ביקור במחנה פליטים בביירות ערער את תפיסת עולמה של אשת הטלוויזיה ג'ואן פיטרס. כשבכיר באש"ף הוביל אותה בין הפחונים, היא הבחינה בילדים העורכים ספירת מלאי במחסן שייעודו הרשמי היה "אספקה לבתי החולים" – אבל מה שהחזיקו בידיהם בהחלט לא היה ציוד רפואי. באותו רגע, משהו בעמדתה נסדק. "כל מה שחשבתי שאני יודעת – הכול היה מזויף", סיפרה כעבור שנים בריאיון לעיתונאי זולה לוויט. "כשהגעתי ללבנון כעיתונאית ציפיתי למצוא מי אשם בכך שהאנשים האלה עדיין במחנות פליטים. מה שמצאתי זה ילדים קטנים מחזיקים רובי קלצ'ניקוב במחסני תרופות. הבנתי שהערבים משמרים את המחנות כדי להטיל את האשמה על ישראל. זו הייתה התעוררות גדולה מבחינתי".
פיטרס, שיצאה בשליחות רשת סי־בי־אס לסקר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מנקודת מבטם של הפליטים, נודעה לא רק כעיתונאית אלא גם כפעילה למען זכויות אדם; כתבת לוחמנית שלא מהססת להתגייס לטובת האזרח הקטן. זמן קצר לפני כן חזרה ממסע במיסיסיפי, שם סיקרה את מחאת השחורים, והיה זה אך טבעי בעיניה להשוות את מאבקו של העם הפלסטיני לקיפוח המתמשך של האדם השחור באמריקה הלבנה. דווקא משום כך, התמונה שהלכה והצטיירה לנגד עיניה במהלך הסיור בלבנון לא נתנה לה מנוח. "עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה נגד הקמתה של מדינת ישראל, האנשים האלה – המיוסרים, הנוגעים אל הלב – עדיין היו פליטים, וכלי נשק היו התרופה הרשומה לפצעם הקיבוצי", כתבה. "היכן היו זכויות האזרח שלהם? מדוע עדיין לא שוקמו, להבדיל מפליטים ביבשות אחרות?"
השאלות הללו הובילו את פיטרס למסע חוצה יבשות ותקופות. ב־1984, בתום שבע שנות מחקר, הוציאה לאור את ספרה "מאז ומקדם" (From Time Immemorial), ועוררה מיד סערה רבתי. פיטרס חשפה בו לראשונה מסכת סילופים שעליה התבססה טענת "זכות השיבה" של מיליוני פלסטינים. היא סיפקה ממצאים המעידים כי רבים מהערבים ש"נמלטו" משטחי ישראל בעת הקמת המדינה, הגיעו לאזור רק בתקופת ההתיישבות היהודית. עוד הראתה כיצד האו"ם סייע להם ולצאצאיהם ליהנות ממעמד של פליטים, בניגוד לכל התקדימים שהוא עצמו קבע. הספר נמכר במיליוני עותקים, זכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים, והקנה לפיטרס מעמד נוצץ של עיתונאית חוקרת המעזה לשחוט פרות קדושות. מנגד, מחקרה קומם עליה שורה של היסטוריונים ומזרחנים שהאשימו אותה בהפצת תעמולה ציונית, וטענו שעיוותה עובדות היסטוריות ואף זייפה מסמכים. המחלוקת שפרצה אז לא שככה עד היום.
פיטרס לא זכתה לראות את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מכריז על הפסקת המימון האמריקני לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים, הפועלת בנפרד מ"נציבות האו"ם לפליטים". היא גם לא זכתה לשמוע את משרד החוץ הישראלי מודיע – לפי דיווחו של אריאל כהנא ב"ישראל היום" בשבוע שעבר – שהוא כופר בנתונים הרשמיים על מיליוני פליטים פלסטינים. ישראל מחתה על ניפוח מספרם של הפליטים באמצעות הגדרות פורמליות, ובכך למעשה אימצה את מסקנותיה של פיטרס כעמדה רשמית. העיתונאית שהייתה הראשונה להעלות את הטענות הללו ולבסס אותן הלכה לעולמה ב־2015, מנודה במוסדות האקדמיה וגם בקרב חברים לשעבר שהפנו לה עורף.
כמי שהתאכזבה מכך שאפילו בישראל מחקרה אינו מצליח לפרוץ לתודעה הציבורית הרחבה, פיטרס הייתה מן הסתם שמחה לשמוע על ניצני שינוי גם בנושא הזה. בימים אלה, שלושים שנה לאחר שספרה תורגם בעברית, מנסה קבוצת פעילים להפיח בו חיים חדשים, ומנגישה את המידע באתר מיוחד שהוקם לשם כך. "'מאז ומקדם' הוא ספר יוצא דופן במרחב ההסברתי", אומר ד"ר שחר גולן, יוזם הפרויקט. "רוב הספרים בנושא מתעסקים בזכויות ההיסטוריות או הביטחוניות של מדינת ישראל, והספר הזה נכתב מתוך נקודת מוצא של זכויות אדם – זווית שמנכסים אותה בדרך כלל נגד הציונות. פיטרס מצליחה להראות בספר איך בשם הערכים הללו, אותם 'פליטים' הפכו לבשר תותחים במלחמה פוליטית".
"ג'ואן הייתה הראשונה שהבינה את מהות הסכסוך: מאבק על זכות השיבה לגבולות 48'", אומר העיתונאי והחוקר דוד בדין, השוקד כיום על סרט דוקומנטרי שיגולל את סיפור חייה. "מחקרה הכין למעשה את הקרקע למה שקורה בימים אלה עם טראמפ ואונר"א. המלחמה של ג'ואן חוזרת".
לא צריך יותר משנתיים
ג'ואן פיטרס נולדה ב־1936 בשיקגו, בת למשפחת פרידמן, צאצאי מהגרים יהודים מהולנד. שם המשפחה פיטרס נשאר איתה מנישואיה הראשונים; אחרי שהתגרשה היא התחתנה בשנית, התאלמנה, ונישאה לבעלה השלישי – ד"ר ויליאם קארו, מצאצאי רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך".
את דרכה המקצועית החלה בעיתון "שיקגו דיילי ניוז", ובמהרה התברגה כפרשנית לענייני המזרח התיכון במגוון כלי תקשורת מרכזיים בארה"ב. משם טיפסה עד לבית הלבן, ושימשה כיועצת למדיניות חוץ בממשל קרטר. הסכסוך הישראלי־ערבי הפך למוקד עיסוקה כשסיקרה את מלחמת יום הכיפורים, ויצרה סדרה דוקומנטרית עליה בשביל רשת סי־בי־אס. אז, לדבריה, עוד הייתה שבויה בנרטיב הפלסטיני. סיוריה המרובים במחנות הצפופים של הפליטים הפלסטינים שינו את תודעתה בהדרגה. כשהוצע לה לכתוב ספר על הסכסוך, היא השיבה בחיוב, קיבלה מקדמה ופתחה במלאכה.
לצורך הכתיבה עיינה פיטרס במסמכי האו"ם העוסקים בפליטים הערבים מארץ ישראל, ומשהו משך את תשומת ליבה: בעוד ההגדרה הכללית של פליט היא "כל אדם שנאלץ לנטוש את ביתו הקבוע במקומו הטבעי מאז ומקדם", ביחס לפלסטינים הורחבה ההגדרה וכללה את כל מי שישב בשטח ישראל בשנתיים שקדמו להקמת המדינה ב־1948. זאת ועוד: בניגוד ל"פליטות" הרגילה, שאינה עוברת בירושה, במקרה הפלסטיני המעמד הזה עובר מדור לדור. כך גדל מספר הפליטים הפלסטינים בחלוף השנים מכמה מאות אלפים ל־5 מיליוני נפשות.
ההבדלים בהגדרות עוררו את סקרנותה של פיטרס. אם הפלסטינים הם אכן ילידי הארץ "מאז ומקדם", תהתה, מדוע להסתמך על ותק של שנתיים? היא החלה לחשוד שחלק גדול מה"פליטים" הערבים לא נעקרו על ידי היהודים מנחלתם המשפחתית הוותיקה, אלא היגרו לארץ ישראל שנים לא רבות לפני קום המדינה. כדי לבדוק את השערותיה, העבירה לילות כימים בגנזך של לשכת הרשומות הציבוריות בלונדון, בארכיונים באוקספורד, בספריית הקונגרס האמריקני ובין קלסרים במשרדי האו"ם. בכל מקום מצאה ערמות של תיקים וארגזים שמתעדים את ההגירה לארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20. בין השאר איתרה תיקי התכתבות פרטיים וסודיים של ממשלת המנדט, וגילתה בהם ראיות לכך שהבריטים ידעו על הגירה ערבית לא־חוקית בהיקף גדול, ואף שיתפו עימה פעולה. זאת בזמן שהיישוב היהודי נאבק מול ספרים לבנים ומשטר סרטיפיקטים דרקוני, ונאלץ להגניב לארץ מעפילים בדרכים לא־דרכים.
למשל, ברשומות ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים מצאה פיטרס קטע מריאיון עם תופיק ביי אל־חוראני, מושל חבר החוראן, דרום סוריה של ימינו. "בחודשים האחרונים נכנסו לארץ ישראל בין 30,000 ל־36,000 חוראנים והשתקעו שם", אמר אל־חוראני לעיתון "לה סירי" ב־1934. בסיכומי ההגירה הבריטיים לא מצאה לכך פיטרס אזכור רשמי, אך בתיקים הפרטיים והסודיים הופיעו התייחסויות רבות לאותם סורים שנכנסו שלא כחוק לארץ ישראל המנדטורית. בדו"ח ההגירה של הופ־סימפסון מ־1930 נמצאו רישומים נוספים שמעידים על נהירה בלתי מבוקרת ממצרים, מעבר הירדן ומסוריה. פיטרס אף גילתה התייחסות של וינסטון צ'רצ'יל לעניין: בדו"ח שהגישה ממשלת בריטניה לחבר הלאומים ב־1937, מודה צ'רצ'יל שמספרם של הערבים בארץ ישראל הלך וצמח, "עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכולה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בו את מניין היהודים".
כדי לנתח את קצב גידול האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, חילקה פיטרס את השטח על פי מאפייני האוכלוסייה, ובדקה אילו תמורות חלו בהם בין המפקד העות'מאני שנערך ב־1893 לבין מפקד האוכלוסין הבריטי מ־1947. המחקר שלה העלה כי במחוזות שהיו מיושבים בצפיפות על ידי יהודים, מספר התושבים הלא־יהודים עמד בשנת 1947 על 463 אלף נפש; לקראת סוף המאה ה־19, לעומת זאת, היה מספרם 92,300 בלבד – כלומר, ריבוי של פי חמישה. באותה תקופה, אוכלוסיית הערים שרוב תושביהן ערבים גדלה בקצב איטי בהרבה – מ־233 אלף נפשות ל־517 אלף, קצת יותר מפי שניים. מכך הסיקה פיטרס שהיה קשר ישיר בין העלייה היהודית להתרבות האוכלוסייה הלא־יהודית: היהודים הביאו עמם פריחה כלכלית ויצרו מקומות עבודה ואפשרויות פרנסה, מה שמשך הגירה ערבית מרחבי המזרח התיכון היישר לאזור שהפך אחר כך למדינת ישראל.
גם את הטענות לקיומו של רוב ערבי עצום בארץ ישראל, פיטרס הדפה באמצעות מבט מעמיק בנתונים: בעוד מפקדי האוכלוסין התייחסו אל כלל הלא־יהודים כ"ערבים", בפועל רבים מהם היו דרוזים, ארמנים, רוסים ובני עמים אחרים. העיוות הזה גרם לייצוג מספרי שגוי של האוכלוסיות. מתוך אותם 92,300 לא־יהודים באזור ההתיישבות היהודית, כך גילתה פיטרס, רק 55,823 היו מוסלמים, לעומת 60 אלף יהודים. מכאן שבשטח שעתיד להפוך למדינת ישראל, היו כבר במאה ה־19 יותר יהודים ממוסלמים. הנתון הזה מפריך את הטענה כאילו הציונים הובילו "פלישה יהודית" לארץ מלאה בערבים.
מסקנתה של פיטרס הייתה שמרבית הפליטים הפלסטינים של 48' הם למעשה מהגרים. הם אמנם שהו תקופה קצרה בארץ ישראל, אך מעולם לא שאפו לכונן בה מדינת לאום משלהם. אם יש במזרח התיכון מי שראוי לתואר "פליטים", קבעה העיתונאית האמריקנית, הרי אלה יהודי ארצות האסלאם, שחוו התקפות אנטישמיות ונאלצו להימלט ולהשאיר מאחור את כל רכושם. בנוסף הוכיחה בספרה כיצד מדינות ערב עודדו את ערביי ארץ ישראל לעזוב את ביתם ב־48', אך לאחר מכן זנחו אותם ואף ניצלו את מצבם הארעי למטרות פוליטיות. בין השאר הובילו מדינות ערב להקמת סוכנות אונר"א, שאמורה לסייע לפליטים בלי ליישב אותם במקומם הנוכחי.
הפתרון שהציעה פיטרס למצב שנוצר היה כינון מדינה פלסטינית עצמאית בירדן. בימים שמעטים העזו לקרוא תיגר על שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, הייתה זו אמירה חדשנית, אפילו מהפכנית.
שיטת התקפה מוכרת
העובדות שמצאה פיטרס לא הלמו את רוח מעסיקיה, והיא החליטה להשלים את מחקרה באופן עצמאי. הספר שכתבה ראה אור ב־1984 בהוצאת "הארפר ורו" וזכה מיד לביקורות משבחות. ברברה טוכמן, מחברת "מצעד האיוולת", הכתירה אותו כ"אירוע היסטורי החושף עובדות שנדחקו עד אז לאפלה". הסופר אלי ויזל כתב שזהו ספר חובה, וש"כל מי שמתעניין בשאלות הערביות־ישראליות יפיק תועלת מעומק הההבנה ומן הניתוח של ג'ואן פיטרס". הסופר רוברט סנט־ג'ון הילל גם הוא: "הספר מומלץ לכל מי שמעדיף עובדות על פני תעמולה, והיגיון על פני אי היגיון".
אך תהילתה של פיטרס התמוססה בתוך שנים אחדות. נורמן פינקלשטיין, אז סטודנט אמריקני צעיר מאוניברסיטת פרינסטון, החליט לבסס את הדוקטורט שלו על ספרה ולהפריך בזו אחר זו את מסקנותיה. את הספר הוא כינה "עיוות גס וחסר בושה של ההיסטוריה", ו"אחת ההונאות המרהיבות ביותר שפורסמו אי פעם על הסכסוך הישראלי־ערבי". לגרסתו, פיטרס סותרת את עצמה פעמים רבות, מתבססת על השערות בלבד, ובמקרים רבים אף מצטטת מקורות מזויפים. כך למשל טען ש"מאז ומקדם" מציג תמונה חלקית בלבד כשהוא מביא את הדיווח על 36 אלף חוראנים שהיגרו לשטח ארץ ישראל, ולא מציין שהם עזבו לאחר זמן קצר. "פיטרס העמידה פנים שהיא מבססת את התזה שלה על לימוד רציני. היא נהגה להתפאר: 'לספר שלי יש 1,837 הערות שוליים'. אבל זו לא יותר מחוברת תעמולה", אמר פינקלשטיין בריאיון לאדם הורוביץ באתר החדשות האנטי־ישראלי Mondoweiss.
עבודת הדוקטורט שלו לא זכתה בתחילה להדים נרחבים, אך בתמיכתו של הבלשן האנטי־ציוני פרופ' נועם חומסקי קיבל פינקלשטיין במה בכמה עיתונים אנגליים מכובדים. מחקרו פרש כנפיים במהרה, ושמה הטוב של פיטרס בחוגים האקדמיים הלך ונשחק. מבת־סמכא בלתי מעורערת היא הפכה לדמות שנויה במחלוקת. פינקלשטיין עצמו אמנם נודע לימים כפעיל אנטי־ציוני מובהק, אך זה לא מנע מההאשמות שהטיח בפיטרס להשתקע בתודעה הציבורית.
מול המבקרים ההולכים ומתרבים, היו גם לא מעט אנשי אקדמיה שהשיבו מלחמה בשמה. בניו־יורק טיימס, בוושינגטון פוסט ובעיתונים אמריקניים נוספים התפרסמו באופן תדיר מאמרים משני צידי המתרס. אחת הבמות להתנצחויות סביב "מאז ומקדם" הייתה מעל דפי The New York Review of Books, כתב־עת אמריקני רב־השפעה העוסק בפוליטיקה, ספרות, תרבות וחברה. המזרחן הישראלי פרופ' יהושע פורת קבע שם שעבודתה של פיטרס רשלנית, והגדיר כ"דמיונית" את מסקנתה שתנועת הגירה היא שהצמיחה את הקהילה הערבית בארץ. לדבריו, הגידול הדמוגרפי נבע מתהליכי ריבוי טבעי: "בתקופת המנדט הבריטי, עם בניית בתי חולים נוספים ושיפור בטיפול הרפואי, המשיכה האוכלוסייה הערבית לגדול", כתב פורת. "השימוש של גברת פיטרס במקורות הוא סלקטיבי מאוד ומגמתי, בלשון המעטה. אכן, על ידי חיפוש אחר הראיות 'הנכונות' וקריאת מסמכים באופן סלקטיבי, אפשר 'להוכיח' כמעט כל דבר".
עם פורת התפלמס ההיסטוריון והסופר האמריקני ד"ר דניאל פייפס, העומד היום בראש מכון "פורום המזרח התיכון", שמסקנותיו לגבי הפליטים אומצו על ידי טראמפ. הוא מספר שמאז נחשף לספר, הוא מרבה לשלב את מסקנותיו במחקריו ובכתביו הרבים.
פייפס הודה שאכן יש לספר חולשות, אך לדבריו הן אינן פוגמות בתזה המרכזית של פיטרס. "פורת ושאר המתנגדים שקראתי לא התמודדו עם התופעה שהיא מכנה 'הגירה'. טענתה זו של פיטרס נתמכת על ידי מערך של נתונים דמוגרפיים וחשבונות עכשוויים, שלא הצליחו עד כה להפריך", כתב. "רוב המבקרים הראשונים, ובכללם אני, התמקדו בחומר המרכזי של גברת פיטרס. לעומת זאת, המבקרים המאוחרים הדגישו את החסרונות הטכניים, ההיסטוריים והספרותיים בספרה. לא הייתי חולק על קיומם של הפגמים האלה. 'מאז ומקדם' בולט כספר בעל מבנה מחריד. אבל העובדות לא יוכחו דרך הערמת בוז על גברת פיטרס, אלא רק בחזרה לארכיונים".
ב־2005 חזר הספר לכותרות, בעקבות סכסוך מתוקשר של פרופ' אלן דרשוביץ עם ד"ר פינקלשטיין. זמן קצר לאחר שדרשוביץ הוציא את ספרו "ישראל – כתב הגנה", האשים אותו פינקלשטיין ב"גנבה ספרותית" מפיטרס, וטען כי כתבי המשפטן האמריקני המפורסם הם "אוסף של הונאה, זיוף ושטויות". דרשוביץ בתגובה כתב כי מדובר בסך הכול בניסיון להכפיש את ישראל: "שיטת ההתקפה של חומסקי־פינקלשטיין הוכיחה את עצמה במיוחד נגד פיטרס, משום שהמילים 'מתיחה', 'הונאה' ו'זיוף' הן דרמטיות ובלתי נשכחות", כתב בספר ההמשך, בפרק שלם שהוקדש להאשמות נגדו. "כל מה שפינקלשטיין הצליח להוכיח הוא שבמקרים מעטים פיטרס אולי פירשה לא נכון כמה נתונים והגזימה בחלק מהממצאים – בעיות שכיחות במחקר הדמוגרפי, שמופיעות לעיתים קרובות גם בספרים אנטי־ישראליים".
העיתונאי בן־דרור ימיני, שספרו "תעשיית השקרים" עוסק גם הוא בהפרכת מיתוסים אנטי־ישראליים, דווקא סבור שהביקורת של פינקלשטיין עניינית לחלוטין. "אני לא מבין איך דרשוביץ נכנס למלכודת הזאת. נכון שפינקלשטיין הוא שונא ישראל מובהק, ואני בטח לא מחסידיו, אבל זה לא אומר שדבריו במקרה הזה אינם נכונים. כשהוצאתי את הספר שלי שאלו אותי איך לא הסתמכתי על 'מאז ומקדם', אבל כל עוד חלק משמעותי מהספר שגוי, ויש טעויות בחישובים שלו – בלתי אפשרי להסתמך עליו. התזה המרכזית בו נכונה בהחלט: הייתה הגירה של ערבים לארץ. לפחות 80 אחוז מהתוכן מדויק עובדתית, אבל ברגע שהשאר שגוי – הספר פסול".
לדברי ימיני, הוא עצמו ניסה להציע לפיטרס לתקן את הדרוש. "פגשתי אותה בכנס בירושלים ושאלתי אותה מדוע היא לא כותבת מהדורה חדשה, ללא הטעויות. אבל מבין השורות הבנתי שכבר לא היה לה כוח להמשיך".
לא לשחק עם הביוגרפיה
אף שפיטרס ניסתה להתחמק מכך, אי אפשר להתעלם מהניחוח הפוליטי שנלווה למאבק סביב הספר. בהקדמה למהדורה העברית היא כתבה: "איני קשורה בשום בריתות פוליטיות. אני תקווה שאלה שימצאו טעם בספר הזה יפרידו את האירועים ההיסטוריים המכריעים מסבך המחלוקות של הפוליטיקה הפנימית הישראלית. מטרתי הייתה לשפוך אור על עובדות ויחסים שהיו נסתרים מעיניי, ולתת ספר מקורות בידי אחרים, שנתפסו לטעות כמוני בשעתי".
"האג'נדה שלה הייתה ברורה מאוד: לחקור ולבדוק", אומר הדיפלומט והדמוגרף יורם אטינגר, שהיה מיודד עם פיטרס. "היא באה מאסכולה עיונית, וברגע שהתוודעה למציאות, היא פקחה את העיניים ושינתה את עמדותיה". דוד בדין, שהיה גם הוא בקשר עם פיטרס ובעקבותיה החל לחקור את פעילות אונר"א, טוען שדווקא הניסיון שלה לצייר את עצמה כדמות נייטרלית פעל לרעתה. "ג'ואן עשתה טעות. היא אמנם נכנסה לנושא כבור ועם הארץ, אבל לא כאנטי־ישראלית. אנשי יחסי הציבור שלה מכרו את הסיפור הזה כדי לשווק את הספר. בתחילה היא גם הסתירה את יהדותה, וזה רק הרס לה את האמינות. כתוצאה מזה ירדו עליה והאשימו אותה בהטיה. אפשר ללמוד מזה לקח – אף פעם לא לשחק עם הביוגרפיה". אגב כך הוא מגלה שפיטרס אפילו חשבה לעלות לארץ: "היא הרגישה שייכת לכאן, אבל לא היה מוסד אקדמי שיקבל אותה בזרועות פתוחות".
גם כשהוויכוח סביב ספרה הגיע לטונים גבוהים, פיטרס עצמה נמנעה מלהיכנס לקלחת. היא מיעטה להתראיין וכמעט ולא התייחסה לטיעוני מבקריה. העיתונאי היחיד שלו שמרה אמונים היה זולה לוויט, יהודי מומר שהגיש תוכנית טלוויזיה ברשת הנוצרית TBN. פיטרס פקדה את אולפני הרשת פעמים רבות, והביעה שם את עמדותיה הפרו־ישראליות. ב־2004 היא התאוננה בתוכניתו של לוויט על החרם האקדמי שספגה: "לאחרונה מוסדות רבים מבטלים את ההרצאות שלי. הם מבטלים לכל מי שמחזיק בעמדה ציונית או פרו־ישראלית. מגונה בעיניי איך שהקמפוסים נשבו בשקרי העולם הערבי. מעוז החופש האינטלקטואלי והסקרנות נפל לידי שנאה טהורה. צריך לעשות עם זה משהו. אנחנו לא יכולים לתת לפשיזם ההיטלרי להשתלט על הקמפוסים". פיטרס הוסיפה שלעומת היחס של האקדמיה, מהקהל הרחב היא זוכה לאהדה רבה. "הספר שלי יצא אפילו בנורווגיה. מבקשים ממני להרצות באירלנד, בקליפורניה, באוסטרליה. המון אנשים צמאים לשמוע את הצד של הישראלים".
ד"ר פייפס מספר שחרם בלתי־רשמי הוא עונשו הקבוע של מי שמעז להביע דעות כמו אלה של פיטרס. "כמי שלא פעם מבטלים לו הרצאות בגלל דברים שאמר, כתב או עשה, אני בהחלט מאמין לה", הוא אומר לנו. "התזה של פיטרס חותרת תחת הנרטיב הפלסטיני, שמתעקש שהערבים הם ילדי הארץ. אלו דברים בלתי מתקבלים על הדעת בקרב אנשי האקדמיה".
"הספר היה הצלחה בירייה הראשונה, אבל זו גם הייתה ירייה כמעט יחידה", אומר ישראל מידד, חוקר עמית במרכז מורשת מנחם בגין ודובר מועצת יש"ע לעיתונות זרה, שהיה בקשרים טובים עם פיטרס. "אי אפשר לכתוב ספר ב־1984 ולצפות שמישהו יזכור אותו ב־2004. חייבים לתחזק את התזה, לכתוב מאמרים, להרצות, להנגיש את המידע. אבל אם מי שקובע את הבון־טון נמצא רחוק מהשקפותיך, ואם אתה לא מוזמן לאירועים או לשאת הרצאות באוניברסיטאות – הושכחת מהתודעה".
הביקורת מבחוץ חלחלה גם אל מקורביה של פיטרס, שהחלו להתרחק ממנה בהדרגה. "המחקר שפרסמה היה מנוגד לתובנות המקובלות בחוגים שלה, מה ששם אותו על מסלול התנגשות", אומר אטינגר. "היא בעצם עזבה את הבית הרעיוני שבו גדלה. המעגלים החברתיים והמקצועיים סביבה החזיקו בהשקפת עולם מסוימת, והתעלמו לחלוטין מהמציאות שגילתה. בכך היא חשפה את ערוותם של הרבה מאוד מאנשי התקשורת והאינטלקטואלים בארצות הברית ובישראל".
גם בקרב הקהילה היהודית־ליברלית בארה"ב נפגע שמה הטוב. "התחילו להתרחק ממנה. לא כולם, אבל חלקים לא קטנים הסתייגו ממנה בגלל התפנית שעשתה. לג'ואן מצידה היה אומץ אינטלקטואלי נדיר ואישיות חזקה. ככל שגברה ההתנגדות כלפיה, כך היא הפכה לנחושה יותר", מספר אטינגר.
"הספר עורר בקהילה הרבה מחלוקת", מעיד מייקל סיגל, ידיד קרוב של פיטרס ורב הקהילה הקונסרבטיבית "אנוש אמת" בשיקגו, שבה הייתה חברה במשך רוב שנותיה. "אני חושב שהשקפותיה של ג'ואן השתנו באופן דרמטי במהלך תקופת הכתיבה. כמו יהודים־אמריקנים רבים, הידע שלה על ישראל היה בסיסי מאוד. ככל שקראה יותר, כך היא הבינה כיצד תמרנו את ההיסטוריה. היה לה אומץ לקרוא תיגר על הנרטיב הפלסטיני. ג'ואן לא הייתה היסטוריונית או הוגת דעות פוליטית; היא הייתה יהודייה נלהבת שדאגה מאוד למדינת ישראל, ולא היססה להשמיע את דעותיה בקול. לא כולם ידעו כיצד להכיל את השינוי שעברה, ולה לא היה קל להבין את זה".
סיורים חשאיים ביו"ש
למהומה שחולל "מאז ומקדם" בארה"ב ובבריטניה לא היה כמעט זכר בארץ. רק ישראלים מעטים שמעו עליו ועל העיתונאית שחיברה אותו. הספר אמנם תורגם לעברית ב־1988 וראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", אך גם לאחר מכן שמה של פיטרס נותר כמעט עלום. תרגומו של אהרן אמיר – סופר ומשורר, לוחם אצ"ל ולח"י בעברו, ואיש תנועת ה"כנענים" – היה מסורבל במיוחד וקשה לקריאה, מה שלא הוסיף קהל רב לספר.
העיתונאי זאב גלילי מספר שהמחברת עצמה דחפה להוצאת ספרה בישראל. "אהרן אמיר סיפר לי שפיטרס פנתה אליו דרך ידיד משותף", הוא כותב באתרו "היגיון בשיגעון". "בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' התלבטו אם להוציא את הספר, וההחלטה נתקבלה אז ברוב של חמישה מול ארבעה. פרסומת גדולה לא הייתה לספר ובמהדורה הראשונה הודפסו אלף עותקים בלבד".
דוד בדין מספר שבחוגים של ותיקי "חירות" שמעו על הספר, התלהבו ממנו ודאגו למימון התרגום וההוצאה בעברית. רוני דניאל, הפרשן הצבאי של חברת החדשות, אף כתב לפני כמה שנים כי קיימת מעין אגדה בנושא: "כשהסעודים ראו את הספר שיצא (בארה"ב), הם קנו את הוצאת הספרים ועצרו את פרסום הספר. אבא של אלוף גיורא איילנד מצא אותו, הביא אותו לארץ, גייס כספים כדי לתרגם אותו לעברית וכך הספר הזה מופץ כאן".
בעניין אחד היה קשה להתווכח עם מבקריה של פיטרס: העיתונאית אכן נעשתה לתומכת נלהבת ומוצהרת של ישראל. היא הרבתה לבקר בארץ, התיידדה עם אישים בחוגי הימין, ובין השאר הייתה מקורבת לגאולה כהן, ליצחק שמיר ולבנימין נתניהו. "היא סיירה ביו"ש לא מעט פעמים", מספר מידד, שאף אירח את פיטרס בביתו בשילה. "את זה כמובן היא לא חשפה מעל גבי העיתון. היא הייתה תחת התקפה קשה מאוד, והעדיפה להיתפס כאדם שבוחן את הנושא באופן ענייני. חוגי השמאל ראו בה תועמלנית ומנעו ממנה את ההכרה הראויה".
על המפגשים איתה מספר מידד: "היא הייתה אישה מרשימה, עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. כמו כשביבי נכנס לחדר, כך גם כשג'ואן הגיעה – מיד העיניים היו נשואות אליה. אישה חכמה מאוד, שנעים היה להחליף איתה דעות".
סמוך לפטירתה העניקה פיטרס לנדיה מטר ויהודית קצובר ריאיון נדיר, שהתפרסם בכתב העת "ריבונות". בשיחה איתן היא הביעה תמיכה בהחלת ריבונות ישראלית ביו"ש: "העולם ראה מעט מן האמת ב־1967, כאשר ישראל אחזה במושכות והביעה במעשים את זכותה", אמרה. "יש לפעול ביתר כוח וביתר שאת בשם אותה אמת, כדי להשמיד את נגע חמאס־דאעש־אש"ף־חזבאללה, שפושה בגבולותינו. יכולה להיות רק מדינה ריבונית אחת, והיא מדינת ישראל. לה הזכות על חבל הארץ הזה, כפי שנקבע על ידי כל הגורמים: הצהרת בלפור, חבר הלאומים, הנשיא טרומן ואף האו”ם. כולם. מימין ומשמאל". את הרעיון של מדינה פלסטינית היא השוותה להכרזה תיאורטית של כנופיית הטרור "באדר מיינהוף" על הקמת מדינה עצמאית בברלין וסביבותיה. "יש כאן טענות שקריות המנסות לחקות את ההיסטוריה הלגיטימית והמוצדקת של העם היהודי", קבעה.
"כשפגשנו אותה לראשונה במלון ענבל, סיפרנו לה על 'תנועת הריבונות' שהקמנו", מספרת מטר. "פיטרס הייתה כל כך נלהבת לשמוע שעוד מישהו שותף למסר שלה. לא אשכח איך היא דפקה על השולחן בלובי ואמרה – 'זה הנושא הבוער!'. לא עניין אותה שאנשים מסתכלים, היא הייתה טיפוס חד־משמעי. עוד קודם לכן היא השתתפה באופן פעיל במחאה נגד הסכמי אוסלו".
עם השנים התרחב מעגל הקוראים של "מאז ומקדם", בזכות קומץ פעילים שדאגו להפיצו. גלילי, שהרבה לכתוב על פיטרס בטורו בעיתון זה, חבר ליפתח רוט, אחד מקוראיו, כדי להוציא מהדורה מחודשת. ב־2002 הודפסו כאלף עותקים נוספים של הספר, ואלה אזלו במהרה. "זמן קצר לאחר מכן צלצל הטלפון בביתי", מספר גלילי באתרו. "על הקו נשמע קול נעים של אישה, דוברת אנגלית במבטא אמריקני. היא אמרה שהיא שמחה מאוד על המבצע שיזמנו להוצאה מחודשת של 'מאז ומקדם', ושהיא מוכנה לסייע. תחילה חשבתי שמדובר באחת הקוראות מחוץ לארץ, אך עד מהרה התברר שהדוברת היא ג'ואן פיטרס עצמה. ביקשתי לנצל את ההזדמנות כדי לראיין אותה, אך היא ביקשה להתרכז בנושא אחד בלבד: איך מעבירים את תוכני ספרה לתוכנית הלימודים בבתי הספר הישראליים. 'לא מתקבל על הדעת', אמרה לי, 'שבכל העולם מעורר הספר סערה שאינה פוסקת מאז ראה אור, ואילו בארץ בקושי יודעים על קיומו. גם הציבור הלאומי בארץ חושב עדיין במושגים המעוותים של התעמולה הפלסטינית'".
פיטרס ביקשה מגלילי שיעלה את הצעתה בפני שרת החינוך דאז, לימור לבנת. "היא אפילו הביעה נכונות לבוא לארץ לסייע בעניין, והצהירה שהיא מוותרת מראש על כל התמלוגים", כותב גלילי. הוא אכן לקח על עצמו את המשימה, אלא שלאכזבתה הרבה של פיטרס, משרד החינוך הסתפק בהכנסת הספר לרשימת המומלצים למורים באתר שלו.
הסטודנטים נדהמו
ב־2008, עשרים שנה אחרי צאתו לראשונה בארץ, הופיעה מהדורה עברית נוספת של "מאז ומקדם". הפעם כיכב הספר ברשימות רבי־המכר, ואולי פיטרס מצאה בכך נחמה בשנותיה האחרונות. בינואר 2015, בהיותה בת 79, היא לקתה באירוע מוחי והלכה לעולמה, מותירה אחריה בת, שתי נכדות ומחלוקת היסטורית גועשת. בימיה האחרונים שלח נתניהו את שגריר ישראל באו"ם דאז, רון פרושאור, להביע תמיכה בה ובמשפחתה. "הוא רצה שאמי תדע כמה אסיר תודה הוא על כל מה שעשתה למען ישראל", סיפרה ביתה לורי בריאיון לאחר מות אמה.
גם כיום – על אף המבנה הסבוך שלו, המחלוקות הפוליטיות סביבו ויחסי הציבור הלקויים שליוו אותו – ספרה של ג'ואן פיטרס עדיין לא נעלם מהנוף, ויש מי שפועל כדי להרחיב את המודעות לתכניו. ארגון "חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית" הקים את אתר האינטרנט "מאז ומקדם – הסיפור שכל אחד חייב לדעת" (from-time-immemorial.co.il), המנגיש לקוראים את עיקרי הספר בבהירות ובפירוט. "זה ספר תקדימי, אוצר עצום של ידע, אבל יש בו המון חסרונות שמקשים לצלוח אותו; הוא יורד לפרטי פרטים, וכתוב בצורה עיונית מאוד", אומר אריאל קלנר, יו"ר הארגון. "חשבנו שכדאי לתמצת אותו ברשת, וכך הוא יוכל להיכנס סוף־סוף לתודעה הציבורית".
את הארגון הקימו קלנר ושותפו ישראל שולדינר, במטרה לפתח מנהיגות צעירה בימין. בהדרכת ד"ר שחר גולן עמלו על האתר במשך שנה שישה סטודנטים – שירן שאולוב, יונתן יחזקאל, איתי ציר, דרור זינמן, יצחק מיס וקרלוס ביחיו. שנה וחצי מאז עלייתו לאוויר, הם מספרים שהוא כבר צבר עשרות אלפי כניסות. לפני כחודש הושקה גם גרסה אנגלית בסיוע הקרן לנחלת עצמאות, כדי לפנות לאוכלוסייה שממנה באה פיטרס עצמה. "אני חושב שהסיפור האישי שלה, כמי שהגיעה מתוך היהדות הליברלית, חזק יותר מהספר עצמו", אומר קלנר. "יש פה מודל לרבים מהם, אמירה של 'בואו תלמדו'. גם פיטרס לא ידעה עד שחקרה והעמיקה. אנחנו לא מנסים לשכנע את המשוכנעים, וגם לא את גורמי השמאל הקיצוני. הפנייה שלנו היא אל מי שמתעניין בסכסוך, אבל לא מכיר מספיק את הנושא. פיטרס חושפת את הסיפור הציוני דווקא מהצד הליברלי, הצד שבו אנחנו תחת מתקפה, ובכך היא מצליחה להציג את ישראל באור אחר לחלוטין".
הספר ספג גם הרבה ביקורות שליליות. טענו שהנתונים שפיטרס הציגה לא מדויקים, ואפילו מזויפים.
גולן: "הביקורות מתייחסות לנקודות שוליות, ומפספסות את הליבה של הספר – ההגירה ההמונית של ערבים לארץ. את התזה הזאת לא הצליחו להפריך, ואת המספרים שפיטרס הציגה אי אפשר להכחיש".
במהלך העבודה של הסטודנטים על חומרי הספר הגיעו גם ראשי הארגון למסקנה שיש לפעול כדי להחדיר את התכנים הללו למערכת החינוך. "החבר'ה שלנו, צעירים משכילים שמעורים מאוד באקטואליה, נדהמו מהמידע הזה", מספר קלנר. "הם פשוט לא הכירו אותו – וזה לא מפתיע. מערכת החינוך מתעלמת מהעובדות האלו. אני לא למדתי על הפליטים היהודים מארצות ערב, ולא על הגירה ערבית לארץ. כיום אנחנו מנסים לקדם כתיבת מערכי שיעור על פי הספר, שיהיו מיועדים למורים לאזרחות. זה הצעד הבא".
לצורך פרסום האתר גייס הארגון את פרופ' אמיר חצרוני, שידוע בהתבטאויותיו הפרובוקטיביות. "הרצנו ברשת סרטון מבוים שבו הוא 'מודה תחת עינויים' בעובדות שפיטרס הציגה. כשהוא שיתף את הסרטון בעמוד האישי שלו, בפייסבוק החליטו לחסום אותו. עכשיו הוא תובע אותם. מבחינתנו זה הדגל של הפרויקט", צוחק גולן.
בחודש שעבר הכריזה כאמור ארה"ב על הפסקת הסיוע שלה לאונר"א, שעמד על 125 מיליון דולר בשנה, ובשבועות הקרובים צפוי טראמפ להודיע על מדיניות חדשה ביחס לפליטים הפלסטינים. נדמה שגם פיטרס עצמה לא חשבה שמסקנותיה הנועזות והשנויות במחלוקת יאומצו בבוא היום על ידי הממשל. כמעט ארבע שנים אחרי מותה, גם מתנגדיה המרים ייאלצו להודות שמסע המחקר שבו פצחה, הפך מערמת נתונים למציאות חדשה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
