרל את ארגוני הטרור רק נ‫רוויח, כי זאת מדינה חיובית שרוצה חיים, והיא תמהר לחתום הסכם שלום עם ישראל. היום, כשאנחנו בעמדה די טובה בלבנון, אנחנו יכולים לחלוט הסכמים, ולא לחכות שנאבד נקודות. בעיקר חשוב שנדע להציג עמדה משותפת, כי האויב חש את המחלוקות שלנו ויודע לנצלן לרעה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il