סיגל בר־צבי הייתה משוכנעת שמשהו אפל מתרחש בבית החולים הפסיכיאטרי "נווה יעקב" בפתח־תקווה. השנה הייתה 2012, ובר־צבי שימשה כמפקדת תחנת המשטרה בעיר. "בתפקיד הזה כמעט לא ישנתי, תמיד הייתי ערה ודרוכה וידעתי כל דבר שקורה בעיר", היא משחזרת. "שמתי לב איך שוב ושוב, בכל מיני נסיבות, עולה שמו של בית חולים פסיכיאטרי שלא היה מוכר לי. פעם אחת חוסה ברח ונפגע על ידי רכב, בפעם אחרת התקבלה תלונה על טבח שהטריד מינית אחת מהחוסות, במקרה שלישי חוסה נפל במדרגות והגיע פצוע לבית החולים בילינסון. לכאורה אירועים שלא קשורים זה לזה, אבל בראש שלי נדלקה נורה אדומה. התחלתי לבדוק ומצאתי שזהו בית חולים פסיכיאטרי שהופרט, והשוהים בו הם מטופלים שגם לוקים בנפשם וגם סובלים מפיגור התפתחותי – אנשים שאיש לא ישמע את קולם.
"פעמון האזעקה אצלי התחיל לצלצל. לקחתי איתי שני קצינים מהתחנה וניגשנו למקום. דפקנו בדלת, ויותר מדי זמן לא פתחו לנו. כאשר הדלת נפתחה סוף־סוף, נכנסתי לבית חולים שנראה נקי מאוד, ריח של אקונומיקה באוויר, אגרטלים מזכוכית על השולחנות, חוסים שחלקם צעירים מאוד. הכול היה מוזר, לא מה שהיית מצפה לראות במקום כזה. התחושה הלא טובה שלי רק התחזקה, וכשדיברתי עם אנשי רווחה ועם הפסיכיאטרית המחוזית, הבנתי שאני לא היחידה שמרגישה שמשהו שם לא בסדר".
בר־צבי רצתה לחשוף את המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות, אלא שהשיטות הקלאסיות של עבודת משטרה לא באו בחשבון. "חשבתי להחדיר סוכן פנימה, אבל הבנתי שזה אסור ובלתי אפשרי. שקלתי לשתול מצלמות, וגם האפשרות הזאת התבררה כלא מעשית. הרבה גורמים, גם בתוך המשטרה, ניסו להניא אותי מעיסוק בסיפור הזה, אבל אני פשוט לא יכולתי לישון בשקט כשאני חוששת שבין הקירות האלו יש אנשים שסובלים, שאולי מתעללים בהם. והאנשים האלו, ידעתי, לא יתקשרו למשטרה".
"אני לא אומרת שהשר לא השפיע על הנעשה בשטח, אני מעידה על עצמי שאצלי זה לא קרה. לא הכנסתי שום שיקול פוליטי בתוך השיקולים המקצועיים שלי, והאמירות המקצועיות שלי נלקחו בחשבון. יכול היה גם לקרות שמקבלים החלטה מעל הראש שלי, או שלא נוח לעבוד מולי, ואז לוקחים נתח מתחום האחריות שלי ומעניקים אותו לקצין אחר"
אחרי שחוסה במוסד נפטרה בנסיבות לא ברורות, בר־צבי החליטה לא לחכות עוד. "תכננו מבצע חסר תקדים בהיקף שלו: לעצור בבת אחת את כל מי שעובד שם, כולל הבעלים, המנהל, כל הרופאים והאחיות, כוח העזר, המנקים, הטבחים, כולם. היינו צריכים לארגן לשם כך צוות עובדים חלופי, בלי שהם ידעו מה אנחנו מתכננים בדיוק, כדי לשמור הכול בסוד. במקביל הייתי צריכה חוקרים מיוחדים, לא חוקרים רגילים של המשטרה, כדי לדובב את החוסים ולהבין מהם מה קורה בבית החולים. אספתי מכל הארץ חוקרים מתאימים, הבאתי גם עובדי רווחה.
"בשעה 4:00 לפנות בוקר הסתרתי אוטובוס אחד בתחנת מסובים, ואצלי בתחנה עוד אוטובוס. כיוונתי לרגע של החלפת המשמרות בבית החולים, כך שאתפוס בבת אחת את כל עובדי משמרת הלילה ומשמרת הבוקר, ואמנע תיאומי גרסאות. במקביל נשלחו שוטרים לכל הבתים של עובדי משמרת הצהריים, שמפוזרים ברחבי הארץ. וככה אנחנו מגיעים לשעת השי"ן. בחמש וחצי בבוקר פרצנו לשם בהפתעה".
כשבר־צבי ואנשיה נכנסו למוסד, עיניהם חשכו. "הבנו שהמציאות עלתה על כל דמיון. ראינו זוועות, תמונה מזעזעת של התעללות והזנחה. זה משהו שאזכור כל חיי. שוטרים שהשתתפו במבצע הזה אמרו לי אחר כך שבשביל הדבר הזה היה כדאי להם להתגייס למשטרה. לאחר המבצע שלנו בית החולים נסגר, ובעקבות הפרשה התעורר רעש גדול סביב כל הנושא של הפרטת מוסדות מהסוג הספציפי הזה".
הפיקוד על תחנת משטרה – תחילה בתל־אביב צפון ולאחר מכן בפתח־תקווה – נראה לבר־צבי באותה עת כגולת כותרת בקריירה המשטרתית שלה, אך בהמשך הגיעו עוד רבות כאלה. בכל תפקידיה הבאים הייתה בר־צבי פורצת דרך, אישה ראשונה שממלאת את התפקידים הללו. כך כשמונתה למפקדת מרחב (במרחב נתב"ג ולאחר מכן במרחב איילון), לראש חטיבה, לסגנית מפקדת מחוז, ואז לתפקיד הבכיר ביותר שאליו הגיעה – ראש אגף המבצעים במשטרה. לפני כחצי שנה תלתה את המדים, וזהו הריאיון הראשון שלה אחרי פרישתה.
למה בעצם פרשת מהמשטרה?
"הרבה גורמים עשויים להביא אדם לפרוש מתפקיד בכיר – תחושת מיצוי או סגירת מעגל, תוכניות אישיות, הגעה לגיל פרישה או תובנה ששינויים שמתחוללים בארגון לא מאפשרים לו להמשיך להוביל בדרכו המקצועית. במקרה שלי זה שילוב של כל הגורמים האלו".
שנתיים מתוך שלוש השנים שלך בתפקיד ראש אגף מבצעים היו תחת השר איתמר בן־גביר, שהביא איתו גישה שלפיה הדרג המקצועי במשטרה צריך להיות כפוף לדרג הנבחר. רבים במערכת התנגדו לכך ואמרו שצמרת המשטרה חייבת להיות עצמאית. מה עמדתך במחלוקת הזאת?
"לא משנה מי השר, תמיד יש מורכבות ואפילו קונפליקט בין דרג מדיני־פוליטי לבין הדרג המבצע. לשר יש סדר יום פוליטי, ויש לו מחויבות לבוחרים שלו. הדרג המקצועי צריך להציב בפניו את כל דרכי הפעולה האפשריות, ואת המחיר של כל אחת מהדפ"אות הללו. אם הדרג הפוליטי מבין את כל האפשרויות ובוחר בדרך בעייתית, הוא זה שנושא באחריות והוא זה שצריך לשלם את המחיר. בישראל, למרבה הצער, זה לא תמיד ככה. אם השר שואל על מדיניות הכניסה להר הבית ברמדאן, והדרג המקצועי מציג לו את כל הדפ"אות וכל ההשלכות, והוא מבין אותן ובוחר באפשרות גרועה, הוא זה שצריך להיות אחראי לתוצאות. ואם אני כראש אגף מבצעים חושבת שנעשה מהלך מוגזם – לדוגמה, שהוא עלול לגבות חיי אדם, ואני לא מוכנה להשלים עם זה – זכותי לקום וללכת. כך גם כל בעל תפקיד אחר שנושא באחריות בדרג המקצועי. זו בעיניי מהות היחסים בין דרג פוליטי לדרג מבצע. בפועל זה כמובן מורכב יותר, וצריך לדעת איך להתנהל".
הטענה היא שבתקופתו של בן־גביר הקונפליקט הזה היה חריף יותר מבתקופות קודמות. האומנם?
"עבודת השיטור היא מקצוע. יש שנוטים לזלזל בו, אבל זה מקצוע שחלק ממנו הוא אחריות ישירה לחיי אדם. וכשאתה אחראי לחיי אדם, אתה לא יכול לתת לרעש, ובכלל זה רעש פוליטי, להסיט אותך מהמצפן המקצועי שלך. אם לדוגמה אנחנו מדברים על הסוגיה של ההפגנות, המטלה הראשונה של מפקד היא שכולם, גם השוטרים וגם המפגינים, יחזרו בסוף הביתה בשלום. לכן הוא לא יכול לתת לשיקולים פוליטיים יותר מדי מקום, זה לא מתאפשר לו, ויש גם מגבלות חוקיות. הסמכות שלך לבצע מעצר או לפזר קהל מוגבלת. מרחב התמרון לא גדול, וממילא אין בו מקום להכנסת יותר מדי פוליטיקה".
ולשר לא הייתה השפעה על הנעשה בשטח? תומכיו ומתנגדיו כאחד גורסים שכן.
"אני לא אומרת שזה לא קרה, אני מעידה על עצמי שאצלי זה לא קרה. אני לא הכנסתי שום שיקול פוליטי בתוך השיקולים המקצועיים שלי, ושמתי תמיד על השולחן את כל מה שצריך להיות שם. האמירות המקצועיות שלי נלקחו בחשבון, ואם בסופו של דבר התקבלה החלטה אחרת, יכולה הייתה באמת להתקבל החלטה אחרת. יכול היה גם לקרות שמקבלים החלטה מעל הראש שלי, או שלא נוח לעבוד מולי, ואז לוקחים נתח מתחום האחריות שלי ומעניקים אותו לקצין אחר".
זה קרה?
"כן. זה קרה".
מתי?
"כשזה קרה".
שומר החומות כפול שלוש
בר־צבי, 55, מתגוררת בכפר־סבא, אם לשתי בנות ונמצאת בפרק ב' של זוגיות. היא גדלה בירושלים, בשכונת הקטמונים שהייתה באותם ימים שכונת מצוקה, כהגדרתה. "אני מגיעה מבית שלא היה בו יותר מדי. ראיתי את הרחוב כמו שרואים אותו במקום כזה, וכבר אז למדתי לא מעט על החיים. כשהתגייסתי לצבא הוצע לי 'מסלול קצונה ייעודי'. המשמעות הייתה שיצאתי מיד לקורס קצינות, ובלי להיות חיילת הפכתי לקצינה. זה היה שונה מכל מה שהסביבה שלי הכירה. הייתי בת בכורה, כך שלא היה לי ממי לקחת דוגמה. באותו רגע מסלול החיים שלי קיבל תפנית שאני אסירת תודה עליה עד היום".
"אם יש רצח בתל־אביב, המשטרה תמצא גופה, תראה זירה. ברחוב הערבי לא בהכרח. יכול להיות שהגופה תילקח מיד מהמקום, הרחוב יישטף, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. אבל אני שואלת אותך, אם היית גר שם, מה היית עושה? האם אנחנו יכולים לומר 'הם לא משתפים פעולה אז שימותו'?"
אחרי שהשתחררה מצה"ל בדרגת סגן, הוצע לה להצטרף ליחידה הסמויה של המשטרה. "היו לי שני ארגזי כלים חשובים. מצד אחד שפת רחוב, קשיחות, כוחניות, חוסר פחד ויכולת להתמודד עם מצבים לא פשוטים – כל מה שצריך כדי להתגייס לתפקיד הלא־פשוט הזה ולהצליח בו. מצד שני הייתה לי תעודת כשרות כאדם ערכי וישר, טוב, חרוץ ומערכתי. ככה הצטרפתי בשנת 1991 למשטרה הסמויה, שמנהלת מעקבים אחרי דמויות וארגוני פשע".
מה את יכולה לספר על התפקיד שמילאת שם?
"עבדתי למשל בבני־ברק, התחפשתי לדתייה והשתתפתי בפעילות סביב עמותה שהייתה מעורבת בשחיתות במוסדות השלטון. עם הזמן הבנתי שלא סתם הגעתי למשטרה. בתוך אבני היסוד של האישיות שלי יש חיפוש צדק, צורך להגן על החלש ולנקום במי שמגיע לו שינקמו בו. הבנתי שהקריירה המשטרתית היא ייעוד עבורי, וכדאי להקריב בשבילו הרבה דברים אחרים".
היא התקדמה מתפקיד לתפקיד, עד שבספטמבר 21' מונתה לראש אגף המבצעים – "האגף הגדול והחזק במשטרה, אחד משני אגפים שהם עמודי התווך של העשייה המשטרתית, לצד אגף החקירות והמודיעין", מסבירה בר־צבי. "ראש אגף המבצעים הוא השלישי בהיררכיה המשטרתית (אחרי המפכ"ל והסמפכ"ל – ש"פ). תחת פיקודו הישיר נמצאים המערך האווירי, מערך החבלה ומנהלת תיאום פעולות אכיפה שעוסקת בבנייה בלתי חוקית. זה בפיקוד ישיר, אבל העיסוק העיקרי של האגף הוא בניין הכוח של כלל היחידות המשטרתיות במערך הפרוס: כל עולם הסיור, המוקדים, היס"מים, הפרשים, הכלבנים, השיטור הימי, השיטור הקהילתי, המתנדבים. כל אלו כפופים למחוזות, אבל אגף המבצעים הוא הסמכות המקצועית שכותבת להם את התורות, בונה את ההכשרות, מובילה את ההצטיידות. האגף הזה אחראי על שאלות כמו איך שוטר נראה, באיזה כלי רכב הוא נוהג, איזה כלי נשק הוא נושא, אילו אמצעים יש עליו. לצד זה אגף המבצעים מופקד על כל מה שקשור לתיאום ולוויסות של הכוחות, כי למשטרה יש סד"כ מוגבל, וצריך לנהל אותו בצורה מושכלת לפי האירועים".
בתקופת "שומר החומות" היא הייתה סגנית מפקד המחוז הדרומי. באותם ימים נמתחה ביקורת חריפה על המשטרה, שהתקשתה להגיע למוקדי המהומות בערים המעורבות ולהגן על התושבים היהודים. אחר כך, כראש אגף המבצעים, בר־צבי הובילה את הפקת הלקחים מהאירועים ההם. כשאני שואל אילו נקודות כשל מצאה ומה השתנה בעקבות זאת, היא משיבה: "שומר החומות התחיל כזכור בירושלים, עם מצעד הדגלים, ומשם הכוח עבר אלינו לדרום, בעקבות הפעלת פקודה של היערכות לחדירת מחבלים מעזה בחסות ירי טילים. תפיסת ההפעלה באותו זמן הייתה של ריכוז מאמץ, ובמקרה הזה המשטרה התרכזה בדרום. התוצאה הייתה שבערים מעורבות כמו עכו, חיפה, רמלה ולוד, לא היו כמעט שוטרים, ולא היה כוח תגובה מהיר שיוכל לתת מענה ולטפל באירועים.
"האירוע הזה השפיע מאוד על עבודת המשטרה. כשאני נכנסתי לתפקיד ראש אגף המבצעים, פשוט פתחנו את כל תפיסת ההפעלה וארגנו את המשטרה מחדש על בסיס הלקחים משומר החומות ומהאסון במירון".
מה המשמעות של אותו ארגון מחדש?
"כאמור, עד אז תפיסת ההפעלה אמרה שלוקחים את המסה הקריטית של השוטרים, ומעבירים אותה למקום שבו היא נחוצה. אירועי שומר החומות הבהירו לנו שיכול להיות שנזדקק לכוחות בכל הארץ, ולכן לא נכון לאגם הכול ולהטיל במקום אחד. הכותרת של הארגון מחדש הייתה 'הגן בגזרתך': כל מחוז נדרש לייצר כוחות משמעותיים, אופרטיביים וחזקים שיודעים לתת מענה טוב ומיידי. אלה כוחות שהמחוז יכול לסמוך עליהם, ולדעת שלא ייקחו לו אותם למקום אחר. הקמנו בכל מחוז מפקדה גדולה שתחתיה 500 שוטרים ומעלה, רבים מהם אנשי מג"ב. בנוסף לתפקידם השוטף הם מאומנים, מוכשרים ומצוידים לתת תגובה טובה לאירועים כאלו. לכל זה הוספנו כוח ארצי גדול שיודע להתנייד בין המחוזות ולפעול בכל מקום.
"במקביל ניתחנו כל רגב אדמה במדינת ישראל ובנינו תרחיש של כל נקודות החיכוך האופציונליות. זה תרחיש מחמיר אך סביר, גדול יותר מפי שלושה ממה שאירע בשומר החומות. כל תחנה יודעת איפה יש לה ציר רגיש, צומת בעייתי שמוביל ליישוב מעורב וכדומה. בהתאם לתרחיש הייחוס הזה בנינו את הסד"כ. ועם כל זאת, ידענו שאין לנו מספיק כוח על מנת להגיע לכל הנקודות, ולכן המשימה היא למנוע הסלמה ולא לתת לאירועים להתפתח. מניעה היא שם המשחק, והיא שקובעת את היכולת להתמודד עם האירועים. במשך שנתיים בנינו את המשטרה מחדש בהתאם לתפיסה הזאת".
הזדמנות שהוחמצה
בפועל, תרחיש שומר החומות לא חזר על עצמו ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן. בר־צבי זוקפת זאת גם לזכות המשטרה, אך מודה כי המגזר הערבי הפתיע לטובה. "הנחת המוצא שלנו הייתה שאם יקרה אירוע כזה, ערביי ישראל ייקחו חלק בהתקוממות. ציפינו שיהיו שביתות, תהלוכות וביטויי הזדהות, והתארגנו בהתאם. מיד עם ירי הטילים בבוקר שבעה באוקטובר דרכנו את המפקדות ונתנו הנחיה לפרוס את הכוחות בכל נקודות החיכוך. היה ברור לנו שלא נוכל להתמודד עם אירוע של להבות גבוהות, ולכן אנחנו חייבים להיות ערים ואגרסיביים ולעצור כל דבר לפני התלקחות. ניטרנו באמצעי המודיעין את כל מה שעלול להתפרץ, והכוחות פעלו בשטח לייצר הרתעה.
"יש כרסום בהגנה על זכויות של עדי מדינה ומשתפי פעולה עם המשטרה, מגבלות גדלות והולכות על חיפוש ועל הפעלה של סוכנים ומקורות. כל זה לצד צוואר בקבוק בלתי נסבל בבתי המשפט. עבודה עתירת מאמץ ומשאבים מצד השוטרים מסתיימת לא פעם בענישה מגוחכת לעבריינים"
"זה באמת עבד, אבל קרה עוד דבר מעניין: הציבור הערבי־ישראלי לא עשה מה שחשבנו שיעשה, ובהרבה מקומות אפילו ההפך. הייתה התנערות ציבורית רשמית, וגם בשטח, מחמאס וממה שעשה בדרום. אנחנו השתדלנו מאוד להתחבר לקולות האלו – לאימאמים במסגדים, לאנשי חינוך ולמנהיגות הרשמית. היו אפילו ביטויים של הזדהות עם המדינה, כאלה שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין במה שרואים. למשל בכפר־קאסם, עם כל הסמליות של המקום הזה, ואחרי שבשומר החומות שרפו שם את תחנת המשטרה – דווקא שם נתלה בכניסה ליישוב שלט כחול־לבן ענק, שכתוב בו בערבית 'ביחד ננצח'. ולא רק בכפר־קאסם, ראינו תופעות כאלו בהרבה מאוד יישובים ערביים. כל הצפון היה שטוף בשילוט דומה. אזרחים ערבים באו לתרום דם, נרתמו לסייע בכל מקום אפשרי. הייתה סולידריות רבה.
"אנחנו השתדלנו לחבק את הדבר הזה, אבל אני חושבת שלא עשינו מספיק. היינו בפחד, בחרדה, ואפשר בהחלט להבין מדוע. חששנו מאוד מכל ערבי שמסתובב אצלנו ברחוב. ובכל זאת, אני חושבת שהחמצנו הזדמנות לחבר אלינו ציבורים שהיו במשבר זהות, אנשים שדיברו בשפה פטריוטית מאוד ואפילו במונחים של גיוס לצבא. לא השכלנו לנצל את הרגע הזה על מנת לכתוב מחדש את החוזה של החברה הישראלית".
לא קל לדמיין חיבוק בין המשטרה לחברה הערבית. אנשי ציבור ופעילים חברתיים מהמגזר מאשימים את המשטרה בהזנחת הטיפול בפשיעה שם, ואוזלת יד לנוכח גל מעשי הרצח.
"מקום שיש בו הזנחה, שאין בו תשתיות ראויות, שמוסדות השלטון הבסיסיים נעדרים ממנו בהקשרים של רווחה, חינוך, תרבות ופנאי – במקום כזה לא יצמחו שושנים. אתה מתאר שבר בין חברה הערבית למשטרה, אבל האמת היא שזה שבר בין החברה הערבית למדינה. כשאין מספיק שוטרים, אי אפשר לבצע את הצורה הטובה ביותר של עבודת המשטרה, שזו מניעה. אם נערים לא תמיד הולכים לבית ספר, ואין תרבות פנאי טובה, ואתה לא נמצא שם כדי למנוע התפתחות של תופעות בעייתיות – הדברים הולכים ומידרדרים, והפשיעה מגיעה לרף שכבר אי אפשר לטפל בו בכלים הרגילים. לחשוב שכוח משטרה גדול יכול להיכנס עכשיו לעיר ערבית ולמגר את הפשיעה רק בכוח הזרוע, זו שגיאה קיצונית.
"החיים של הפרט בחברה הערבית הפכו לגיהנום. השליטה של ארגוני הפשע בכל המנגנונים – החברתיים, הכלכליים, המשפטיים – מייצרת מקום שאין בו תקווה. אתה כאזרח לא יכול לפרוץ את המעגל הזה. אם אין לך אפשרות לקבל הלוואה מהבנק כשאתה רוצה למשל לבנות בית, והמקום היחיד שייתן לך הלוואה הוא ארגון פשע, אתה נתון בידיים אכזריות. טועה מי שחושב שהתופעה הזאת תתחיל ותסתיים בתוך המגזר הערבי. הדברים האלו מטבעם מתפתחים וגדלים ולא נשארים בתוך הגבולות של מקום כזה או אחר. בעבר חשבתי שמה שדרוש פה הוא שילוב זרועות של משרדי ממשלה, כמו בתוכנית של יואב סגלוביץ', שהייתה טובה מאוד כשלעצמה. היום אני חושבת שצריך פתרונות הרבה יותר קיצוניים. צריך חקיקה חדשה וענישה הרבה יותר אגרסיבית. לאפשר למשטרה שימוש בכלים של שב"כ. צריך להעלים את ראשי ארגוני הפשיעה מהשטח עם המשפחות שלהם. מתחת לאף שלנו מתפתחות תופעות שאנחנו מכירים רק מסרטים על מדינות עולם שלישי".
הכלים שיש היום בידי המשטרה, טוענת בר־צבי, אינם מספקים מול עוצמת התופעות הללו. "אם שוטר תופס תת־מקלע ברכב של אדם מסוים, והשופט משחרר אותו ממעצר כי הוא מקבל את הטענה שלא הוכחנו שהנשק שלו, יש לנו בעיה. צריך לגבש חזית מדינתית מקיפה, לחוקק חוקים מתאימים, לתת לשוטרים סמכויות, להחמיר את הענישה ולייצר שיפוט מהיר. גם את תנאי המאסר צריך להחמיר. לא יכול להיות שראש ארגון פשע נכנס לכלא וממשיך לנהל משם את הארגון שלו, לאיים ולהוציא לפועל פגיעות באנשי שירות בתי הסוהר. צריך לחבר לטיפול בנושא את כל משרדי הממשלה, ולא להשאיר את זה רק בידיים של המשטרה".
היא מציגה כמה נתונים מספריים שיכולים להמחיש את עומק הבעיה בחברה הערבית. "41 אחוזים מהצעירים במגזר חסרי מעש, מובטלים. 34.4 אחוזים מהצעירים מעורבים באירועי סמים. 42 אחוזים מהאסירים בבתי הסוהר בישראל הם ערבים. מעל 50 אחוז מהנרצחות בתוך המשפחה הן מהחברה הערבית. אי אפשר להתמודד בכלים רגילים מול תופעות כאלו, פשוט אי אפשר".
אבל כשאנחנו מדברים על רצח בתוך המשפחה, זה כבר לא קשור לארגוני פשיעה. זה יותר עניין תרבותי, תפיסת הרצח כדרך לגיטימית לפתרון בעיות.
"זה נכון, ולכן נדרש טיפול רחב, ולא רק משטרתי. נניח שהילד שלך נקלע לקטטה בבית הספר, מה תעשה? אתה מן הסתם תתקשר להורים של הילד השני, תארגנו ביניהם מפגש אחרי הצהריים, ותנסו ליצור איזה מהלך בונה אמון שיחזיר את השלום לכיתה. אבל בחברה אחרת, מה שאתה תעשה זה לעלות לגג עם תת־מקלע ולירות באוויר, כדי שלמשפחה של הילד השני יהיה ברור שיש לך נשק בבית. כי הנשק הוא תעודת הביטוח שלך. ואם הקטטה קצת יותר רצינית, יכול להתחיל סכסוך בין משפחות שלא ייגמר לעולם. נקמה, ונקמה על נקמה, עד אין סוף. ואם בעבר רק מי שקשור לסכסוך יכול היה להיפגע, היום המעגל הרבה יותר רחב.
"כל הנושאים הללו – ארגוני פשיעה, סכסוכים משפחתיים ורצח נשים – הכול מתכנס בסוף ליד קלה על ההדק. זו חברה שמתנהלת בעצבים חשופים. אם תעקוף בתור את האדם הלא נכון, יבולע לך. אם חייל בארגון פשיעה נוסע ברכב היוקרה שלו בסמטאות נצרת במהירות של עשרה קמ"ש, אף אחד לא יעז לעקוף אותו או לצפור לו, כי כולם יודעים מה עלול לקרות".
כדוגמה לצורך להרחיב את הכלים שבידי המשטרה, היא מציינת צעד שאכן נעשה אחרי שנים רבות של דשדוש. "עד לא מזמן לא הייתה למשטרה דרך להתמודד עם התופעה של גביית דמי חסות. כדי להרשיע במעשה כזה צריך היה להוכיח סחיטה פוזיטיבית, כלומר להראות שמישהו בא אליך ודרש במפורש לקבל תשלום קבוע, תוך שהוא מאיים לפגוע בך אם לא תעשה זאת. הבעיה היא שבחיים האמיתיים זה לא עובד ככה. כשראש ארגון פשע מגיע אליך לחנות החדשה שפתחת, ואומר לך בנימוס 'בוקר טוב, מה נשמע?' – אתה מבין היטב במה מדובר, גם בלי שהוא יאמר מילה נוספת. אז הנקודה הזאת השתנתה, אבל נדרשים עוד הרבה מאוד שינויים כאלו".
"מערכת המשפט יצרה פיחות זוחל בסמכויות המשטרה. זה יושב על המחשבה שאנחנו חיים במציאות שונה מזו שקיימת כאן באמת. אנחנו לא מדינה אירופית, ולא מדינה שיכולה להרשות לעצמה שהמטוטלת שלה תלך רחוק כל כך לכיוון הפרוגרסיבי. שיח הזכויות הגיע למקומות קיצוניים שלא מאפשרים למשטרה להגן על החברה"
וישנו גם העניין של חוסר שיתוף פעולה מצד החברה הערבית.
"נכון, כשיש חברה שלא נותנת לגיטימציה לשלטון ולא מזדהה עם המקום שבו היא חיה, היכולת של המשטרה לשטר ולאכוף מוגבלת מאוד. אם יש לדוגמה רצח בתל־אביב, כאשר המשטרה תגיע למקום היא תמצא גופה, היא תראה זירה. ברחוב הערבי לא בהכרח. יכול להיות שהגופה תילקח מיד מהמקום, הרחוב יישטף, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. אבל אני שואלת אותך, אם היית גר שם, מה היית עושה? יש פה מורכבות על גבי מורכבות. נכון, קשה לפענח רצח כשאין לך עדים ואין לך זירה, אבל האם אנחנו יכולים לומר 'הם לא משתפים פעולה אז שימותו' ולפטור את עצמנו מטיפול בנושא? לא, כי יש לנו אחריות כמדינה. וכאמור, זה לא נשאר בחברה הערבית. ארגוני הפשיעה האלו נכנסים לאשדוד, לקריית־גת ולמקומות נוספים. יש פה מצב חירום, וצריך לטפל בו כמו מצב חירום".
אלפיים אסירים יצאו לרחובות
בספטמבר 24' פרשה בר־צבי מהמשטרה, אחרי כ־34 שנות שירות. בנאום נוקב שנשאה לרגל האירוע היא מתחה ביקורת קשה על המערכת השלטונית ועל מערכת המשפט. "אנשים שמקבלים החלטות לגבי החיים שלנו נגועים בבורות ובאינטרסים פוליטיים ואישיים", אמרה. "לאלה מתווספת מדיניות פרוגרסיבית של בתי המשפט, עודף סלחנות של בתי המשפט, חקיקה שמגינה על הרעים ומקדשת את זכויות הפרט על פני הביטחון של הציבור. באיזה עולם שפוי המדינה שוללת מהמשטרה שימוש בכלי ריגול על עבריינים בגלל כתבה שקרית בעיתון?
"אני לא יכולה לפרסם תמונה של פדופיל שמגיע לג'ימבורי של ילדים בני 3 ו־4, כי הזכות שלו לפרטיות גוברת על הזכות של באי הג'ימבורי לביטחון. (…) אין עוצמה ונחישות מדינתית מול גורמים עוינים, הניהול כושל ונגוע בשיקולים זרים, והמשמעות שאין איזונים ובלמים. יצאנו מאיזון, והציבור על כל גווניו מבין את זה. כולנו שואפים לראות משרדי ממשלה שמנוהלים על ידי אנשי מקצוע חכמים, מסורים ומיומנים, שמחויבים לטובת הציבור ולא לאנשי שלומם".
בנאום הזה דיברת בין השאר על חדירה של גורמים עברייניים לרשויות השלטון. למה כיוונת?
"אתן לך דוגמה מתחום המכרזים. ארגוני הפשיעה שולטים על כל המכרזים ברשויות המקומיות הערביות. מי שמשתייך לחמולה שלא נמצאת כרגע בשלטון, לא יכול להגיש את מועמדותו לתפקיד שיצא למכרז. הוא יודע היטב שאם ינסה – הוא ישלם על כך. זו הרמה הנמוכה יותר של החדירה שעליה דיברתי. ברמה הגבוהה יותר, ראש ארגון פשע יכול להיות מועמד יחיד בבחירות לרשות המקומית. הוא נמצא במעצר בית, והוא נבחר ברוב קולות. כבר לא מדובר על מועמדים שמקבלים איומים ונדרשים להסיר מועמדות, אלא מלכתחילה יש רק מועמד אחד. מזכיר קצת את מקסיקו. כשאתה ראש ארגון פשע ואתה ראש הרשות, בידיים שלך נמצאים כספי מדינה. זה המקום המסוכן שבו הפשע חודר לרובד השלטוני".
למערכת המשפט יש תפקיד חשוב בתוך העולם של אכיפת החוק. את מרגישה ששופטים מבינים את המציאות, או שיש פער גדול בין השטח ובין אולמות המשפט?
"לאורך השירות שלי במשטרה חוויתי לא מעט תסכול מיחסי הגומלין מול מערכת המשפט. עם השנים מערכת המשפט יצרה פיחות זוחל בסמכויות המשטרה – או אולי נכון יותר לומר, בסמכויות המדינה – לבצע אכיפה. מגמות כמו חשיפת חומרי מודיעין שפעם ניתן היה להותיר חסויים, כרסום בהגנה על זכויות של עדי מדינה ומשתפי פעולה עם המשטרה, מגבלות גדלות והולכות על חיפושים בחצרים, חיפושים אלקטרוניים, חילוט רכוש והפעלה של סוכנים ומקורות, ועוד ועוד. כל זה לצד צוואר בקבוק בלתי נסבל בבתי המשפט, עומסים שמאריכים הליכים משפטיים לפרקי זמן בלתי סבירים. למשל, אדם נאשם ברצח של אשתו, הכול גלוי וידוע ונמצא על השולחן, ובכל זאת ההליך נמשך ארבע שנים ועוד לא נגמר. עבודה עתירת מאמץ ומשאבים מצד השוטרים, מסתיימת לא פעם בענישה מגוחכת לעבריינים. על מערכת האכיפה מוטלות גזרות שאי אפשר לעמוד בהן, למשל פסק הדין בנוגע למרחב המחיה של אסירים בישראל (ביוני 2017 קבע בג"ץ כי מרחב המחיה של כל אסיר לא יפתח מ־4 מטרים רבועים – ש"פ). זה פסק דין שאילץ את שב"ס לשחרר בגל אחד אלפיים אסירים שפוטים, כולל דמויות בכירות מאוד בעולם הפשע. המשמעות היא גם הנחיות לשוטרים לצמצם מאוד במעצרים. אנחנו נאלצים להשאיר עצורים בתחנות בתנאים לא טובים, כי אי אפשר להעביר אותם לבתי המעצר. ואז אנחנו צריכים להשאיר שם שמירה, במקום שהשוטרים האלה יעשו את העבודה שלהם ויסיירו ברחובות".
ממה כל זה נובע?
"זה יושב על המתח האמיתי שקיים בין זכויות אדם ואזרח ובין סמכויות המדינה, וזה גם יושב על המחשבה שאנחנו חיים במציאות שונה מזו שקיימת כאן באמת. אנחנו לא מדינה אירופית, ולא מדינה שיכולה להרשות לעצמה שהמטוטלת שלה תלך רחוק כל כך לכיוון הפרוגרסיבי. שיח הזכויות הגיע למקומות קיצוניים שלא מאפשרים למשטרה להגן על החברה ולייצר עבודת שיטור יעילה וטובה".
ורסטיליות במקום מקצועיות
אירועי 7 באוקטובר העלו את קרנה של המשטרה, לפחות לזמן מה. כמה מהגיבורים של אותו יום נורא היו שוטרים שחירפו את נפשם, ניהלו קרבות פנים־אל־פנים ועצרו בגופם את התקדמות המחבלים לעומק שטח ישראל. לצד ההערכה הרבה, בר־צבי מתריעה מפני הפיכתם של השוטרים לחיילים לכל דבר. "האירועים ההם הציפו את השאלה איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו צריכים להיות על הסקאלה שבין חייל לשוטר. האם השוטר הוא לוחם באירוע מתפרץ, או שהוא משרת ציבור, אח גדול שנמצא ברחוב בשביל האזרח. השאלה הזו נותרה פתוחה.
"שוטר במדינת ישראל הוא הרבה יותר ורסטילי, ומחזיק הרבה יותר מיומנויות לחימה מהשוטרים בכל מקום אחר בעולם, כי משימת הביטחון השוטף מוטלת כאן על כתפי המשטרה. אבל יש חוק טבע שצריך לדעת: ככל שאתה יותר ורסטילי, אתה פחות מקצועי. ככל שהמשטרה היא יותר משמר לאומי, יש פחות שיטור קהילתי, פחות עיסוק בזהירות בדרכים, פחות מהבסיס הזה של עבודת השוטרים".
ככל שזה היה תלוי בה, המשטרה פעלה בצורה נכונה מול חדירת המחבלים לשטח ישראל ב־7 באוקטובר?
"היום ההוא תפס אותנו אחרי שנתיים של בנייה מחדש של תפיסת ההפעלה הארגונית. בצל הלקחים של שומר החומות, היינו מצוידים יותר, זריזים יותר ומתורגלים במעבר פתאומי משגרה לחירום. בתוך דקות פתחנו את כל מכלולי השליטה והקפצנו את כל השוטרים והמפקדים מקצה לקצה. שלחנו את הכוחות הארציים לדרום, ובשעות הראשונות עסקנו בניסיון לייצר תמונת מצב עבור המפכ"ל ולתת פתרונות מבצעיים לכוחות ולמפקדים בכל המחוזות. לא היינו ערוכים לתרחיש האימים שפקד אותנו, וככל שהתבררו ממדיו, הפכנו עולמות כדי לסגור פערים בזמן אמת. במקביל הקפדנו על איסוף וניתוח של כלל הנתונים, כך שלמעשה הנחנו כבר אז את הבסיס לתחקיר המבצעי.
"שוטרי משטרת ישראל תפקדו בצורה יוצאת דופן ב־7 באוקטובר. החברה הישראלית צריכה להצדיע לשוטרים האלו שיצאו מהבית או מהתחנה, ובהרבה מאוד מקרים נלחמו עד גמר התחמושת. אבל בכל מה שנוגע לניהול ולפיקוד, אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה היה".
התחקירים של צה"ל הולכים ומתפרסמים, ואילו במשטרה זה עדיין לא קורה. מדוע?
"כי לא נערכו עדיין תחקירים עמוקים ומסודרים כמו שצריך. תחקיר מקצועי, שקוף ונטול הטיות הוא שכבת ההגנה הראשונה בפני 7 באוקטובר הבא. גוף ביטחוני שלא מתחקר את עצמו, פוגע באנשיו ופוגע בביטחון הציבור. מתוקף תפקידי כראש אגף המבצעים במשטרה דרשתי לבצע תחקיר ארגוני. לצערי זה לא קרה, אני מקווה שזה יקרה בקרוב, כי ככל שחולף הזמן זה הופך ללא רלוונטי. אנשים שוכחים, נתונים נעלמים. לכן צריך לתחקר, ויפה שעה אחת קודם".
ובאופן אישי, מה הצעד הבא שלך? כניסה לפוליטיקה?
"הצורך הפנימי שלי לעשות למען החברה והמדינה לא חלף עם השחרור מהשירות במשטרה. הדרך שבה אנסה לממש אותו עדיין לא מגובשת אצלי. מן הסתם פוליטיקה היא אחד המקומות הכי נכונים עבורי, אבל כשאני חושבת על האפשרות שאני אצטרך לשחד קבלני קולות, או לציית למשמעת קואליציונית במקום שבו היא מנוגדת לאמת שלי, זה מזכיר לי עולמות אפלים שטיפלתי בהם בעברי כשוטרת, ולא את המקום שאני שואפת להיות בו.
"השירות הציבורי באופן כללי שחוק מאוד ונמצא בתת־תפקוד. אין סדר, אין כבוד למקצועיות. אנשים מתמנים רק בגלל הנאמנות שלהם למי שממנה אותם, ולא בגלל כישורים. הדברים האלה הורסים כל חלקה טובה ופוגעים בנו. התוצאה היא שאנשים שמחזיקים בעמדות כוח קובעים קביעות הרות גורל לגבי החיים שלנו, בלי להבין שום דבר בתחומים שבהם הם עוסקים. אני ראיתי שליחי ציבור רשמיים, מנכ"לים, חברי כנסת, שלא מבינים כלום בנושאים שהם מופקדים עליהם. בשורה התחתונה אני לא שוללת שום אפשרות. אני עדיין בחופשת שחרור, העולם הזה חדש וזר לי, ולכן אני עוד צריכה לחשוב היטב מה יהיו הצעדים הבאים שלי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
