לא צריך לחפש הרבה, אומרת איילת לאש. הסרטונים זמינים ברשתות החברתיות, והם קיימים בשפע: גנבי רכב פלסטינים מצלמים את עצמם עם השלל שבזזו מרחובות ישראל, מתהדרים בסחורה ומציעים אותה למכירה לכל המעוניין. "את מחפשת דגם – ראב 4, מאזדה 5 – והסרטונים פשוט רצים".
כשהתחילה להשקיע זמן ולפתח מומחיות בציד מידע מפליל ברשתות, המטרה הייתה להמחיש את הסכנה הלאומית האורבת לפתחנו. "הכירו את", פותחת לאש רבים מהפרסומים שלה, ואז נותנת באופן מקובץ שלל פרטים – שם, כתובת ותמונות, לרוב של גברים ערבים צעירים. תמונות מטיולים ברחבי ישראל, לצד פוסטים של הסתה. לעיתים, מצורף גם סרטון שמראה את אופן הכניסה הבלתי חוקית שלהם מיו"ש לישראל, כפי שהם עצמם העלו, או שהיא דגה מהרשתות. ברבים מהפוסטים הם מנופפים בכלי נשק ומבטיחים לרצוח יהודים – והכול בפנים גלויות ובחשבונות שכל אחד יכול לצפות בהם. אבל בחודשים האחרונים התברר לה כי במסגרת תפיסת־המציאות שלנו, הטומנת את הראש בחול, יש פוסטים שמושכים תשומת לב רבה יותר: "רכבים גנובים יוצרים הרבה יותר עניין ברשתות מאשר חשיפה של מחבל חמוש", אומרת לאש.
היא פעילה מוכרת, ימנית וחסרת מורא ברשתות כבר עשור. הטבח והמלחמה שינו קצת את המיקוד שלה. "לפני כן עסקתי בעיקר בצרות שלנו פה ביו"ש. הייתי מדווחת בעקביות ובעקשנות על יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, גם כשזה לא עניין אף אחד. אמרתי שאני עושה לשם שמיים ולא לשם לייקים. תוך כדי כך הבעתי את הדעות שלי, למשל שצריך טרנספר. בעבר הסתכלו עליי יותר כעל ימין קיצוני מאשר היום. כתבתי גם שאנחנו צועדים לקראת קטסטרופה. חזרתי על זה שוב ושוב. לא ידעתי מאיפה זה יבוא ומתי, אבל היה ברור לי שצפויה כאן מלחמה קשה ועקובה מדם. אחרי מבצע שומר החומות אמרו 'נכון, היא צודקת', אבל זה התקרר מהר מאוד.
"אני לא יודעת מאיזה מקום בנפש שלנו זה מגיע, נפש של יהודים בארץ ישראל שמעדיפים לעצום עיניים. כשערבי מהכפר הסמוך מעלה תמונה שלו עם נשק, וגם מתעד את עצמו עובד בתל־אביב – זה לא מפריע לכם, אבל כן מפריע לכם שגנבו את הטויוטה החדשה? אבל אם לזה מקשיבים, אם זה מה שפוגע בבטן הרכה של הישראלים – שיהיה"
"כשהתחילה מלחמת חרבות ברזל, אמרתי – מסתבר שאין מודיעין. בואו נראה מה אני יכולה לדעת בעצמי. מה עוד אמצא שהמודיעין שלנו לא מזהה. אני הרי גרה פה ברחלים בתוך מעין מובלעת, כשסביבי ארבעה כפרים".
בתיו של הכפר הפלסטיני הסמוך נשקפים מהחלון בסלון ביתה. "הימים הראשונים למלחמה היו מפחידים מאוד", היא נזכרת. "בעלי גויס, נשארנו ביישוב רק נשים וילדים ואולי עשרה גברים. הייתה פה חרדה קיומית, חששנו שאין מי שיגן עלינו. כשהלחץ קצת ירד והביאו לפה חיילי הגמ"ר, התחלתי לבדוק דרך הרשתות מה קורה פה בכפרים. ופתאום אתה מגלה שהמודיעין באמת לא קיים. זו לא הייתה מעידה חד־פעמית, זה לא באג, זה לגמרי פיצ'ר. אתה רואה ונדהם. מגלה שיש ערבים שמצלמים את עצמם בתל־אביב וביפו – עובדים, מטיילים, מבלים – ובמקביל מצטלמים פה עם כלי נשק. במדינה נורמלית מישהו אמור לעצור אותם עוד באותו לילה. והם מעלים את הדברים לרשת בפנים גלויות ובלי להסתיר את שמם, וגם כשזה כבר שבוע באוויר, אף אחד לא מגיע אליהם. והם מסיתים. מפרסמים סרטונים מהטבח, סרטונים קשים של נשים נגררות וחטופים על טנדרים וכל הדברים הכי מזעזעים שיש, ומוסיפים שירי הלל ותשבחות.
"גם השימוש ב־AI חזק אצלם, כל מיני סרטוני בינה מלאכותית של מחבל דורך על ראש של מתנחל. אם אני אעלה סרטונים שלי דורכת על ראש של ערבי, עם כיתוב שאומר שצריך לרצוח את כולם – אין לי ספק שזה יטופל מיד. מישהו יבוא לעצור אותי. זו לא השערה, זו מציאות. אבל כשזה קורה בצד השני, פשוט כלום. אלו אנשים שמצהירים על כוונות, אויב שנמצא על הגדרות וקיבל דחף של אנרגיה מהטבח, ואין מענה".
לאש החליטה לחשוף גם את התכנים האלה לציבור. בהתחלה, היא אומרת, זה לא כל כך תפס. "אני לא יודעת מאיזה מקום בנפש שלנו זה מגיע, נפש של יהודים בארץ ישראל שמעדיפים לעצום עיניים. מה שהפתיע אותי זה הסיפור של כלי הרכב. למען האמת, זה הזוי בעיניי. כשערבי מהכפר הסמוך מעלה תמונה שלו עם נשק, וגם מתעד את עצמו עובד בתל־אביב, בונה בתים או מבשל במסעדה – זה לא מפריע לכם, אבל כן מפריע לכם שגנבו את הטויוטה החדשה או את הג'ילי?", היא תוהה. "אבל אם לזה מקשיבים, אם זה מה שפוגע בבטן הרכה של הישראלים – שיהיה. כי משם אתה ממשיך ונחשף לכל הטוב שיש לאויב הערבי להציע. בתוך הקו הירוק, מעבר לו, חומרים יש בשפע".
בגנבת כלי רכב מיישובים יהודיים, היא אומרת, יש גם ממד לאומני. "קודם כול, כי הגנבים מדלגים על יישובים ערביים. ושנית, כי כמעט כל גנב כזה נוטה לגוון את פרסומיו הווירטואליים בדברי הסתה ונאצה. אתה רואה את זה ומבין שיש שתי אפשרויות לגבי המערכות המופקדות על ביטחוננו, ושתיהן גרועות: או שלא יודעים שם על המתרחש, או שיודעים ובכל זאת לא עושים כלום".
בראש־העין צריכים לדאוג
על המרפסת של בית משפחת לאש תלוי שלט שקורא באותיות כחולות "כיבוש עכשיו". אושיית הרשת הימנית המתגוררת פה היא מורה לחינוך מיוחד במקצועה, אם לשישה ילדים שהקטנה שבהם בת חודשיים. חופשת הלידה מאפשרת לאם להשקיע עוד קצת זמן להשקיע בתחום שהיא הפכה למזוהה איתו – דליית מידע גלוי על האויב מתוך הרשת.
חדשות, אגב, היא כמעט לא צורכת. "לא פותחת אתרים, לא טלוויזיה, רדיו רק בזמן נסיעות. אין פה ממש קליטה, אז אני שומעת רק כמה דקות של 'גלי ישראל' בנסיעה הקצרה לעבודה".
וכמה שעות את מקדישה לפעילות ברשת?
"כשיוצא לי, כשיש זמן. העשייה שלי ברשתות מורכבת מכמה דברים: העלאת ידיעות שמגיעות אליי באופן אישי, דברים שאנשים שולחים לי מדי יום, וגם תגובות שלי ברשת. זה חשוב בעיניי, כדי להראות שהטון השולט במרחב הזה הוא לא שמאל, לא להשאיר להם את המילה האחרונה. בנוסף ישנו העניין של חדשות שלא מופיעות בערוצי המיינסטרים, ואני מנסה לחשוף אותן. סיפור המכוניות הגנובות, הסרטונים עם כלי הנשק".
"הם מצלמים סרטונים שמראים את המשטרה מחרימה להם כלי רכב, אבל זאת טיפה בים. העליתי תיעוד של גנב רכב שצילם את המשטרה מגיעה אליו ולוקחת חמש־שש מכוניות, אבל לו עצמו לא עשו כלום – וכבר באותו היום הוא הצטלם עם רכב חדש"
היא לא קוראת ערבית, משתמשת בשירותיו הקלים לתפעול של גוגל טרנסלייט. הנבירה בחשבונות טלגרם של תושבי כפרים פלסטיניים ושאר גורמים, לוקחת זמן. "אני מגיעה לזה בדרך כלל אחרי שהילדים כבר ישנים", היא מספרת. עיקר הפעילות שלה מתרחשת בטוויטר ובטלגרם. פייסבוק סגרו לה את החשבון לצמיתות, היא פתחה שם חשבון חדש, וגם הוא נחסם לשלושים יום.
"בטיקטוק פשוט יותר למצוא את החומרים, בטלגרם צריך לחפור יותר ולהפעיל קצת תחכום. אתה מוצא קישור, רואה שיש לאותו משתמש גם אינסטגרם, ושם אתה מגלה יותר פרטים עליו ומצליב מידע". כך היא אוספת ומפרסמת תמונות, שמות וכתובות של מחבלים בפוטנציה – אם לא בפועל.
בימים האחרונים חילצה המשטרה כמה קופים שאותרו באזור רהט, וכן גור אריות – שהועברו כולם לרשות לטבע והגנים. הפשיטות הללו התאפשרו בעקבות התפארות של העבריינים ברשתות החברתיות והעלאת סרטונים של החיות המוחזקות בניגוד לחוק. במקביל פרסמה גם לאש שלל תמונות של בעלי חיים לצד ה"בעלים". "הראיתי ברשתות שלי שהתופעה רחבה יותר ממה שהמשטרה תפסה: יש לא רק קופים, אלא גורי אריות, גורי נמרים, ג'ירפות ואפילו קרנף".
רשויות החוק עושות משהו עם המידע שאת מציפה?
"מעט מאוד. אני כן שמה לב שלאחרונה מתגבר הבאזז סביב הסיפור של רכבים גנובים, יותר מדווחים על זה" – על המחיר הכלכלי שמשלמים אזרחי ישראל, ועל מעורבות הרשות הפלסטינית. "הם מצלמים סרטונים שמראים את המשטרה מחרימה להם כלי רכב, אבל זו טיפה בים. בשבוע שעבר העליתי תיעוד של גנב רכב: הוא צילם את המשטרה מגיעה אליו ולוקחת חמש־שש מכוניות שגנב, לו עצמו לא עשו כלום – וכבר באותו יום הוא הצטלם עם רכב חדש". גנוב ככל הנראה. אותו פלסטיני, עמר שמתגורר ביטא, פרסם כאמור את פשיטת המשטרה, כפי שתועדה במצלמות ביתו, וגם תמונה של מאזדה חדשה, נטולת לוחית רישוי. בתמונה נוספת שהעלה, כבר יש למכונית לוחית רישוי. אולם לאחר בדיקה שביצעה באתר ייעודי, גילתה לאש כי המספר הזה שייך בכלל לרכב מסוג קיה.
לפי מה שאת רואה ברשתות, מה השתנה בהלך הרוח הפלסטיני מאז שבעה באוקטובר?
"אני חושבת שלאורך השנים היה ברור מאוד מה הכוונות ומה השאיפות שלהם, ובאותו יום הוכח שהחלום שלהם ישים. מבחינתם מדובר בהצלחה מסחררת. אין ספק שהמוטיבציה עלתה פלאים, וזו לא שאלה של האם, אלא מתי. רק למצוא את הטיימינג הנכון.
"זו לא בעיה רק שלי כתושבת המקום הזה. בסוף, אנחנו יישוב מצ'וקמק של מאה משפחות, מה הבעיה לדהור מפה לכפר־סבא או לראש־העין, ערים שגרים בהן עשרות אלפי ישראלים? אלה מרחקים קצרים בהרבה ממה שהמחבלים נסעו בדרום. אנחנו רואים גם את ההתחמשות המטורפת בפנים הארץ. החשש הוא לא מה שמפעיל אותי, אבל צריכים להיות מודעים לבעיה".
הצורך להביע דעה, להשפיע ברמה הציבורית, הגיע לדבריה מבית ילדותה בפתח־תקווה. "זה היה בית פוליטי מאוד. הילדות שלי הייתה סביב חתימת הסכמי אוסלו. ההורים שלי יזמו הפגנות בעצמם – היו קונים פוליגלים, מרססים עליהם כתובות ויוצאים לעמוד בצומת סירקין. חייתי בתוך זה. מגיל צעיר תהיתי למה שנעשה הסכם עם מי שרוצה לרצוח אותנו. אני זוכרת שכילדה ממש פחדתי לפני פורים ששוב יהיה פיגוע, כפי שקרה בעבר, והחג ייהרס. ההבנה שאנחנו לא מתנהלים מול האויב כפי שנדרש, הייתה בי מאז ומתמיד. רק כשהחל עידן הרשתות, היה פתאום מקום לתת ביטוי למה שאמרנו כל השנים ואף אחד לא שמע. אני זוכרת שראיתי את 'ארץ נהדרת' בתקופת ההתנתקות, וחשבתי – מה מצחיק בזה בכלל, אתם שופכים את דמנו סתם. ברשתות אפשר להשיב קצת את כבודנו ולהשמיע קול".
אין לה שאיפות להחליף מקצוע, "אף שמנציבות שירות המדינה רודפים אותי, ואולי אאלץ לעשות זאת. אני במקצוע ההוראה מתוך שליחות, אני באמת אוהבת אותו, וחשוב בעיניי שיהיו מורים טובים בישראל. זו לא עבודה מנצנצת. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני משתדלת לתת 200 אחוז מעצמי בהוראה. לאורך השנים קיבלתי הצעות עבודה בתחום הפוליטי והתקשורתי, אבל אני לא רוצה להיות שם. רוצה לעשות את הדברים שלי בלי שאף אחד ישלם לי על זה. ברגע שאתה מקבל כסף, אתה כבר לא אומר את האמת שלך במאה אחוז. כל עוד אני יכולה לעשות בלי שאף אחד מממן אותי, אמשיך כך".
ואין בך רצון להשפיע על המדיניות דרך הפוליטיקה?
"אנחנו רואים מה קורה לאנשים שנכנסים לפוליטיקה. בסופו של דבר זה אומר להתלכלך. אני חושבת שמבחוץ אפשר להשפיע לא פחות, לייצר לחץ ודעת קהל. לצערי ההנהגה שלנו היא לא הנהגה מובילה, היא הנהגה שמובלת. עדיף שמי שיוביל וידחוף את הממשלה לא יהיו אנשי קפלן, אלא אנחנו. וצריך לדרוש. לומר להם שהקול שלנו לא מובטח, שאנחנו דורשים מעשים".
לדעת יותר מראש הממשלה
שלושה תיקים נפתחו נגד לאש בחשד לגזענות והסתה. "זומנתי לחקירות, אבל לא מצאו כלום ואחרי כמה שנים טובות סגרו את התיקים. קצת אחר כך קראו לי מנציבות שירות המדינה. אחרי שלא הצליחו להשתיק אותי דרך האפיק הפלילי, מנסים לעשות את זה דרך מקום העבודה שלי. התיק שלי שם עדיין מתנהל, ובשבוע הבא אמור להיות עוד דיון. ייתכן שהתוצאה תהיה שלא אוכל לעבוד במשרד החינוך".
זה מדאיג אותך?
"בצניעות, אני חושבת שחבל למערכת להפסיד את מי שרוצה לעבוד בה. ההוראה היא עבודה שוחקת וקשה, וצריך הרבה כוחות נפש כדי להיות מורה טוב. אבל לא חסרים מקומות עבודה, ואם המערכת לא רוצה אותי – שיהיה לה בהצלחה".
חקירות המשטרה היו אירוע לא קל עבורה, היא מודה. "זה מטלטל, בעיקר בפעם הראשונה. ככל שעובר הזמן אתה מתרגל, אבל זה עדיין מכאיב בכל פעם מחדש. מה, אני האויב שלכם? אמרתי לחוקר: תסתכל מה צייצתי בשבוע האחרון, ותבדוק כמה פיגועים התרחשו פה באותו שבוע, ממש מטר מהבית שלי. המחבלים האלו שפוצצו שמשה של מכונית ופצעו אישה" – היא מזכירה אירוע שהתרחש יום קודם לפגישתנו – "מישהו מהם ישב פה בחקירה? אז איך יש לכם פרצוף להושיב אותי ולחקור אותי על הסתה?
"חקירה זה לא נעים, אפילו מפחיד, אבל אני בטוחה בשליחות שלי. הכאב הוא בעיקר על שמדינת ישראל מאשימה אותי, נותנת סטירה לאזרח הקטן שצועק שיש פה אויב. כל החקירות היו לפני הטבח, והאמת היא שלאחר שבעה באוקטובר, יש בי גאווה על החקירות האלה. אם היה לי איזה מסמך מהן, הייתי ממסגרת ותולה על הקיר. אני גאה בכך שצעקתי שיש פה אויב, וכואב לי שלא הקשיבו. מי שצריך להיחקר הם אלה שאנסו את המשטרה לחקור אותי. זה לא נעשה, כי אנחנו עדיין לא מדינה מתוקנת. אני מקווה שלא יחקרו אותי שוב, אם כי אני משוכנעת שממשיכים לחפש אותי".
"קצת אחרי שהתיקים נגדי נסגרו, קראו לי מנציבות שירות המדינה. לא הצליחו להשתיק אותי דרך האפיק הפלילי, אז מנסים לעשות את זה דרך מקום העבודה שלי. ייתכן שהתוצאה תהיה שלא אוכל לעבוד במשרד החינוך. אבל לא חסרים מקומות עבודה, ואם המערכת לא רוצה אותי – שיהיה לה בהצלחה"
את מצנזרת את עצמך ברשתות מאז החקירות?
"אני נזהרת יותר. אם אני חוששת שבפוסט מסוים יש בעייתיות, אני שולחת קודם לחבר שהוא עורך דין ומבקשת שיעבור על זה. כי אני באמת אדם שומר חוק, ולא אעשה שום דבר שעלול להיות פלילי. ואני לא מצנזרת, רק מנסה לפעמים למצוא ניסוחים עדינים יותר".
את מגדירה את עצמך קיצונית?
"ממש לא. רואה בעצמי מיינסטרים של המיינסטרים. חבל שלא הקשיבו לנו, לאנשי המיינסטרים, ואם ימשיכו לא להקשיב – גם הטבח הבא יגיע. זו לא השערה, זה המצב. עוד לפני הטבח כתבתי שאנחנו לקראת מלחמת עצמאות שנייה. אם לא היו משביתים לי את החשבון בפייסבוק, הייתי יכולה להראות את זה במאות פוסטים שהעליתי לאורך השנים.
"הרבה אנשים כותבים לי 'חשבתי שאת קיצונית, היום אני מבין'. את קולטת שאני נחקרתי במשטרה בגלל המילה 'טרנספר'? הייתי צריכה להסביר שם שברל כצנלסון דיבר על זה, וגם בן־גוריון ורחבעם זאבי, ולבאר למה זה בסדר גמור לומר שצריך לטרנספר את האויב. היום זה מיינסטרים. גם נשיא ארצות הברית מדבר על זה".
האמת היא שגם המקום שבו את גרה נחשב מיינסטרימי למדי בהתיישבות.
"בואי, אני עירוניסטית. אין בי משהו קיצוני, אני פשוט הולכת לפי השכל הישר. רואה אחד ועוד אחד, ומבינה שזה שווה שתיים, וזה לא יכול להיות שווה שום דבר אחר".
בתכנים שלה ברשת היא לא חוסכת ביקורת גם מהממשלה המכהנת. "אני מפנה את האשמה קודם כול אליה. שב"כ כשל ואמ"ן כשל, כולם כשלו, אבל בסופו של דבר יש פה הנהגה, יש ממשלת ימין כבר מעל עשור. הטבח הזה הוא לא נוצר ביום אחד, הם התאמנו והתחמשו לאורך שנים. לכן האשמים הראשונים הם הממשלה והעומד בראשה. אם חשבתם שהמערכת הצבאית לא בסדר, או ששב"כ לא בסדר והוא פוליטי, או שהפרקליטות והיועצת המשפטית לא בסדר, הייתם צריכים לטפל בזה.
"אם אני הקטנה, עם אפס ידע צבאי ואפס קשרים, ידעתי לצעוק כל השנים האלה שיש פה אויב שהולך וגדל, ושהוא יקום עלינו יום אחד – גם ראש הממשלה היה צריך לזהות את זה. נכון שבלילה ההוא לא העירו אותו, אבל היו אלף נורות אדומות שהיו צריכות להעיר אותו ואת כולם הרבה לפני כן. אי אפשר להפיל הכול רק על הדרג הצבאי, אף שבוודאי גם הוא אשם. להיות בשלטון ולתת לשמאל לנהל את המדינה, זו בכיינות שאחרי שבעה באוקטובר כבר לא מתקבלת. אז יעשו ליל גלנט, אז ישרפו כבישים. אז מה. הרי גם ככה זה קורה.
"גם לצבא יש אחריות, כי הוא יודע למשוך את הממשלה באוזן. כמו שמערכת הביטחון יודעת להזהיר אותנו שאם בן־גביר יעלה להר הבית יהיה פיצוץ במזרח התיכון, ואם המתנחלים יעשו הפגנה אז אוי ואבוי – אני רוצה שהצבא יזהיר את ראש הממשלה שאם לא ניכנס מחר לכפרים ונתחיל לאסוף נשק, באמת יהיה פיצוץ במזרח התיכון. אתם עושים פוליטיקה בכל מקרה, אז בואו תעשו אותה לצד הנכון. החיילים והקצינים בשטח חוטפים ביקורת מכל הכיוונים, עליהם אין לי תלונות, אבל אם הדרג הבכיר היה משמיע אמירה ברורה שיש פה אויב, מצבנו היה שונה. אם מפקד הפיקוד היה מחליט שאחרי זריקות אבנים מכתרים את כל הכפר ומבצעים מעצרים, הדברים היו נראים אחרת. קל בעיניכם שאמא שנוסעת הביתה חוטפת אבן שמנפצת לה את השמשה הקדמית באוטו?"
הביקורת שלה על נתניהו מושכת אליה אש גם מהאגף הימני ברשתות. "כותבים שאני בנטיסטית, שאני כמו 'התחייה' (שהפילה את ממשלת שמיר – הכ"ח). מעולם לא הצבעתי לבנט, אפילו כתבתי נגדו, ועדיין האוהדים השרופים של נתניהו לא מוכנים לקבל שום ביקורת. לימין הליכודי שלא יודע לבקר את נתניהו יש חלק באחריות לטבח. כי אם הייתם דורשים ממנו לפעול אחרת, אם לא היה קל בעיניכם שיורים טילים על הדרום, אם הייתם מטלטלים את השולחן של ראש הממשלה, אולי זה לא היה קורה.
"לא היה אכפת לכם גם שחקרו אותי, ושנתנו פה צווי הרחקה, ושהפרקליטות התעללה בד"ר מיכאל בן־ארי. אולי קצת צקצקתם – אבל זה לא הפריע לכם כמו עכשיו, כשהאש מלחכת את שולי גלימתו של נתניהו. פתאום אתם צועקים 'אוי הפרקליטות', אבל איפה הייתם עד היום? מערכת המשפט היא סניף של מרצ כבר הרבה שנים, ואתם לא התעוררתם ולא ראיתם שלושה צעדים קדימה.
"אני מקבלת ביקורת מכל הכיוונים. משמאל תמיד מציעים שאוריד את הסמרטוט מהראש כדי שיגיע לי חמצן למוח. הם לא מבינים כמה אנחנו משקיעות במטפחות ושזה פריט יקר מאוד", היא מחייכת. "אני לא מתרגשת, לא נבהלת ולא צריכה שמישהו יאהב אותי, אני אומרת את הדברים כמו שהם".
יש משהו שכן מפחיד אותך?
"באמת שלא. משתדלת להתיירא רק מהקב"ה. ברוך השם, אף אחד לא איים עליי".
קולוניאליזם עם ייסורי מצפון
כשאני שואלת איזו דמות פוליטית כן פועלת לדעתה בצורה נכונה, לאש מסרבת לחלק ציונים. "אני מאוכזבת מכולם באותה מידה. אנחנו שנה וחצי במלחמה שהבטיחו לנו בה ניצחון מוחלט, ובינתיים רואים שעזה מנוהלת בידי חמאס ולמעשה כל עזה היא חמאס, בגאווה בלתי מוסתרת. גם הערבים ביו"ש עושים מה שהם רוצים. זה כישלון מוחלט לכל הציבור הימני, כי בסוף הטבח קרה במשמרת שלנו, אי אפשר להתכחש לזה. קיווינו שיהיה פה תיקון, ואני לא רואה אותו. מי שמדבר על טרנספר ועל הוצאת העזתים, אלה הגויים, טראמפ. לא אנחנו.
"בעלי היה במילואים מעל 300 יום. אנחנו מוכנות לתת עוד שנה של מלחמה – אבל שתהיה אמיתית. האויב שלי הוא לא נשק ולא מנהרה, אלא האויב הערבי. תציבו יעד אמיתי של כיבוש האויב וגירוש האויב, ואנשים יעמדו בתור להתגייס מחדש"
"למה נתניהו לא אמר בשמונה באוקטובר 'כולם הולכים מכאן, תביאו אוטובוסים כמו בהתנתקות, בנחישות ונחישות, לנתב"ג והחוצה'? זה המשך החרפה שמוטלת על שלטון הימין, ובזה השמאל צודק. לשמאל יש בוודאי חלק ניכר באחריות לטבח, עם כל התפיסה של טיפוח האויב, אבל מי שהיה בשלטון אלה אנחנו, ואת זה אי אפשר למחוק".
אם אף ממשלת ימין לא עושה זאת, אולי זה מעיד שמבחינה בינלאומית הדבר בלתי אפשרי?
"אז בואי ניטבח פה. הקמנו מדינה יהודית, אבל אחת לכמה שנים יתחולל בה פוגרום ואנחנו נישחט. אני מאמינה שאפשר לעשות משהו. צריך לצאת מהקונספציה שרוב המערכת המדינית והצבאית עדיין נמצאת בה. כן, להיות עם לבדד ישכון. זה יגבה מחירים, ואנחנו צריכים להיות נכונים להם, אבל בסופו של דבר יש הערכה למי שמכסח את אויביו. גם ערב מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים העולם לא מחא לנו כפיים. אנחנו כל השנים קורצים לאויב, ובכך משדרים שאנחנו באמת קולוניאליסטים עם ייסורי מצפון, ולא עם שנלחם על חייו. אני מאמינה שיש חלופה. היינו צריכים לעשות אותה מזמן, ואם לא – אז עכשיו.
"כבר מתחילת המלחמה קצתי בשתי המילים הנבובות 'הניצחון המוחלט'. מה זה אומר? לאן זה חותר אופרטיבית? בעיניי ניצחון מוחלט זו עזה ריקה עד הים. כיבוש, התיישבות, גירוש. אם היינו עושים את זה, גם החטופים היו כבר בבית. צריך היה לכתר את כל עזה – בלי מים, בלי חשמל, בלי משאית אחת שנכנסת. אבל מהר מאוד התגמגמנו. הקרבנו המון במלחמה הזאת, אבל חמאס ממשיך להתחמש. הוא לא מובס, הוא לא כנוע.
"אנחנו מספרים לעצמנו, בגלל העיניים המערביות שלנו, שאם הרסנו להם בניינים, עכשיו הם מסכנים מאוד. בפועל לא אכפת להם. כולם שם פועלי בניין מגיל שמונה, והעולם יממן. גם אחרי סבבים קודמים הם בנו במהירות. כבר אפשרנו להם להכניס דחפורים כדי לבנות מחדש. לא ניצחנו אותם. לא בעזה, לא ביו"ש".
היא מתארת כי בטיוליהם בארץ, כל בני המשפחה לובשים חולצות הנושאות כיתוב דומה לזה שבמרפסת – "כיבוש עכשיו". "צריך לכבוש את האויב הערבי בכל מקום שהוא. כמו שעשינו ב־48'. הם לא 'למדו לקח', אין להם סנטימנטים לחיי אדם ולא לבניינים הרוסים. הם רוצים את האדמה הזאת. אני רואה בטלגרם איך הם צוחקים עלינו כשהצבא מנחית עליהם כל מיני פלאיירים שמזהירים אותם להתנהג יפה ולא לזרוק אבנים. הם מצלמים את עצמם מציתים את הניירות האלה, ומוסיפים אימוג'ים מתפוצצים מצחוק. אתה רוצה שלא יזרקו אבנים? טפל בזה כמו שצריך. לא בעזרת פלאיירים. לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק, כי אתה מראה את החולשה שלך.
"לכבוש את הארץ באמת זה הדבר המוסרי ביותר, היהודי ביותר. אם אנחנו רוצים לגדל את הדור הבא בלי טבח, אין דרך אחרת. כשמישהו רוצה לרצוח אותך, לא יעזור שתתחנף אליו. לא יעזור שתאמר לו 'בוא תעבוד אצלי בבית', וגם לא יעזור שתשים עוד גדרות. אנחנו נהיה הומניים, לא נעשה להם את מה שהם רוצים לעשות לנו, ובמקום זאת נאמר – יש לכם 48 שעות להתחפף מפה. מי שירצה, יוכל אחר כך לבוא ולגור תחת ריבונות יהודית, אבל רק אחרי שיוסר האיום".
היא מבקשת להוסיף משהו קצת קשה. "בבוקר שמחת תורה בשנה שעברה קיוויתי שלפחות עכשיו משהו ישתנה, שאנחנו נתנער. לצערי זה לא קרה. צעקתי כמה שרק יכולתי, אבל בשורה התחתונה הכלים שלי מוגבלים.
"אני לא רוצה שנשאיר את הבעיה לילדים שלנו. כמו הרבה גברים פה, בעלי היה במילואים מעל 300 יום. אני אומרת בשם הרבה נשים – אנחנו מוכנות לתת עוד מאה ימי מילואים, שבאמת לא באים לנו בקלות. זה על חשבון הילדים שלנו, הנפש שלנו והבריאות שלנו. מוכנות לתת עוד שנה של מלחמה – אבל שתהיה אמיתית. אל תשלחו את הגברים שלנו שוב לאתר כלי נשק ומנהרות. האויב שלי הוא לא נשק ולא מנהרה, אלא האויב הערבי. תציבו יעד אמיתי של כיבוש האויב וגירוש האויב, ואנשים יעמדו בתור להתגייס מחדש.
"ואז באמת יהיה שלום. אין איש שלום יותר ממני. אני רוצה שהעם שלי יחיה פה בשלום ובשקט ובבטחה, ושהאויב מעבר לגבול יהיה מורתע. זה שלום אמיתי. בלי לפחד שיבואו לשחוט אותך, בלי לפחד שיגנבו לך את הרכב, בלי לפחד שידרשו פרוטקשן מהעסק שלך, בלי לפחד שיציקו לילדים שלך בקניון בבאר־שבע בלילה. אין דו־קיום עם אויב, זה פשוט לא יכול לקרות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
