בזמן שמאות מיליוני בני אדם צפו במשחקי גביע העולם בכדורגל עם כוס בירה ביד וצעיף על הצוואר, טל מונטל ישב מול המסך כשבידיו גיליונות אקסל ובראשו חישובים ותיאוריות קוגניטיביות. בדרך הזו קשה לכאורה ליהנות מהמשחקים, אבל מונטל ידע בדיוק מה הוא עושה. "בתקופת המונדיאל הצטרפתי לכמה קבוצות שעסקו בניחושי תוצאות", הוא מספר. "בעוד אחרים הסתמכו על תחושות בטן, אני קראתי הרבה וביצעתי חישובים סטטיסטיים על סמך נתונים שאספתי – גם על הנבחרות וגם על המשחקים. זה הביא אותי למקום השני בשתי קבוצות מרכזיות שבהן השתתפתי, כך שהידע שלי בהחלט התגלה כמועיל. מצד שני, לפעמים זה באמת פגם בהנאה".
איך הקריאה עזרה לך בטורניר כזה, שהרבה מהתוצאות בו היו בלתי צפויות?
"יש אמנם במשחקים אלמנט חזק של אקראיות שאי אפשר להתעלם ממנו, ובאותה מידה יכולתי לסיים במקום נמוך יותר, אבל בפרספקטיבה רחבה רואים שמספרים גבוהים במיוחד של שערים במשחק, או הישגים של נבחרות קטנות בהתמודדות מול הגדולות, לא משקפים מגמה. הם בגדר יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הרבה הופתעו, לדוגמה, מכך שרק משחק אחד בכל הטורניר הסתיים בתוצאה 0־0. אבל צריך לזכור ש־15 משחקים הסתיימו בתוצאה 1־0, חלקם בזכות הכנסת השימוש בשופטי וידאו – VAR – מה שהעלה את מספר בעיטות העונשין מ־11 מטר. אם בודקים את שיעור המשחקים שבהם נכבש שער אחד או פחות, מגלים שהמונדיאל האחרון לא היה שונה מקודמיו.
"אפשר היה גם לנחש באופן מושכל מי יהיו מלך השערים וסגנו, כי אלה בועטי הפנדלים והבעיטות החופשיות של הנבחרות שלהם. אני צדקתי בניחוש של האלופה, אבל לגבי מלך השערים הלכתי על אנטואן גריזמן, שבסופו של דבר היה במקום השני בסגנות. ככל שהתקדם הטורניר עשיתי גם שימוש במדדים מורכבים יותר כמו xG (Expected Goals, שיטה סטטיסטית לחיזוי שערים, המתבססת למשל על יכולת הקבוצה לנצל מצבים – א"מ). ובסופו של דבר, ניחוש תוצאה מדויקת מצריך גם הרבה מזל".
הרעיונות והנתונים הסטטיסטיים המתרוצצים במוחו של מונטל התגלגלו לספרו החדש, "הטיות או לא להיות – הכדורגל כפי שמעולם לא הכרתם" (הוצאת איפאבליש). מונטל, מהנדס במקצועו, מצליח לחבר בו בין ענף הספורט הפופולרי לבין הדילמות הקשות וההחלטות הבלתי רציונליות שמוכרות לנו מתחומים אחרים, יומיומיים או הרי גורל. כך למשל הוא מביא למגרש את "דילמת הקרונית" שמעסיקה רבים מהפילוסופים בני זמננו. "הדילמה הזו שואלת מה נעשה אם נראה קרונית שועטת על מסילה לכיוון חמישה עוברי אורח שתקועים שם, ולנו אין שום יכולת לעצור אותה אלא רק להסיט אותה למסלול אחר – שבו נמצא אדם אחד. על פי מחקרים, רוב האנשים היו מעדיפים להקריב את האדם הזה כדי להציל את חייהם של חמשת האחרים. אבל התשובה משתנה כשמנסחים את השאלה קצת אחרת, במה שמכונה 'גרסת האיש השמן': אותה קרונית שועטת לעבר אותם חמישה אנשים, אנחנו נמצאים על גשר מעל המסילה, ולצידנו אדם גדול ממדים שאם נדחוף אותו למטה – הוא ייהרג, אך יעצור בגופו את הקרונית. במקרה הזה, על פי המחקרים, רוב האנשים יסרבו להביא למותו, בניגוד לדילמה הקודמת. ולמה זה קורה? כי בגרסה הזו אנחנו נדרשים לפעולה אקטיבית, מה שהופך אותה בעינינו למוסרית פחות מאשר תוצאת לוואי של פעולה שלנו.
"בכדורגל ובענפי ספורט אחרים אנחנו רואים שבדקות האחרונות של משחק, אם התוצאה שקולה, שופטים נוהגים 'לבלוע את המשרוקית' ולהימנע מהחלטות אקטיביות כמו שריקה לעבירות. בכך הם נותנים לשחקנים שעל המגרש 'לקבוע' את התוצאה הסופית. ההתנהגות הזו מכונה 'הטיית ההשמטה': השופט בוחר, לאו דווקא במודע או במתכוון, שלא לנקוט פעולה, למרות שגם הימנעות מפעולה היא בעצם חוסר הוגנוּת".
שוערי כדורגל, אומר מונטל, מדגימים לפעמים תופעה הפוכה ל"הטיית ההשמטה". כאשר נשלחת לעברם בעיטת עונשין מ־11 מטרים, הם מהמרים על קפיצה לכיוון מסוים, בתקווה שלשם יכוון הכדור – ולרוב לא מצליחים להדוף אותו. אם השוער יישאר במרכז השער, אומר מונטל, הדבר יגדיל את סיכוייו לבלום את הפנדל. "מחקר מפורסם של פרופ' מיקי בר־אלי מאוניברסיטת בן־גוריון גילה שגם בזינוק לפינה הנכונה, הסיכויים לעצור את הכדור נשארים נמוכים, בגלל משתנים כמו גובה הבעיטה או העוצמה שלה. שיעורי ההצלחה של השוער יגדלו פי שניים ויותר אם יחליט לעמוד במקום. אלא שהנורמה היא לזנק, כי שוער שיספוג אחרי שבחר להישאר במרכז, ירגיש רע יותר ואשם הרבה יותר. לכן הוא מעדיף לזנק לאחת הפינות, גם אם בפעולה הזאת הוא למעשה מקטין את סיכויי ההצלחה שלו. זו 'הטיית הפעולה' – אנחנו בוחרים לעשות משהו גם כשעדיף שנימנע מכך. התופעה הזו נפוצה גם בעולם העסקים: חברות או עובדים ספציפיים נוהגים לבצע פעולות רק כדי להראות שהם אקטיביים, יוזמים, גם אם בכך הם דווקא פוגעים לעצמם בסיכויי ההצלחה".
לתושבים אכפת מהעיר
מונטל, 39, נשוי ואב לשלושה ("שני הגדולים חולי כדורגל, הקטנה עוד תהיה, וגם אשתי חזק בעניין"). הוא בן למשפחה באר־שבעית, שמסיבות טכניות נולד בירושלים. בנערותו למד במגמת פיזיקה־מחשבים בתיכון מקיף א' בבירת הנגב, ובצבא שירת כפק"ר שלישות (פקיד ראשי) במתקן אדם. לאחר השחרור עבד כמורה, טייל כמה חודשים באירופה ובארה"ב, וכשחזר ארצה החל ללמוד הנדסת מערכות מידע.
בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר בגבעת־עדה, אך נותר אוהד שרוף של הפועל באר־שבע. תוצאות משחקים של הקבוצה, דירוגים, תיאורי מהלכים מכריעים ונתונים של שחקני עבר – את כולם הוא מדקלם בקלות. לדבריו, רק במקום אחד הוא משתחרר מכל החישובים, הניתוחים הטקטיים והסטטיסטיקות: באצטדיון. "שם אני חוזר להיות ילד שכועס על שטויות, מתעלם מהסיכוי האמיתי של כל בעיטה, ובכלל הופך להיות לא רציונלי בצורה קיצונית".
הקבוצה שלך היא אלופת המדינה כבר שלוש שנים, אבל לפני כן היא עברה הרבה מאוד שנים נטולות תארים. איך עברת את כל התקופה הזו? חשבת שהפועל באר־שבע תגיע אי פעם למעמד הנוכחי?
"האמת היא שאני עדיין צריך לצבוט את עצמי מדי פעם כדי לוודא שזה אמיתי. כל הזמן אני אומר לילדים שלי שיעריכו את התקופה שבה הם חיים. אני, שנולדתי קצת אחרי האליפויות המפורסמות של הפועל באר־שבע בשנות השבעים, חלמתי הרבה שנים להגיע לזמנים כאלה. כמו שאפשר לראות, לא מדובר במזל חד־פעמי – שלוש זכיות ברצף באליפות המדינה, יחד עם קמפיינים באירופה, זה לא משהו שסתם קורה מעצמו. ניהול נכון שנותן הרבה שקט, אצטדיון ביתי בטירוף ואוהדים מדהימים מכל הגילים והמינים, מביאים בסופו של דבר להישגים יוצאי דופן. מחקר שנערך לאחרונה גילה עד כמה התקופה הזו משפיעה על תושבי באר־שבע: הם דיווחו על תחושת גאווה עצומה בעיר שלהם, על מעורבות גדולה יותר במה שמתרחש בה, ואפילו על עלייה בביטחון העצמי".
העונה הנוכחית נפתחה בצורה לא טובה מבחינת הקבוצה.
"נכון, אבל גם אם לא נזכה השנה באף תואר, זה לא יקטין את התהליך העמוק שעברו האוהדים, הקבוצה והעיר כולה. באר־שבע נמצאת בתנופה תרבותית והתפתחותית, ומדובר בסוג של חלום".
כמהנדס נתונים בחברת היי־טק, הוא לא תיאר לעצמו שדווקא חיבתו למגרש תהפוך לספר שלם. "בשנה האחרונה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון, במחלקה להנדסת מערכות מידע, עסקנו גם בתהליכי קבלת החלטות, תורת הערך של טברסקי וכהנמן, תורת המשחקים ונושאים דומים", הוא מספר. "התחום סקרן אותי מאוד, וגם אחרי התואר המשכתי לקרוא ספרים בנושא. דווקא בזכות לימודי תואר שני בתקשורת, שגם אותם עשיתי בבן־גוריון, גיליתי עד כמה העולם האקדמי חוקר לעומק את הספורט בכלל ואת ענף הכדורגל בפרט".
במחלקה לתקשורת הקים מונטל את תחום "עיתונות הנתונים" – שמבוסס על טכנולוגיה מתקדמת וניתוח מידע – וחקר את תחום "העיתונות האלגוריתמית", העוסק בבניית אלגוריתמים שכותבים בעצמם ידיעות חדשותיות בנושאי כלכלה, מזג אוויר וגם ספורט. "אלו שני תחומים ייחודיים שהיה לי יתרון בהם בגלל המקצוע והתואר הראשון שלי. כחוקר ואחר כך כמרצה קיבלתי גישה להרבה כתבי־עת מדעיים, ביניהם כאלה שעסקו בספורט ובכדורגל. אספתי חומרים, ולפני כשנתיים התחלתי לכתוב טורים באתר הספורט 'הזווית'. הצגתי שם מגוון של זוויות מחקריות וניתוחי נתונים מעולם הכדורגל".
דרך האתר גילה מונטל קהילה של קוראים שמחפשים תוכן מקורי ומעשיר יותר מההיצע הקיים באתרים הפופולריים. עם הזמן הוא גם נחשף לעיתונאים ובלוגרים נוספים המספקים תוכן כזה. "התכוונתי לכתוב טור על תהליכי קבלת ההחלטות של הגורמים השונים בענף הכדורגל, אבל בהמשך החלטתי להפוך את הכול להרצאה. העברתי אותה למאמנים ושחקנים במועדוני נוער או לחובבי כדורגל בחברות היי־טק, ומאוחר יותר, בעקבות הפידבקים, כתבתי על כך את הספר".
בין השאר אתה טוען בספרך שכולנו בעצם "אוהדי הצלחות": אנחנו נוטים לבחור את קבוצת הספורט שנלווה לאורך שנים רבות בהתאם להישגים שלה בזמן מסוים בחיינו. זה רק עניין של הצלחה?
"יש הרבה גורמים שמשפיעים על הבחירה איזו קבוצה לאהוד – המשפחה הקרובה, מקום המגורים, החברים – ויחד עם זאת, מחקר על קבוצות בייסבול גילה שהרבה מהאוהדים נשארים נאמנים לקבוצה שזכתה באליפות כשהם היו בני שמונה־תשע. זה גיל צעיר מספיק כדי לקבע את האהדה הזו, ובוגר מספיק כדי לפתח כישורים חברתיים ורגשיים מתאימים. בעלי קבוצות חייבים להבין את זה: אין הרבה תחומים שבהם אנשים מתקבעים על משהו בגיל צעיר, וממשיכים איתו לכל החיים. אפילו דעות פוליטיות יכולות להתחלף עם הזמן, אבל לא האהדה לקבוצה. העוצמה והמעורבות אולי משתנות, לא הבחירה בקבוצה עצמה. כך שכל אוהד חדש הוא לקוח נאמן לשארית חייו".
זה גם אומר שקבוצות יכולות לעשות מה שהן רוצות, והאוהדים תמיד יישארו איתן כקהל שבוי.
"זה הצד השלילי של המטבע, ואנחנו באמת רואים שלא פעם זה מה שקורה בפועל. להישגים יש אולי השפעה על מידת המעורבות מצד מסה גדולה של אוהדים, אבל הם כמעט ולא גורמים למעבר מקבוצה לקבוצה. גם כשמגיעים בעלים חדשים שלא מתאימים לקבוצה, או אפילו פוגעים בשחקנים ובקהל – הגרעין של האוהדים נשאר עם הקבוצה ונלחם עליה. רק במקרים נדירים נפתחת קבוצה חדשה, בבעלות אוהדים שפרשו מהקבוצה המקורית, דוגמת הפועל 'רובי שפירא' חיפה או בית"ר 'נורדיה' ירושלים".
המתחיל מנצח
לפי מונטל, הן בחיים שמחוץ למגרש והן על כר הדשא קיימת אצל בני האדם נטייה לנקוט פעולה בלתי יעילה רק בגלל הצורך להתמודד עם מידע חדש. בהקשר הזה הוא מציין את "הטיית האישור" – הרצון לפרש את המידע כך שיאשר תפיסות, אמונות ודעות שכבר קיימות אצלנו, תוך התעלמות מנתונים הסותרים אותן. קחו למשל את "מועדון 27", מונח המתייחס לרשימה הארוכה של אמנים מפורסמים שמתו בגיל הזה. לפי מונטל, צריך לסגור את המועדון ולפתוח אחר במקומו. "ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין ואחרים מתו אמנם בגיל 27, אבל מחקר אוסטרלי שבדק את שנות הפטירה של אלפי אמנים העלה שדווקא 56 הוא גיל המוות הנפוץ ביותר. עכשיו, נסה להיזכר בשם של אמן שנפטר כשהיה בן 56, ולא תצליח. נצרנו בזיכרון הרבה מאוד אמנים שמתו בגיל 27, והתעלמנו מאלה שלא. זו דוגמה להטיית האישור: לאחר שגיבשנו דעה בנוגע לתופעה מסוימת, כולל דעה פוליטית, אנחנו נוהגים להקדיש תשומת לב רבה למידע שמאשש התפיסה שלנו, ולהתעלם – גם אם לא במודע – ממידע שסותר אותה".
באופן דומה, הוא מספר, אוהדיה של הקבוצה האנגלית ארסנל, מאמינים ב"קללת ארון ראמזי": בכל פעם שהקשר הוולשי מבקיע גול – אות הוא שאישיות מפורסמת בעולם תמות בתוך זמן קצר. עם קורבנות הקללה הזו נמנים עד כה סטיב ג'ובס, מועמר קדאפי, ויטני יוסטון ועוד. "אוהדים שמחזיקים באמונה הזו, פשוט מתעלמים מכל המקרים שבהם רמזי הבקיע ולא קרה כלום. הטיית האישור קיימת גם אצל מאמנים שמסרבים להתייחס לתוכנות הסטטיסטיקה החדשות בענף כשהן סותרות את התפיסות המוקדמות שלהם. אפילו שופטים מתייחסים בצורה שונה לשני שחקנים שביצעו אותה עבירה בדיוק, אם אחד נתפס בעיניהם כ'שחקן הוגן' והאחר נתפס כ'שחקן אגרסיבי', לא פעם בשל הצגתו כך בתקשורת. התפיסה המוקדמת שלהם משפיעה על תהליך ההערכה והשיפוט".
אתה מתייחס בספר גם להשפעה החזקה שיש לצבעים על התפיסה האנושית. באמת קל כל כך להטעות אותנו?
"אם אתה זוכר, בקיץ הקודם שונתה האריזה של 'שוקולד השחר העולה', ונוספו לה דמויות צהובות של מיניונים. בעקבות זאת אנשים התלוננו שיש לממרח טעם לוואי של בננה. מצד שני, הוספת הצבע הצהוב למרגרינה נתנה לה מראה שמזכיר חמאה, מה שהזניק את המכירות, גם אם הרבה בריאות לא הרווחנו מזה. ידוע שצבע משפיע על תפיסה של טעמים, על תחושה וגם על ביצועים במגרש. מחקרים מראים כיצד חולצה בצבע אדום או שחור משפיעה על שחקני הקבוצה היריבה. אלמנטים אבולוציוניים גרמו לכך שהצבעים אלה נתפסים בעינינו כסכנה או איום, ומתברר שאחוזי ההבקעה בפנדלים מול שוערים שלבשו חולצה אדומה הם נמוכים מהממוצע באופן משמעותי".
אז אפשר לשלוח מפה המלצה לכל השוערים ללבוש אדום או שחור?
"זה רעיון טוב, אבל לא תמיד יש לקבוצה שליטה על כך. הצבע שלה נקבע גם לפי צבעי החולצות שלובשים שחקני הקבוצה היריבה, השופטים, הקוונים ועוד. ראה הסיפור שהיה לפני כמה שבועות, עם אפודת השוער של באר־שבע (המשחק החל באיחור של רבע שעה, אחרי שאנשי הנהלת הפועל באר־שבע לא הסכימו להחליף את סט הלבוש של השוער משחור לכתום). בכל מקרה, המאפיינים המקצועיים של השוער – מידת התיאום עם ההגנה, יכולות הזינוק ומשחק הרגל שלו – כנראה חשובים יותר, ועדיף שישקיע בהם".
נושא אחר שאתה עוסק בו הוא השליטה על החלטות של שחקנים וקבוצות באמצעות התמריצים הנכונים. עד כמה פיפ"א וארגונים דומים מודעים להשפעה של תמריצים כאלה, כמו גם להטיות ולכשלים שמוזכרים בספר?
"עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן יבדל"א, ממייסדי תחום הכלכלה ההתנהגותית, זיהו את הערך השונה שבני אדם מייחסים לרווחים לעומת הפסדים", פותח מונטל בהסבר על מהותם של תמריצים. "קיימת תופעה של 'שנאת הפסד' – הכאב שאנו מרגישים בעת אובדן סכום כסף מסוים, גדול משמעותית מהשמחה שנרגיש אם נרוויח סכום זהה. אין סימטריה בין השניים. מחקרים מראים שאם תציע לעובדים שלך בונוס שנתי שיינתן להם בעוד שנה בהתאם לביצועים שלהם – התפוקה שלהם תהיה נמוכה מזו של עובדים שמקבלים מראש את הבונוס השנתי, ויודעים שהוא יילקח מהם אם לא יעמדו ביעדים. החשש של האחרונים להפסיד את הבונוס גורם להם לתפקד טוב יותר מהעובדים בקבוצה הראשונה.
"בענף הכדורגל, שנאת הפסד היא אחד ההסברים המקובלים לכישלון השיטה של 'שער הזהב'. החוק הזה אומר שאם יש תיקו בתום 90 דקות, המשחק נמשך 30 דקות נוספות – אבל קבוצה שתבקיע שער במהלך ההארכה, תוכרז מיד כמנצחת והמשחק יסתיים. הרעיון היה לתת תמריץ לתקוף, אבל בפועל הקבוצות חששו מספיגה של שער כזה והעדיפו להתבצר, ולכן החוק בוטל בסופו של דבר. אז כן, פיפ"א מודעת להטיות ולכשלים שקשורים לכללי המשחק, ואפילו משתפת פעולה עם חוקרים מהעולם האקדמי בניסיון ליצור מערכת חוקים שתתמרץ משחק הוגן יותר ומעניין יותר".
למשל?
"בחלק מהליגות והמפעלים באירופה השתנה סדר הבעיטות של דו־קרב פנדלים בתום ההארכה. במקום שיטת A־B־A־B – כלומר, בועט מקבוצה א' ואחריו בועט מקבוצה ב' ושוב א' ושוב ב' – עברו לשיטת A־B־B־A. כך, למעט הבועט הראשון והעשירי, כל קבוצה מקבלת שתי בעיטות רצופות. המקור של השינוי הזה הוא מחקר אקדמי שמצא שבשיטה הקודמת, הקבוצה שבועטת ראשונה מנצחת בכ־60 אחוז מהמקרים. זה קורה בגלל הלחץ שמופעל על בועטי הקבוצה השנייה, שנמצאים לרוב במצב של פיגור, גם אם זמני".
הניסוי שנשאר במגירה
אף שהספר שלו מתבסס על מחקרים וניסויים מתועדים, מונטל מודה שהטיות דומות מתרחשות גם בעולם המחקר עצמו. "בהרבה ניסויים המשתתפים הם סטודנטים לבנים ממעמד סוציו־אקונומי בינוני־גבוה, וכך התוצאות עלולות לייצג חלק מסוים בלבד מהאוכלוסייה. העולם האקדמי גם מגלה אהדה לתוצאה מובהקת וחיובית. לניסויים ומחקרים שמניבים תוצאות בלתי מובהקות – כמו למשל ניסוי בתרופה שתוצאותיו אינן חד־משמעיות, או תהליך חברתי שלא בולט במיוחד – יש סיכוי נמוך יותר להתפרסם. מכיוון שהחוקרים מודעים לכך, הרבה מחקרים לא נשלחים בכלל לפרסום. התופעה הזו נקראת 'אפקט המגירה' או 'הטיית פרסום', והיא משפיעה עלינו, הקהל הרחב, בהערכות שאנחנו עושים. כי אם נשמע רק על המחקר שגילה שהתרופה עוזרת, ולא נדע על כל המחקרים האחרים שבהם היא לא הצליחה לגרום שיפור במצבם של חולים, נטעה לחשוב שזו תרופה מצוינת".
מעולם הכדורגל זכור המקרה של פול התמנון, ש"ניחש" את תוצאות כל המשחקים של נבחרת גרמניה במונדיאל 2010. לקראת כל משחק בטורניר הונחו בפניו שתי קופסאות מזון שנשאו את דגלי המדינות המתמודדות, ופול בחר תמיד במנה של הנבחרת שעתידה לנצח. "כל העולם עקב בתדהמה אחרי 'כוחות־העל' שלו", אומר מונטל, "אבל התמנון הזה היה רק בעל חיים אחד מתוך מאות חיות בגרמניה ובעולם כולו שניסו 'לחזות' את התוצאות. וכשמאות חיות מנחשות מי ינצח בשבעה־שמונה משחקים, סביר מאוד מבחינה סטטיסטית שאחת מהן תצליח. התקשורת כמובן דיווחה רק על מי שצדק בתחזית, וכך נוצרה אצל הקהל איזו אמונה כאילו מדובר בתופעה ייחודית, כשלמעשה אין כאן שום כוחות־על או משהו בסגנון. שלא לדבר על העובדה שרוב התמנונים בכלל עיוורי צבעים, ולפול כנראה לא הייתה יכולת להבדיל בין דגלי המדינות".
אם כל הגורמים בענף הכדורגל מוטים במידה זו או אחרת בשל סיבות שלא תמיד תלויות בהם, איך אפשר לבוא בטענות לשופטים שעשו טעויות, או לכעוס על אוהדים בגלל התנהגות לא רציונלית?
"זו שאלה שנשאלתי לא פעם בהרצאות, ואני גם נוגע בה בסוף הספר. אני לא חושב שמישהו מצפה או רוצה שאוהדים יתנהגו בצורה רציונלית, וברור גם ששופטים נאלצים לקבל החלטות בזמן קצר מאוד ותחת לחץ פיזי ונפשי. אבל יש גורמים אחרים, שדווקא ניתן לצפות מהם לתהליכי קבלת החלטות מושכלים יותר ולהבנה של הכוח הרב והאחריות שבידיהם. אני מתכוון בעיקר לתקשורת הספורט ולצוות המקצועי בקבוצות, כולל בעלים, מאמנים וסקאוטים. כל אלה יכולים להשפיע על קריירות שלמות של שחקנים צעירים ומבוגרים".
אתה שוקד כבר על ספר חדש?
מונטל צוחק. "התקופה הנוכחית היא סוג של חלום מבחינתי. אנשים קונים את הספר, מדברים איתי עליו, יש פניות מעיתונאים, מהטלוויזיה, מפודקאסטים ומקבוצות אוהדים. גם מאמנים, שחקנים, אנליסטים מהענף וחוקרים מהאקדמיה רוכשים את הספר. זה אושר גדול. המסלול שהביא אותי לכתיבת הספר הזה, גרם לי להבין שאי אפשר לדעת לאן החיים יובילו. אז כרגע אני אמנם לא רואה משהו באופק, אבל לעולם אל תאמר לעולם לא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
