כ־450 יהודים מתגוררים כיום בעיר ונציה, השוכנת בצפונה של איטליה, אל מול לגונה רחבה בחופי הים האדריאטי. יחד הם שריד לקהילה אירופית ותיקה, שראשיתה בימי הביניים, ובשיאה מנתה אלפי חברים. אבל רבה היוצא של העיר מפקפק ביכולתה של הקהילה הזו לשרוד את אתגרי המאה ה־21, בהתחשב במנהגיה, באופייה ובקשיים שמטילים עליה לתפיסתו אנשי הרבנות הראשית דווקא כאן, בישראל. "ליהודי ונציה אין עתיד, אלא אם כן יעשו רוורס", קובע הרב שלום בחבוט. "יפה מאוד שיש מוזיאון ושמוציאים כסף רב על שימור מורשת העבר, אבל חשוב יותר לטפל בעתיד".
רבים מיהודי עיר התעלות, הנחשבת למשכנו של הגטו היהודי הראשון בעולם, נשואים בנישואי תערובת. "לפי המקובל בחברה האיטלקית, דת הבנים הולכת אחר האב, ודת הבנות אחר האם", אומר הרב בחבוט. "אם למשל האֵם היא יהודייה, הבנים שלה יגדלו כגויים, אבל הבנות ייחשבו ליהודיות. זהו מין חוק שאינו כתוב, התנהלות חברתית מקובלת". כך, לדבריו, הולכים לאיבוד יהודים רבים. "הם מקבלים חינוך נוצרי, מחשיבים את עצמם לנוצרים, ואינם חושבים להירשם בקהילה".
בקהילות איטליה כולה רשומים כ־25 אלף יהודים – חציים ברומא, עוד שליש במילאנו, והשאר בקהילות קטנות הפזורות בערים רבות במדינה. הרב בחבוט (74), שהוסמך לרבנות בבירת איטליה ואף כיהן שם כדיין, מספר כי קהילת רומא חזקה משום שבשנות השישים נטמעו בה יהודים יוצאי לוב. יהדות מילאנו חלשה יותר, אך מחוזקת גם היא ביוצאי לבנון ואיראן, ובקהילת חב"ד. בערים האחרות המצב בכי רע.
הקהילות המצטמצמות הותירו מאחוריהן רק בתי כנסת מפוארים, וגם בוונציה מוכרים לרבים חמשת בתי הכנסת ששימשו בעבר את העדות השונות. חלקם עדיין פעילים בתורנות מתחלפת, לפי עונות השנה ודרישות החימום, ומשמשים משכן תפילה לקהילה הנוכחית; אחרים נפתחים רק עבור באי הסיורים של המוזיאון היהודי בגטו. "איטליה הייתה מאז ומתמיד ארץ האמנות. בשיא פריחתה של קהילת ונציה היו בה בין 5,000 ל־6,000 יהודים, והם הזמינו את טובי האמנים הגויים לעטר את בתי הכנסת שלהם", מתגאה הרב בחבוט בעבר הזוהר.
הרב בחבוט: "לפי המקובל בחברה האיטלקית, דת הבנים הולכת אחר האב, ודת הבנות אחר האם. אם למשל האֵם היא יהודייה, הבנים שלה יגדלו כגויים, אבל הבנות ייחשבו ליהודיות. זהו מין חוק שאינו כתוב, התנהלות חברתית מקובלת"
למרות מיעוט חבריה, הקהילה בוונציה ממשיכה לשמור על תו תקן הלכתי גבוה יחסית, שמצריך כוח אדם ומוסדות מגוונים. "אנחנו מספקים את כל השירותים היהודיים. יש כשרות למהדרין; יש עירוב, מה שלא קיים בשום עיר באיטליה; למקווה בוונציה מגיעות נשים מכל האזור, ואפילו ממדינות שכנות כמו סלובניה או קרואטיה; יש מלון כשר; יש תלמוד תורה לילדים פעם בשבוע, וגן ילדים פעמיים בשבוע. זו רמת שירותים שמתאימה לקהילה גדולה בהרבה. לכן מקומם אותי שמי שלא גר פה, מתיימר לדעת מה נכון לעשות כאן".
ב"מי שלא גר פה" הוא מתכוון לאנשי הרבנות הראשית לישראל, שעמם התעמת במאי 2018 בהתנגשות פומבית בכנסת. לטענתו, הרבנות מנסה ליטול את האוטונומיה של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בעולם באמצעות ניהול "רשימות שחורות" של רבנים, שמי שמופיע בהן – ישראל לא תכיר בגיוריו או בקידושין שהוא עורך. הוא עצמו נכנס לרשימה הזו, אחרי שהקים בוונציה בית דין מקומי, יחד עם הרב אברהם מרגלית מטריאסטה ודיין נוסף. באמצעות כוחם החוקי בישראל, אומר הרב בחבוט, פוגעים אנשי הרבנות בלגיטימיות של רבני קהילות רבים בעולם, וכך מקשים על התחדשות קהילות ועל הישרדותן, במציאות שגם כך היא קשה ומורכבת.
"הרב יצחק יוסף היה אמור להגיע אלינו אחרי ביקור בפראג. הקהילה כאן הייתה מוכנה לארח את משלחתו ולשלם את כל ההוצאות, אך משום מה הוא ביטל את ביקורו. בעיניי היה חשוב שיבוא, כדי שיבין את ההבדל בין היהדות בישראל ליהדות חו"ל. יהודי שחבר בקהילה, ויודע שזה הקשר היחיד שלו עם יהדותו, לעולם לא יהיה חילוני בועט. לצערי, הרבנות אינה יודעת להתמודד עם חילונים, והיא לא מבינה שרב צריך לחיות בעולם הזה ולא בעולם שאינו קיים".
יעזור בית דין
את החוויה שעבר בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, הרב בחבוט ירצה בוודאי לשכוח. "בהזמנת יו"ר הוועדה, ח"כ אברהם נגוסה, הגעתי לישיבה שעסקה בסוגיית ההכרה של הרבנות הראשית בבתי הדין הרבניים בחו"ל", הוא מספר. מוקדם יותר סירבה הרבנות הראשית להעניק אשרת עלייה לאישה שעברה גיור בבית דינו. בעבר נחתמו כל גיוריו של הרב בחבוט בבית הדין ברומא, והרבנות הראשית לישראל הכירה בהם בלי שום פקפוק, אולם כאשר עבר לוונציה הוסרה ההכרה בגיוריו מכאן ואילך.
בדיון בכנסת השתלחו בו נציגי הרבנות הראשית, ובראשם המנכ"ל משה דגן. בין השאר "האשימו" אותו שהגיע לארץ במימון עמותת "עתים" כדי לעורר מהומות. "אתה לא שֹם על הרבנות. צריך לבדוק מדוע חדלת לכהן כדיין בית הדין ברומא", הטיח דגן באורח הנדהם, שלא ציפה להתנהגות כזו מצד נציגי הממסד הדתי בארץ. "באתי לכנסת כדי לדון בתחום שאני פועל בו שנים רבות", אומר לנו הרב בחבוט. "איש לא מימן את הגעתי, ואוכל להוכיח זאת בקלות. לדברים שאמרתי הם לא התייחסו".
במיוחד הוא הביע אז דאגה למצבה של אותה גיורת בלתי מוכרת. "לרבנות יש חובה וזכות לבדוק את יהדותו של כל אדם הטוען כי הוא יהודי ומבקש לעלות לארץ. יחד עם זאת, אין לה כל זכות להודיע לאישה, חודש ימים לפני עלייתה, 'סליחה, טעינו'. אין דבר כזה. מדובר באישה שומרת מצוות שעברה גיור כדת וכדין, והיא אינה מבינה מדוע עושים לה עוול גדול כל כך".
בין השאר טענו נציגי הרבנות שיהודי איטליה יכולים להסתפק בבתי הדין במילאנו וברומא, וכי הגרים יכולים להשתלב בקהילות האורתודוקסיות הפעילות בשתי הערים האלה. הרב בחבוט מנגד אומר שהדרישה הזו איננה מעשית: "זכותה של קהילה שבית הדין שלה לא יהיה במרחק 600 ק"מ. מה רוצה הרבנות, לחייב אנשים לנסוע ברכבת ארבע שעות לכל כיוון, בכל פעם שיש צורך להגיע לבית דין? לפי הכלל הזה, בישראל הקטנה צריך להסתפק בבית דין אחד בירושלים, וזהו.
"צריך להבין: בעוד שניים־שלושה דורות הבעיות יהיו הרבה יותר חמורות. גיור קטינים הוא סוגיה בוערת תמידית. צריך לעשות אותו כמה שיותר מהר, כדי להעניק לקטין חינוך וזהות יהודיים כבר מההתחלה. לא ייתכן שהרבנות בישראל תקבע מה צריך להיות התהליך פה באיטליה. אני מחמיר יותר מהם: אצלי כל מי שמגויר שומר תורה ומצוות במידה כזו או אחרת. זוג גרים מקלבריה שטיפלתי בהם, החליט לעבור לגור בוונציה כדי להתחבר לקהילה. יש כאלה שמגיעים באופן קבוע בשבתות ובחגים".
כשאין בית דין מקומי, הוא אומר, גם שומרי המצוות סובלים, ויהודים שאינם שומרים מצוות מוותרים למשל על גירושין כדת. "אנשים בוונציה חיכו שלושים שנה לגט. זו בושה, ממש בושה. הזמנתי רבנים גדולים ממני כדי להשתתף בבית הדין שהקמתי כאן. בתחילה פניתי לרבנות הראשית לישראל, והיא נענתה והסכימה לשלוח דיינים פעם בשנה כדי לסייע, אולם איזו 'נשמה טובה' ברבנות רומא שמה רגל וטרפדה את העניין".
אז גם רבנות רומא מסתייגת מהגיורים שלך?
"הגיורים ברומא פורמליים יותר. כלומר, לומדים הרבה, אך לא שמים דגש על שמירת מצוות. אני חושב שצריך ללכת לפי מה שכתוב בשולחן ערוך, ולא להגזים. לא ייתכן שהתהליך יימשך עשר שנים. צריך להכניס את הגר לקהילה, כדי שירגיש מה היא יהדות. הרבנות ברומא טוענת שלא מילאתי את כל הכללים הפורמליים, ולא הודעתי בכתב על כוונתי להקים בית דין. אבל הכללים אינם כתובים בשום מקום. בתקנון של איחוד קהילות איטליה אין מילה וחצי מילה על כיצד יש להקים בית דין. בוונציה היה בית דין במשך שנים רבות, ונעשו בו עשרות גיורים".
מנכ"ל הרבנות אמנם התנצל בפניו עוד במהלך הדיון בוועדת העלייה והקליטה, אך עד היום לא השיב למכתב ששיגר לו הרב בחבוט לאחר הישיבה הסוערת. רבה של ונציה נותר בתחושה קשה. גיבוש "רשימות שחורות" של רבנים ראויים ושאינם ראויים, הוא אומר, אינו מתקבל על דעתו. "תמיד היו 'בבל וירושלים'. הרבנות הראשית קצת משלה את עצמה כאילו היא שולטת בכל עם ישראל, אבל זה לא נכון. אין לה כל זכות מוסרית לכך, גם אם היא מפחדת לאבד את כוחה. בסופו של דבר זה עניין פוליטי. הרבנות הייתה צריכה להיות הרבה יותר זהירה, ולפעול לאיחוד העם. לאחרונה הקימו ועדה שקבעה קריטריונים לכינון בית דין לגיורים, אך הבעיה אינה הידע של הדיינים. אדם יכול להיות בעל ידע עצום, אך חסר גישה נכונה – איך לתת לגר תחושה שהוא רצוי, שכדאי לו להיות יהודי".
בגלל הקשיים ואי ההכרה, החליט הרב בחבוט להקפיא את פעילות בית דינו. את חברי קהילתו הוא מפנה בינתיים לבתי הדין האחרים באיטליה. "ושוב, מי שיסבלו מזה הם אלה שמחכים במשך שנים לגיור או לגט. זה גורם להרבה עוגמת נפש, אבל אני מרים ידיים. מה אני יכול לעשות אם לא מכירים בי?"
גיוס כוחות
סבו של הרב בחבוט עלה לארץ ממרוקו בסוף המאה ה־19. אביו של הרב כבר נולד בירושלים, אך בבגרותו נשלח לטריפולי שבלוב כדי ללמד עברית בבית הספר היהודי. ב־1944 נולד לו שם בנו שלום, וכעבור עשר שנים עברה המשפחה לאיטליה. שלום הצעיר למד בבית המדרש לרבנים של טורינו, הוסמך לרבנות ברומא, כיהן כרבה של בולוניה ובהמשך גר חמש שנים בירושלים. הוא גם למד פיזיקה, ובמשך 36 שנה שימש מרצה באוניברסיטה ברומא. "רב צריך להיות גם תלמיד חכם וגם אינטלקטואל", הוא אומר.
לפני שמונה שנים התבקש לכהן כרבה הראשי של נאפולי, בדרום איטליה, ובין השאר החל לפעול בקרב צאצאי אנוסים במחוזות קמפניה ופוליה ובאי סיציליה. יותר ממאה מקומיים עברו אצלו גיור אורתודוקסי. "זו ממש מהפכה", הוא מספר. "אנשים רוצים להיות יהודים – או נכון יותר, לחזור להיות יהודים – וכבר ארבעים שנה הם תקועים. נחלצתי לסייע להם. יש כמה שהם יהודים מלידה או שהתגיירו כראוי, ויש כאלה שהם צאצאי יהודים, דור שלישי או חמישי".
שלוש שנים אחרי שהגיע לנאפולי, התאלמן הרב בחבוט מאשתו, ועבר בגפו לוונציה. בית הדין שהקים שם גרם לו כאמור להסתבך עם הרבנות הראשית בישראל. הוא מודה שוונציה אינה מקום אידיאלי לגיורים: "מי שבסופו של דבר מגייר את האנשים היא הקהילה, ולא בית הדין. אם הקהילה אינה מקבלת אותם והם נשארים בחוץ, אין סיכוי שיהיו יהודים. אחת הבעיות של חברי קהילת ונציה היא שהם לא היו מוכנים לקבל מיד את הגרים שהגיעו אליהם. לא גילו כל אמפתיה כלפיהם. אבל נדרשת כאן זהירות רבה, והרבנות לא מבינה זאת".
הוא מכיר בעוד חסרונות מבית: "היינו צריכים להשקיע יותר בשאלה מה אנחנו רוצים שיקרה בשנים הבאות, ובהתאם לכך לשנות את סדר העדיפויות. ההשקעה בתלמוד התורה מגיעה אולי לחמישה אחוזים מהתקציב שהושקע בבית האבות כדי להפוך אותו למלון. זו נקודת תורפה אצלנו. אנחנו צריכים לחזק את הקהילה באמצעות 'ייבוא' זוגות צעירים ממדינות אחרות כמו צרפת, שקרובה לנו מבחינת התרבות, השפה והמנטליות".
"מי שבסופו של דבר מגייר את האנשים היא הקהילה, ולא בית הדין. אם הקהילה אינה מקבלת אותם והם נשארים בחוץ, אין סיכוי שיהיו יהודים. אחת הבעיות של חברי קהילת ונציה היא שהם לא היו מוכנים לקבל מיד את הגרים שהגיעו אליהם. לא גילו כל אמפתיה כלפיהם. אבל נדרשת כאן זהירות רבה, והרבנות לא מבינה זאת"
האקדמיה ממלאת את הרהוריו של הרב בחבוט על העתיד. בקרוב יסיים את תפקידו כרבה הראשי של ונציה – יורשו יהיה סגנו, הרב אברהם דיין – והוא מצפה לשוב לאוניברסיטה, כמרצה לפיזיקה רפואית. מלבד זאת הוא מתכנן להקים ברומא אוניברסיטה יהודית, שבה ילמדו מקצועות חול וקודש יחד. לדבריו, כבר שוחח על כך עם שכנו, רקטור אוניברסיטת ונציה, המתגורר בגטו. "יש פרויקטים נוספים שמתרוצצים במוחי – למשל להביא סטודנטים יהודים לוונציה או לפירנצה. כיום יש פה 300 סטודנטים יהודים שלומדים ארכיטקטורה, אמנות או רפואה, ואינם מקבלים דבר הקשור ליהדות".
המחשבה להביא מבחוץ צעירים שיחזקו את הקהילה, אינה רעיון מקורי שלו: בוונציה פועלת כבר שנים ישיבה של חב"ד, בית מדרש קטן. בכלל, לחסידיו של הרבי מלובביץ' יש נוכחות בולטת בגטו. הם מנהלים מוסדות לימוד לילדים יהודים, והמטיילים הישראלים בוונציה מגיעים לארוחות השבת של בית חב"ד המקומי (לניהולן שותפה המסעדה "גם־גם", המהווה אבן שואבת ליהודים דתיים וחילונים כאחד). בשנים האחרונות התרחבו עסקי ההסעדה החסידית, ובמשך כל היום אפשר לראות את עמך ישראל עומד בסמטה הצרה בואכה הגטו היהודי, ומשביע את רעבונו בפיצה או בפלאפל תוצרת חב"ד.
מדוע חב"ד אינה יכולה לחזק את קהילת ונציה, אני שואל את הרב בחבוט. "הם מתיימרים להיות קהילה, אבל יש שם שתי משפחות וזהו. הבחורים בישיבה מתחלפים ללא הרף", הוא עונה בעצב. מלבד זאת, לדבריו, היחסים בין קהילת ונציה ובין אנשי חב"ד אינם טובים. "יש לי קשרים מצוינים עם בתי חב"ד בכל איטליה, אבל פה לא. חוסר שיתוף פעולה במקום קטן כזה, הוא דבר לא בריא. כשהגעתי לוונציה אמרתי לשליח חב"ד שאני מוכן לשתף עמו פעולה, ולהעניק תעודת כשרות למסעדה שלו – כפי שראוי במקום שיש בו רב עיר. הוא טען שאני מחמיר מדי בדרישות הכשרות שלי. ייתכן שיש אמת בדברים, כי אני באמת משתדל לשמור על רמה גבוהה של כשרות. הוא גם טוען שחב"ד היא קהילת ונציה האמיתית, ושהקהילה היהודית הוותיקה למעשה אינה קיימת. אבל קהילת ונציה, עם כל חסרונותיה, היא פעילה ומציינת חגים ושבתות. מאז שהגעתי, השתדלתי לטפח ולשפר".
במשך שנים רבות הקהילה לא קידמה בברכה את פני התיירים הישראלים והיהודים, והפגינה כלפיהם חשדנות. אוכל כשר לא היה, ובתי הכנסת היו סגורים ומסוגרים בפני אורחים. אולי חב"ד נכנסה לנישה שהוזנחה?
"זה נכון לגבי העבר. בזמנו גם הקהילה הייתה מרוצה מכך שאנשי חב"ד היו כאן. אבל להגיד היום שהקהילה אינה קיימת – זה מוגזם. בעבר נעשו ניסיונות להקים מסעדה כשרה מתחרה, וכמה משקיעים נכנסו לתמונה, אלא שהם נתקלו בקשיים ופנו לשליח חב"ד כדי שיסייע להם. בשלב מסוים רבה הקודם של ונציה, הרב גיל בנימין, הסיר את הכשרות מהמסעדה, והאווירה נעשתה בלתי נעימה. כשהגעתי לעיר הצלחתי ליישר את ההדורים, להוציא את חב"ד מהמסעדה ולהשיבה לחיק הקהילה תחת השגחתי".
"יש לי קשרים מצוינים עם בתי חב"ד בכל איטליה, אבל פה לא. חוסר שיתוף פעולה במקום קטן כזה, הוא דבר לא בריא. אבל עם כל חסרונותיה, קהילת ונציה היא פעילה ומציינת חגים ושבתות. מאז שהגעתי, השתדלתי לטפח ולשפר"
היום מי שרוצה לבקר בבתי הכנסת של הקהילה היהודית, במיוחד בשבתות, מוזמן בשמחה – אולם עדיין צפויה לו חוויה לא מאוד נעימה, כשייאלץ לעבור כמה מחסומי ביקורת ביטחונית. פטרול משטרתי מוצב בגטו דרך קבע, ואנשי ביטחון נוספים מגויסים כמתנדבים מקרב חברי הקהילה. "לשיעורי התורה לא כל כך באים, אבל לשירות הביטחון כולם מתייצבים", מחייך הרב בחבוט.
מאחורי האבטחה ההדוקה עומד חשש אמיתי. איטליה נהנית זה שנים רבות משקט בחזית הטרור, אולם איש לא מעוניין לקחת סיכונים. בזיכרונה של הקהילה ברומא עוד חרות הפיגוע שהתרחש בשמחת תורה 1982 בבית הכנסת הגדול בעיר: קהל המתפללים הותקף בידי חמישה מחבלי אש"ף, שהשליכו רימוני יד וירו צרורות מנשק אוטומטי. עשרות נפצעו, ותינוק בן שנתיים נהרג. "גם כשהמצב רגוע מאוד, חשוב לשמור", אומר הרב בחבוט. "אמנם קשה לבצע מעשי טרור בוונציה, אך אי אפשר לדעת מתי יתחשק למישהו להוציא לפועל איזה פיגוע ראווה, שגם אם היקפו יהיה קטן – בגלל המיקום הוא יזכה לתהודה עולמית".
מה המצב היום מבחינת אנטישמיות?
"היא קיימת באיטליה, אבל לא בממדים שרואים במדינות אחרות. פגיעות פיזיות ביהודים אין, גם לא מצד מוסלמים. בזמנו היה הסכם בין ראש הממשלה ג'וליו אנדראוטי ובין מנהיגי אש"ף, שלפיו איטליה היא מחוץ לתחום הטרור שלהם. מאז הפיגוע בנמל התעופה פיומיצ'ינו ב־1985, שבו נרצחו 16 בני אדם, השקט נשמר. אין אווירה של פחד. פה ושם יש התבטאויות גזעניות באופן כללי, ובין השאר הן מופנות גם ליהודים, אבל השלטונות המקומיים והממשל המרכזי מזדרזים לגנות. לאיטליה הרי יש היסטוריה של חוקי גזע, והיא אינה רוצה למצוא את עצמה שוב במקום ההוא".
מהרבנות הראשית לישראל נמסר בתגובה: "מנכ"ל הרבנות משה דגן לא פגע ברב בחבוט, אלא הפנה את טענותיו כלפי ארגון 'עתים', הפועל לדה־לגיטימציה של הרבנות הראשית ומביא לדיוני הכנסת רבנים מהעולם בצורה שאינה מכובדת, וכך פוגע בכבודם. למרות זאת, וכדי למנוע לזות שפתיים, חזר בו המנכ"ל מדבריו בעניין מימון הכרטיס והתנצל.
"הרב בחבוט מתעלם מכך שבאיטליה פועלים שני בתי דין, במילאנו וברומא, והוא מגייר בבית הדין שלו אנשים מכל רחבי איטליה, כולל מי שנדחו בבתי הדין לעיל. גם ארגון רבני איטליה אינו מכיר בבית הדין של הרב בחבוט בוונציה. שלילת ההכרה בבית דין לא גורעת ולא מעלה ספק כלשהו בדבר גדלותו בתורה של הרב בחבוט שליט"א.
"מנכ"ל הרבנות מציין כי התבחינים להכרה ברבני חו"ל גובשו והועברו לארגוני הרבנים באירופה, שדווקא ביקשו להחמיר בהם ולחייב מתגייר להתגורר בקהילה אורתודוקסית פעילה, שמתקיים בה מניין מדי יום, אך הרבנות החליטה להקל ולא להכליל תבחינים מחמירים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
