צ'רקה סיים את דרכו בחוג האיור אחרי שיעור אחד. הוא היה אז בכיתה ג', והוריו כבר הבחינו בכישרונו ושלחו אותו לפתח את יכולותיו במתנ"ס, אך שם הדברים השתבשו. "המדריכה הניחה איזה כד על השולחן ובתוכו ענף יבש", משחזר צ'רקה. "היא אמרה לנו לרשום אותו. ציירתי, אבל זה היה משעמם כל כך, אז הוספתי פרטים. יצא שהענף היבש אחוז ביד של חייל רומאי לבוש שריון, ובנוסף תליתי על הענף כמה כלי נשק מהתקופה. המדריכה ראתה את זה והתפרצה: 'אני אמרתי לצייר את הענף'. אמרתי לה – 'אבל זה לא מעניין, ומה שאני ציירתי הוא מציאותי לגמרי. זה רומולוס, מנהיג רומא, שהורג את מנהיג אלבה־לונגה בקרב על העיר'. היא הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה: 'אני רוצה שתצייר את מה שאתה רואה, ולא שתמציא מהדמיון כל מיני דברים'. שם זה נגמר".
רגע, מאיפה ילד בכיתה ג' מכיר את קורותיו של רומולוס?
"רומא העתיקה ויוון העתיקה העסיקו אותי מאוד בתור ילד, וגם היום. זה היה עולם שלם בשבילי".
אני מתקשה לדמיין ילד ישראלי בימינו מגלה בקיאות בחומר הזה.
"כל היחס לצורך בידע השתנה מאוד. הכול נמצא בכף היד. בעיניי זה מסוכן ליצירה, כי היא מבוססת על ערבוב של הרבה ידע מכל מיני תחומים כדי להוציא משהו חדש. אם לא אצרת בתוכך את הידע, אין ממה לעשות את המיקס, וידע שנמצא בטלפון לא עוזר לנו בהקשר הזה. הדור הצעיר יהיה חכם מאוד, יותר מאיתנו כנראה, אבל אני דואג ליצירה, מאיפה יבואו חומרי הגלם שלה".
אנחנו נפגשים בביתו הנעים של צ'רקה ביישוב צופים שבמערב השומרון, חמש דקות מכוכב־יאיר. העילה: ספר חדש שכתב ואייר, ה־22 במספר – "לראות את עצמו" (מודן). "עצמו" הוא שמו של נער עברי יתום שחי במצרים בתקופת הפרעונים. כישרונותיו מביאים אותו לסדנת הציירים המלכותית של פרעה, והוא מלווה מנקודת מבטו את האירועים הסוערים של עשרת המכות, יציאת מצרים ומעמד הר סיני. "ניסיתי לבחון מה היה קורה אם אני הייתי בעבדות בתקופת ההיא", מסביר צ'רקה. "הרי יש לנו ציווי – 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אז אני לא רק רואה, אני גם מראה".
איך הגעת לרעיון הזה?
"משני כיוונים. לפני כמה שנים שאלו אותי בפרויקט כלשהו 'מה היית משנה בליל הסדר'. עניתי שהייתי משנה את האיסור לצייר בלילה הזה. כי המצווה המרכזית היא לספר, והדרך המרכזית שלי לספר היא הציור. האיסור לא בוטל, כידוע, אבל אמרתי לעצמי שאני יכול להכין את הציור מראש וכך לספר ביציאת מצרים בליל הסדר. כתבתי כבר לפני הרבה שנים הגדה של פסח בכיכובו של בבא (דמות שצ'רקה יצר לסדרת קומיקס על משניות, ומאז היא מלווה רבות מיצירותיו – א"ש), ובימים אלה היא גם יוצאת במהדורה עם כריכה חדשה, אבל הספר הזה שונה כי יש בו ממד אוטוביוגרפי.
"המוטיבציה השנייה, כמו בספרים אחרים שכתבתי, היא חיפוש שורשים היסטוריים למה שאני עושה: לספר סיפורים, לייצר סאטירה, לצייר קומיקס וקריקטורה – לכל הדברים האלה אני מנסה למצוא שורשים בתנ"ך, בתלמוד ולאורך ההיסטוריה היהודית. אני לא מכיר שום דמות תנ"כית שציירה קריקטורות, אז יצרתי אותה בעצמי, ושתלתי קריקטוריסט בתוך עם העבדים שחי במצרים. בחרתי שהוא יהיה נער, כי זה סיפור של גדילה, עם כל הקשיים מסביב. מדובר בשלב של התעצבות. אני מתאר בספר איך בתוך חדר החושך הזה מתעצבת תמונה של אדם שמצייר ונעשה קריקטוריסט כאמצעי לעמוד על שלו ולהראות את הזווית שלו, תוך מתיחת ביקורת על מה שנכפה עליו".
הספר הזה פונה לנוער?
"
יכול להיות. הסיפור פורסם בהמשכים עד לפני שנה בעיתון 'אותיות לילדים', שאכן מיועד לילדים ולנוער, אז זה הקהל המיידי. אבל כשנבנה אצלי סיפור בראש, אני לא עושה את החלוקה הזאת, היא לא נמצאת לי בתוך המערכת. אני לא מייעד את הסיפור דווקא לקהל בגיל מסוים. זה גם לא עובד כך בפועל: אני רואה בני זוג שקונים זה לזו ספר שלי כמתנה, או הורים שקונים לילדיהם אבל קוראים בעצמם".
איך עושים את הריבוד הזה, כלומר יצירת סיפור שיתאים לשכבות גיל מרוחקות זו מזו?
"בסיס העלילה הוא המכנה המשותף הנמוך, אבל יש בטקסט דברים שילד או נער לא יוכלו להגיע אליהם. דברים שמצריכים ידע מוקדם, עומק מחשבתי. זה יכול להיות משחק מילים שהילד לא יבין, אזכורים תרבותיים שהוא לא מכיר. למשל, לאבא המאמץ של גיבור הספר קוראים אָמוֹנֶה – זה גם מרפרר למקצוע שלו, אמן, אבל גם לשמו של הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה. וכשהגיבור נזרק ליאור, הוא נופל על חבצלות מהציור המפורסם של מונה".
כלומר, צריך לחפש ולמצוא "ביצי הפתעה" ששתלת.
"גם דברים כאלה יש בטקסטים, אבל הדוגמה הזאת דווקא מונחת לך ממש מול הפנים, אתה רק צריך לעבור בין הגלים כדי להבין שיש פה משהו מעבר".
רוב האנשים כנראה לא יזהו את החבצלות של מונה. זה מתסכל אותך?
"להפך, אני חושב שסוד הקסם הוא במידה רבה הדברים האלה. גם אם אתה לא אומר לעצמך מיד 'יש פה משהו', בכל זאת תחוש שהסופר התכוון לומר דבר מה, ואולי בקריאה שנייה כן תבין. זה נמצא בבסיס האמנות שלי. גדלתי על האימפרסיוניזם הצרפתי, וזה בית גידול ראשוני שאני יכול להצמיח ממנו משהו חדש. לרובד הזה ספציפית, באופן המודע והמנוסח לעצמו, אני לא יודע כמה יגיעו – אבל אני לא צריך את זה. מספיק שתרגיש שיש פה איזה סוד.
"ספר הזוהר מתייחס למעשה האמנות כ'אור הגנוז'. כלומר, אחד מחומרי הגלם כדי לייצר אמנות הוא משהו שאתה לא מגלה מיד, אלא צריך לחפור טיפה כדי למצוא אותו. הדברים המוסתרים האלה הם האור הגנוז שלי, הם יוצרים את הקסם שהופך את היצירה לאמנות".
רואים את הקולות
הוא בן 58, יליד פתח־תקווה, נשוי למוריה ואב לארבעה. כשהיה בן 14, יצירה פרי עטו זכתה לראשונה לפרסום פומבי, כשהודפסה בעיתון הילדים פילון. "היה בבית שלנו עידוד ליצור", הוא מספר. "ברגע שזיהו כישרון, טיפחו אותו. גם אמי ציירה אז, ואפילו חזרה לזה בשנים האחרונות. בחוג זה לא עבד לי, כאמור. באופן כללי לא אהבתי מסגרות שאומרים לי בהן מה לצייר. הסתדרתי לבד, כנראה לא רע". הבית הזה אכן טיפח לא מעט כישרונות אמנותיים: אחיו הצעיר שלומי גם הוא קריקטוריסט ומאייר, אחותו חגית קופפר־צ'רקה היא מורה ללשון וספרות וכותבת שירה, והאח אודי מתעסק בקדרות. האח הגדול, ירון, עוסק בעניינים שברוח מכיוון אחר – הוא הצפר הראשי של קק"ל.
בשנות התיכון למד שי בישיבה בנחלים, ולאחר מכן בישיבת ההסדר בקריית־שמונה. שם פגש את אורי אורבך, שהפך לימים לחברו ולשותפו לכמה יצירות. "אורי היה מבוגר ממני בשמונה שנים. כשהייתי בשיעור א' הוא הגיע לביקור בישיבה, וראש הישיבה הרב צפניה דרורי יצר את החיבור בינינו".
כשסיים את שירותו הצבאי ואת מסלול ההסדר, הוא התייעץ עם הקומיקסאי והקריקטוריסט מישל קישקה לגבי המשך דרכו. "שאלתי אותו איך נעשים מאיירים, לאן צריך להתקבל. הוא אמר – 'אין מקצוע כזה בישראל. אתה לומד עיצוב גרפי, מעצב גרפית כל מיני עבודות, ועל הדרך מאייר דברים שאתה רוצה'. עיצוב גרפי ממש לא עשה לי את זה, אז במשך תקופה ארוכה הייתי איש אנימציה, זה היה הפתרון שלי".
והאמנת אז שתוכל להפוך את האיור והקומיקס למקור פרנסה?
"זה היה משהו שצריך להילחם עליו. על הלגיטימיות של המקצוע, על הזכות שלך לקבל כסף תמורת איור. ומילא איורים – קומיקס הוא משהו שלא היה קיים פה כמעט. זאת מהפכה שהתחוללה, והיה צריך לעבוד קשה בשבילה. בציבור הדתי זה קשה במיוחד. הערך של המילה הכתובה ושל האוריינות במגזר – כל זה בונה הרבה מאוד סטיגמות שצריך לשבור. יש חיבור בין כמה אתה אינטליגנטי לכמה ספרים אתה קורא, והקריאה הזאת צריכה להיות של אותיות, לא של ציורים".
למה אנשים טועים עדיין לחשוב שספר קומיקס לא יכול להיות ספרות אמיתית?
"כל צורה של סיפור יכולה להיות רדודה ויכולה להיות עמוקה. פוטנציאל העומק של הקומיקס הוא גדול, כי היוצר משתמש בו זמנית בשתי שפות. כשאתה רוצה להעביר רעיון, אתה אף פעם לא יכול להעביר אותו בשלמותו – הרעיון המופשט תמיד יהיה שלם יותר מהביטוי שלו בעולם דרך מילים או בצורה אחרת, ותמיד משהו ממנו יצטמצם. אבל כשיש לך אפשרות להעביר את הרעיון שלך במילים ובציור בו זמנית, זה ממש 'רואים את הקולות' של מעמד הר סיני. כך אתה יכול להקיף יותר מתוך הרעיון. לכן יש ספרי קומיקס שהעומקים בהם משמעותיים הרבה יותר מבספרי פרוזה, בשירה או בטקסט אחר. לכאורה, קריאה של אותיות ומילים ומשפטים דורשת ממך להיות מלומד יותר מאשר ראייה והבנה של ציור, אבל בציור טוב יש הרבה רבדים, וכל קו יכול להכיל מידע הרבה יותר עשיר מהייצוג המיידי שלו. אני מדבר על זה הרבה בהרצאות, ואנשים לא תמיד מודעים לכך".
כמי שעוסק בקומיקס כבר עשרות שנים ומאחוריו עשרות ספרים, מפריע לך שהסוגה הזאת עדיין לא נחשבת ספרות, בניגוד לפרוזה או שירה?
"כשאני מגיע לבתי ספר יציגו אותי כסופר, אבל בתקשורת או במיליה הספרותי אני אכן לא נתפס כסופר. אני כמובן מרגיש את זה ומודע לכך, אבל יש שינוי. פעם הייתי צריך להילחם כדי שתהיה הצדקה לספר קומיקס. פניתי אל לא מעט הוצאות לפני שאנשי מודן הסכימו להוציא את 'בבא' הראשון. זאת הייתה הצלה, והופתעתי מאוד כשהוצאה גדולה, שעל פניו אין לה קשר לספרים 'דתיים', לקחה את זה על עצמה. לכן אני עד היום עם מודן, לא כולל שתי חריגות – אדפטציות לטקסטים של עגנון, שראו אור בהוצאת שוקן עקב ענייני זכויות. היה גם ספר שכתבתי עם אורי אורבך, על הכלב 'מוקצה', והוצאנו אותו בספריית בית־אל כי כך אורי רצה.
"יש משהו נוח מאוד בעבודה עם הוצאת ספרים קבועה – אני מסיים ספר, שולח אותו והוא יוצא לאור. אני לא צריך לעבור בכל פעם תהליכי קבלה, אם כי אני מניח שהיום ספריי היו מתקבלים גם במקומות אחרים. היו במשך השנים פניות מהוצאות אחרות, אבל טוב לי ואני חש הכרת הטוב למי שנתן לי צ'אנס עוד ב־1997".
כפי שציינת, היחס לקומיקס למבוגרים השתנה מאוד בעולם וגם בארץ. יש אפילו רומאנים גרפיים שהפכו לרבי־מכר. היום כבר לגיטימי לתת למבוגר ספר קומיקס כמתנה?
"בוודאי, אני רואה את זה בעיניים. 'יודיסאה', רומאן גרפי שכתבתי על השואה, ראה אור בישראל ב־2016 והשנה הוא יצא גם בצרפת ובארה"ב. הדברים האלה הולכים ומתקבלים יותר ויותר, וזו תופעה עולמית. אבל צריך לומר שצרפת עדיין מקדימה אותנו בהרבה בכל מה שקשור לקומיקס, וגם ארה"ב".
בעין לא מקצועית, הסגנון של ספרי בבא שונה מאוד מזה של יודיסאה.
"אני לא חושב שזה סגנון שונה כמו שהכלים שאני משתמש בהם שונים, הטכניקה שונה. ציירתי את יודיסאה בפנקס קטן, בעט כדורי ועם קצת צבע מים שחור כדי להכניס הצללות והבדלי גוון. זה רק נראה לך אחר. נכון שבספרי בבא יש יותר קונספט לדמויות. זה משהו שהחלטתי עליו מהתחלה. ביודיסאה אין קונספט והדמויות ספונטניות יותר, אבל את הקו שלי הייתי מזהה כאן וכאן. הסיפור והאווירה משפיעים על מה שעושים בקו הזה, כמובן".
מה דעתך על פריחת המנגה, סוגת הקומיקס היפנית?
"אני לא באמת יודע מה הופך מנגה למנגה, לא מתחבר לסגנונות האלה ולא מבין בהם. זה בהחלט קומיקס, אבל מאזור תרבותי אחר לגמרי. גם לקומיקס האמריקני של גיבורי־על אני פחות מתחבר. לא כל קומיקס אני אוהב אוטומטית. המוח שלי מייצר סיפורים בתמונות וגם נהנה לצרוך סיפורים בתמונות, אבל אני לא מתחבר לכל ציור ובטח לא לכל סגנון. אני חושב שמה שקונה אותי הוא אפיון של דמויות, ובמנגה תתקשה להבחין בין הפרצופים. יש סימנים מזהים כלליים, אבל הציור לא מבטא משהו שקשור לאישיות".
יש לך מחשבה לכתוב ספר שאינו קומיקס?
"זאת שאלה טובה, כי אני כן כותב את הסיפור לצד הציור. בשנים האחרונות זה יותר עובר לי בראש. זאת המון עבודה, לצייר הכול, אבל טבעי לי יותר להעביר את המידע דרך ציור. אני רואה את זה בתמונה, אז למה לתרגם את הסיפור למילים, בואו ניתן לקוראים את המקור".
הלוזר קיבל אופי
הוא עובד מכאן, מהבית. "כבר אין לנו ילדים קטנים. שלושה מארבעת הילדים נשואים – מוריה ואני הגענו מהבחינה הזאת אל המנוחה והנחלה, אבל כשההורים של הנכדים שלנו נמצאים במילואים וכדומה, יש יותר עומס".
כמה זמן דרוש לך כדי ליצור עמוד אחד של קומיקס?
"בין חמש לעשר שעות, זה בערך הטווח. לרוב לא יהיה רצף ביצירת עמוד: יהיו הפסקות בין הסקיצה לטקסט, ויש ספרים שאני קודם כותב להם את כל המילים ורק אז מאייר. אבל יש הבדל בין הכתיבה הזאת לכתיבה של סופר: אצל סופר, המילים אמורות לצייר תמונה במוחו של הקורא. המילים שלי לא אמורות לעשות את זה, אני מצייר את התמונה בעצמי. המילים נועדו להעביר מידע שלא עובר בציור, או דיאלוגים בין הדמויות".
הנה גילוי נאות שכבר ידוע לכל קורא של מקור ראשון – צ'רקה הוא קריקטוריסט הבית של העיתון זה שנים רבות. יש לו קריקטורה קבועה בעמודי הדעות, ובנוסף לכך הוא מאייר את הטור של בכיר הכותבים בעיתון, חגי סגל. האיור תופס לפעמים שליש משטחה של כפולת העמודים שמוקדשת לטור כולו. "מבחינתי אני משלים אותו", אומר צ'רקה. "אני נותן עוד זווית, מוסיף משהו בציור על מה שכבר כתוב בטור, מתאר משהו מתוך הטקסט שהצית את הדמיון שלי. זה לדעתי תפקיד המאייר: לא לתרגם, לא לשווק – להוסיף.
"חגי שולח לי את הטור ביום רביעי בצהריים, אני קורא אותו, מקשקש סקיצה ושולח לו. בדרך כלל הוא אוהב, מאשר, ואני מצייר. לעיתים רחוקות הוא לא אוהב את הסקיצה, אבל זה באמת די נדיר. הקריקטורה בעמודי הדעות היא מבחינתי ממש טור שאני כותב".
קריקטורה אחת כזאת, שפורסמה בקיץ שעבר, חוללה סערה ציבורית. צ'רקה צייר בה תלמיד ישיבה חרדי יושב על אלונקה, ולצידו שוכב חייל פצוע. "אל תדאגו חבר'ה", אומר החרדי לחיילים הנושאים את האלונקה, "הלימוד מוקדש לרפואתו ולהצלחתכם". הטענות ל"אנטישמיות" לא איחרו לבוא. "ידעתי שיהיו תגובות כאלה", אומר צ'רקה על הפרשה. "זאת התניה שמתקיימת כשמציירים חרדי בקריקטורה, לא משנה מה הוא עושה בה. אבל אני מודה שלא העליתי בדעתי סערה כזאת. רק כשקיבלתי הודעות תמיכה בוואטסאפ נכנסתי לרשת, לראות במה מדובר.
"מה שהתחדש לי היה שהקריקטורה לא הקפיצה רק חרדים, אלא גם תומכי נתניהו, ששימור הקואליציה חשוב להם יותר מהעניין עצמו. זה לימד אותי עד כמה דיון ענייני הופך במהירות ללא ענייני. השאלה העקרונית היא אם חרדים צריכים להתגייס או לא, ומהר מאוד זה הפך ל'האם הקואליציה צריכה להישאר בשלטון או לא'. אבל התגובות שקיבלתי באופן אישי היו ברובן חיוביות. אנשים חשו שנתתי ביטוי למשהו שבער בהם".
ועכשיו יש לך גם מדור קומיקס מסדרת בבא בעלון השבת החדש והמרענן "הדור". זו דרך להישאר מחובר לקהל הצעיר?
"אני עושה עוד ספר של 'בבא' עכשיו, ואני צריך את הרוטינה של הפרסום הזה. הפלטפורמה של 'הדור' מחייבת אותי לדד־ליין. הם מקבלים את התוצר ואני את הבמה, ומראש ברור שאוציא את הסיפור אחר כך כספר.
"כשעבדתי על יודיסאה, הכרחתי את עצמי לכתוב עמוד ביום. הקומיקס לא פורסם בשום מקום תוך כדי כך, והייתי חייב להציב לעצמי דד־ליין כדי להתקדם. עמדתי בו, עד שהגעתי לסצנה של שערי אושוויץ".
מה קרה שם?
"נתקעתי. לא יכולתי להתקדם, הייתי צריך לאזור כוחות נפש כדי להמשיך הלאה. זה קרה שוב בספר שיצרתי על 7 באוקטובר, וכבר יצא לאור בצרפת. מופיע בו הסיפור של ענר שפירא, וכשהגעתי לכניסה של החמאסניקים למיגונית, נעצרתי. גם שם הייתי צריך לאסוף כוחות כדי להמשיך לצייר. זה היה הרבה יותר קרוב לאירועים עצמם, והכול היה קשה".
יש תוצרים שלך מהעבר שאתה מסתכל עליהם היום במבט לאחור ומרגיש מובך?
"אני לא חושב שזה ברמה של מבוכה. יש לי ביקורת על דברים שעשיתי, אבל אני מתייחס לזה בסלחנות. יש דברים שצוירו לפני הרבה שנים, ועברתי מאז תהליך התפתחות טבעי. בשלב מסוים כולם התפעלו מאיך שאני מצייר, דברים שלי כבר התפרסמו, ועדיין הרגשתי שאני לא די טוב לאייר ספר. והגיע רגע שבו אמרתי שאני טוב מספיק. כשאני מסתכל אחורה אני מבין שהיום אני הרבה יותר טוב, מה שעשיתי אז לא נראה כמו מה שאני עושה היום, ובכל זאת גם זה היה ראוי".
עברו כמעט שלושים שנה מאז הופעת הבכורה של בבא, והדמות לא השתנתה כמעט.
"את הבבא הראשון ציירתי כבר ב־1989, והוא היה שונה מאוד. הדמות עברה שינויים עד הפרסום הראשון, אבל גם מאז יש שינויים, חלקם לא מודעים. כשיצרתי את בבא הוא היה מבחינתי לוזר שהשתמשתי בו כדי להתנהל בתוך המשנה. לאט־לאט הוא צבר אישיות מורכבת יותר, עד שגיליתי שאני לא יכול להציב אותו בתפקיד מסוים במשנה, כי זה כבר לא מתאים לו. לפני כן הדבר היחיד שלא התאים לו היה להצליח, ופתאום יש לו אופי ואני מסתכל עליו אחרת. הוא דמות הרבה יותר מלאה".
ציינו לאחרונה עשור שנים ללכתו של אורי אורבך ז"ל. הקשר ביניכם היה חברי וגם יצירתי. היכן אתה מרגיש בחסרונו במיוחד?
"בשנותיו האחרונות היו לנו שיחות טלפון אחת לשבועיים־שלושה. זה כבר לא היה העניין המקצועי אלא החברי, אם כי התחלנו לעבוד על ספר 'מוקצה בכנסת'. זה בהחלט חוסר של חבר שתמיד היה שם כשצריך, ה'צ'רקלה' שהוא היה אומר בחביבות.
"החוסר שלו מורגש גם במערכת הפוליטית, הוא היה מרכיב שאין בה היום. תראה איך הכנסת נראית, איך הציונות הדתית נראית. לאדם כמו אורי יש השפעה הרבה מעבר למה שהוא אומר או מה שהוא חושב. הנוכחות של מישהו ברמה הזאת, עם יכולת התבטאות וגישה כמו שלו, משפיעה על כל האחרים. הם רואים רף מסוים ומנסים להגיע אליו. הוא היה דמות לאומית בעיניי, מנהיג מסוג אחר, וחבל מאוד שאין לנו יותר כמותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
