כששרה טנקמן הגיעה אל הרופא בשבוע העשרים להריונה, היא כבר ידעה. היא הרגישה שמשהו לא טוב עובר על הגוף שלה. "הכול בראש שלך", אמר לה הרופא, ושלח אותה לדרכה בלי בירור מעמיק. כמה שעות לאחר מכן היא איבדה את התאומים שנשאה ברחמה.
היא הייתה אז בת 28, בחורה צעירה, ומהר מאוד גילתה שהפצע הפרטי שלה הוא סיפור שכיח במערכת הבריאות בישראל. את הכאב והאובדן בחרה טנקמן לנתב לעשייה, והקימה את "קרן בריאה" הפועלת לקידום בריאות הנשים בישראל. המטרה היא לשפר את השירות שמקבלות הנשים מהרופאים, ולטפל ברפואה המגדרית, תחום פורח בעולם אך מוזנח בישראל.
כך למשל פרסמה הקרן לפני כשנה דו"ח על בסיס סקר שערכה בקרב 6,500 נשים, שנשאלו על חוויותיהן בטיפול הגינקולוגי. מסקנות הדו"ח עובדו ל"אמנת קרן בריאה למרפאות נשים בישראל", שמופצת בימים אלו בארץ. לטענת שטנקמן, מהסקר עולה שיחס הרופאים בישראל לנשים שונה מאוד מיחסם לגברים. "אישה וגבר שיתלוננו על אותם תסמינים יקבלו מענה שונה. האישה תקבל כדורי הרגעה, בעוד הגבר יקבל תרופה. נשים נתפסות כהיסטריות, והרבה פעמים הן לא זוכות למענה ראוי ומכובד. באנו לעשות שינוי בתחום הזה".
אחרי שהסטארטאפ שהקים בעלה נמכר בעשרות מיליוני דולרים, היא החליטה להתמסר לרעיון במשרה מלאה. "השינוי מתבקש, והוא יקרה. הוא חייב לקרות", היא אומרת. "למדתי את השיעור על בשרי, ואני אלחם כדי שמה שקרה לי לא יקרה לאף אישה נוספת".
סדקים באמון
טנקמן, 32, נולדה בארצות הברית, אך חצי שנה לאחר לידתה עלתה משפחתה לארץ והתיישבה ברעננה. אביה הוא שותף בקרן הון סיכון המשקיעה בטכנולוגיות רפואיות, ואמה עובדת ככתבת טכנית בחברת הייטק. בילדותה הייתה חניכה בסניף בני עקיבא בעיר, עד שבגיל 16 הקימה עם עוד כמה חברים את סניף "הצופים הדתיים" ברעננה. בבית הספר הייתה תלמידה מצטיינת, "חנונית" כהגדרתה, עם תעודת בגרות מוגברת בפיזיקה והיסטוריה.
מהתיכון המשיכה לשנת לימוד במדרשת לינדנבאום, ובהמשך התגייסה למודיעין במסגרת גרעין של בנות המדרשה. "התנסות ראשונית מחוץ לבועה, וזה היה מעניין. השירות עצמו היה מאתגר שכלית". חלק משמעותי בשירות היה במלחמת לבנון השנייה, וכבר אז הגיחו סדקים של חוסר אמון במערכת. "עד אז חשבתי שיש מבוגר אחראי שנמצא שם תמיד, ופתאום הבנתי שהנחות היסוד שלי על הממסד לא תמיד נכונות", היא מספרת. "הייתי חיילת, בורג קטן במערכת, אבל לא הרגשתי שיש חשיבה אסטרטגית מסודרת, הכול פשוט התנהל מעצמו. המון אנשים עשו עבודה טובה, אבל לא הייתה חשיבה מלמעלה. מה בעצם מנסים לעשות? מה המטרה? זה תסכל אותי נורא".
משם המשיכה לקורס קצינים. "לא שחשבתי שאוכל לשנות את כל המערכת, אבל רציתי לעשות יותר. הייתי אחר כך ראש חוליה. עשינו דברים משמעותיים מאוד". כמי שהייתה חלק מגרעין של בנות דתיות, היא הרגישה חובה לייצג את העולם הדתי. "הקפדתי אז על שלוש תפילות ביום, יזמתי קבוצות לימוד, ואפילו קריאת מגילה נשית בפורים".
אחרי השחרור נסעה לחודשיים בהודו, ואז התחילה ללמוד פסיכולוגיה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. כבר בתור סטודנטית הייתה מעורבת ביוזמות חברתיות. היא עבדה בעמותת "אלומה", המלווה צעירות דתיות לפני גיוס, ויחד עם ד"ר לורה ורטון, חברת מועצה מטעם מרצ בירושלים, פעלה להעלאת מודעות של נשים חרדיות לתנאי תעסוקתן. דרך הפרויקט פגשה את לירן טנקמן, בעלה לעתיד, שעבד אז על בנק ללא ריבית המשותף לחילונים, דתיים וחרדים. מכיוון ששניהם פנו לבקש תמיכה מארגון "הלל" באוניברסיטה, הם התבקשו לשתף פעולה כמי שפונים למגזר החרדי. "התקשרתי אליו כדי לתאם פגישה, הוא הציע תאריך ואמרתי שאני נמצאת באותו זמן בסמינר בין־דתי של יהודים ופלסטינים. לימים הוא סיפר לי שאמר לעצמו: 'זו מישהי מעניינת שהייתי רוצה לפגוש'".
כשהכירו חלם לירן להקים סטארטאפ, אבל תכנן להמשיך לדוקטורט במדעי המוח. בעצתה של טנקמן החליט להגשים מיד את החלום, ולזנוח את התכנון. "נראה לי שאמא שלו עדיין כועסת עליי", היא מוסיפה בחיוך. "עד היום היא שואלת אותו מדי פעם מה קורה עם התואר השני".
השניים הבינו שייקח זמן עד שהסטארטאפ יניב פרי, ולכן טנקמן לקחה על עצמה את הפרנסה. אף שרצתה לעבוד בעמותות חברתיות היא בחרה לעבוד במשרד הביטחון, שם המשכורת גבוהה יותר, ואפשרה ללירן להתמקד בפיתוח. "היה בינינו הסכם לא כתוב, שאם זה יצליח – אעזוב ואחזור לעולם החברתי".
החברה שהקים יחד עם שותפו שלומי בוטנרו פיתחה טכנולוגיה לחיזוי גרסאות עתידיות של וירוסים בעזרת אלגוריתם המבוסס על התפתחות ביולוגית. המטרה היא לייצר הגנה לאיומי הסייבר של המחר. הרעיון היה שלה. הפיתוח שלו. כך הוקמה חברת Cyactiv, שנמכרה אחרי שנתיים בלבד ל"פייפאל" בכ־60 מיליון דולר. החברה ישבה בפארק ההייטק בבאר־שבע, והפכה לאגדה: "הרעיון היה להקים סטארטאפ מחוץ לתל־אביב, מתוך מחשבה שבמרכז יש מספיק חברות שמתחרות זו בזו. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, אידיאולוגית ועסקית".
הסכום שהרוויחו מהאקזיט אמנם משנה חיים, אך רגליהם של בני הזוג נטועות היטב בקרקע. את ההצלחה הכלכלית העדיפו לנתב לעשייה החברתית שטנקמן חלמה עליה. "הפתיע אותי לגלות כמה מעט השפעה הייתה לאקזיט. ברגע הראשון יש אדרנלין מטורף ותחושה מדהימה, אבל יום אחר כך אתה קם וחוזר לעבודה. החיים ממשיכים כרגיל", היא אומרת. "השינוי הכי גדול הוא שהחלומות החברתיים שלנו הם עכשיו הרבה יותר גדולים. כסף גם מכניס הרבה רוגע בחיים, אבל אורח החיים שלנו לא השתנה".
במה בכל זאת פינקתם את עצמכם ביחס לבני גילכם?
"בטיולים בחו"ל. היינו חודש בסין, חודש בדרום אמריקה, שבועיים בקובה. אלו היו שנים שעברנו טראומות והפלות, ואחרי כל הפלה פרגנו לעצמנו בטיול. זו הייתה ההתמודדות שלנו. רק שנינו, נופים ותרבויות חדשות".
"בסך הכול מזל רע"
זמן קצר לאחר נישואיהם רצו השניים להרחיב את משפחתם. בגלל בעיה גנטית הם נאלצו לעשות זאת בעזרת טיפולי פוריות. "זה היה מורכב מאוד", מספרת טנקמן על החוויה שלה בהליך הפופולרי בקרב נשים ישראליות. "לא חשבתי שאחווה את זה בצורה פיזית כזאת. כל כך הרבה נשים עושות את זה, וזה מצטייר כמשהו פשוט וקל, אבל הגוף שלי נכנס להלם. כבר בטיפול הראשון חשתי גירוי יתר בשחלות, כתוצאה מכמות ההורמונים הגדולה. זו כמות שפשוט לא התאימה לי. הרגשתי שהרופאים לא רואים אותי.
"בסבב השני שוב סבלתי מגירוי יתר, והבנתי שאכן לא מסתכלים עליי. לא רואים את הטעות. נכנסתי תמימה להליך הזה, כי ראיתי שהרבה נשים עושות אותו. לרגע לא חשבתי שזה יהיה אלים כל כך לגוף שלי. מהר מאוד העיניים התחילו להיפתח, והבנתי שאני נמצאת בפס ייצור תעשייתי".
בסופו של דבר נכנסה טנקמן להיריון עם תאומים, ולאושרם של בני הזוג לא היה גבול. היא יצאה לשמירת היריון, אך בשבוע העשרים נקטעה תחושת האושר כשהיא נתקפה בצירים. "התחלתי להרגיש כאבים, וניגשתי למוקד קופת חולים", היא נזכרת. "עד שהגעתי לשם הכאבים כבר היו חזקים מאוד. ידעתי שמשהו לא בסדר, ואמרתי את זה לרופא. הוא אמר שאלו כנראה צירים מדומים. באולטרסאונד הכול נראה תקין, והרופא אמר לי 'הכול בראש שלך'. אבל אני ידעתי שאני לא מדמיינת. הרגשתי בגוף את הסכנה, אבל הרופא פשוט סירב לעזור לי. לירן היה בעבודה בבאר־שבע, אז נסעתי במונית לבדי לבית החולים. עד שהגעתי לשם כבר התחילה לידה מוקדמת. התחננתי לצוות שינסה לעצור את הצירים, אבל לא היה מה לעשות. הבנתי לאן זה הולך".
במשך שעות ארוכות נמשכה הלידה, ובסופה נולדו התאומים, בן ובת, ללא רוח חיים. את החוויה הטראומטית טנקמן לא זוכרת. "כנראה שרק רציתי שזה ייגמר. ניתקתי את עצמי משם. המיילדת בעצמה חוותה לידה שקטה בעבר, והייתה מאוד אמפתית, אבל אחד הרופאים חזר שוב ושוב על המנטרה: "למה את בוכה, את צעירה ויהיו לך עוד ילדים".
לדבריה, יש פער גדול בין המשאבים והאנרגיות שמושקעים בהליכי ההפריה ובין הליווי של מערכת הבריאות במהלך ההיריון עצמו. "אף אחד לא הזהיר אותנו שזה היריון בסיכון, ואיש לא ציין את ההשפעה של תאומים על רמת הסיכון. בדיעבד, אולי היינו מבקשים להחזיר עובר אחד. אבל יש רצון חזק להיכנס להיריון, ולא חושבים מה הלאה. הנחתי שגם אם זה תאומים, בסוף יהיה בסדר. לא הכרתי מקרוב מקרים שבהם ההיריון הסתיים אחרת".
אחרי החוויה הקשה, ובהיעדר חופשת לידה על פי חוק, נאלצה טנקמן לשוב לעבודתה במשרד הביטחון. "כשחזרתי למשרד וסיפרתי שעברתי 'לידה שקטה', אנשים היו אומרים לי 'מזל טוב'. בשנים שחלפו זה הפך לנושא מדובר יותר, אבל אנשים חשבו אז שלידה שקטה היא לידה שעברה בשקט. כשהסברתי לא ידעו איך להכיל את זה. לא מתוך כוונות רעות. חברים שכן ידעו ורצו לעזור פשוט לא ידעו מה לעשות. כשנפטר קרוב משפחה יש תוכנית ברורה: הלוויה, קדיש, שבעה. החברים והמכרים באים לנחם. כאן לא היה שום דבר מזה".
שני התינוקות נקברו על ידי חברה קדישא בלי שבני הזוג ידעו היכן. כמה חודשים אחר כך, טנקמן כבר חזרה לטיפולי הפוריות. "קיוויתי שימצאו סיבה ללידה המוקדמת, אבל לא מצאו שום דבר. רק היום אני מבינה כמה אי ודאות יש בתחום של היריון ולידה. לפעמים נותנים לנו תחושה שהכול תחת שליטה, אבל הרופאים יודעים הרבה פחות ממה שהם אומרים".
מאז נשאה טנקמן עוד ארבעה הריונות, שכולם הסתיימו בהפלה. שוב ושוב לא מצאו הרופאים כל סיבה לכישלון ההיריון. "בכל פעם זה היה הלם. אחרי כל הפלה אמרו לי שזה כנראה מקרי. היו שפשוט הגדירו את זה כ'מזל רע'".
בתוך כל הכאב טנקמן מוצאת גם מעט מן האור. "כל המקרים האלו גרמו לנו למצוא את החברים שידעו להכיל אותנו ולעבור את התקופות האלו. ובהתאם גם להתנתק מאנשים שעשו לנו רע. היו אנשים שידענו שהרגשנו איתם שאנחנו תמיד בסדר. שגם לא להגיע לאירוע משפחתי זה בסדר. היום אני יודעת שיש לי חברויות קרובות יותר משיש לאחרים, כי אלו חברים שעברו איתנו רגעים מאוד קשים".
מדברות מהשטח
מתוך החוויות שחוותה בגופה ובנשמתה עלה הרעיון להקים את קרן "בריאה" הפועלת לקידום בריאות נשים. לדבריה, מרגע שנחשפה לטיפולי הפוריות היא הבינה שמערכת הבריאות אינה מטיבה עם נשים. "יש בה בעיות משמעותיות, ובראשם אי היכרות של האישה עם גופה. בכל טיפול, אנחנו לא מעורבות מספיק בתהליך. אחרי הלידה השקטה נחשפתי לעוד ועוד סיפורים דומים: נשים שמתלוננות על כאב והיחס כלפיהן פחות רציני. כשדיברתי על עצמי והתרעתי שמשהו לא בסדר, לא האמינו לי".
שנה לאחר הלידה קרה האקזיט, והמצב הכלכלי המשופר אפשר לטנקמן להתמסר לניסיון לשפר את הטיפול בנשים במערכת הבריאות. היא לקחה חופשה ללא תשלום מעבודתה, והחלה ללמוד את השטח כדי לבדוק מקרוב את המצוקות ולחפש פתרונות אפשריים. במשך קרוב לשנה היא פגשה רופאים ורופאות, ובדקה מה נעשה בארץ ובעולם בתחום רפואת הנשים. ב־2016 הוקמה הקרן באופן רשמי.
מה גילית?
"קודם כול, מבחינה היסטורית התחום הרבה פחות מפותח בארץ. בארצות הברית למשל יש תנועה פמיניסטית רפואית בריאותית שהתפתחה כבר בשנות השבעים, והיא חזקה שם מאוד. יש גם לובי, גם יחסי ציבור, גם קליניקות שהוקמו במיוחד".
איפה ארגוני הנשים בארץ בכל הקשור לכך?
"הארגונים בארץ פחות עסוקים בבריאות. יש ארגונים נפלאים שהתמקדו במשהו מסוים – טיפולי פוריות או סרטן השד, למשל – ואני לומדת מהם המון. אבל רציתי לפעול בתחום בצורה יותר רחבה. אחת המטרות שלנו היא להעצים נשים ונערות כדי שיקבלו החלטות מושכלות על הגוף שלהן. אני למשל תפסתי מעצמי אישה מועצמת. תמיד ידעתי להביע את עצמי, היה לי חשוב ללמוד על הגוף שלי, והיה לי ידע. אבל בסיטואציה ההיא, בתוך יחסי הכוחות, לא הצלחתי לקבל עזרה. צעקתי ואף אחד לא הקשיב לי. זה גרם לי להבין שאי אפשר להשליך את האחריות על נשים. צריך לפתח מודעות, ובמקביל המערכת צריכה להשתנות".
טנקמן גילתה אינספור בעיות בתחום הגינקולוגיה. "כשהתחלתי לעבוד על הרעיון של קרן בריאה הבנתי שזה נוגע לכל אישה. מהרגע שהתחלתי לדבר על המיזם, לא פגשתי אישה שאין לה סיפור, דרמטי יותר או פחות, שקשור לגינקולוגיה. לא הייתה אחת אדישה. הבנתי שנכון להתחיל מפה.
"עשיתי בירורים וגיליתי שבארץ אין שום סטנדרטים מלבד בפן הרפואי. למשל, האם אישה מכוסה בבדיקה או לא? האם יש וילון בחדר או לא? כל זה תלוי ברופא או ברופאה. המטרה שלי הייתה להטמיע נורמות ברורות. התחלתי לאסוף מחקרים מהעולם, אבל היה חסר לי מידע מנשים בארץ". אז היא פרסמה סקר בפייסבוק, וקיוותה לקבל בין מאה למאתיים תגובות. בפועל היא קיבלה קרוב לאלף תגובות בתוך יום, ולאחר זמן קצר הגיעה ל־6,500 תשובות. שם היא עצרה את הסקר, והחלה לנתח את הנתונים. "הרגשתי שנשים חיכו שמישהו ישאל אותן את השאלות האלו. הן רצו לדבר. עד היום אני מקבלת המון פניות נוספות. קשה לנשים להשמיע קול בזמן בדיקה גינקולוגית".
מלכתחילה חשבה טנקמן שתתמקד יותר בפן הלוגיסטי – במעבר בין קופות החולים ובהסברה על חשיבותם של תנאי הבדיקה – אבל עם הזמן גילתה שהדבר הכי חשוב לנשים הוא התקשורת עם הרופא. "התשובות שקיבלתי בסקר הסיטו את הפוקוס מהדברים הטכניים לדברים המהותיים. נשים אמרו שאישה צריכה זמן לשאלות, אזהרות לפני שמכניסים לגופה מכשירים, הסברים על פרוצדורות רפואיות. אלו דברים שקשה יותר לשנות מאשר להסיט וילון".
כיום הקרן עובדת באופן ישיר עם מערכת הבריאות על שלוחותיה כדי לשפר את השירות, הנגישות והטיפול, ובעיקר כדי לוודא שזכויותיהן של נשים נשמרות, תוך הקשבה לצרכים הייחודיים של מגזרים שונים ואוכלוסיות מוחלשות. טנקמן היא מנכ"לית הקרן, ותחתיה עובדת כסמנכ"לית הפעילה החברתית מיטל בנשק. "לשמחתי גילינו הרבה יותר פתיחות משחשבנו, גם באיגוד הגינקולוגים וגם בבתי החולים", מספרת טנקמן על שיתופי הפעולה. "פיתחנו נוהל לבדיקה אינטימית. זו סיטואציה מורכבת, וחייבים להתחיל להכשיר רופאים איך מתמודדים מולה. איך להפגין רגישות בשבע דקות של בדיקה, איך לנהל תקשורת".
כלי נוסף ליצירת השינוי מתבטא בהרצאות שמעבירה טנקמן לרופאים בכירים ומתמחים ברחבי הארץ. "נהלים זה טוב, אבל בסוף צריך לעבוד קשה כדי שהם יוטמעו בשטח. גיליתי שהשלב הכי חשוב לכך הוא בהתמחות, בין הלימודים לעבודה. אז אתה מעצב את תפיסות העבודה שלך. התחלתי לשלוח פניות למחלקות נשים וגינקולוגיה וביקשתי לבוא להרצות שם. לשמחתי התקבלתי בברכה".
עם הזמן הבינה טנקמן שההרצאות מועילות, אבל לא מספיקות. היא גילתה שבכל שנות ההתמחות בגינקולוגיה, רופא לא עובר סימולציה של התנהגות תקשורתית בעת בדיקה גינקולוגית. אחד היעדים ש"קרן בריאה" שמה לעצמה הוא לאפשר תרגול של סיטואציות כאלו מול שחקנים, כך שהרופאים יבינו מה עובר על החולה שמולם.
פרויקט נוסף של הקרן נקרא "בוראות" על שם דפנה מאיר ז"ל, שהייתה אחות ומדריכת מודעות לפוריות, ונרצחה בפתח ביתה בעתניאל בינואר 2016. במסגרת זו נשים מוזמנות להגיש רעיונות למיזמים שקשורים לרפואה מגדרית, והקרן תומכת כספית ומלווה אותן.
לטווח ארוך
לא רק בגינקולוגיה גילתה טנקמן יחס בעייתי כלפי נשים, אלא גם בשורה של מחלות המכונות "שקופות". "יזמנו דיון בכנסת בדרישה לזכויות בסיסיות בכל מיני מצבים רפואיים שקשורים לכאב כרוני, כמו פיברומיאלגיה, שנשים סובלות מהם הרבה יותר מגברים. עוברות בין שמונה לעשר שנים מרגע שהאישה מתלוננת ועד שהיא מאובחנת. למצבים הרפואיים האלו משותף מחסור במרפאות, בהתייחסות בסל התרופות ובזכויות בביטוח הלאומי", היא מסבירה. "זה קשור למה מגדירים כמחלה ומה לא, מה נחשב לבעיה גדולה מספיק כדי שהממסד הרפואי ישקיע למצוא לה פתרון. ספר המחלות של הביטוח הלאומי לא לוקח בחשבון את המחלות האלו".
כך גילתה טנקמן שהפערים במפגש מול מערכת הבריאות נובעים מהיעדר מחקר על גוף האישה מעבר לתחום הגינקולוגיה, ומתפיסות סטריאוטיפיות. "מדהים שכשנשים מתלוננות על אותן תופעות כמו גבר הן נתפסות כ'מגזימות' ו'היסטריות', בעוד הגבר זוכה למענה רציני", היא אומרת.
בעיה נוספת שזיהו בקרן היא בתחום מחלות הלב. "הרבה מהתרופות בשוק לא נוסו על נשים, וכשחושבים על זה אין סיבה שלא יהיה מינון שונה לנשים וגברים. במחקר שנעשה בארצות הברית התברר שיש הבדל במינון שנשים זקוקות לו". תחום נוסף הדורש טיפול הוא גיל המעבר. "מצאנו שאין רופאים שמתמחים בזה. למעשה, מרגע שסיימת ללדת סיימת את מלאכתך. שם מושקע רוב הכסף, ואחר כך פשוט אין מענה".
במערכת הבריאות, כמו בכל גוף ציבורי גדול, יש לא מעט הליכים בירוקרטיים סבוכים. מה שמניב גם לא מעט תסכולים במהלך העבודה בקרן. "ביטוח לאומי הוא גוף שקשה לגשת אליו ולראות איך עושים שינוי, ואפילו הנושא של בדיקות גינקולוגיות הוא ריצה לטווח ארוך. גם שינוי התנהגות הוא קשה. חשבתי שזה יהיה פרויקט לוגיסטי קצר. אני מבינה בדיעבד שעשינו צעד משמעותי, אבל כדי לשנות התנהגות מושרשת כל כך צריך סבלנות ואופטימיות. אני רואה שמערכת הבריאות עושה מאמצים, ואני רואה את מי שמנהלות את הוועדה בכנסת באות מכל הלב, ועובדות קשה כדי שהשינוי יהיה משמעותי. זכיתי לפעול בתקופה שהשטח מוכן לזה, בעידן הרשתות החברתיות, כשכל אישה יכולה לשתף את דעתה ומערכת הבריאות מבינה שאי אפשר להתעלם ממטופלות".
קרה שנתקלת בהתנגדות לעשייה הזו?
"הייתה הרצאה שהרציתי לצוות רפואי, והתגובות היו ממש 'אנטי'. הטענה של הרופאים הייתה שאני מייצגת מיעוט קטן, ושלרוב הנשים אין בעיה עם בדיקות רפואיות. הם קראו למה שאני עושה 'שיימינג'. האשימו אותי בהצפת בעיה שלא קיימת. סיימתי את ההרצאה ואמרתי שפייסבוק, אם תרצו או לא, מאפשר לנשים להשמיע את דעתן. גם אם אני איעלם, נשים לא תפסקנה לדבר. היום מטופלים מתחילים לערער על יחסי הכוח, וזה יוצר הרבה בלגן.
"אמרתי לרופאים שיש להם שתי אפשרויות: הם יכולים להיות בצד המתגונן או לשתף פעולה עם הנשים. לטווח הארוך, אני ממליצה להיות בצד שלנו. בהרצאה אחרת קמה רופאה ושיתפה בסיפור האישי שלה, ופתאום כשהם שמעו את הדברים מעמיתה שלהם זה היטה את הכף. הם הבינו שיש בעיה. גם בתוך איגוד הגינקולוגים יש מתנגדים ויש תומכים, שאני מקווה שהם אלו שיתנו את הטון. הם לא יוכלו להתעלם לנצח מהדרישה שמגיעה מהשטח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
