אנשי הביטחון של המועצה העירו אותה ביום שלישי בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר. צה"ל יוצא לפעולה עצימה ברצועת עזה, הם עדכנו אותה. המשמעות: מוסדות החינוך של המועצה לא יפתחו את שעריהם בבוקר, וכך גם מרכזי התושבים הוותיקים. החקלאות צמודת הגדר תושבת אף היא. עבור מיכל עוזיהו זו הייתה תזכורת נוספת, אחת מני רבות, למשמעות הייחודית של תפקידה החדש כראש המועצה האזורית אשכול.
"אני נמצאת בזירה הזאת הרבה שנים ומכירה אותה היטב", מספרת לי עוזיהו למחרת. "הלילה הזה רק המחיש את המורכבות שיש לנו פה. זו התכווצות והתרחבות של הלב בו זמנית. מצד אחד אנחנו רוצים להרגיש מוגנים, והפעילות של צה"ל מרחיקה מאיתנו איומים. מצד שני יש סכנה מוחשית לחיי החטופים, שגורלם נוכח מאוד בחיי היומיום שלנו".
אני מדבר איתה מיד לאחר שנפגשה עם הרמטכ"ל, אך היא עדיין לא יודעת אילו מגבלות יושתו על הרשות המקומית שלה בהמשך השבוע. "יש עכשיו חשיבה מחודשת בצה"ל, ואם המצב יאפשר זאת, נשמח לחזור לשגרה. צוותי החירום היישוביים שלנו בתפקוד טוב. זו המציאות שלנו, יש דאגה ויש עומס נפשי, אבל אנחנו קהילה חזקה שיש לה כוחות".
שבוע לפני כן, כשביקרתי במועצת אשכול, האווירה באזור עוד הייתה פסטורלית הרבה יותר. ביום התחפושות לפורים של בתי הספר הצטרפתי אליה בשעת בוקר מוקדמת, לסיור תחפושות בקריית החינוך של אשכול. במבט חיצוני הכול נראה כמו במאות בתי ספר אחרים בארץ, אבל כשנזכרים היכן אנחנו נמצאים, פתאום שום דבר לא נראה מובן מאליו.
בספטמבר 2023, עם פתיחתה של שנת הלימודים תשפ"ד, למדו בתיכון שבקריית החינוך כ־2,500 תלמידים. חודש אחר כך שלושים מהם נחטפו לעזה, ועשרות תלמידים, בוגרים ואנשי צוות נרצחו במתקפה על יישובי העוטף. היום, בחלוף שנה וחצי מהשבת ההיא, שליש מהתלמידים שאמורים לחבוש כאן את הספסלים טרם שבו לכיתות; הם עדיין עקורים, מרוחקים מיישוביהם שספגו מכה קשה בשבעה באוקטובר. "במלחמה הזאת גילינו עד כמה הדור שגדל פה הוא מלח הארץ", אומרת עוזיהו. "הנוער בבית הספר הזה היה ראש החץ של השיבה הביתה. זה התחיל בילדים של החקלאים, שרצו לחזור ומשכו אחריהם את ההורים, והמשיך עם כל האחרים".
היא מספרת גם על מסגרת הלימודים הייחודית שנפתחה באכסניה של עין־גדי, חודשיים אחרי תחילת המלחמה, עבור שכבת י"ב מתיכון נופי הבשור. 160 תלמידים שבמשך כל שנות לימודיהם חזרו מדי יום לביתם, בחרו ללמוד שם בתנאי פנימייה כדי לעבור יחד את התקופה הקשה ואת החודשים האחרונים שלהם במערכת החינוך. שניים מאותם תלמידים הם בניה התאומים של עוזיהו.
"במלחמה הזאת גילינו עד כמה הדור שגדל פה הוא מלח הארץ. הנוער בבית הספר 'נופי הבשור' היה ראש החץ של השיבה הביתה. זה התחיל בילדים של החקלאים, שרצו לחזור ומשכו אחריהם את ההורים, והמשיך עם כל האחרים"
שעה לאחר הביקור בבית הספר אנחנו עומדים מתנשפים בראשו של תל גמה, תל עתיק שניצב סמוך לקיבוץ רעים. בנקודה הזאת בחרה עוזיהו לפתוח סיור ופגישת עבודה עם מתכננת מחוז דרום בנושא תוכניות הפיתוח של המועצה. זה בוקר אביבי ואנחנו נהנים יחד עם אנשי המועצה מתצפית יפהפייה על צפון מערב הנגב, רצועת עזה, נחל הבשור, נחל גרר והיישובים החקלאיים בסביבה. לפני שעוזיהו מתחילה לדבר על תוכניות הבנייה, חשוב לה לשאת נאום הקדמה. "הסיפור של המועצה שלנו לא התחיל בשבעה באוקטובר, הוא מתחיל אלפי שנים לפני כן. אני אוהבת לצטט את הרב יונתן זקס, שאמר שאנחנו לא עם שיש לו סיפור, אלא סיפור שיש לו עם. אנחנו חלק מסיפור שהוא הרבה יותר גדול מהרגע ההיסטורי הקשה מאוד שאנחנו נמצאים בו. לאורך אלפי שנים, בכל פעם שעברנו אסונות גדולים, לא הגדרנו את עצמנו דרך האסונות, אלא דרך מה שבחרנו לעשות ביום שאחרי. גם עכשיו אנחנו בוחרים בחיים ובתקווה, וגם אם קמים בבוקר עם פחות אופטימיות, והחלומות נראים רחוקים, אנחנו עדיין בוחרים בבנייה, בצמיחה ובשתילה", היא פונה אל אנשי מנהל התכנון, "וצריכים את השותפות שלכם כדי להצליח".
מתל גמה רואים היטב גם את קיבוץ רעים ואת יער רעים, המקום שבו התקיימה מסיבת הנובה. "מכל שר וחבר כנסת שאני נפגשת איתו, אני מבקשת שעם כל הקושי והכאב, נשמור על המרחב של המועצה כמרחב שמקדש חיים ולא חורבן", אומרת עוזיהו. "מבחינתי אתר ההנצחה המרכזי לשבעה באוקטובר יהיה מתחם הנובה, כי גם אם נבחר מקום אחר, הוא רק יתווסף למתחם הזה. לשטח המסיבה אפשר לכנס את ההנצחה של כולם – החיילים, התושבים שלנו, עוברי אורח, אנשי כוחות הביטחון והחוגגים שנרצחו". מול חניון רעים מתכננת המועצה להקים את "מתחם קמה", מרחב של ריפוי והחלמה, תרגולי מדיטציה וסדנאות אמנות והתמזגות בטבע. "יש פה סמליות אדירה", מסבירה עוזיהו. "מול השבר הגדול והתהומות של מתחם הנובה, אנחנו רוצים לייסד מתחם שבוחר בחיים. הוקמה כבר ועדה ציבורית לתכנון המקום, מתוך תפיסה שרואה בו מוקד אזורי ובהמשך ארצי. זה לא יהיה מרכז חוסן, אלא מקום שניישם בו שיטות ריפוי והחלמה שמפותחות במקומות אחרים".
השבוע ציינה מיכל עוזיהו מאה ימים לתחילת כהונתה כראש מועצת אשכול. בשדה הפוליטי נהוג לתת מאה ימי חסד לנבחרים, אבל במועצה כמו אשכול ובתקופה מאתגרת כל כך, אין פריווילגיה כזאת. בשבעה באוקטובר שכלה המועצה 255 תושבים ותושבות. עוד 119 נחטפו לעזה, ו־21 מהם עדיין מוחזקים בידי ארגוני הטרור. "החטופים הם חלק קבוע מסדר היום שלי", אומרת עוזיהו כשאנחנו יושבים בלשכתה במועצה. "אני בקשר טלפוני עם המשפחות ומשתדלת להגיע לכל עצרת. הערב אני מתכננת לישון עם החברים מניר־עוז במאהל בתל־אביב".
16 אלף איש התגוררו ב־32 יישובי מועצת אשכול ערב שבעה באוקטובר. ב־22 מהיישובים חזרו כבר תשעים אחוז מהתושבים לבתיהם, בעשרת היישובים האחרים אין עדיין היתר רשמי לגור.
איך מנהלים מועצה ששליש מהתושבים שלה מתגוררים מחוץ לתחומיה?
"הפיזור הגאוגרפי הוא אכן אתגר, אבל אני מרגישה מחוברת לכולם ומשתדלת להגיע אליהם בכל מקום שהם נמצאים בו. עוד לא הגעתי לאנשי סופה שמתגוררים כרגע ברמת־גן ולאנשי רעים שבתל־אביב, אבל חברי רעים כבר מתחילים להתכנס בקיבוץ שלהם".
מתוך עשרת הישובים שעדיין מנועים מלהתאכלס, היא מציינת, שבעה צפויים לקבל מחדש את תושביהם בקיץ הקרוב, ובשלושה יידרש שיקום ארוך יותר. "חולית ובארי יחזרו כנראה ביוני 2026, וניר־עוז זה סיפור מורכב עוד יותר, אבל אני מאמינה שבשנה הקרובה נראה משפחות גם שם. היום אחר הצהריים אני אמורה להיפגש עם קבוצה של כעשרים צעירים, חברי גרעין של השומר הצעיר, שרוצים מאוד לעלות לניר־עוז או לקיבוץ אחר באשכול. בניר־עוז עדיין לא החליטו סופית על קליטה שלהם, אבל זה בכיוון".
השמועה לא הגיעה לעזה
מסדרונות המועצה האזורית אינם חדשים לעוזיהו. במשך שמונה שנים היא מילאה כאן שלל תפקידים, ובין השאר הקימה וניהלה את המרכז הקהילתי אשכול ואת תחום גיוס המשאבים במועצה. ועדיין, נטל האחריות שמונח כעת על כתפיה חדש עבורה. "לפני הכול חשוב לי לחדד את המשימה שלנו", היא אומרת. "בהיבט הלאומי, המטרה שלנו היא להפוך את האסון והשבר הנורא לשליחות. שיקום הוא לא מטרה אלא אמצעי, ואחרי משבר נורא וכאב מצמית כל כך, השליחות היא הדרך היחידה להמשיך. עיני המדינה כולה, העם היהודי כולו וגם עיני העולם הנאור נשואות אלינו לראות איך אנחנו, במוקד של רעידת אדמה כזאת, חוזרים לצמוח. כדי לכתוב את הפרק הבא של הציונות, אנחנו צריכים להראות את השיבה הביתה ואת הצמיחה ביתר שאת. וכשאומרים שיבה הביתה, המשמעות היא קודם כול החטופים והחטופות.
"אחרי משבר נורא כל כך, השליחות היא הדרך היחידה להמשיך. עיני המדינה כולה, העם היהודי כולו וגם עיני העולם הנאור נשואות אלינו לראות איך אנחנו, במוקד רעידת האדמה, חוזרים לצמוח. כדי לכתוב את הפרק הבא של הציונות, אנחנו צריכים להראות את השיבה הביתה ואת הצמיחה ביתר שאת. וכשאומרים שיבה הביתה, המשמעות היא קודם כול החטופים והחטופות"
"זאב ז'בוטינסקי כתב שמה שהחזיק אותנו כעם במשך אלפי שנים זו לא הדת, וגם לא המסורת, ההומור או האוכל, אלא הרגש הלאומי – התחושה שאנחנו ערבים זה לזה, ושנהיה שם זה למען זה. כשיש יהודים במצוקה אנחנו לא יכולים לאטום את ליבנו, ולא ייתכן שיצר הנקמה יהיה חשוב יותר מהצלת חיי אדם. לא מעניינת אותי הבושה של שבעה באוקטובר – יש לנו שנים לתקן אותה, לשנות את הקונספציה ולדוש בהגות ובמחשבה איפה טעינו. מעניין אותי קודם כול להציל חיים".
שניים מהחטופים שחזרו בעסקה השנייה היא מכירה היטב: "הבן של גדי מוזס הוא חבר טוב של בעלי, וארבל יהוד עבדה אצלי ב'גרובטק' (מרכז זירות למידה בנושאי טכנולוגיה – א"ר). כשהם חזרו מהשבי, חיכיתי להם במעבר הגבול בכיסופים". היא מראה לי סרטון משיחת וידאו שלה עם מוזס, יום למחרת חזרתו מהשבי. החטוף המשוחרר בן ה־80 מספר לה שבתקופת שביו הוא הבין בטעות, מרסיסי מידע שהגיעו אליו, שהיא הפסידה בבחירות, ועם חזרתו התמלא אושר לשמוע שזה לא נכון. "סוף־סוף יהיו לי חברים במועצה", אומר מוזס בסרטון.
"גדי הוא חבר יקר ואהוב", מספרת עוזיהו. "הוא כתב עכשיו מכתב מרגש לחברי ניר־עוז, שבו הוא קורא לחזור לקיבוץ ולשקם אותו. במשפט אחד שלו הוא הצליח להרים את הרוח בעוצמות אדירות – לא רק של קהילת ניר־עוז ולא רק של אשכול, אלא של כל המדינה. ואני חושבת גם על אלי שרעבי המדהים מקיבוץ בארי, שכל מילה שלו נחקקה לכל אחד מאיתנו בנשמה. אלו האנשים שחיים כאן באשכול, זה הדי־אן־איי שלנו – לא לרחם על עצמנו ולא להיות קורבנות, אלא לראות מה אנחנו עושים".
כשבחרת להתמודד על ראשות המועצה, אי שם לפני שנתיים, זו הייתה מועצה אחרת.
"בקמפיין הבחירות שלי דיברנו על 'אשכול פורצת דרך'. ציפיתי להיות בעמדת המנהיגות ולהוביל קדימה, ידעתי שאני מוכנה לתפקיד, ופתאום הגיע שבעה באוקטובר ומטבע הדברים עלו אצלי שאלות – האם אני ראויה לגודל השעה הזאת. היו שאמרו שהמועצה צריכה עכשיו אנשים בעלי ניסיון צבאי, אבל ככל שחלף הזמן שמעתי יותר ויותר תושבים שאמרו לי: 'מיכל, צריכים כאן אנשים שמבינים בני אדם וקהילה'. וזה האתגר הגדול ביותר עכשיו. אני אומרת את זה היום גם לשכנים ברשויות שלצידנו: אנשים יחזרו לחבל הארץ הזה לא בשביל מבנים מרשימים, אלא בשביל קהילות, שייכות ומשמעות. אלו המרכיבים החשובים. גם מתוך תהומות הכאב הקשים והמצמיתים, מתוך לוויות ומפגשים עם משפחות חטופים ועם תושבים עקורים, אני רואה שהעוצמות טמונות בחיבור לאנשים ולכאב, והמשימה היא לצמוח ביחד ולחזק זה את זה".
היא לא מתיימרת להתמודד לבדה עם האתגרים. "בשביל להצליח אני חייבת אנשים טובים סביבי. לשמחתי, אני כבר מוקפת באנשים טובים גם בקהילה וגם במועצה. הסגן שלי, ליאור דפנר, הוא ממש מתנה. היומיום שלי אינטנסיבי מאוד, אבל אני לא עסוקה בלרחם על עצמי. אני מסוגלת לבקש עזרה ולהתייעץ, כי אני לא יודעת הכול.
"בשבוע הראשון שלי בתפקיד היו שלושה אירועים של כטב"מים מתימן ומעזה, בזמן שבתי הספר פה פעלו. למרות היכרותי עם מערך החירום של המועצה, את התרחיש הזה עוד לא הכרתי. ידעתי שבצפון מורגלים בכטב"מים כבר הרבה זמן, אז התקשרתי לחבר יקר וותיק – משה דוידוביץ, ראש מועצת מטה אשר. הוא הציע לי ליצור קשר עם מפקד פיקוד העורף, וגם חיברתי את הקב"ט שלי לקב"ט המועצה שלו. כשאני מתכוננת לפגישות עם אנשי רשות מקרקעי ישראל אני מתקשרת לשי חג'ג', ראש מועצת מרחבים. גם בנושא רישוי עסקים אני מתייעצת עם ראשי רשויות אחרות. כולם רוצים לסייע. גם פיני בדש (ראש מועצת עומר לשעבר – א"ר) הציע לי את עזרתו בכל תחום שיידרש. אם אנסה לעשות הכול לבד לא אצליח, כי המשימות הן אדירות".
מוקדם יותר באותו יום, לאחר הסיור עם מתכננת המחוז בכמה מוקדים במועצה, השתתפה עוזיהו במפגש פרדה של ראשי הרשויות בעוטף עזה ממפקד פיקוד הדרום היוצא אלוף ירון פינקלמן, הקצין הבכיר שהיה אחראי על ביטחון התושבים באזור בשבעה באוקטובר. האירוע היה סגור לתקשורת והייתי מנוע מלהיכנס אליו, אך עוזיהו מספרת שלמרות המחדל הגדול, הנוכחים הביעו את הערכתם לפינקלמן. "כל ראשי הרשויות אמרו לו שאי אפשר לנתק ממנו את הכישלון, אבל לצד זה, לא מובן מאליו שמיד אחר כך הוא נשאר להילחם בנחישות ולא נשבר".
בזמן שיחתנו מתקיים בעזה טקס צבאי צנוע לרגל מינוי המפקד החדש של פיקוד דרום, אלוף יניב עשור. עוזיהו מכירה אותו היטב: הוא גדל במבטחים, אחד היישובים במועצת אשכול, ואחיו הצעיר עידן למד איתה בכיתה. "יניב מגיע ממשפחה מקומית ושורשית, והוא אהוב כאן מאוד. אני חושבת שהמינוי שלו הוא מהלך מבריק – גם ראוי מבחינה מקצועית, וגם חכם כצעד לבניית האמון עם התושבים. אגב, גם סגן מפקד אוגדת עזה הנוכחי הוא בן כיתה שלי".
תראו אותי
עוזיהו, 47, מתגוררת בעין־הבשור. היא נשואה לד"ר אמיר פלג – בן קיבוץ גבולות, היסטוריון וחוקר שואה שעובד בוועדת התביעות – ויש להם בת חיילת ושני בנים תאומים שסיימו כאמור שמינית. אחד במכינה קדם צבאית והשני מתנדב השנה במועצה, במסגרת גרעין שנת שירות לפני גיוסו לצה"ל.
"ידענו שיש עשרות מחבלים גם על הגדרות של עין־הבשור, אבל ברגעי חירום כאלה אין לי פחד, ואני נכנסת לעשייה. כשהתחילו לדבר על פינוי המושב, אמרתי לחברים בחמ"ל שאין עדיין הנחיות לפינוי. אמרו לי: 'מיכל, גם לא יהיו הנחיות, הצבא לא מתפקד'. מאותו רגע קלטתי שהכול תלוי בנו"
היא נולדה במושב אוגדה בחבל ימית. אביה אמנון הוא חקלאי, אמה לאה ז"ל הייתה מורה. סבתה של מיכל, מרגלית, היא נצר למשפחת נקיבלי, מקהילת יהודי פקיעין העתיקה שחיה בארץ מאז ימי בית שני. לאחר הסכם השלום עם מצרים ופינוי מושב אוגדה, היו ההורים בין מקימי מושב עין־הבשור, שהפך ליישוב הגדול ביותר במועצת אשכול. בצעירותה התחנכה מיכל בבתי הספר של המועצה האזורית, ולאחר שירותה הצבאי למדה ניהול מלונאות ותיירות ומנהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון. כבר בזמן הלימודים היא הקימה וניהלה את המערך התיירותי הראשון בנגב המערבי, תוך שיתוף פעולה בין כמה מועצות אזוריות. בהמשך ניהלה את תחום התיירות ברשות לפיתוח הנגב. לאחר מכן שהתה ארבע שנים בקולורדו, ארה"ב, במסגרת שליחות מטעם הסוכנות היהודית, וכששבה ארצה החלה לעבוד במועצה האזורית בתפקידים שונים. לפני שנתיים, כשהחליטה להתמודד בבחירות, התפטרה עוזיהו מעבודתה במועצה והחלה לעבוד בארגון הפילנתרופי היהודי JNF USA. כשהמלחמה פרצה והבחירות המקומיות נדחו, היא פעלה לגייס דרך הארגון הזה עשרות מיליוני שקלים לפרויקטים של שיקום באזור.
מתי עלתה לראשונה המחשבה לרוץ לראשות המועצה?
"האמת היא שתמיד אהבתי את הפוזיציה של 'השורה השנייה', זו שמאחורי הקלעים. זה מקום נוח מאוד, ויצא לי לראות הרבה אנשים שהצליחו להשפיע משם. במערכת הבחירות הקודמת שאל אותי אחד התושבים למה אני לא מתמודדת. שאלתי אותו אם הוא היה מצביע לי, והתשובה שלו הייתה 'למה לא, את מתאימה מאוד'. אבל באותו זמן סילקתי את המחשבה הזאת, וגם כשפנו אליי ישירות בנושא, לא הרגשתי בשלה. חשבתי שאני יכולה אומנם למלא את התפקיד, אבל אני עוד צריכה להוכיח את זה לעצמי. באותם ימים התחלתי לנהל את המרכז הקהילתי במועצה, וזו הייתה עבורי התנסות ראשונה בניהול של צוותים.
"בשלב מסוים הבנתי שצריך מישהו חדש שיוביל את המועצה. אם הייתי רואה גורם מנהיגותי שאני יכולה לומר עליו 'אחריו אני הולכת', הייתי עושה את זה בשמחה. אבל הסתכלתי סביבי והרגשתי שכרגע אין מישהו שיכול להיות אלטרנטיבה טובה יותר".
חמישה מועמדים הגישו את מועמדותם לראשות מועצת אשכול, לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר 2023. מועמד אחד פרש לפני חג הסוכות. מועמדת אחרת, תמר קדם־סימנטוב ז"ל מניר־עוז, נרצחה בשבעה באוקטובר יחד עם בעלה ג'וני ושלושת ילדיהם. זמן קצר לאחר תחילת המלחמה החליט ראש המועצה גדי ירקוני שהוא אינו רוצה להתמודד על קדנציה נוספת. במירוץ נותרו רק שניים: עוזיהו וסגן ראש המועצה דודי אלון, גם הוא בן כיתתה. בישורת האחרונה לקראת הבחירות, שהתקיימו רק בנובמבר 24', החליט דודי אלון לפרוש, ועוזיהו הוכרזה כראש המועצה.
בסוכות תשפ"ד היא עוד הייתה שקועה בקמפיין לקראת הבחירות. "בחמישה באוקטובר היה לי חוג בית בבארי וצילמתי שם סרטון. הייתה שם בחורה צעירה בת 23 שדיברה איתי על החינוך החברתי בקיבוצים, והמשכנו לשוחח גם אחרי שהחוג הסתיים. קראו לה תאיר בירה, ויומיים אחר כך היא נרצחה עם אחותה והוריה בביתם בבארי. אחרי המפגש נסעתי דרך מסיבת הנובה למסיבה בצאלים, ופגשתי שם את אביב אצילי מניר־עוז, שאמו תלמה היא בת הזוג של אבא שלי. רקדנו ביחד וצחקנו. בשבעה באוקטובר הוא נחטף לעזה ונרצח. ביום שישי נפגשתי עם ליאור בן־יעקב, חבר טוב ממושב ישע. למחרת הוא נהרג בלחימה במבטחים".
כשנשמעו האזעקות בבוקר שמחת תורה, עוזיהו מיהרה לממ"ד עם בני משפחתה. "לא הייתי בתפקיד רשותי, אבל אני בקבוצה של ראשי צח"י (צוות חירום וחוסן יישובי – א"ר), והצטרפתי לחמ"ל של עין־הבשור. אבא שלי יצא מניר־עוז עשר דקות לפני שהחלה המתקפה, כדי להכין ארוחת בוקר לאורחים שהיו לו בצימר בעין־הבשור. הוא הסתובב בביתו כמו אריה בכלוב, כי בת הזוג שלו נשארה בניר־עוז. אני התכתבתי עם אחותי בקיבוץ חולית. בשלב מסוים היא נפרדה ממני, אבל אני המשכתי לבקש ממנה אות חיים. היו לי הרבה פעילים בבארי, בניר־עוז, בכיסופים ובכל הקיבוצים, ובהדרגה איבדתי קשר עם רבים מהם.
"ידענו שיש עשרות מחבלים גם על הגדרות של עין־הבשור, אבל ברגעי חירום כאלה אין לי פחד, ואני נכנסת לעשייה. כשהתחילו לדבר על פינוי המושב, אמרתי לחברים בחמ"ל שאין עדיין הנחיות לפינוי. אמרו לי: 'מיכל, גם לא יהיו הנחיות, הצבא לא מתפקד'. מאותו רגע קלטתי שהכול תלוי בנו. התחלתי להפעיל את JNF בארה"ב, כי הבנו שיש צורך בפינוי נרחב".
רוב חברי עין־הבשור התפנו למלון באילת. אמיר עבר עם הילדים אל חברים בערבה, אך עוזיהו נשארה בחמ"ל של המושב. "עלו אצלי באותם ימים סימני שאלה סביב המירוץ, אבל לא שאלתי את עצמי 'למה אני צריכה את התפקיד הזה', כי זה חזק ממני. גם ברגעים הכאובים והמשתקים ביותר, והיו כאלה, ידעתי שעוד יהיה הרבה יותר טוב. סטיב ג'ובס מספר באחד הנאומים שלו על נקודות קושי לאורך חייו, ואומר שהחוכמה היא להאמין שכל הנקודות האלה יובילו בסוף למשהו טוב יותר. קשה מאוד להגיד את זה בהקשר של אסון תהומי, אבל אני לא רואה דרך חיים אחרת.
"יש דברים שאני לא יכולה לשנות, כמו האובדן והמחדל והכישלון. שום דבר לא יחזיר את מי שאיבדנו, אבל השאלה היא מה אנחנו כן יכולים לעשות. זה מנגנון שתרגלו איתנו בצח"י. אמרו לנו שבמצבי חירום אתה מרגיש חסר אונים ולבד, ואתה צריך להזכיר לעצמך שאתה לא חסר אונים, יש לך מסוגלות, יש הרבה דברים שאתה יכול לעשות, ובנוסף אתה גם לא לבד. אלו שני המרכיבים שהולכים איתי תמיד. קודם כול, מה אני כן יכולה לעשות – להוביל מהלכים פוליטיים וחברתיים, לקרוא להשבתם של החטופים ולא לחדול מכך, לתמוך במשפחות שלהם ולדחוף את מקבלי החלטות להכרה בחשיבות ובקריטיות של החזרתם. אני לא יכולה לשלוט בחוסר הוודאות הביטחונית, ויש דברים שכנראה לא אוכל לדעת – למשל ברמת המהלכים האסטרטגיים־צבאיים של המדינה – אבל אני כן יכולה לדרוש מהצבא לעדכן אותי יותר, כי אני כן צריכה וחייבת לדעת מה איומי הייחוס, איך אני נערכת ומה תוכניות המגירה. בזה אני יכולה לשלוט. יש מורכבות כשכל זה קורה בתקופה כואבת וסוערת כל כך, וכשאני גם חדשה בתפקיד".
מה הצרכים הדחופים שלכם במועצה?
"ברמה העקרונית אני צריכה קודם כול להרגיש שהמדינה רואה אותי, ולא לקבל ממנה תשומת לב רק כשאני מתמסכנת. אני לא רוצה להזכיר כל הזמן שהטבח היה פה, ולהגדיר את עצמי רק סביב האסון כדי לקבל משאבים. שבעה באוקטובר יהיה לנצח חלק מהחיים שלנו, אבל הוא לא יגדיר אותנו. מצד שני, בשביל לצמוח ממנו אני אכן צריכה משאבים. אני עסוקה בלהזכיר למדינה שהתקציבים של תקומה הם לא תחליף למשאבים שניתנו לנו לאורך השנים. אם יגדירו את תקציב הבסיס שלנו כחלק מתקציבי תקומה, לא נצליח להתרומם אלא נהיה מרוכזים בהישרדות.
"המדינה מחלקת את המשאבים כרגע לפי מספר תושבים ומעמד סוציואקונומי, אבל כשמדברים על חשיבות השמירה על גבולות המדינה, צריכים לזכור שלעשרים משפחות בבניין בשדרות דרושים משאבים שונים מאלה של עשרים משפחות בקיבוץ כיסופים. אם המדינה רוצה שתושבים נוספים יבואו ויתפרסו לאורך גבולותיה, כרגע היא לא עושה את כל המהלכים הנדרשים. מעבר לכך, אני זקוקה לשחרור של חסמים ופרוצדורות. למשל, לא להפוך את מנהלת תקומה לעוד משרד ממשלתי, אלא לתת לה עצמאות תפעולית כדי להוציא לפועל תקצוב פרויקטים ותהליכים תכנוניים. אנחנו צריכים שיפור גם בתחבורה הציבורית ובשירותי הרפואה, ואני זקוקה למגורים לאנשי חינוך, רפואה וטיפול, כדי שיבואו לגור פה. אנחנו לא צריכים מלגות לסטודנטים ותוספות שכר לאנשי חינוך, אלא מגורים איכותיים, כי אני רוצה שהם יישארו פה. במקביל אני פועלת לייצר מודלים אחרים בתחום החינוך, ומציעה למדינה להשתמש במועצה שלנו כדי לבנות מערכות חינוך שפועלות בצורה שונה".
לא רק אישה, לא רק מושבניקית
עוזיהו אינה האישה הראשונה שעומדת בראש מועצת אשכול: קדמה לה בשנים רבות הדסה ברגמן־תירוש מקיבוץ נירים, שכיהנה בתפקיד בשנים 1951־1953, כשהמועצה עוד נקראה חבל מעון. עוזיהו רושמת תקדים אחר: אחרי 15 ראשי מועצה קיבוצניקים, היא המושבניקית הראשונה בתפקיד. "בשום שלב בקמפיין שלי לא השתמשתי בעובדה שאני אישה או מושבניקית", היא מדגישה. "לא נבחרתי בגלל זה או בזכות זה. אני חושבת שהייתי אופציה טובה שאנשים הביעו בה אמון".
במשך שנים הייתה במועצה מעין יריבות בין מושבים לקיבוצים. הבחירה בך לא אומרת משהו על הנושא הזה?
"קודם כול, המתח כבר היטשטש עם השנים. בתי הספר של המושבים ושל הקיבוצים, שבעבר היו נפרדים, התאחדו. היום הקווים המפרידים הם בעיקר בין יישובים צמודי גדר לאלה שרחוקים מהגדר, או בין דרום המועצה לצפון המועצה. חוץ מזה, סגן ראש מועצה שכיהן פה בעבר אמר לי שאני מעורבת, כי אני נשואה לקיבוצניק", היא מחייכת. "אחותי היא חברת קיבוץ חולית, אביב אצילי מקיבוץ ניר־עוז היה בשבילי כמו אח חורג, וככה כל המועצה שלנו היום – מעורבבת ומרושתת. קיבלתי תמיכה אדירה בקיבוצים".
לאחר עקירת גוש קטיף הוקמו בתחומי המועצה האזורית אשכול גם שלושה יישובים קהילתיים דתיים – בני־נצרים, נווה ושלומית, המכונים "יישובי החלוציות", בשל מיקומם בחולות חלוצה. קבוצה אחרת של משפחות דתיות הצטרפה בשנים האחרונות לקיבוץ כרם־שלום, שהפך ליישוב מעורב. "יש יופי במועצה מגוונת", אומרת עוזיהו. "יש לנו גם יישובים קטנים ויש גדולים, ולכל אחד מהם אתגרים משלו".
הגיוון הזה מלווה מן הסתם במתח סביב סוגיות פוליטיות.
"מתח קיים גם בהרבה סוגיות אחרות, שחלקן נוצרו תוך כדי המלחמה. יישובים שמרוחקים יותר משבעה קילומטרים מהגדר, לא מקבלים כמעט שום תמיכה מהמדינה אף שנרצחו שם תושבים – ונוצרים פערים בינם ובין יישובים קרובים לגדר, שמקבלים משאבים אדירים לצמיחה מחודשת. היה מתח לפני המלחמה גם סביב הרפורמה, ואחר כך בנושא החטופים, אבל זה לא מתח חשוף. ביישובים הדתיים הייתה הנחיה של ההנהגות שלא מקיימים בתחומי המועצה הפגנות בנושא החטופים".
גם נושא החטופים טומן בחובו פוטנציאל למחלוקות. "קיימנו בקיבוץ גבולות מפגש עם משפחות חטופים, והגיעו גם מיישובי החלוציות. בעקבות זאת עלה רצון לקיים מפגש בבני־נצרים. משפחות חטופים באו לשם, וכל מי שנכח במפגש אמר לי אחר כך שהוא היה קשה אבל מעצים. אני בעד השיח הזה. כשהייתי שליחה בארה"ב, לא אהבתי את התפיסה האמריקנית שאומרת שלא מדברים על נושאים מעוררי מחלוקת. אחר כך ראיתי שזה נעשה רווח גם בארץ, ותהיתי – ממתי אנחנו היהודים נמנעים מלדבר על נושאים שבמחלוקת? הרי כל התפיסה של חברותא היא תפיסה של לדבר ולא להסכים. בכנס של התנועה הקיבוצית, שהתקיים לפני יומיים, אמרתי שהאויבים שלנו חשבו שהם תופסים אותנו ברגע הכי שברירי שלנו, כי פירקנו זה את זה לחתיכות בוויכוחים. בפרספקטיבה היסטורית, זה מה שאנחנו עושים כבר אלפי שנים – אבל נסה לפגוע באחד מאיתנו, ותראה מה קורה.
"חבר שנכח בפיגוע במגדלי התאומים סיפר לי שהוא זוכר את נחילי האנשים שרצו וברחו מהאזור. כאן אצלנו היו נחילים של אנשים שרצו לעבר האסון כדי לעזור. אפשר להמשיך להתווכח בינינו, צריך רק להפסיק לעשות דה־לגיטימציה לצד האחר. לכן אני לא נבהלת ממתחים, ולפעמים צריכים להגיע למשבר קהילתי מסוים כדי שתהיה התפכחות. כראש מועצה, הכוח שלי יבוא מחיבור לשטח ומהקשבה לקולות השונים. אני לא רוצה לעבוד עם היישובים רק דרך ההנהגות שלהם. אנשים צריכים להרגיש את המנהיגות מקרוב, במיוחד עכשיו, כשאנחנו במשבר אמון חריף כל כך. כשאנשים מרגישים שלא רואים אותם, השבר הרבה יותר גדול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
