זו הייתה אחת השאלות הגדולות שעמדו בחלל האוויר בשבועות שאחרי 7 באוקטובר. שאלה שרבים תלו בה את עתיד המערכה מול חמאס, ואת היכולת של מדינת ישראל לקום מהמכה הנוראה שספגה: האם יהיה תמרון קרקעי ברצועה? ואם כן, מתי הוא יתחיל סוף־סוף? והאם כוחות החי"ר והשריון יבתרו את הרצועה עד חוף הים וישתלטו גם על רפיח, או יסתפקו בתנועה מוגבלת? נדמה שאיש לא חלק על כך שרק תמרון נרחב יכול להנחיל לחמאס תבוסה מוחצת. שנה אחר כך שבה ועלתה שאלה דומה באשר לחזית הצפון: האם צה"ל יסתפק בהפצצת מפקדות חיזבאללה מן האוויר, או שכוחות קרקעיים יתמרנו בשטח לבנון, כדי שהפגיעה בארגון הטרור לא תהיה שטחית?
אם שואלים את ד"ר דן שיאון, מחבר הספר "עידן האש", התשובה שלו היא שתמרון קרקעי כלל אינו המהלך שמכריע את האויב. התמרון נחוץ ומניב יתרונות רבים, אבל משני בחשיבותו למהלכים שנרקמים במפקדות אחרות לגמרי, לא אלה של חטיבות החי"ר, ונשענים על כלים מתקדמים הרבה יותר. אנו ממשיכים לחשוב על צה"ל במונחי המלחמות בעידן המודרני, אומר שיאון, אך כדי להבין את פעולותיו, צריך להשתמש במשקפיים חדשים, שהעולם רק מתחיל להכיר. וכדי להבין את התפנית הדרמטית שמשנה כל מה שהיה ידוע על שדה הקרב, הוא מחזיר אותנו תחילה מאתיים שנה לאחור, אל מלחמות נפוליאון.
"שם התחילה המלחמה המודרנית", אומר שיאון. "זאת התקופה שהתותחים נכנסו בה לשימוש, ומשם הדברים התפתחו במהירות. חשוב לא פחות, באותה התקופה הוגי דעות צבאיים כמו קרל פון־קלאוזביץ, אנטואן־אנרי ז'ומיני ואחרים התחילו לכתוב ולנתח את התיאוריה של המלחמה. מאז ועד סוף המאה ה־20 אפיינו את המלחמה שני יסודות ששררו ביניהם יחסים דיאלקטיים: התמרון והאש. שני אלו הרכיבו את כל צורות הלחימה שמקובל לדבר עליהן – קרב שחיקה, קרב הכרעה, הגנה, התקפה, גישה ישירה וגישה עקיפה. מכלול התפיסות הצבאיות שאפיין את שדה המערכה במשך מאתיים השנים הללו היה שילוב של התמרון והאש. בהגנה האש הייתה חזקה יותר ואילו בהתקפה התמרון היה החלק המכריע, אבל בכל צורות הלחימה שניהם השלימו זה את זה".
"שני מטוסי חמקן אף־117 השמידו בטיסה לילית את מערכת התקשורת של סדאם חוסיין, ללא חשש למבנים האזרחיים הסמוכים. אפשר רק לדמיין איך מלחמת העולם השנייה הייתה מסתיימת אם הטכנולוגיה הייתה קיימת כבר אז"
האש לא רק נעשתה דומיננטית בהגנה: במשך תקופה ארוכה נדמה היה שבזכותה מערכת הגנה מודרנית היא בלתי חדירה. "המקלעים, התותחים, גדרות התיל והביצורים במלחמת העולם הראשונה חיזקו את ההגנה מאוד, ולא אפשרו התקפה מוצלחת. זה מה שהוביל למלחמת החפירות, שבה הקווים נותרו יציבים במשך שנים. האש, שהתפתחה במהירות לפני המלחמה, הגדירה את המערכה. התותחים היו מסוגלים לירות במדויק, המקלעים יכלו לחסל פלוגה שלמה בצרור אחד, והרובים הוטענו ב'מכנס', כלומר מאחור, כך שחייל יכול לשכב בשוחה ולירות בעוד מי שמסתער צריך לרוץ מולו. השילוב של שלושת הגורמים הללו יצר חומת אש שאי אפשר לפרוץ, וכל הניסיונות להתקיף ולעבור דרכה הסתיימו באבדות איומות.
"המצב הזה השתנה בעקבות הפיתוח של שלושה כלים טכנולוגיים: הראשון הוא מנוע הבנזין, שאפשר את פיתוח הטנק. כך בא לעולם התמרון הממוכן, שמעניק שרידות גבוהה יותר לכוחות התוקפים, לצד תנועה מהירה. הפיתוח השני הוא מטוס הקרב, שסייע לכוחות המסתערים ונע איתם, מה שהתותחים לא היו יכולים לעשות. ושלישית, טכנולוגיית הקשר, שהתפתחה אצל הגרמנים ואפשרה להם גם תקשורת בין הטנקים וגם תיאום עם כוחות הסיוע. הבליצקריג, שהוא המודל המוצלח ביותר של התמרון הממוכן, עיצב את פני מלחמת העולם השנייה. אבל גם בשלב הזה של המלחמות המודרניות, היחסים בין האש לתמרון קבעו איך ייראה שדה הקרב".
קיים בשום תיאוריה". חורבן בשכונת זייתון בעזה. צילום: Getty Images
שיטת הלחימה שהתפתחה במלחמת העולם השנייה שימשה גם את צה"ל הצעיר במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, עד שהאויב למד להתמודד מולה. "מה שקרה הוא שהצד השני פיתח את הטילים. טילי הנ"מ וטילי הנ"ט שלטו בשדה המערכה משלהי שנות השישים ועד שנות השמונים, וכמו במלחמת העולם הראשונה, הם לא אפשרו לכוח האחר להשלים את משימתו. פגשנו את זה במלוא העוצמה במלחמת יום הכיפורים".
השלב הבא בהתפתחות הלחימה בישר את סופו של האיזון העדין בין אש לתמרון. הייתה זו "המהפכה בעניינים צבאיים", תולדה של הקפיצה האדירה בהתפתחות המחשוב ומזעור המחשוב. "הקטנת הרכיבים אפשרה להתקין משדר טלוויזיה בתוך פצצה ולשגר אותה ממטוס, וזה הזניק את רמת הדיוק והקטלניות של החימוש. במלחמת וייטנאם הטכנולוגיה הייתה עדיין בוסרית מאוד, אבל במלחמת לבנון הראשונה כבר השתמשנו בפצצות חכמות כדי לתקוף את סוללות טילי הקרקע־אוויר הסוריות. את הביטוי הבולט ביותר שלה המהפכה הזאת קיבלה במלחמת המפרץ הראשונה, ב־91'. גנרל נורמן שוורצקופף, שהוביל את הקואליציה הבינלאומית ואת כוחות ארה"ב, הודיע שהוא רוצה להשמיד לפחות חמישים אחוז מהכוח העיראקי לפני שהוא שולח את החיילים שלו להילחם. במשך 34 יום הם הפציצו בלי הפסקה את צבא עיראק, ולמעשה הכריעו אותו, הגם שלא הכרעה מוחלטת. אבל כשכוחות הקואליציה יצאו לכיוון הכוחות העיראקיים בכוויית, צבאו של סדאם פשוט נסוג והמלחמה נגמרה. מטוסי הקואליציה השמידו גם את הטנקים העיראקיים הבורחים מכוויית, במה שנקרא 'ציר המוות'.
"בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, במערב התחילו להבין שיש פה כלי חדש שאפשר להכריע בעזרתו מלחמה. אבל גם המהפכה הזאת לא שינתה את תפיסת המלחמה, היא רק הגדילה את האפקטיביות של האש בארבעה סדרי גודל. כלומר, את מה שעשרת אלפים פצצות עשו במלחמת העולם השנייה היה אפשר לעשות עכשיו בעזרת פצצה מדויקת אחת, שפוגעת היישר במטרה. למשל, שני מטוסי חמקן אף־117 השמידו בטיסה לילית את מערכת התקשורת של סדאם חוסיין, סמוך למבנה ציבורי אזרחי בלב בגדד.
"ב'לחימה פוסט־הרואית', הימנעות מאבדות ומפגיעה באזרחים עולה לעיתים בחשיבותה על השלמת המשימה. אם הרגת שלושים מחבלים אבל נהרג לך חייל, כל המצלמות יתמקדו בהלוויה. אתה גם לא רוצה להרוג אזרחים של הצד השני ולגרום 'נזק אגבי', כי זה לא מצטלם טוב בעולם. זה מה שהכניס אותנו לשיטת הסבבים"
"העיראקים בחרו את הנקודה כדי שהאמריקנים לא יפגיזו את המערכת, אבל החימוש המדויק פתר את הבעיה ואפשר להשמיד אותה ללא חשש מפגיעה במבנים אחרים. הפעולה נעשתה כבר בלילה הראשון של המלחמה, ונדרשו לה שני מטוסים בלבד. אפשר רק לדמיין איך מלחמת העולם השנייה הייתה מסתיימת אם חימוש כזה היה קיים כבר אז. אולי היה אפשר לעשות להיטלר סיכול ממוקד".
2,000 מטרות במכה
את תפיסת המלחמה שינו לבסוף, לפי שיאון, שני תהליכים חשובים שאירעו בשנות התשעים של המאה ה־20. "הראשון הוא שהמלחמה הקרה הסתיימה לכאורה, ברית המועצות התפרקה, ורוסיה יצאה מהמשחק של מעצמות־העל ונותרה מעצמה בסדר גודל בינוני. גם הצבא שלה התפרק לחלוטין, לפחות בשלב הראשון, כך שהעולם הפך לחד־מעצמתי. התהליך השני היה התגברות ההשפעה של הפוסט־מודרניזם. השילוב של שני הדברים הללו הכניס דפוסים חדשים להתנהגות הציבור. אם אין מלחמה, ואין איום קיומי, למה שנסכן את חיינו? איזו סיבה יש לזה? בואו נרוויח כסף, נסתובב בעולם וניהנה. רוח האינדיבידואליזם שמאפיינת את העידן הפוסט־מודרני פגעה בפטריוטיות. התקשורת המהירה הכניסה לסלון כל הרוג, והציגה את הצד החזק בכל סכסוך כקולוניאליסט שמבצע פשעי מלחמה. זה לחץ על קובעי המדיניות והשפיע על הציבור.
"בשלב הזה התפתח דפוס לחימה חדש, שהאסטרטג וההיסטוריון האמריקני אדוארד לוטוואק הגדיר 'לחימה פוסט־הרואית'. בלחימה כזאת, הימנעות מאבדות ומפגיעה באזרחים עולה לעיתים בחשיבותה על השלמת המשימה. אם הרגת שלושים מחבלים אבל נהרג לך חייל, כל המצלמות יתמקדו בהלוויה. אתה גם לא רוצה להרוג אזרחים מהצד השני ולגרום 'נזק אגבי', כי זה לא מצטלם טוב בעולם. ואי אפשר להיאבק בסיקור התקשורתי, משום שאמצעי התקשורת נמצאים בכל מקום, הם מגיעים ישר לשדה הקרב ולא מחכים שתביא אותם לשם ואחר כך תצנזר אותם. במקביל התחזקו גופים כמו בית הדין הפלילי ובית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שלקחו בעצם חלק מהסמכויות של המדינות".
השילוב של כל הגורמים הללו, אומר שיאון, הביא להתפתחות גישה שמעדיפה להסתפק בשימוש בנשק מדויק, בלי לשלוח חיילים לשדה הקרב. לשיטה הזאת כבר היו השלכות שליליות על ביטחון ישראל: "זה מה שהכניס אותנו לשיטת הסבבים. המטרה הייתה לתת לאויב בכל פעם מכה חזקה שתרחיק את הסבב הבא. אלא שאמפירית, קרה בדיוק ההפך: בכל פעם הסבב הבא רק התקרב, כי גם האויב למד והצטייד.
"מה קרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה? הכינו בחיזבאללה מכה קשה, ובתגובה האיראנים פיתחו גישת לחימה חדשה, שאומרת שהרבים יכריעו את המעטים האיכותיים. ישראל הסתמכה על איכות, אבל חיזבאללה בנה מאגר של 140 אלף טילים, רקטות ופצמ"רים, בהנחה שלא נוכל להתמודד עם כמות תחמושת גדולה כל כך. יותר מכך, איראן פיתחה אסטרטגיה שמטרתה שהציר השיעי יוכל לא רק להכות את ישראל, אלא גם להביס אותה ולהשמיד אותה".
כאן, אומר שיאון, נכנס לתמונה מה שהוא מכנה "עידן האש". "מה שקרה הוא שינוי של תפיסת הלחימה כתוצאה מהשילוב בין השינויים החברתיים והשיפורים הטכנולוגיים. אני מסתכל על זה ממבט־על ומנסה לאפיין את הדברים, אבל בצה"ל השיקולים לא היו תיאורטיים. השאלה הייתה איך לנצח במלחמה הבאה.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה הצבא הבין שני דברים. הראשון הוא שיש לנו כוח אסטרטגי – הנשק המדויק. הדבר השני הוא שהאויב מתכוון לנצח, הוא לא מתכוון להישאר על הקו. ואז התפתח רעיון שהתבסס על ההישג של חיל האוויר בפתיחת מלחמת לבנון השנייה. בצה"ל אמרו: אם הצלחנו בתוך 34 דקות להשמיד 200 מטרות, וכמעט את כל הנשק האסטרטגי שהיה לחיזבאללה באותה העת – אין סיבה שבהיערכות מתאימה לא נוכל להשמיד 2,000 מטרות. הרי אין יותר מ־2,000 מטרות חיזבאללה. מחסנים, מפקדות, מרכזי שליטה – בסוף זה המספר. גם יותר מ־140 אלף רקטות, טילים ופצצות לא מפוזרים בשטח, הם מרוכזים במחסנים ומחכים ליום פקודה.
"כשכוחות הקרקע נכנסו ללבנון, הם כמעט לא פגשו מחבלים. לא רק בזכות האש, אלא גם בזכות מודיעין בזמן אמת. השמדנו יכולות, הרגנו 500 מפקדים, כל המטה של הארגון וכל שרשרת הפיקוד מנסראללה ועד אחרון המג"דים. המעבר מתמרון קרקעי לתמרון מהלומה קבע את גורל המערכה"
"כך התחילה באמ"ן, בחיל האוויר ובמוסד עבודה מדהימה של איסוף מודיעין שנמשכה 15 שנה. לחיזבאללה יש מערכת פיקוד ושליטה שמבוססת על סיבים אופטיים, אין דרך להאזין לה אם לא מתחברים אליה, אז כנראה התחברו. ככה למדו איפה כל אחד ואחד נמצא, איפה חסן נסראללה מסתובב עכשיו ולאן הוא יגיע בעוד שלוש שעות. כדי לתכלל את המידע בנו מכונה של בינה מלאכותית שמנתחת את כל הפיסות שמגיעות מכל הגורמים, ומה שצוות אנושי עושה בשבוע היא עושה בשעה. ככה אפשר להגדיר מטרות בזמן אמת, ולכוון אליהן את המטוסים כשהם באוויר. למעשה המטוסים תמיד באוויר, והמידע על המטרות עובר ישירות למטוס, אפילו לא דרך הטייסים. הנשק יגיע בדיוק לנקודה, אפילו אם הטייס לא יודע איפה הנקודה".
הטעות של חמאס
חיל האוויר הוא לא היחיד ששותף להכרעת האויב, מדגיש שיאון. "יש חימוש מדויק לתותחים, למרגמות, לטנקים, לחיל הים. המכלול הזה יודע לעבוד במשולב ולהשמיד מטרות כל הזמן. גם בעזה, האש היא שהכריעה את הצבא של חמאס – לא את כל אחד ואחד מהטרוריסטים בפני עצמו. 20 אלף הרוגים לחמאס מול 400 הרוגים שלנו זה יחס שלא קיים בשום תיאוריה. המשמעות של העידן החדש היא שמרכז הכובד עובר מהתמרון הקרקעי למהלומת האש. אגב, הספר שלי מסתיים בהצגת התיאוריה, אבל הביטוי שניתן לכך במלחמה בעזה הגיע רק אחר כך".
אז המעבר לעידן האש הוא בעצם תוצאה מתבקשת של שיפור טכנולוגי ואילוצים חברתיים?
"לא. כדי לייצר חדשנות צבאית נדרשים כמה רכיבים. מלבד קפיצת מדרגה טכנולוגית – ואפילו יותר ממנה – צריך קפיצת מדרגה קונספטואלית, כלומר תיאוריה חדשה, וצריך שינויים מבניים. כלומר, לשנות את הכוחות ולהתאים אותם לתפיסה החדשה ולטכנולוגיה החדשה. זה תהליך שדורש רמה אינטלקטואלית גבוהה. מי שעשה את זה בצה"ל הוא הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, שהטמיע את 'תפיסת ההפעלה לניצחון'. הוא כתב ותכלל את זה והוביל את השינויים המבניים הנדרשים. הוא חולל שינויים בחיל האוויר, ובמקביל הקים באמ"ן את 'מנהלת המטרות המטכ"לית', גוף שכל תפקידו לייצר את המטרות למכונת התקיפה הזאת, כי בלעדיהן העסק לא יכול לעבוד. כלומר, העיסוק במטרות שחיל האוויר יתקוף עבר לגוף נפרד, והוא זה שקובע אילו מטוסים ילכו לאן, לא חיל האוויר. במקביל כוכבי הקים את מרכזי האש בפיקודים, ולמעשה ביזר את המערכת והוריד את היכולות לשטח. כל זה נעשה בזכות הטכנולוגיה ורוחב הפס שאפשר את הרשתיות – בכל רגע נתון כולם רואים אותו דבר. כל מ"פ וכל מג"ד יכול בגזרה שלו לראות בדיוק מה שהמטוס רואה, ומה שהפיקוד רואה.
"התפיסה שכוכבי יצר אפשרה לנו להתמודד במקביל בשבע חזיתות. מכלול מודיעין־מהלומה הוא זה שהכריע את חיזבאללה, ולכן כשכוחות הקרקע נכנסו ללבנון, הם כמעט לא פגשו מחבלים. זו לא רק אש, זה גם מודיעין בזמן אמת. השמדנו יכולות, הרגנו 500 מפקדים, כל המטה של הארגון וכל שרשרת הפיקוד מנסראללה ועד אחרון המג"דים. המעבר מתמרון קרקעי לתמרון מהלומה קבע את גורל המערכה בלבנון".
אבל לא חסכנו את הצורך בתמרון קרקעי. צה"ל נדרש להניע אוגדות – ודאי במלחמה בעזה, אבל גם בצפון, ואי אפשר היה להגיע להישגים המבצעיים ללא הזזת הכוחות. אז איפה השינוי המהותי?
"בהחלט היה תמרון קרקעי בעזה, והוא היה חשוב מאוד וגם ברמה גבוהה מאוד. שום צבא לא תמרן עד היום מעל הקרקע ומתחתיה בתוך שטח אורבני הרוס. אנחנו עשינו את זה, כי אין מנוס מתמרון שמטרתו לטהר את השטח, אבל האש הייתה דומיננטית. לא כי כך התמרון התאפשר, אלא כי הוא התאפשר במחיר הזה ולא במחיר גבוה הרבה יותר. זה בזכות תפיסת ההפעלה לניצחון. כמו חיזבאללה, גם חמאס בנה צבא טרור, עם מפקדות, גדודים ואמצעי פיקוד ושליטה. ברגע שהוא בנה צבא, הוא למעשה נכנס לאזור הנוחות שלנו. כי טרוריסטים צריך להוריד אחד־אחד, ואילו צבא אנחנו יודעים להשמיד, את זה עשינו כל השנים. שלושת השבועות עד לתחילת התמרון הקרקעי אפשרו להטמיע חלק מהדברים הללו גם בכוחות המילואים.
"אבל עידן האש הוא לא רק מעבר מהתמרון הקרקעי למהלומה הרב־ממדית, אלא גם מערך הגנה רב־ממדית", מוסיף שיאון. "הצלחנו להגן על אזרחי ישראל מירי מטורף של אלפי רקטות מדרום ומצפון. היו גם שתי מתקפות איראניות שכל אחת כללה מאות חימושים – ולמעשה לא קרה שום דבר כמעט. זאת תוצאה של הגנה רב־ממדית ושיתוף פעולה שיצרו האמריקנים עם הסעודים ועם הירדנים. מערכת משולבת לא רק בהתקפה, אלא גם בהגנה. כל אלה ביחד הם עידן האש. לכוחות הקרקע יש תפקיד חשוב – לטהר את המרחב וליצור חיכוך שיגרום לאויב לחשוף את עצמו – אבל הכוח שמשמיד הוא האש המדויקת. ככל שיש יותר ממנה, כך טוב יותר. בעידן הזה אנחנו נמצאים היום. המכונה שנבנתה פה ניצחה, וצה"ל הוא שמוביל את זה בעולם".
איבדנו את האתוס
ד"ר דן שיאון (75), נשוי, אב לארבעה וסב לנכדים, מתגורר במושב כחל בגליל. הוא נולד מעט דרומה משם, בקיבוץ דגניה א', על שפת הכנרת. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא היה תלמיד בכיתה י"ב, וכמו רבים מבני מחזורו חש תסכול מכך שלא זכה להשתתף בה. מיד בסיום הלימודים הצטייד באישור מהוריו, והתגייס לצה"ל אף שטרם מלאו לו 18. הוא נשלח לקורס טיס, סיים בו מגמת קרב והוצב בטייסת 117, שמטוסי המיראז' שלה שכנו בבסיס רמת־דוד. זאת הייתה "טייסת יירוט" שתפקידה לנהל קרבות אוויר, להפיל מטוסי אויב ולהגן על שמי המדינה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים כבר היה שיאון טייס ותיק יחסית, ופיקד על אחד משלבי הקורס בבית הספר לטיסה. "נקראנו לטייסות בערב יום כיפור, ולמעשה נשארנו שם עד שהסתיימה המלחמה", הוא מספר. "המשימה שלנו הייתה הפלת מטוסי אויב מעל רמת הגולן. איבדנו ארבעה מטוסים, אבל הפלנו לאויב 48. אני בעצמי הפלתי שלושה".
לאחר המלחמה מונה שיאון לסגן מפקד טייסת של מטוסי קורנס (פנטום), ולאחר מכן הוצב בתפקיד מטה במחלקת מבצעים. כחלק ממסלול השירות הוא נשלח ללימודים בארה"ב והשתתף בקורס פיקוד ומטה של חיל האוויר האמריקני, במקביל ללימודי תואר ראשון שסיים בהצטיינות. כשחזר ארצה מונה למפקד טייסת מטוסי כפיר, וזה היה תפקידו בעת מלחמת לבנון הראשונה. אחר כך עמד בראש ענף אימוני קרב בחיל, וב־1985 השתחרר בדרגת סגן־אלוף.
את השנים הבאות עשה בתעשייה האווירית, ומ־1992 עד 1997 היה מנכ"ל הקרן הקיימת לישראל בבריטניה ובאירלנד. בניגוד לתדמית הרווחת, לדבריו, התפקיד לא מתמצה באיסוף תרומות: "קק"ל היא ארגון ציוני שמטרתו ליצור זיקה בין היהדות בחו"ל למדינת ישראל. התקופה שלנו שם הייתה יפה ומוצלחת מאוד".
לאחר שובו ארצה עסק שיאון בהתנדבות, בין השאר בתוכנית "צהלה" שפועלת עם נוער בסיכון ומעצימה אותו לקראת גיוס לצה"ל. מי שהקים וניהל את התוכנית היה תא"ל רן פקר ז"ל, טייס קרב שמילא שורה של תפקידים בכירים בחיל האוויר. "הייתי אחד הסגנים שלו בתוכנית, אחראי על כל האזור מתל־אביב ודרומה", מספר שיאון. "הדרכתי לא מעט קבוצות, והתמקדתי בנוער עולה מאתיופיה. הקמתי יותר מארבעים קבוצות באזור הזה". אחר כך חזר לאקדמיה, ללימודי תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת בר־אילן. את התזה ואת עבודת הדוקטור שהיא הבסיס לספרו כתב שיאון בהנחייתו של פרופ' אבי קובר מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
"עידן האש", שיצא לאור לפני שבועות אחדים בהוצאת "מערכות", אינו עוסק כאמור במלחמת חרבות ברזל. ארבעת מקרי המבחן שהוא מנתח בהרחבה הם מלחמת עיראק ב־2003, מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ההתערבות הרוסית בסוריה ב־2015 ומלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ב־2020.
כמי שלמד לעומק את מלחמת לבנון השנייה, מה הסיבה לפער הגדול כל כך בין המערכה ההיא ובין הלחימה הנוכחית בלבנון, שהסתיימה בפגיעה קשה בחיזבאללה?
"הפער קשור להבשלה של הטכנולוגיה ושל התפיסה. במלחמת לבנון השנייה הייתה המחשבה שזה אפשרי, אבל לא היה הקונספט הדרוש כדי לממש זאת, ולא הייתה הטכנולוגיה המתאימה. הטכנולוגיה של בינה מלאכותית, שנמצאת בבסיס הדבר הזה, לא הייתה קיימת אז ברמתה הנוכחית. גם הרשתיוּת הייתה ברמה אחרת לגמרי. יש הרבה יכולות שהתפתחו ב־15 השנים האחרונות, והן אלו שאפשרו את עוצמת המהלומה.
"אבל חשוב להדגיש שהטכנולוגיה לבד לא עשתה את העבודה. הטכנולוגיה הפכה לקטלנית כל כך בגלל התפיסה הכוללת שפותחה בשנים הללו ולא התקיימה קודם לכן. התפיסה שאומרת שאפשר לנהל מלחמה כזאת, שאפשר להשמיד אלפי מטרות ביום, ומתאימה את המערכת ליעד הזה. וגם הכנסת הנושא של הביזור – שאם אתה כמג"ד רוצה סיוע ממטוס, זה לא צריך לעבור דרך מפקדת חיל האוויר. בלי השילוב בין טכנולוגיה, תפיסת הפעלה חדשה והתאמה והטמעה בכוחות, זה לא היה עובד. ברגע שזה נעשה, התוצאה בשטח השתנתה".
אתה משבח מאוד את הגישה של כוכבי, אבל מאז תחילת המלחמה טוענים נגדה שהיא הביאה לניוון של צבא היבשה.
"זה נכון, אבל צריך להגיד שההשקעה הרבה בשינוי הזה הייתה מוצדקת ללא ספק. אסור להזניח את צבא היבשה, אבל אם יש לך אפשרות להפוך את היכולת החזקה יותר לכלי מכריע, זה הדבר הנכון לעשות, וכך גם הוחלט. בנוסף, יש היבט קצת מורכב שנוגע לכוחות היבשה. תא"ל גיא חזות כתב את הספר 'צבא ההיי־טק וצבא הפרשים', כשצבא הפרשים הוא בעצם צבא היבשה. המילה שמהדהדת בספר הזה, אם קוראים אותו כמו שצריך, היא 'האתוס'. חזות בעצם אומר שלא איבדנו את היכולות ולא את הצבא, אלא איבדנו את אתוס הלחימה ביבשה, וזו הבעיה. הוא צודק. אובדן האתוס הוא זה שהוביל לאובדן יכולת. לא נוצר מחסור בכוחות, יש לנו עדיין שש אוגדות. מה שדרוש הוא לא להקטין את ההשקעה במכלול מודיעין־מהלומה, אלא להחזיר את האתוס של הלחימה ביבשה, ולצאת מהניוון של המחשבה שנוצר בשנים האחרונות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
