כשהווייז שלי מתברבר מעט ביישוב שתולה, אוריאל כץ מגיע לכוון אותי לבית משפחתו. הילד החמוד, שבעבר היה מתהלך ברחבי היישוב באופן חופשי, מסתובב כעת רק בקרבת הבית, וגם את זה הוא לא עושה בלי להצטייד במכשיר קשר.
אין היום כמעט ילדים במושב שתולה, על גדר הגבול בגליל המערבי. אחרי שבעה באוקטובר הוא התרוקן מרוב תושביו, ורבים מהם טרם חזרו. אבל משפחת כץ, שנחתה בארץ לפני שלושה שבועות, החליטה שתמו הנדודים. בקיץ 23' עזבה המשפחה את היישוב הצפוני ויצאה לטיול במזרח הרחוק, מתוך כוונה לשוב ארצה אחרי שבעה חודשים. בינתיים פרצה מלחמה, היישוב ספג פגיעות ופונה, ובאין בית לחזור אליו הטיול שלהם התארך לחוויה של יותר משנה וחצי. בתקופה הזאת הם הספיקו להפעיל "בתים יהודיים" במזרח, לשמש כתובת למטיילים אבודים שחיפשו מרגוע מהמלחמה, ולתת חיבוק לכל מי שחיפש אווירה יהודית וישראלית. בין לבין הספיקו גם לטייל ולהגשים חלומות אישיים ומשפחתיים.
האם, הדר, מקבלת את פניי בחיוך ומציעה לי להתכבד מארוחת הבוקר שהכינה לילדים. השעה תשע וחצי, אבל שלושה מארבעת הילדים נמצאים בבית: רק בפתיחתה של שנת הלימודים הבאה הם ישתלבו במסגרות חינוך חדשות. הביצים לחביתות הגיעו מהלול המקומי בשתולה, הלחם והפיתות נקנו באחת הגיחות לכיוון נהריה ושלומי. במושב אין מכולת גם בימים כתיקונם, וכעת, במצב מלחמה, ליקוט המצרכים הפך מסובך אף יותר.
הדר בת 36, במקור מאריאל, דן בן 35, גדל באפרת. הם הכירו כשהיא עשתה שירות לאומי באופקים והוא היה שם בשל"פ. אחרי נישואיהם גרו תקופה קצרה בשומרון, ובהמשך החליטו להירתם למשימה הלאומית של יישוב הגליל. כך הגיעו לשתולה, והתאהבו במושב. כאן נולדו ארבעת ילדיהם – אוריאל שבקרוב יחגוג בר מצווה, מטר בת ה־11, דביר בן ה־9 ואשירה בת ה־6.
הדר, הידרותרפיסטית במקצועה, מיקמה בבית את העסק שלה, שכולל טיפולי הידרותרפיה, טיפולים רגשיים לילדים וטיפולי וואטסו. בקומה התחתונה בביתם יש בריכה שמשמשת לטיפולים וללימודי שחייה, כולל שחיית תינוקות. דן מספר שהוא "מלווה להגשמה", ורגע לפני שאחשוד בו בעודף רוחניות, הוא מוסיף שבהשכלתו הוא מהנדס תעשייה וניהול, בוגר הטכניון. אביו הוא פרופ' יוסי כץ, חתן פרס ישראל בתחום חקר הגאוגרפיה, כך שהאקדמיה הייתה עבורו תחנה מתבקשת בחיים.
מה זה אומר, מלווה להגשמה?
"אני עוזר לאנשים להגשים את החלומות שלהם, גם מתוך עבודה פנימית וגם באמצעות תרגילים פרקטיים. זו יכולה להיות הגשמה לכיוון של התפתחות אישית, הצלחה עסקית, זוגיות ועוד. תמיד רציתי לעבוד עם אנשים, והתואר בתעשייה וניהול היה כלי לצורך המטרה הזאת. הדר עוזרת לאנשים באמצעות מים, היא מביאה אור לעולם בצורה הזאת, ואני גיליתי שאני רוצה לעזור לאנשים להביא את עצמם לידי ביטוי. עם השנים אני מבין שהעבודה הפנימית היא שמונים אחוז, אולי אפילו תשעים אחוז מזה, ורק עשרה־עשרים אחוז הם כלים טכניים".
לפני שנשמע על הגשמת החלום שלך – מה החלום של רוב האנשים?
"הרבה פעמים אומרים לי 'החלום שלי הוא שיהיה לי טוב'. מדברים על להיות שמח, להיות מאושר. כשאני שומע ממישהו את התשובה הזאת, אני יודע שאף אחד לא שאל אותו מעולם מה החלום שלו. לא חונכנו על זה, בפרט במגזר הדתי־לאומי, שבו החלומות מתייחסים לאידאלים.
דן: "הישראלים שנשארו בפולגה היו אלה שהמשפחות אמרו להם 'אל תחזרו, לא בטוח לחזור', או שפשוט לא היו מסוגלים לחזור בגלל טראומה. הצטופפנו שלושים־ארבעים איש בחדרון אחד כדי להתפלל, ובאמצע גם הייתה הפסקת חשמל. אבל הייתה תחושת אחדות מטורפת"
"יש גם הרבה אמירות בסגנון 'החלום הוא שיהיה לי בית', 'שיהיה לי כסף' – דברים שהם למעשה אמצעים כדי שאוכל להגשים את עצמי. אז אני מחפש תשובות לשאלות אחרות: איפה אתה בא לידי ביטוי? מה מעיף לך את הראש? מה ממלא אותך תשוקה ומוטיבציה? ואז מגיעות תשובות כמו – טיפול, אמנות, יצירה, לעזור לאחרים. אנשים רוצים לשנות את העולם. אלה דברים שמתחילים לגעת בעומק של החלומות".
כשהסטיגמות נעלמות
כשהדר עורכת לי סיור בבית ובצימר שהקימו מעליו, היא לא יורדת למקום שהיה בעבר הטריטוריה שלה – הבריכה. "הנפש שלי עוד לא מסוגלת לזה", היא מסבירה. דן לוקח אותי לראות את הבריכה הריקה ממים. המקום ששקק חיים ופעילות עומד שומם, וגם אי אפשר כעת להפעיל אותו, כי המכונות שחיטאו את המים שבקו חיים. בית משפחת כץ לא ספג אומנם פגיעה ישירה, אולם מעצם היותו ריק במשך תקופה כה ארוכה, הגיעו אליו מבקרים חדשים – חולדות, עובש ורטיבות. כדי שהבית יהיה ראוי למגורים, הוא עבר מקצה שיפוצים עוד לפני שהכצים חזרו אליו.
הטיול הגדול היה יוזמה של הדר. "הרגשתי שבתוך מירוץ החיים שכולל החזקת עסק מצליח, אני לא מספיקה להיות עם הילדים שלי. ראיתי שהם מתבגרים בעוד שנייה, ואני לא נהניתי מהם". היא החליטה שצריך לעשות את זה רגע לפני שהילדים יתחילו מסגרות חדשות – חטיבת ביניים וכיתה א'.
כשסיפרו שהם מתכננים לצאת לטיול של שבעה חודשים, שתי שאלות עלו שוב ושוב – איך מממנים חוויה כזאת, ומה יהיה על הלימודים של הילדים. הדר: "על השאלה השנייה אנשים בדרך כלל גם ענו לעצמם. הם הבינו שהילדים ילמדו מהטיסות, מהחוויות, מהמפגש עם אחרים. ולגבי הכסף – בגדול עבדנו קשה, הצימר שלנו עזר, דן המשיך לעבוד מרחוק גם כשנסענו, והשכרנו את הבית ליולי־אוגוסט. הבנו שכל זה יחזיק אותנו לתקופה הראשונה, לא ידענו מה יהיה אחר כך, אבל החלטנו שאנחנו חיים על תקציב מוגדר היטב ולא גבוה. הטיסות למזרח יקרות אומנם, אבל המחיה זולה, ולא חיפשנו אטרקציות או מסעדות.
"הרבה אנשים היו בשוק כששמעו מאיתנו על התוכנית. אף אחד בסביבה הקרובה שלנו לא עשה דבר דומה. אבל ההרגשה שלי הייתה שכולם היו רוצים לצאת למסע כזה, אלא שהמציאות לא מאפשרת להם. יש כאלה שאומרים 'אולי בפנסיה', אבל אנחנו לא חיים את מה שנעשה בפנסיה, אנחנו חיים את העכשיו. נראה לי שדווקא היום, בעקבות המלחמה, יש לאנשים מוטיבציה גדולה יותר להגשים את עצמם".
דן: "אני חושב שהכותרת של המסע הייתה 'הקשבה ללב'. לאורך כל החיים אנחנו עובדים על האינטואיציה הפנימית שלנו. מרגע העלאת הרעיון ולאורך כל המסע פגשתי בתוכי קונפליקט פנימי גדול בין עצם היותנו יהודים יראי שמיים, ציונים שמחוברים לארץ ישראל, ובין מסע שהוא משפחתי נטו, התכנסות לתוך עצמנו כדי לאסוף כוחות. לא ידענו שבתוך שבעה שבועות ניקח על עצמנו שליחות לטובת עם ישראל, אבל ההקשבה ללב הובילה אותנו לאן שצריך".
לילדים הם סיפרו רק חמישה שבועות לפני הטיסה. פרסו את מפת העולם, הראו היכן הם נמצאים כעת, ולאן יטוסו. "הם התלהבו בטירוף, אבל לא נראה לי שהם באמת הבינו מה זה אומר", מספרת הדר.
ב־30 ביוני 23', מיד אחרי מסיבות הסיום של שנת הלימודים, הם יצאו היישר לשדה התעופה. היעד הראשון במסע היה סרילנקה. כשנחתו שם התברר להם שהמזוודה שבה האוכל והכלים לא הגיעה, אבל הם החליטו לשחרר ולהסתדר, ליהנות מהדירה המרווחת ששכרו, מהאי היפהפה, מהשמש ומהים.
הימים ימי המאבק סביב הרפורמה המשפטית, והאווירה הכבדה ששררה בארץ הגיעה עד לישראלים בסרילנקה. כשתשעה באב התקרב, הכצים החליטו לפתוח את דירתם לכל מי שירצה להשתתף בסעודה שלפני הצום ובקריאת מגילת איכה. הדר: "אמרנו – הבית גדול, נזמין אנשים ליצור שיח. כשאתה פוגש ישראלי בחו"ל, הסטיגמות וכל המטען שאתה סוחב בארץ לא נמצאים שם. אתה פשוט פוגש בן־אדם".
כ־25 משתתפים הגיעו למפגש ופתחו את הלב. באותו ערב קיבל המסע שלהם תפנית. "מישהי מהנוכחות אמרה שמה שאנחנו עושים קיים גם בהודו. זה נקרא 'לב יהודי', ובדיוק מחפשים שליחים. לא ידענו במה מדובר, ידענו רק שיש בתי חב"ד. היא נתנה לנו טלפון של עמותת 'תורה מציון' שמפעילה את המיזם, דן התקשר אליהם, ואחרי זמן קצר היה לנו ריאיון זום איתם. אני אישית לא ששתי שניקח על עצמנו תפקיד, הרי נסעתי למזרח כדי לצאת מהמסגרת. אבל דן רצה, וגם הילדים רצו והתלהבו. ואז הודיעו לנו: 'התקבלתם, אתם מתחילים את השליחות'".
הדר: "יש תחושה של חזרה הביתה, אנחנו מכירים כל פינה בבית הזה, אבל שום דבר הוא לא מה שהיה. הילדים בקושי יוצאים החוצה, יש כאן צבא, הייתה כאן מלחמה, ירו כאן. זה לא קל. גם השקט הנוכחי, אני לא יודעת באמת מה הוא אומר. יש משבר אמון גדול מאוד, אבל בעיניי זה משבר שהמטרה שלו היא לחזק את האמונה"
מה המשימה הזאת כוללת?
"להיות בית למטיילים, עוגן יהודי. עושים את זה בסדנאות, בארוחות, בפעילויות ובעצם היותנו".
בהתאם לעונות השנה הם נסעו תחילה לדרום הודו, לעיירה האמפי. רגע לפני שיגיעו לשם הם הקדישו כמה ימים לטיול והתכנסות משפחתית, ובשבעה באוקטובר היו בעיר מנאלי. "פתאום ישראלית ניגשה אלינו בריצה ואמרה: יש מלחמה בדרום", מספר דן. "היינו בטוחים שהיא מגזימה, אבל לא היה לנו את מי לשאול. רק אחרי כמה ימים התברר לנו שהיא לא הגזימה".
את השבת הבאה הם עשו בפולגה. רק ישראלים מעטים שהו שם, הן בגלל מזג האוויר המתקרר והן בגלל האירועים בארץ. דן: "מי שקיבל צו, עזב מיד. הישראלים שנשארו שם היו אלה שהמשפחות אמרו להם 'אל תחזרו, לא בטוח לחזור', או אנשים שפשוט לא היו מסוגלים לחזור בגלל טראומה מאירועים קודמים. מצאנו שם אוסף של אנשים אבודים, מפוחדים, לא יודעים מה לעשות, דואגים, כל אחד חושש למשפחה ולחברים בארץ. הזמנו אותם לשבת של חיבוק. שליח חב"ד הביא סידורים, והצטופפנו שלושים־ארבעים איש בחדרון אחד כדי להתפלל, ובאמצע גם הייתה הפסקת חשמל. אבל הייתה תחושת אחדות מטורפת. וכך השבת הראשונה שלנו בשליחות הייתה עוד לפני שהתחלנו רשמית את התפקיד".
הנסיעה להאמפי ארכה 55 שעות. "הגענו והתחלנו לחשוב איך מקימים במקום הזה בית אמיתי. תוך כדי כך ניסינו להבין מה קורה בארץ, ולהתאים את מה שאנחנו עושים שם למצב כאן. חלק מהישראלים שפגשנו בהודו סבלו מפוסט־טראומה. כל רעש גרם להם לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש".
מי שסייעה להם לפתוח את הבית היהודי בהאמפי הייתה בר, מטיילת ישראלית שפגשו בפולגה ("היא הייתה ממש המלאך שלנו"). מלבדה חברו אליהם בני זוג הודים, שעזרו בתפעול הבית ובטיפול בילדים. דן: "זה היה בית במובן הפיזי והנפשי. להאמפי אנשים נוסעים ב'סליפר', אוטובוס לילה שמגיע בחמש בבוקר. בשעה הזאת אין להם לאן ללכת, וכולם ידעו לבוא אלינו. היינו מחכים להם בבוקר, הדר הכינה עוגיות ותה, ומשם הלב כבר נפתח. חלק ישנו על מזרנים עד שהיום יתחיל ויוכלו לצאת לטייל, אחרים באו איתי לראות את הזריחה. נוצרו שיחות עומק מטורפות, כי אנשים היו צריכים מישהו שיהיה שם איתם".
עם הזמן הגיעו גלים חדשים של מטיילים ישראלים, בהם תושבים מהעוטף ומגבול הצפון. הדר: "היו שם חבר'ה שהמחבלים דפקו להם על הבית. היו חבר'ה מהנובה. אנחנו ממש עשינו איתם מסע, נתנו להם חיבוק גדול ומרחב. ישבנו שם איתם והקשבנו".
פרטיות בתוך קובייה
באפריל הם נסעו לצפון הודו, לתפעל בית בדרמסאלה, ושם הם עשו את פסח ואת ימי התקומה. "זה היה אחרי שחרור המגויסים מסבב א' של המילואים, והגיעו הרבה לוחמים. הדור הזה, שחטף מכל הכיוונים, הביא את הלב המדמם שלו לבית. בכינו איתם וחיבקנו אותם. הם יצאו מהארץ כדי לחזור לנשום, במובן הכי פשוט. עשינו ריטריטים, מעגלי גברים, תוכניות לחיילים משוחררים, כל מה שאפשר. ואוכל של בית".
יצאתם למסע כדי להיות עם הילדים, לדאוג למשפחתיות, ובסוף קרה בדיוק ההפך.
דן: "זו המשפחה שלנו, זו המהות שלנו. הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד, לא יכולים להמשיך לטייל כשיש מלחמה בארץ ובזמן שבני משפחה, חברים, כולם מגויסים. לא ייתכן שכל המדינה שלנו בתוך הדבר הגדול הזה, ואנחנו פשוט נטייל לנו. השליחות נתנה לנו הרגשה שאנחנו חלק ממה שקורה בארץ.
"הרבה פעמים הייתה לנו תחושה של 'אנחנו מושגחים'. ואז השאלה היא – במה זכינו? ומה אני עושה במתנה שקיבלתי? אם המשפחה שלנו בריאה, ולא חווינו מלחמה, והילדים לא נכנסו למקלטים ולא שמעו אזעקות – אז אוקיי, יש לנו אפשרות להכיל כל כך הרבה אנשים שזקוקים לזה".
הדר: "כשמגיע בחור עצוב וכואב, שבור כולו ממה שראה וחווה, והוא יושב ליד אחד הילדים שלנו ומנגן בגיטרה, או משחק איתו שחמט – משהו בו נפתח. אפשר משם להגיע הרבה יותר לנפש שלו, לחבק אותו ולתת לו תחושה של בית. את התחושה הזאת הילדים נתנו, לא אנחנו. הם פיתחו רגישות חברתית גבוהה, למדו לשים לב לסביבה ולכל אדם שמגיע"
והילדים – איך הם הגיבו כשבמקום מסע רגוע עם ההורים, הם מצאו עצמם בתפקיד שליחים?
הדר: "הילדים שלנו חזקים, יש בהם עוצמות מטורפות, והם היו שם בשביל המטיילים. כשמגיע בחור עצוב וכואב, שבור כולו ממה שראה וחווה, והוא יושב ליד אחד הילדים שלנו ומנגן בגיטרה, או משחק איתו שחמט – משהו בו נפתח. אפשר משם להגיע הרבה יותר לנפש שלו, לחבק אותו ולתת לו תחושה של בית. את התחושה הזאת הילדים נתנו, לא אנחנו. היו אנשים שחטפו פתאום התקף חרדה – והילדים ראו וחוו את זה. הם פיתחו רגישות חברתית גבוהה, למדו לשים לב לסביבה ולאדם שמגיע. כל מי שבא, הם קיבלו את פניו".
את חומרי הלימוד השלימו הילדים תחילה בעזרת חוברות שהביאו מהארץ, אחר כך באמצעות האינטרנט. היו גם מטיילים שישבו ולמדו איתם, כל אחד לפי הכשרתו – אחד לימד לוח הכפל, אחר אמנות וכן הלאה. מהמקומיים הם למדו מיומנויות כמו דיג ושימוש בכספים.
מצליחים לשמור על שגרת חינוך בתוך מציאות כזאת?
דן: "זה בהחלט היה מאתגר, בעיקר מההיבט של חוסר השגרה. כל ילד צריך גבולות ומסגרת, וקשה מאוד לעשות את זה בבית שיש בו דינמיות ותנועה מחמש בבוקר עד שעות הלילה המאוחרות. מה שעזר לנו זה השילוב בין משפחה וחוץ. היו גבולות ברורים שאומרים שיש לנו מקום משלנו, יש חדר לילדים ויש מקום פרטי לכל אחד. גם אם התגוררנו בקובייה קטנה, לכל אחד היה המקום שלו. כשחזרנו ארצה, זה היה בין השאר משום שהילדים שידרו לנו שהם רוצים חברים בני גילם, אחרי שהיו איתנו תקופה ארוכה".
לא מעט משפחות ישראליות יוצאות לטיולים ארוכים בעולם, אולם קשה למצוא משפחות דתיות שעושות את זה. האתגרים לא פשוטים – מזון כשר, עירוב בשבת ועוד. הכצים מספרים כי התזונה שלהם לאורך המסע התבססה ברובה המוחלט על אורז, קטניות, ירקות, פירות ודגים כשרים. "מי שעזר לנו באתגר הכשרות הוא הרב אורן דובדבני, מומחה לכשרות עולמית. יכולנו לשלוח אליו שאלות והוא תמיד ענה", מספר דן. "ככה הצלחנו למצוא מה שהיינו צריכים, ממוצרי בסיס כשרים ועד ארטיק כשר. קשה לדמיין כמה הילדים היו באורות מזה".
הדר: "היו רגעים מאתגרים של רעב, במיוחד בסרילנקה. אין שם לחם כשר ולא היה תנור, אז היינו צריכים להכין במחבת פיתות לשישה אנשים. אם רוצים לנסוע, יום קודם לכן מכינים לביבות או תפוחי אדמה וביצים קשות, שיהיה מה לאכול בדרך. הילדים אמרו לי 'אבל עכשיו לא פסח'. בהודו יש אזורים של אוכלוסייה צמחונית, ואז קל יותר.
"היה חשוב לנו לתת למטיילים את הטעמים של הבית. לפעמים אוריאל היה הולך בבוקר עם ההודים להשגיח על החליבה, והיינו מייצרים בעצמנו גבינת פניר, שדומה לגבינה צהובה, ומשתמשים בה כדי להכין פיצות".
דן: "הילדים למדו הרבה על הלכות כשרות ועל קיום מצוות מתוך התמודדות. זה לא כמו בארץ, שיש לי מחם ופלטה. הרבה ארוחות שבת נאכלו קרות, והיו גם ארוחות של קורנפלקס בחלב, עד שהגיעו מתנדבות מהארץ והביאו איתן פלטות מתקפלות.
"אני חושב שהחיבור למצוות וחיבוב המצוות התחזקו מאוד אצל הילדים. גם בגלל הדברים שעשינו בפועל, וגם כי למדנו יחד פרשת שבוע, וזה היה שונה מהלימוד בגן. כשסיפרתי לילדים הקטנים את הפרשה, זה היה חדש עבורם. הם ביקשו שלא אפסיק".
סליחה אם זו שאלה חטטנית: מה עושים לגבי טבילה במקווה?
הדר: "אלו היו הרגעים המיוחדים בטיול. בחלק מהמקומות היה מקווה בבית חב"ד, וזה כמובן פתרון מעולה. כשלא היה – הלכתי לים, לנהר או לנחל. הבדיחה שלנו הייתה שאנחנו צריכים כנראה לקדש את כל הנהרות והנחלים שאנחנו פוגשים בדרך. אבל תמיד הסתדרנו".
איך מסע אינטנסיבי כזה משפיע על הזוגיות?
דן: "אתה נמצא עם הילדים 24 שעות ביממה, ולכן אתה מבין שאם לא תיצור סדר עדיפויות ולא תמצא את המקום והזמן לזוגיות – תחזור הביתה אחרי חודש. גם בארץ, לפני שנסענו, היה לנו 'זמן זוגי' קבוע בכל שבוע. הטלפון בצד, וזה רק אנחנו. היה לנו חשוב לשמר את זה בטיול, אחרת אתה נבלע לתוך המשימות השוטפות. זה עוגן שהוא חובה.
"אני חושב שבמהלך המסע הזה, התקשורת בינינו עלתה קומה. אני מלווה חתנים לקראת חתונה, ואני תמיד אומר להם שיש שלושה דברים חשובים בזוגיות – תקשורת, תקשורת ותקשורת. למדנו בטיול הזה להגיד מה מפריע לנו, מה מתאים לי ומה לא מתאים לי עכשיו. חשוב להגיד את הדברים ולא לשמור בבטן, כי אז זה מתנפח".
דן: "הילדים למדו הרבה על הלכות כשרות ועל קיום מצוות מתוך התמודדות. זה לא כמו בארץ, שיש לי מחם ופלטה. הרבה ארוחות שבת נאכלו קרות, והיו גם ארוחות של קורנפלקס בחלב, עד שהגיעו מתנדבות מהארץ והביאו איתן פלטות מתקפלות. אני חושב שהחיבור למצוות וחיבוב המצוות התחזקו מאוד אצל הילדים"
עד שמגיע לפיצוץ?
"לא, אצלנו זו התכנסות פנימה, אבל לומדים לדבר על זה אחר כך. אנחנו גם מבינים שאם הילדים נמצאים רק איתנו, כשאנחנו לבד עם הילדים, אנחנו הדמויות שהם רואים כל הזמן. אם אנחנו נהיה בפיצוץ, זה מה שהם יראו".
לנדוד כדי לחזור
ובינתיים בשתולה, חיי היומיום כפי שהכירו אותם פסקו מלהתקיים. ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה פגע טיל ראשון בבית במושב – בית של חברים טובים של הכצים. בהמשך התחיל ירי נ"ט, והמושב פונה. דן והדר ניסו בתחילה לא לשתף את הילדים בנעשה בארץ, אך לבסוף הבינו שבין כה וכה הם ייחשפו לאירועים הללו דרך האורחים הישראלים, והעדיפו לתווך להם את המצב בצורה מבוקרת.
הבית שלהם בשתולה היה מושכר עד 6 באוקטובר, כך שלבני הזוג לא נותר אלא לבקש משכנים לנתק את החשמל והמים ולאטום היטב את הבית. זה לא היה פשוט, מכיוון שעד שהבינו את חומרת המצב, כבר לא היו תושבים ביישוב. רק כעבור חודשיים הגיע חבר לבצע עבורם את המשימות ולרוקן את הזבל שהותירו הדיירים האחרונים.
"אפשר לומר שהבנו שבמשך שנים חיינו באשליה גדולה", מספר דן. "היינו כאן באופוריה, חשבנו שהכול בסדר, לא התעסקנו בזה. היה לנו אמון גדול במערכת. ב־2018 התגלו באזור מנהרות טרור שמגיעות משטח לבנון, אבל פוצצו אותן, והרגשנו שצה"ל יודע מה קורה. הדחקנו. אי אפשר להעסיק את עצמך בזה כל הזמן, לחשוב שיש פה רדואן מעבר לגבול, או מתחת לגבול".
בתקופת חגי תשרי תשפ"ה, אחרי יותר משנה של שליחות, יצאה המשפחה מהודו לתאילנד. הם שמחו לפגוש שוב את הים, ונהנו מהנגישות היחסית של האוכל הכשר. הדרכים הובילו אותם לפאי, בצפון תאילנד. שם הם נחתו במעין מושבה ישראלית, והבינו שעליהם להחליט לאן מועדות פניהם.
"המלחמה בצפון התעצמה באותה תקופה, והבנו שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה. הילדים פגשו שם הרבה ילדים ישראלים, והייתה להם הרבה פעילות", מספר דן. כך הם נחשפו לתופעה שלא הכירו – אלפי ישראלים שעזבו את הארץ וקבעו בתאילנד את ביתם. "זה אירוע. מדובר במשפחות איכותיות מאוד, מדהימות, שהגיעו בעקבות הקורונה או בעקבות הרפורמה ומצאו שם קהילה. התיישבנו שם לתקופה גם בשביל להרגיש את המקום שלנו אל מול הדבר הזה".
הם ארגנו תפילות וסעודות של ראש השנה בריזורט שהמה ישראלים. בסוכות, מצוידים בארבעת המינים, הם נסעו ללאוס, ושם גם החליפו את שליחי חב"ד לכמה ימים. אחר כך חזרו לתאילנד לשלושה חודשים נוספים, ומשם לווייטנאם לחודש טיול בסגנון תיירותי. זו הייתה תחנתם האחרונה לפני השיבה הביתה. במהלך כל התקופה הארוכה הזאת, הם מציינים, חזרו פעם אחת לישראל לשלושה שבועות, כשאחותה של הדר התחתנה.
איך הגעתם למסקנה שזהו, הגיע הזמן לסיים?
הדר: "אני חשבתי שצריך לחזור, גם הילדים ביקשו את זה, ולאוריאל יש תכף בר מצווה. כולנו לא רצינו להגיע לנקודה שבה אנחנו רווים מהטיול, או להמשיך לטייל רק כדי לברוח מהחזרה ארצה".
הנחיתה למציאות כאן לא הייתה קלה. הם עזבו בית פורח ומלא חיים, וחזרו למושב נטוש שחלק מבתיו והתשתיות שבו נפגעו. אף שדאגו לשלוח מראש שיפוצניק שיכין עבורם את הבית, עדיין היה קשה להיכנס אליו. "אמרתי אז: הכול אותו דבר, אבל הכול שונה", נזכרת הדר. "יש תחושה של חזרה הביתה, אנחנו מכירים כל פינה בבית הזה, אבל שום דבר הוא לא מה שהיה. הילדים בקושי יוצאים החוצה, יש כאן צבא, הייתה כאן מלחמה, ירו כאן. זה לא קל. גם השקט הנוכחי, אני לא יודעת באמת מה הוא אומר. יש משבר אמון גדול מאוד, אבל בעיניי זה משבר שהמטרה שלו היא לחזק את האמונה. בסופו של דבר, כל מה שנשאר לנו זה לבטוח בהשם שהביא אותנו חזרה בזמן הזה, כמו שהוציא אותנו בזמן הזה".
דן: "זרקנו המון דברים שהתקלקלו, ויש בזה גם משהו טוב, שחרור".
הם נערכים לחדש בקיץ את הפעלת דירת האירוח שלהם, וכמו לפני המלחמה, המתכונת היא "צימר בכובע": כל זוג שמגיע למקום, מחליט בעצמו כמה לשלם. "כשבנינו את הבית, ידענו שאנחנו רוצים לארח אנשים, ופתחנו צימר. ככל שחלף הזמן, הבנו שמשהו כאן לא מתאים לנו. כל אחד התחיל עם 'תעשו לי הנחה', והרגשנו שהסיטואציה לא נעימה – לא לאורחים ולא לנו. ואז חבר סיפר לנו שבתל־אביב יש שיעורי יוגה והרצאות שבסופם מעבירים כובע, וכל אחד משלם כפי רצונו. אמרנו, ננסה את זה. בהתחלה כולם אמרו לנו: 'אף אחד לא ישלם, הישראלים ינצלו אתכם'. הזהירו אותנו שזה יהיה כמו 'אכול כפי יכולתך', אנשים יאכלו עד שלא יוכלו לנשום".
ומה קרה בפועל?
"דבר אחר לגמרי. עשינו את זה חמש שנים, זוגות הגיעו, נהנו, שילמו, וזה היה רווחי. ככה פשוט מניחים בצד את נושא הכסף. המטרה היא שתבוא ותיהנה, ומתוך ההנאה תחליט כמה אתה רוצה לשלם. זה היה מדהים, הביקוש היה מטורף. גם עכשיו – פתחנו יומן לקיץ והוא כבר מלא, ויש רשימת המתנה. הרגשנו שאנשים באים בלב פתוח, הם לא מגיעים לכאן מבואסים ומתחילים לחפש את הדקויות. אנחנו דאגנו לדקויות עד לפרט הכי קטן, אבל כבר הרגשנו שהאורחים באים לפה באווירה אחרת. שמנו בצימר גם קלפים וספרים של זוגיות, כדי שזו לא תהיה רק חופשה, אלא גם הקדשת זמן לזוגיות. הרבה מהאורחים הצטרפו אלינו באופן ספונטני לארוחות בוקר ואפילו לסעודות שבת, רצו לשמוע למה אנחנו עושים את זה, ורצו לשתף ולספר על עצמם. אמרו לנו שאם לא היה צימר כזה, הם לא היו יוצאים לחופשה".
ועכשיו כשהשגרה האישית והמקצועית שלכם מנסה לחזור לעצמה, מה התוכניות להמשך?
דן: "עכשיו אנחנו רוצים בעיקר לשמור על החיוניות, על החיות שלנו ועל ההתפתחות המשפחתית והאישית. גם בתוך השגרה, בארץ ובכל האתגרים. להמשיך להיות אור לעצמנו ולאחרים. לאורך כל המסע, המוטו שליווה אותנו היה 'לכל מקום שאתה הולך, אתה הולך לארץ ישראל'. אנחנו עושים מסע לאסוף את הניצוצות, להעיר מה שצריך להעיר, אבל אנחנו עושים את זה בשביל לחזור".
הוא מספר שבאחד הטיולים הממושכים הם הגיעו לנפאל, ושם הוא הגשים חלום – טרק באנפורנה עם בני המשפחה. הם לקחו איתם פורטר (סבל), וקיוו שאם אשירה תתלונן על הקושי בהליכה, הוא יסייע גם בסחיבה שלה לפסגות בגובה 3,500 מטר. "אמרנו שאנחנו עושים את זה, לא משנה מה יקרה", אומר דן. "רצינו לראות את הילדים עוזרים זה לזה, מתגברים על הפחד והעייפות במשך כמה ימים, מובילים אותנו. זו הייתה חוויה משפחתית שלא אשכח לעולם. הבעיה היא שאף אחד לא אומר לך מראש שאחרי שהגעת לפסגה ונהנית מהנוף, צריך לרדת למטה. מישהו ניסח לי את זה בצורה יפה: החיים הם המסע שבין הפסגות, ולא רק הפסגות עצמן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
