בהתחלה, בשבועות הראשונים אחרי נפילתו של נתנאל, אביו יוני התאפק מאוד לא לבכות. אבל בשלושים הוא כבר "איבד את זה", כהגדרתו, והכול השתחרר. "בערב שבת ישבתי בפינה כאן בחוץ, בגינה, במקום שנתנאל נהג לשבת בו", הוא מספר. "היה לו מנהג קבוע בימי שישי – לא משנה כמה הוא היה עסוק, לא משנה אם במשך השבוע היה בצבא או לא – עשר דקות לפני כניסת שבת היה מתיישב שם ליד העץ עם כוס קפה ועוגה, כשהוא כבר לבוש חולצה לבנה, ומשמיע את י־ה אכסוף. היה סוגר את העיניים בדבקות, במדיטציה כזאת".
כך נתנאל היה מקבל את השבת, מתוך הרגע הרוחני הזה שסיגל לעצמו. "ושלושים יום אחרי שהוא איננו, בכניסת שבת, אני יושב באותו הכיסא ונזכר. נזכר איך הוא היה רוקד עם האחיינים שלו, מעיף אותם באוויר. אני מדמיין לרגע שאלו הילדים של נתנאל, שכבר לא יהיו. החלום על ילדים שיהיו לו, נכדים שיהיו לי ממנו, נגנז. ואז פרצתי בבכי כזה, שגיליתי שרירים חדשים באזור הגרון. לא ידעתי עד אז שקיים בכי שכואב פיזית. שאתה לא יכול להמשיך לבכות מרוב שאתה בוכה. נשנקתי מבכי שלא הפסיק. כשהלכתי לבית הכנסת לתפילת שבת, דמיינתי אותו במקום הקבוע שלו. אבל הוא – לא נמצא. לא נכנסתי. ישבתי על איזה ספסל בחוץ, בוכה ובוכה. במשך כל ערב שבת התפרקתי לגמרי. ובאמצע הלילה טלי אשתי בוכה גם היא. שנינו בוכים, לא מצליחים לישון. הלב כואב, כפשוטו. תמיד אומרים את זה כביטוי, אבל גיליתי שזה אמיתי. הלב כואב לך ממש, אתה גם שומע את הלב, הוא נוכח.
"טלי ירדה בשלב מסוים לסלון ודיברה אל נתנאל. אמרה לו – 'אבא שלך בוכה, הוא מתפרק. קשה לו. תן לו חיבוק. בוא אליו בחלום ותחבק אותו'. ובאותו הרגע חלמתי שהוא בא ומחבק. איך אני יודע שזה היה באותו הרגע? כי מיד אחרי זה התעוררתי ושמעתי את המואזין פה, מבית־איכסא. בבוקר אני קם בהתרגשות, אומר לטלי – נתנאל בא אליי בחלום, נתן לי חיבוק חזק, טוב. אמרתי לה שזה היה ממש לפני המואזין. והיא חייכה. אמרה שהיא ישבה בקומה למטה, ביקשה ממנו שיבוא אליי בחלום, ואז שמעה את המואזין".
הוא עדיין מקשיב לאמא.
"כן. יש חיבור שמרגישים אותו", יוני מחייך במבוכה קלה של מי שנאחז ברגעים שכעת נראים מוחשיים מאוד, ואולי לפני האובדן הגדול הוא עצמו פקפק בקיומם. "יש דברים עוצמתיים שקורים. אתה מרגיש את הנשמה מדברת אליך".
ואחרי שחולפת שנה, יש הבדל באבל?
"בתת־מודע שלי ציפיתי שיהיה. שהעוצמה הרגשית של האבל תרד, שנתאושש, שנתחיל שגרה חדשה. אבל אלו עליות וירידות, אי אפשר לשרטט קו ישר".
סגן נתנאל מנחם איתן היה איש צעיר מוכשר, נחוש ומבטיח, יפה עיניים ולב. הוא שירת כלוחם ביחידה 669 ויצא משם לקורס קצינים. ב־7 באוקטובר יצא אל שדות הקרב של העוטף, אחר כך השתתף בלחימה בעזה, עד שביום הראשון של חנוכה תשפ"ד נפצע באורח אנוש. כעבור יומיים, בכ"ז בכסלו, נפטר. בן 22 היה בנופלו.
הריאיון עם יוני איתן, האב השכול, נקבע בכלל כדי לשמוע ממנו על יוזמה לתיקון שבועת החובש הצה"לית – עניין שהטריד את נתנאל עד כדי כתיבת מכתב לרמטכ"ל בנושא. אבל השיחה בחרה כיוון משלה, והפכה לשרטוט גלוי־לב של הכאב הגדול של אב על בנו הלוחם עז הנפש. על ילדו שלו השובב והשמח, שלא יחזור עוד. כאב של אחד ממאות אבות שנמצאים פה בינינו, מנסים להמשיך ולנהל חיים כשהגוף שותת געגוע.
עקבות קלושים מאוד של מבטא מסגירים שעלה בנעוריו מצרפת – "בגיל 18, דרך הכשרה של בני עקיבא". היום הוא איש היי־טק, עוסק בתחום הטלקום. אחרי נפילתו של נתנאל, הוא מתאר, התקשה לחזור לעבודה. "לא הייתי מרוכז. אחרי חצי שנה חזרתי, התחלתי תפקיד אחר שהוא לכאורה פחות לחוץ. אבל בכל פעם היה משהו". משהו שטלטל אותו רגשית ברמה כזאת, שהיומיום שב והתערבל. למשל, סרטון שהתפרסם לאחר פטירתו של רב־סמל יונה בריף, שהיה חברו של נתנאל מהמכינה במעלה־אפרים. בריף, חובש קרבי בדובדבן, נפצע קשה בשמחת תורה אשתקד, ונאבק על חייו במשך יותר משנה. "417 ימי לחימה בשיבא. כשהוא נפטר, החל להסתובב ברשת סרטון שמראה אותו ואת נתנאל עושים סיום מסכת. הם קוראים את סוף מסכת ברכות, עם ההסבר שכאשר נפרדים יש לומר 'לך לשלום', כמו שאמר יתרו למשה. ואז יש דברי פרדה של נתנאל מיונה לקראת הגיוס, עם 'לך לשלום'. ראיתי את הסרטון הזה אחרי תקופה שלא בכיתי, ואז נשארתי בבית יום שלם ורק בכיתי ובכיתי. לראות את שני הפרחים האלה, שהיו בשיא העוצמה, בשיא החיים, לומדים, מסיימים מסכת, שמחים. ואז נגדעים.
"כשהלכתי לבית הכנסת לתפילת שבת, דמיינתי אותו במקום הקבוע שלו. אבל הוא – לא נמצא. לא נכנסתי. ישבתי על איזה ספסל בחוץ, בוכה ובוכה. במשך כל ערב שבת התפרקתי לגמרי. ובאמצע הלילה טלי אשתי בוכה גם היא. שנינו לא מצליחים לישון. הלב כואב, כפשוטו. תמיד אומרים את זה כביטוי, אבל גיליתי שזה אמיתי"
"לקחתי קשה מאוד את פטירתו של יונה. נתנאל וארוסתו באו לבקר אותו בבית החולים שבועיים אחרי שמחת תורה, אבל יונה עוד היה בהרדמה. נתנאל השאיר לו סרטון מתוק כזה, מפריח לו נשיקה. וכשיונה התעורר, נתנאל כבר לא היה איתנו. בסוף כל מה שנשאר זה סרטונים".
זמן למלחמה, לא לסיפורים
אנחנו נפגשים בביתם בשכונת רמות הירושלמית. טלי הייתה אמורה להשתתף גם היא בריאיון, אך ברגע האחרון לא יכלה להגיע. לידנו בסלון מונחת תמונה גדולה של הבן שאיננו. בפי החברים הוא היה נתי, כאן הוא היה נתנאל. הרביעי מחמישה אחים. "תמיד עצמאי, מוביל. גם כשהיה צעיר, כבר היה בוגר", מספר אביו. "כילד הוא למד פה ב'חדר' של חב"ד – טלי ואני בעלי תשובה, והתחברנו לחב"ד. כשנתנאל היה בן שש וחצי הוא חזר יום אחד הביתה וזימן אותי לשיחה. מתברר שהם למדו באותו יום על אהבת ישראל, והוא אמר לי: 'אבא, שב, אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב. אני רוצה לארגן מבצעים של אהבת ישראל. לקנות דברים שילדים אוהבים ולחלק'. הוא נקב בסכום הדרוש לו, 30 או 40 שקל. אני מסתכל עליו, שמח כל כך מהיוזמה, והוא אומר לי: 'אבל אבא, תזכור, זה לא חד־פעמי. זה כל שבוע'. ואז הוא עשה ביד תנועה של – עד כאן, הסתיימה השיחה, משוחרר", יוני נזכר ומחייך.
בגיל 11, מספר האב, אירעה תפנית גדולה בחיי בנו: "נתנאל הזדמן לצעדת יום ירושלים, וחזר הביתה מואר מהריקוד עם הדגלים ברחובה של עיר. מהגאווה היהודית. הייתה לו ביקורת עלינו: 'למה הסתרתם שיש דבר כזה'. כשבועיים אחר כך הוא הזמין אותי לשיחה, שוב בצורה האופיינית שלו. אמר לי – 'אני שמח שלמדתי בחדר, התפתחתי, אבל אני רוצה להתקדם. רוצה לראות עוד. אשמח שתרשום אותי לבית הספר אהבת ישראל' – בית ספר חרד"לי כאן בשכונה. אני זוכר את הפנים שלו, פנים של מישהו שיודע בדיוק מה הוא רוצה, למה הוא רוצה את זה, ומבהיר שאין אפשרות אחרת. אז הלכתי ורשמתי אותו".
בהמשך למד נתנאל בישיבה התיכונית בשעלבים, אבל חלק ניכר מזמנו הוקדש לשלל התנדבויות במקומות אחרים – כפעיל מרכזי בעמותת "זיכרון מנחם" שמסייעת לילדים חולי סרטן, מתנדב קבוע במד"א, מדריך בתנועת הנוער עזרא ועוד שלל עיסוקים. "בשבעה התברר לי ש־30 אחוז מהזמן הוא לא היה בבית הספר. מורה שהגיע לנחם הראה לי שנתנאל שמור אצלו בטלפון כ'נתי תשחרר אותי'. המורה סיפר לי שבאחת הפעמים שנתי ביקש שחרור, הוא אמר לו שזה לא יום מתאים, כי יש שיעורים חשובים לקראת בחינות הבגרות. אבל נתי התעקש שזה יום חשוב מאוד, כי יש ילד שחוזר הביתה מניתוח, וצריך לקבל את פניו. הוא גם שאל – 'אם השיעורים כל כך חשובים, המורה יוכל לשבת איתי בערב ולהשלים את החומר?'. המורה סיפר לי שמכיוון שזה נעשה בתמימות וישרות דרך, הוא השיב בחיוב, והם באמת ישבו בערב.
"הר"מ שלו מהמכינה במעלה־אפרים אמר שלנתי היה מבט של עתיד. הוא התפתח מאוד במכינה, והבין את הצורך להגיע לצבא מוכן רוחנית. הוא התלבט אם ללכת לגדודים או ליחידה מובחרת, ובסוף הלך ל־669, מתוך כוונה להגיע לגדודים כקצין".
מה עבר על נתנאל ב־7 באוקטובר ובימים שאחר כך, היכן בדיוק לחם ומה ראה – יוני אינו יודע, ומבין שגם לא ידע. "בשמחת תורה הוא היה ברחביה עם חברים. בבוקר הבינו שמשהו קורה והפעילו את הטלפונים. היה לו רכב והוא בא הביתה, לבש מדים, לקח את הנשק, ובמקום לנסוע לבה"ד 1 הוא נסע ל־669, שימצאו לו תפקיד. זה מאפיין אותו מאוד: כשהוא יודע שהוא רוצה לעשות משהו, הוא לא שואל אף אחד. הם התארגנו שם כמה חבר'ה מהיחידה, סדירים ומילואימניקים, ויצאו לשטח כחוליה מאולתרת. עסקו בחילוץ, בהצלה. אני יודע שהוא ראה מחזות קשים. היה בבארי, הגיע ביום השלישי גם לנובה, היה שותף לחיפושים במקומות שחשבו שאולי עוד מסתתרים בהם. לאחר שבועיים־שלושה מפקד 669 התקשר אליו ואמר: שמעתי שאתה עושה דברים טובים, אבל אתה צריך לחזור לבה"ד 1 ולסיים קורס קצינים".
לא יצא לך לדבר איתו על הימים הראשונים?
"לא. הוא חזר הביתה אחרי כשבועיים, ושמעתי אותו מספר למישהו שהיו הרבה מראות זוועה והרבה גופות. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר, לספר לי מה היה. נתנאל הסתכל עליי ואמר: 'אבא, תאמין לי, זה לא הזמן. יבוא הזמן ואספר'. במין נחישות שאומרת שעכשיו צריך להתכונן למלחמה".
הקרב האחרון של נתנאל אירע ימים ספורים לאחר תום ההפוגה של עסקת החטופים הראשונה. "הם נכנסו לצפון הרצועה, למקום שצה"ל כבר טיהר יחסית. להבנתי, הם לא נכנסו לשם בהיסטריה. הם לא ידעו, כמו שאנחנו יודעים היום, שבג'בליה אתה יכול להיות כמה וכמה פעמים, ובכל פעם לקלף עוד שכבות של טרור. לא ייאמן מה שקורה שם.
"בנר ראשון של חנוכה נתנאל יזם הדלקת נרות פלוגתית. יש לנו סרטון אחרון שלו, מברך על נרות חנוכה. למחרת ב־12 בצהריים הם יצאו לפעילות, ואחרי זמן קצר נתקלו במחבלים. מטען עוצמתי הפתיע אותם, היה הדף חזק, חיילים שם עפו. נתנאל לא היה בחוליה קדמית אלא באמצע. אחד החבר'ה נפצע באורח קשה. האינסטינקט של כולם היה להיצמד לקיר, לחזור למחסה, להגן על עצמם ואז להתחיל לירות כדי לנטרל את האויב. התגובה המיידית של נתנאל הייתה להמשיך קדימה, למשוך את החבר'ה שנפלו. הוא הגיע אל החייל שנפצע קשה והצליח לסחוב אותו אל מאחורי מחסה.
"מטען עוצמתי הפתיע אותם, חיילים שם עפו. נתנאל לא היה בחוליה קדמית אלא באמצע. אחד החבר'ה נפצע באורח קשה. האינסטינקט של כולם היה לחזור למחסה, אבל התגובה המיידית של נתנאל הייתה להמשיך קדימה, למשוך את החבר'ה שנפלו. הוא הספיק לתת הוראות לטיפול, ובאותו רגע חטף כדור בראש"
"נתנאל היה חובש קרבי, זה חלק מהמסלול של 669. הוא הספיק לתת הוראות לטיפול – ללחוץ פה, לעשות ככה. הפצוע, אריה טלר מביתר־עילית, בא לבקר אותנו מדי פעם. הוא ברוך השם כבר הולך, רץ". אבל הלוחם שהציל אותו נפגע בעצמו. "היה באותו רגע ירי לא ברור, ונתנאל חטף כדור בראש, מאחורה, מתחת לקסדה. הוא נפל מיד".
מי סיפר לך את פרטי ההיתקלות?
"מי שהיה צמוד אליו באירוע. יש כמה גרסאות, עוד לא סיימו את התחקיר הסופי על הירי. המפקדים חשבו בהתחלה שנתנאל נהרג מרסיס של המטען, אבל בהמשך התברר שיש גם פגיעה של כדור מאחור, בגזע המוח. הוא היה במוות מוחי מרגע הפציעה".
ליד הבור בפולין
ובינתיים בבית ברמות, ערב שבת חנוכה. "הכול היה מוכן שעתיים־שלוש מראש. הנרות, החנוכייה. היינו כנראה בהתלהבות של חנוכה. ואז טלי קיבלה טלפון: 'אתם ההורים של נתנאל? הוא פצוע קשה'. אז עוד חשבתי שהוא יהיה בסדר. הוא הרי בחור חזק. הגיעו אלינו נציגים של הצבא, לקחו אותנו לבילינסון. היינו איתו כל השבת, אבל הוא כבר לא היה איתנו. הוא נראה נושם, אבל למעשה היה מונשם. בתוך פחות מעשרים דקות מההיתקלות בעזה הוא היה על מסוק של 669, ושם כבר הנשימו אותו, אז הגוף שלו עוד היה חם והייתה תחושה שהוא פה. אבל הוא לא. ככה היינו כל השבת, וביום ראשון בבוקר קבעו את מותו. לפי מבטי הרופאים ולפי החמלה מסביב, אתה מבין עוד לפני הקביעה הרשמית ש…", הוא אומר והמילים נתקעות.
שזה לא הולך למקום טוב.
"מה גם שהנוירוכירורג אמר לנו בצורה ברורה: אפילו אם הוא יתעורר, זה לא יהיה נתנאל שאתם מכירים. אני זוכר את עצמי יושב שם עם ספר תהילים ביד, ולא מבין על מה אני אומר תהילים – שיישאר? שילך? בסופו של דבר אתה אומר לריבונו של עולם: קח את כל המילים שלי וכוון אותן למה שצריך, רק אתה יודע מה לעשות מהתפילות שלנו.
"אני זוכר את ההודעה של הרופא. ואני עוד עם ספר התהילים ביד, רואה כמו במחזה את נתנאל מעל המיטה, מחייך. הוא מסתכל עליי בחיוך של אהבה ואומר לי – אבא, יהיה טוב".
הדמעות זולגות בשקט על הלחיים. "בגיל 16, כשנתנאל התחיל להתנדב במד"א, הוא הזמין אותי שוב לשיחה ואמר לי: 'אבא, יש דבר שנקרא כרטיס אד"י'. אמרתי לו שאני מכיר. אמר, 'ביררתי את הסוגיה מבחינה הלכתית, נרשמתי, וראוי שגם אתה תירשם'. כשקבעו את מותו התחלנו לדבר על תרומת איברים. היה ברור לי שזה רצונו, אז חתמנו. שלושה אנשים קיבלו ממנו איברים. לב, ריאות וכבד".
יש משמעות מבחינתך לידיעה שהלב שלו ממשיך לפעום במקום אחר?
"כן, אם כי זה מוזר. הלב של הבן שלך נמצא אצל אדם שאתה לא מכיר. זו הרגשה אמביוולנטית. עוד לא נפגשנו עם מושתל הלב, אבל חייל שהיה עם נתנאל סיפר לי סיפור מטורף. הוא עמד בתחנת אוטובוס בעזריאלי יחד עם עוד הרבה חיילים, ופתאום ניגש אליו איש מבוגר, התחיל לדבר איתו, ובשלב מסוים משך את החולצה מכיוון הצווארון כלפי מטה ואמר – אתה רואה את הצלקת פה? זה ניתוח לב. דע לך שיש לי לב של בחור מ־669. החייל הזה היה עם נתנאל בקורס קצינים באותו הצוות, אותו החדר. מכל החיילים שם, האיש הזה ניגש דווקא אליו. היה לו צורך לספר לחייל על הלב שקיבל, והוא הגיע דווקא לחבר של נתנאל מבה"ד 1.
"את משפחתו של מושתל הכבד פגשנו. יום אחד עוד נפגוש את המושתלים עצמם, אבל זה קשה. מצד אחד, הלב חי. פועם. אבל הוא לא במקום הטבעי שלו, אלא אצל מישהו אחר. זה לא מסתדר".
במהלך ימי השבעה הם מצאו, כמעט במקרה, מחברת שנתנאל השתמש בה כיומן. עד הכניסה לעזה הוא כתב בעיקר "הגיגים ומחשבות", אומר אביו, אבל משם והלאה "זה ממש יומן שמתאר מה הם עושים. מחכים לפקודה, יש מבצע פה, מבצע שם. זאת הייתה בשבילנו הפתעה גמורה, לא ידענו שהוא כותב בכלל. באמצע השבעה טלי נכנסה לחדר שלו. הרגישה שהיא צריכה משהו ממנו. ואז היא שלפה איזו מחברת ישנה שלה שהייתה שם. כשנתנאל היה בן 16 הוא ביקש ממנה מחברת עבור המסע לפולין, וזה מה שהיא נתנה לו".
הדברים שכתב נתנאל מתחילים במסע ההוא. "הוא מתאר את עצמו עומד ביער הילדים בפולין, שנרצחו בו אלפי ילדים", מספר יוני ומקריא מתוך המחברת את דברי בנו: "אמרתי לעצמי שם שכשאביא ילדים לעולם, אכוון אל הילדים ההם ואנקום את נקמתם. אביא יותר ילדים משתכננתי, בלי נדר. נשארתי אחרון ליד הבור, ואז מישהו נגע לי בכתף ואמר, בוא נתי, זזים. זה היה בנצי, היועץ החינוכי של ישיבת שעלבים. אמרתי לו – בנצי, בתור אבא לילדים, מה זה ילד? הוא חשב כמה שניות וענה לי, ילד זה הכול בשביל ההורים שלו. המחשבות, הטרדות, השמחה, הכול. שאלתי אם החייל שרצח את הילדים לא ידע את זה. הוא ענה שהחייל ידע, וזו בדיוק הבעיה. ליד הבור חשבתי על בנימין אחי הקטן, חשבתי על החניכים שלי, שהם גם ילדים. הנסיעה חזור הייתה הנסיעה הכי שקטה שהייתה לנו".
"בגיל 16, כשנתנאל התחיל להתנדב במד"א, הוא הזמין אותי שוב לשיחה ואמר לי: 'אבא, יש דבר שנקרא כרטיס אד"י. ביררתי את הסוגיה מבחינה הלכתית, נרשמתי, וראוי שגם אתה תירשם'. כשקבעו את מותו היה ברור לי שזה רצונו, אז חתמנו. שלושה אנשים קיבלו ממנו איברים"
יוני חוזר לספר מה הרגיש כשקרא את הדברים: "הבנתי כמה הוא מחובר למה שהוא חווה, למה שמלמדים אותו. ראש הישיבה במעלה־אפרים אמר לי שנתנאל לא היה נכנס לכל השיעורים, אבל כשבא, הוא היה שם ב־120 אחוז. הוא הספיק לעשות כל כך הרבה דברים בו זמנית. עשה בחינות בגרות, כי זה חשוב וכי אמא רוצה, אבל היו לו גם תוכניות משלו. הוא נסע לבקר את הילדים של זיכרון מנחם בכל מקום. הלך אחרי הלב שלו, ידע מה הוא רוצה, וידע תמיד להעריך את מה שקיבל. עלתה לנו מהיומן תמונה של אופי שהעמיקה את ההיכרות שלנו איתו. כי בסופו של דבר, הוא היה ילד. כשהיינו שואלים אותו מה קורה, תמיד 'הכול סבבה'".
גם בשירות הצבאי העלה נתנאל על הכתב הרהורים ומחשבות. "הוא סיפר למשל על האינטנסיביות של הטירונות, שהיא טובה לו. כי כל החיים הוא חיפש למלא כל רגע. 'המטרה היא שלא יהיו רגעים שבהם אני לא פועל ומתקדם'".
כאילו הוא יודע שהזמן שלו קצר.
"חשבתי על זה הרבה. כאילו בתת־מודע שלו, נתנאל ידע שהוא צריך להספיק. היה מגיע הביתה ביום שישי, ומיד כשנכנס – ניגש לכיור ורוחץ את כל הכלים. כל הזמן בשיחות טלפון פה בגינה, עד המדיטציה הזאת של לפני שבת. היה לו קצב משלו לחיים, וכל רגע היה מאה אחוז. אני לא זוכר אותו יושב ורואה סרטונים בטלפון, או סתם בוהה. תמיד היה עסוק. לפני החופש הגדול תמיד היה משרטט לעצמו לוח עם תוכנית לכל יום. הוא העלה את הסטנדרט של הבית, הפעיל אותנו.
"ככה הוא התנהל כל הזמן, כל רגע נוצל. לפעמים זה היה קצת מוגזם. אחד החברים סיפר לי שהם היו יחד בתורנות מטבח בבה"ד 1, תקתקו שם הכול, וכשסוף־סוף סיימו נתנאל אמר שבמרזבים מתחת לכיור יש הרבה טינופת. אותו בחור אמר לו – 'השתגעת? עבדנו מספיק'. אבל נתנאל אמר שאם הם ינקו את זה עכשיו, למי שיבואו אחריהם יהיה קל יותר".
טבעת בלי חתן
בין הדפים שכתב הבן הם גילו גם מכתב שמופנה לרמטכ"ל דאז אביב כוכבי. "נתנאל כותב לו שלא ייתכן שמחנכים את החובשים לתת בכל מקרה עדיפות לפציעה קשה על פני פציעה חמורה פחות, גם אם הפצוע קשה הוא מחבל והפצוע השני הוא לוחם. נתנאל מגדיר את זה כמוסר מעוות. אנחנו לא יודעים אם הוא באמת שלח את המכתב לכוכבי, או רק התכוון לשלוח", הוא אומר ומציג צילום של הדף.
"יש פה גם דף שהוא טיוטת הכנה לפגישה עם מפקד 669. נתנאל התכוון למתוח ביקורת במהלך השיחה על נושא מסוים ביחידה, מהפן הדתי. בהכנה שלו הוא כותב לעצמו כמה הוא מכבד את המפקד, ואיך הוא מתכוון תחילה להסביר את הערכים שלו ולספר עד כמה הוא אוהב את היחידה, ואז להעלות את הביקורת. הוא גם מתאר איך יסיים את השיחה. הבנתי כמה הוא ישר עם עצמו. שיחה כזאת לא באה לו באופן טבעי, אז הוא כותב. סוג של דמיון מודרך לקראת הפגישה. אבל כשהוא מאמין במשהו, הוא פשוט לא יכול לעבור על זה הלאה.
"החברים סיפרו על שיחות מלאות משמעות שהיו להם איתו. חבר צוות מ־669, שיצא לקורס קצינים אחרי שנתנאל נהרג, התקשר אלינו לספר שחניכי הקורס התבקשו לבחור דמות מופת, והיה לו ברור במי הוא בוחר. הוא הזמין אותנו לבוא לשמוע, ובאנו. החבר הזה אמר שם שנתי בשבילו הוא אדם שידע להסתכל רחוק ומעבר לאופק, ובו זמנית להיות עם רגליים יציבות על הקרקע. הבנתי שזה מה שהוא שידר לכולם כל הזמן – במבט שלו, ביושר שלו, בחוסר הפוזה. החבר'ה מקורס קצינים סיפרו לי שכשמגיעים לשם חניכים מיחידות מובחרות, אתה מיד רואה את זה עליהם – אבל על נתנאל לא ראו. סיפרו גם שהיה להם בבה"ד 1 תרגיל מלחמה בלי שום ידע מוקדם, ובאופן טבעי כולם הסתכלו עליו. היו פה בשבעה רבים־רבים שאמרו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. כי כשהוא היה איתך, זה היה עם כל הלב".
נתנאל השאיר אחריו כאמור ארוסה, הלל סיזל. "היא והמשפחה שלה אנשים מדהימים שתומכים בנו מאוד", מספר אביו. "אנחנו אוהבים אותה מאז יותר ויותר, בחורה טובה כל כך. ביציאה הראשונה מעזה נתנאל התחיל לקדם את כל ענייני החתונה. ממש לפני שנכנס לשם שוב, הוא ביקש מטלי שתקנה בשבילו טבעת, כי הוא לא יספיק בעצמו. טלי הלכה ביום שלישי באותו שבוע לחנות, אבל היה מבחר גדול והיא לא ידעה מה לקנות. ביום שישי היא הלכה שוב, והמוכר אמר שאפשר להחליף אם זה לא ימצא חן, והיא השתכנעה וקנתה. זה קרה ב־11 בבוקר, ואז טלי הלכה לכותל. ככה שב־12 וארבע דקות, השעה שנתנאל נפל בה, היא עמדה שם והתפללה. היא זוכרת שהרימה את הראש וראתה שתי יונים שחורות. זה היה בעיניה מחזה קצת מוזר, כי היא אף פעם לא ראתה שם יונים כאלה – הן תמיד אפורות או לבנות. והיא נזכרה שזה חג וצריך לומר הלל. אמרה הלל בשמחה, כשהטבעת אצלה בכיס.
בין הדפים שכתב הבן הם גילו מכתב שמופנה לרמטכ"ל דאז, אביב כוכבי. "נתנאל כותב לו שלא ייתכן שמחנכים את החובשים לתת בכל מקרה עדיפות לפציעה קשה על פני פציעה חמורה פחות, גם אם הפצוע קשה הוא מחבל והפצוע השני הוא לוחם. נתנאל מגדיר את זה כמוסר מעוות. אנחנו לא יודעים אם הוא שלח את המכתב לכוכבי, או רק התכוון לשלוח"
"ביום ראשון בבוקר, אחרי שקבעו את מותו, שאלנו את ההורים של הלל מה לעשות בטבעת. הם מכירים את הבת שלהם, שיחליטו אם זה ינחם או יכאיב. ההורים אמרו שהם חושבים שטוב שהיא תקבל את הטבעת. אז טלי נתנה לה אותה. והלל מסתכלת על הטבעת, פותחת את הוואטסאפ, מדפדפת בתמונות ומראה לטלי ששבוע או שבועיים לפני כן היא שמרה צילום של טבעת שהיא אהבה מאוד. וזו הייתה בדיוק אותה טבעת. קורים כל מיני דברים כאלה".
לקראת חנוכה השנה הם מצאו את עצמם מתעסקים בלוגיסטיקה של ארגונים והזמנת קייטרינג, "כמו שעושים לקראת חתונה ושבע ברכות, אבל אצלנו זה היה לאזכרה. זה ממש הוריד אותנו. חזרנו קצת אחורה".
מה נתנאל תכנן לעשות כשיהיה גדול?
"יש פתק שבו הוא מתאר את עצמו בגיל מאה: סבא לנכדים ונינים מאושרים, שמח שעשה רושם בעולם. נתנאל היה מודע מאוד לעצמו. כתב 'לא לפחד להראות חולשות. עדיף להראות חולשה ולשפר אותה, מלהסתיר אותה ואז תתגלה ותתפרש בצורה לא נכונה'. מצאתי אצלו הרבה אמירות שמחזקות אותנו. הוא כתב: 'מפקד חייב להיות מונע ממניעים פנימיים ערכיים. כשהמניע אמיתי ונכון, היכולת תגיע'. ראיתי את זה ונזכרתי שטיילנו יחד ביער עמינדב, באחד המקטעים של שביל ישראל. היה חשוב לנתנאל לעשות את כל שביל ישראל לפני הגיוס, כדי להתחבר לארץ, ובמקטע הזה הוא הזמין אותי להצטרף אליו. הגענו לבריכת עמינדב, אני התחלתי לשחות במים הלוך ושוב, והוא ישב בחוץ. אמרתי לו – 'ביחידה תצטרך לדעת לשחות מצוין, ואתה ירושלמי, שחיין בינוני. עכשיו זה הזמן, בוא תשחה איתי'. הוא הסתכל עליי במבט נחוש ואמר – 'אבא, כשאהיה שם, אני אלמד'. כשקראתי את המשפט שכתב, על היכולת שמגיעה כשהמניע נכון, התברר לי שלא קלטתי בעבר איפה הראש שלו נמצא. כשהוא יהיה שם, הוא יהיה כל כך נוכח, שהיכולת תגיע.
"אנחנו אומרים תודה על שיש לנו ממנו דברים כתובים. על המקרר יש משפט שהוא כתב לעצמו: 'החיים הם לא דבר מובן מאליו. על כל יום שקיבלת צריך לומר תודה. היום קיבלת חיים, צריך לעשות טוב. להפיץ טוב'. מצד אחד זו עוצמה גדולה של ניצול זמן, ומצד שני אנחנו כהורים מרגישים את ההפסד הגדול של העוצמה הזאת. פתאום זה נגדע. הוא הספיק ב־22 שנה משהו גדול שהרבה לא מספיקים, אבל זה לא מנחם. מפקד היחידה אמר לנו שהוא בנה עליו לפיקוד ביחידה. וזו התחושה של כולם. כולנו בנינו עליו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
