"ללא התנ"ך וללא השפה העברית לא היה עם יהודי"

כשהיה תלמיד בבית ספר יסודי, שיעורי התנ"ך אף פעם לא משכו את ליבו של ד"ר רוביק רוזנטל. "זה היה קצת משמים", משחזר הלשונאי והסופר ממרחק השנים. "המורים לא הצליחו להדליק אותנו, לגרום לנו לאהוב את מה שאנחנו לומדים. גם את שיעורי הלשון ממש שנאתי". במרוצת השנים חזר רוזנטל אל הלשון, שהפכה לתחום עיסוקו המרכזי, ודרכה גם אל התנ"ך. "אני לא אדם דתי, והתפיסה שלי את היהדות היא תרבותית", הוא אומר בשיחה בביתו שבמרכז תל־אביב. "בתפיסה כזו, התנ"ך הוא חשוב ומרכזי, הוא הבסיס. בכלל, ללא התנ"ך וללא השפה העברית, לא היה עם יהודי".

תסביר.
"העם היהודי הוא עם של טקסטים. אנחנו עשויים ממילים, והמילים הן אלה ששימרו את העם הזה כשהיה בגולה. שם, ולא בתקופת המקרא, נעוץ פלא הקיום של העם היהודי. כל עם אחר היה מתחסל בתוך מאה שנה. אתה נמצא בסביבה עוינת, מדבר בשפה שלה, ומותקף תרבותית ופיזית. אבל העם היהודי נשמר, והאקט המכונן שאפשר את זה הוא קידוש השפה העברית, הפיכתה ללשון קודש. קברניטי הקהילות היהודיות הבינו שאם הם לא יקדשו את השפה, היא תיעלם, מכיוון שהיא הפסיקה להיות שפת הדיבור. אז שימרו אותה כשפת קודש. יש לזה מחירים: השפה לא מתחדשת, היא לא משמשת נשים ולא משמשת בחיי היומיום – אבל אלה מחירים שכדאי לשלם. קידוש השפה הביא לשימור כתבי הקודש, וזה מה ששמר על העם היהודי, אפילו כשיהודים כלל לא דיברו עברית".

ספרו החדש של רוזנטל, "מדברים בשפת התנ"ך" (הוצאת כתר), מבקש להפגיש בין שתי שפות שונות לכאורה: העברית של התנ"ך, והעברית המודרנית שבה אנו משוחחים. באינספור דוגמאות, מחולקות לנושאים ולתחומים, מצביע רוזנטל על הדומיננטיות של שפת התנ"ך בעברית של ימינו: ביטויים שלקוחים מהמקרא, מילים עבריות שחודשו על בסיס מילים תנ"כיות, ואפילו סלנג עכשווי שמהדהד את שפת הדיבור של אבותינו. כמו ספריו הקודמים, גם זה הנוכחי ידידותי ונגיש לקורא הישראלי; רוזנטל מקווה לשבור כך במשהו את הניכור שלא מעט תלמידים חשים כלפי התנ"ך. ספר הספרים, הוא אומר, מאיים פחות משאנו רגילים לחשוב: שני שלישים מהמילים בתנ"ך הן כאלה שכל ילד ישראלי מכיר, ואף שהתחביר המקראי מאתגר, אפשר לצלוח אותו. "הבעיה היא שאנחנו לא מצליחים ליצור את החיבור לעברית הקלאסית", הוא אומר. "אחת הסיבות לכך נעוצה בדרך שבה מלמדים תנ"ך ועוסקים בו. כשמצביעים על הנוכחות של התנ"ך בעברית היומיומית, רואים שהוא קרוב אלינו מאוד".

תקופת הרנסנס

במשך מאות שנים לא הייתה העברית בשימוש יומיומי, אבל לדברי רוזנטל, היא בהחלט לא הייתה "שפה מתה". "זה מושג מזיק שהשתרש. יש אמנם תחייה של השפה העברית, אבל למילה 'תחייה' יש שתי משמעויות בשפות לועזיות: הראשונה היא שיבה מן המתים, והשנייה – רנסנס. העברית לא קמה מן המתים, כי תמיד השתמשו בה, אבל מתחת לפני השטח. ואז היא הוחייתה. האינטואיציה של אליעזר בן־יהודה וחבריו הייתה גאונית, כמו זו של מקדשי השפה לפני אלפיים שנה: כמעט כל ההחלטות והמהלכים שבן־יהודה הוביל כוונו להחזרתה של העברית להיות לא רק שפת דיבור, אלא שפה אופפת־כול. כפי שהציונות רצתה לשחזר את כל מה שהיה בארץ ישראל לפני אלפיים שנה, כך בן־יהודה רצה לשחזר את השפה. יהיו יישובים, תהיה ממלכה, ותהיה גם שפה כמו בתקופת התנ"ך. זה נעשה בתנאים לא קלים: מי שהיו אמורים להחיות את השפה העברית, לא דיברו עברית בעצמם. אני גדלתי בבית שדיברו בו גרמנית. הרבה מתושבי הארץ דיברו יידיש. אבל הפרויקט הזה הצליח".

וכך הגענו לעברית שלנו – שפרופ' גלעד צוקרמן, למשל, טוען שהיא אינה עברית אלא "ישראלית". שפה חדשה שנוצרה כאן, ולא מתפתחת דווקא מתוך העברית הקלאסית, אלא משלל שפות אחרות שסובבות אותנו. מה אתה עונה לו?
"זו תפיסה מופרכת, ואני מצביע על כך בספר. העברית הישראלית לא יוצרת שפה חדשה. היא לא יכולה להתקיים בלי הנורמות הלשוניות של התנ"ך. היא אמנם מאתגרת אותן, מציעה חלופות, אבל היא לא מציגה תפיסה חדשה. עדיין לא נקבע כלל דקדוקי אחד על בסיס העברית הישראלית, וכנראה גם לא ייקבע. נכון יותר לומר שהעברית המודרנית משלבת נורמות לשוניות מהעברית הקלאסית, לצד שפת דיבור ישראלית. כל מי שמקשיב לעברית שלנו, יראה מיד את ההשפעה התנ"כית החזקה".

אבל אתה כן לוקח בחשבון את העברית הישראלית, ואפילו את העברית המדוברת, את הסלנג. מבחינתך, זה אחד הקטבים במשוואה.
"נכון. אני מעריץ של שפת הדיבור, ואנחנו צריכים להקשיב לאופן שבו אנשים מדברים. רוב הרגלי הדיבור לגיטימיים, ולעולם לא אתקן מישהו שמדבר איתי. טעויות של אחרים לא צורמות לי. יש דברים מסוימים בשפת הדיבור שאני פחות אוהב, כמו כשאומרים 'הֶפעיל' במקום 'הִפעיל', או היעלמות של כל מיני עיצורים ותנועות. אבל פערים כאלה בין השפה העכשווית לשפה הקלאסית קיימים בכל שפה. יותר מזה: כשמילה מופיעה בעברית של ימינו במשמעות שונה מהמשמעות התנ"כית, זו לא עדות לכך שמדובר בשתי שפות נפרדות, כמו שצוקרמן טוען, אלא עדות לדינמיות של השפה. בכל השפות יש תהליכים שבהם שפת הדיבור משנה אותן, והתהליכים האלה לוקחים מאות שנים. העברית החדשה קיימת 120 שנה, זה מעט מאוד".

תהליך כתיבת הספר נפתח ביצירת מעין מילון של כל המילים העבריות בתנ"ך. הקורפוס שגיבש רוזנטל מכיל 7,200 מילים, ומעלה כמה ממצאים מעניינים: למשל, השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא שמו של אלוהים; הפועל הנפוץ ביותר במקרא הוא "אמר"; והמילה "לא" מופיעה פי עשרה יותר מהמילה "כן". המסקנה המרכזית היא ש־67 אחוזים מן המילים בתנ"ך – כ־5,000 מילים – נפוצות בעברית החדשה. בנוסף, רוזנטל מראה כי 90 אחוזים מהשורשים בעברית השימושית לקוחים מן התנ"ך. "מגבת", למשל, מגיעה מהמילה המקראית "נגב", שמציינת מקום יבש; המילה "מברק" מגיעה מהשורש התנ"כי "ברק"; "מצלמה" מ"צלם אלוהים"; והמילה "משקפיים" התבססה על פסוק משיר השירים, "מי זאת הנשקפה כמו שחר", והושפעה גם מהמילה היוונית סקופיאו. למשקפיים, אגב, היו מתחרות: "בתי עיניים", "זכוכיתים" ו"מסתכליים".

עוד מראה רוזנטל כי מתוך 18 אלף צירופי לשון בעברית שלנו, כמעט 4,000 הם מקראיים. "הצירופים הם מעין כמוסה תרבותית", הוא אומר. "אתה יכול להעביר אותם משפה לשפה, אבל הם נולדים בתוך הקשר תרבותי. אצלנו הם מעידים על הנוכחות הבולטת של התנ"ך בשפה העברית. רוב האנשים לא מודעים לכך שכשהם אומרים 'לא מצאתי חן בעיניו' או 'יצא לי מהאף', הם משתמשים בביטויים מקראיים. כך גם כשהם אומרים 'חילוץ עצמות' או 'שלח לחמך'".

ויש גם צירופי לשון שהמשמעות שלהם השתנתה, כמו "עצת אחיתופל" – בתנ"ך היא עצה חיובית, ואילו בשפת היומיום הביטוי מציין עצה שלילית.
"דווקא כאן אין כל כך שינוי משמעות, כי כבר במדרש תפסו את העצה של אחיתופל כטובה במובן הטקטי אבל רעה במובן המוסרי, ולכן היה קל להפוך אותה לעצה רעה. אבל יש מקרים אחרים של שינוי משמעות, כמו 'גולת הכותרת' – בתנ"ך זהו מושג ארכיטקטוני, ואילו אצל ברנר הוא מופיע כביטוי שפירושו 'הדבר החשוב ביותר'. כך גם 'אבן פינה'. זה נעשה באמצעות מטאפורה. המטאפורה עובדת קודם כול במילים בודדות, כשמילה מקבלת משמעות נוספת באמצעות דימוי. הדבר קורה אפילו במקרא עצמו. למשל, המילה 'לתפוס' בתנ"ך מציינת פעולה פיזית, אבל כבר בספר יחזקאל יש לה גם משמעות קוגניטיבית, וכך עד ימינו, כש'לתפוס' או 'תפיסה' קשורות למחשבה. כל זה קורה באופן מאוד טבעי. הדימוי הוא תכונה טבעית שלנו, שבלעדיה אי אפשר לתאר את התרבות. אנחנו מקבלים דבר כמו שהוא, אבל הוא גם מתחבר לתופעות אחרות, והיכולת להעביר תכונות מאחד לשני היא כוח מניע אדיר בשפה. לא בכדי, הרבה ממחדשי המילים היו סופרים ומשוררים. קח מילה כמו 'מטוס': בתנ"ך הנשר טס, ובא ביאליק ואמר – הנשר טס, וגם האווירון טס. וכך קיבלנו 'מטוס'".

בין קודש לחול

העברית החדשה נחשבת בעיני רבים לשפה שעברה חילון: מילים שבתנ"ך היה להן הקשר דתי הפכו למונחים יומיומיים, נטולי הקדושה והמסתורין שהיו להם בכתבי הקודש. אך רוזנטל מראה שתפיסת העולם הזו, שהציבור החרדי הקנאי דגל בה כשנאבק נגד בן־יהודה, נכונה חלקית: מילים מסוימות מקבלות הקשר חילוני כבר בתנ"ך. "נכון שיש מילים שהתקדשו במקרא, והן כמעט תמיד מופיעות בהקשר אמוני, אבל השימוש הבסיסי של רבות מהן איננו דתי. קח למשל את המילה 'כוהן'. הכוהנים בתנ"ך היו פקידי המלך או השופט. בשלב מסוים הם היו אלה שעבדו את אלוהים, ואז המילה התקדשה. בעברית החדשה אנחנו מדברים על 'כהונה' ו'לכהן', וקרה כאן תהליך של חילון המילה, אבל זו בעצם חזרה למשמעות המקורית שלה. כך גם המילה 'עבודה', שבתנ"ך מצביעה קודם כול על עבודת כפיים, לצד כמה מקומות שבהם היא מציינת את עבודת המקדש. העברית החדשה לקחה את המילים הללו ונטעה אותן בחזרה בהקשר יומיומי, חילוני".

אבל כמו שאתה אומר, יש מילים שמלכתחילה היו נטועות בהקשר דתי. כדוגמה לכך מצביעים בדרך כלל על המילה "חשמל", שהפכה אצלנו למילה יומיומית, ואילו בספר יחזקאל היא חלק מחיזיון נבואי.
"'חשמל' היא דוגמה מעניינת. לאורך כל הדורות היא נחשבה למילה דתית מיסטית, אבל כשיחזקאל אומר 'כעין החשמל', הוא ככל הנראה מתכוון לאור גדול. החיזיון עצמו הוא דתי, אבל המילה אינה דתית – היא מרמזת על אור. כשהפרשנים ניסו להסביר אותה, היא הפכה לבעלת קונוטציה דתית".

כמה ממילות העברית המודרנית, אומר רוזנטל, הן מילים מקראיות שהותאמו לצורכי הציונות. "דוגמה מעניינת היא 'ביטחון'. בעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בעיצוב השפה הצבאית והביטחונית מאז קום המדינה, הראיתי שראשי המדינה התלבטו איך לקרוא לתחום הזה, מה יהיה שמו של המשרד הממשלתי. באנגלית יש army, צבא, ויש defense, הגנה. אז חשבו על 'משרד ההגנה' – הרי יש כבר 'צבא ההגנה לישראל' – אבל רצו מילה יותר עוצמתית. האופציות היו 'ביצרון' או 'פירזון'".

כלומר, היינו יכולים לדבר היום על "שר הפירזון" או "תקציב הביצרון".
"נכון. אבל בן־גוריון התעקש על המילה 'ביטחון'. זו לא בחירה מובנת מאליה, כי ביטחון היא לא מילה שקשורה למלחמה. זו מילה מקראית שמבטאת רגש – ביטחון בכך שאלוהים שומר עלינו. ובכל זאת, ראש הממשלה הראשון התעקש לקרוא לתחום של נשק ואימונים בשם שמבטא רגש. הוא הבין שהמילה 'ביטחון' תיצור אצל האנשים הבנה בשביל מה צריך את הצבא – כדי שהוא יעניק לנו את התחושה הטובה הזו, את הביטחון. קצפם של החרדים יצא בין השאר על דברים כאלה. הם ראו בחילון המילים אסון גדול מאוד.

"הפרדוקס המעניין הוא שאם העברית לא הייתה מתקדשת, ולא הייתה נשארת קפואה במשך אלפיים שנה בטקסטים, אי אפשר היה לחדש אותה. מחדשי השפה מצאו להם מן המוכן תשתית ברורה, לא דינמית, שעל בסיסה אפשר לצאת בחזרה לחיים – ולא שפה שהמשיכה להתפתח לאורך אלפיים שנה וכבר אי אפשר לחדש בה שום דבר. בכך היחסים שבין שפת התנ"ך לעברית החדשה שונים מאוד מהיחסים בין היוונית העתיקה ליוונית המודרנית. תמיד דיברו יוונית, ולכן היא התרחקה מהמקור העתיק שלה מרחק שאי אפשר לגשר עליו. בעברית, שלא דיברו בה, זה לא קרה".

בשנת 2005 הוציא רוזנטל את "מילון הסלנג המקיף", ספר עב כרס שהפך למקור המוסמך ביותר כיום לשפת הדיבור. גם בספר החדש עוסק רוזנטל בסלנג, ומראה כיצד שפת יומיום עכשווית מהדהדת את השפה המקראית העתיקה. "הרעיונות שמוטמעים ביצירות סלנג ישראליות לא הגיעו משום מקום", הוא אומר. "פתאום אתה מגלה שבתנ"ך קרה אותו תהליך שקרה גם בעברית שלנו. קח למשל את המילה 'לטחון'. בעברית הנורמטיבית, המילה הזו קשורה לטחינת בשר ולטחינת קמח. במילון הסלנג, לעומת זאת, יש לה תשע הגדרות. הרעיון של הטחינה יצירתי ופורה, והוא הפך ל'טחינת צעירוּת' בצבא, ולביטויים כמו 'טוחנים עבודה' ו'טוחנים מים'. בתלמוד אנחנו מוצאים 'עוקר הרים וטוחנם זה בזה', אבל כבר במקרא מופיע השורש 'טחן' במובן של התעללות. כלומר, המטאפורה הזו התחילה כבר אז. כך גם עם המילה 'ים', שבסלנג שלנו מצביעה על כמות גדולה: 'ים זמן' או 'ים כסף', וגם בתנ"ך היא משמשת כמטאפורה לריבוי. הסלנג של ההכפלה, כמו 'משהו משהו' או 'גבר גבר', נמצא גם הוא כבר בתנ"ך, כשעשיו מבקש מיעקב 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה'".

רוזנטל מצביע בספר על פרדוקס מרתק שקשור לתנ"ך ולעברית הישראלית, "פרדוקס ההד". בתמצית, הוא מראה שהתנ"ך ניצח, אבל באותה מידה הוא גם הפסיד. "פרדוקס ההד אומר דבר פשוט: העברית החדשה הצליחה בכך שהיא מממשת את העברית הקלאסית, אבל לא גוררת אחריה היכרות עם העברית הקלאסית. במילים אחרות, כדי לדבר היום עברית, ואפילו עברית טובה, אתה לא חייב להכיר את המקורות. מחיי השפה ומחדשי השפה היו אנשים שצמחו מתוך העברית הקלאסית ומתוך הידע שלהם בתנ"ך ובגמרא, ורובם למדו ב'חדר' ובישיבה. וכך שפת התנ"ך ניצחה, היא התשתית של העברית החדשה, אבל מצד שני אין צורך להכיר את התנ"ך כדי להשתמש באופן טבעי ועשיר בשפה העברית. זה הפרדוקס.

"אפשר להגיד שזה דווקא סימן להצלחה גדולה. בקהילה המדעית, למשל, נהוג לומר שדבר מסוים מצליח כששוכחים מי הוליד אותו. אבל בעיניי, העניין כאן שונה. תרבות שאין בה קלאסיקה, שלא מחוברת לקלאסיקה שלה, היא ענייה אפילו אם יש בה הכול. כשזה מגיע לתרבות, אני מעדיף שנהיה עשירים ולא עניים.

"אני לא פסימי, משום שאני כן מזהה היום גילויים של רצון להחזיר את התנ"ך למרכז, בפרויקטים מכל מיני סוגים ובספרים על התנ"ך שנמכרים היטב. זה גם לא קשור להדתה או לחזרה בתשובה, כי אפשר בהחלט להכיר היטב את התנ"ך ואת לשון חז"ל ואת הרמב"ם, ואפילו את ביאליק ועגנון, ולהיות אדם חילוני. אבל בעיקר אני לא פסימי כי יש המון כתיבת שירה בשפה מצוינת, ויש ספרות טובה, והקולנוע הישראלי בפריחה, ובתוך כל זה יש המון עניין בעברית הקלאסית, והרבה ניסיונות לשמר ולחדש".

אז אתה לא מתחבר לתלונות הרגילות על העברית שהולכת לאבדון.
"לא. הטענות האלה הפכו כבר לקלישאות. אני כל הזמן שומע איך שהעברית מידרדרת, ושהנוער לא יודע את השפה, אבל אלה טענות שטחיות. אנחנו מדברים בעצם על דבר אחד: הרשתות החברתיות. הן חלון הראווה של השפה, והן אלה שמפחידות את כולם. יש שם בעיה של רידוד השפה, ואני לא מזלזל בבעיה הזו, אבל צריך לזכור שרוב הפעילות הלשונית שלנו לא מתרחשת שם. גם כשההורים שלנו דיברו בטלפון, הם דיברו בשפה רדודה. זו שפת הסמול־טוק, וסמול־טוק תמיד היה ותמיד יהיה. אבל שפה היא הרבה יותר מזה: היא עיתונים וספרים ורדיו. כך שאני עוד לא יודע לאן זה הולך, אבל אני ממש לא מספיד את העברית. אני כן מוטרד מכך שאנחנו לא מצליחים ליצור את המפתח לחיבור לעברית הקלאסית".

רוזנטל, אגב, לא מאמין שחוק יסוד הלאום, שבין השאר מקבע את העברית כשפה הרשמית היחידה במדינת ישראל, ישפר את מעמדה גם בתרבות שלנו. "ההדרה של הערבית ממעמד של שפה רשמית היא הבעיה הגדולה בחוק הלאום", הוא אומר. "החוק מפר את שיווי המשקל העדין בין הייעוד של המדינה בהגשמת הציונות וביצירת בית לאומי ליהודים – ערכים שאני שותף להם – ובין המציאות של מיעוט משמעותי שאינו יהודי, אך בעל שורשים בארץ ישראל. סעיף הלשון הרשמית לא יוסיף או יחסיר דובר ערבית אחד במדינת ישראל, אבל יעצים את הדחייה של ערביי ישראל מן המדינה ומן התרבות הישראלית. השפה יכולה להיות גשר, ולאורך ההיסטוריה היו מגעי העשרה בין העברית והערבית, בעיקר מתחיית העברית ועד קום המדינה. באווירה שיצר חוק הלאום, הגשר מתרחק והתהום מתרחבת".

הספר העממי

דרך מסוימת לחיבור של העברית הקלאסית לעברית החדשה מוצא רוזנטל בספרים כמו "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו וסדרת "התנ"ך בחרוזים" של אפרים סידון. "הם עושים עבודה מצוינת", הוא אומר. לעומת זאת הוא מתנגד למיזמים של עיבוד הטקסט מחדש ו"תרגומו" לעברית מודרנית. "'תנ"ך רם' הלך בעיניי צעד אחד יותר מדי. הוא מציע טקסט אלטרנטיבי, וזה כבר מוגזם. כי אם אתה לוקח מהתנ"ך את השפה שלו, הוא מתרוקן לחלוטין. התנ"ך הוא יצירה ספרותית, חלקה שירית וחלקה בפרוזה, והיכולת להביע רעיונות מורכבים בשפה כזו היא מפעימה. כשכותבים את התנ"ך בעברית חדשה, משהו הולך לאיבוד, והרווח לא שווה את זה. צריך לעזור לתלמידים להבין את התנ"ך, אבל לא כך. יש דרכים אחרות".

מהן?
"תראה, התחביר המקראי הוא מכשלה גדולה מאוד. הוא לא קשור לתחביר שאנחנו משתמשים בו היום. צריך להבין שאין בעצם תחביר עברי – יש תחביר של המשנה, יש תחביר מאוחר יותר עם השפעות אירופיות, וכמעט כל משפט בעברית אפשר להגיד בכמה צורות. יש כמה דברים בתחביר המקראי שקיימים גם בימינו, אבל הרבה דברים נעלמו, וזה קושי. צריך לפרק את הקושי הזה וללמד את התלמידים לקרוא את המילים בתחביר המקורי. לגבי אוצר המילים – כמו שאמרתי, שני שלישים מהן כל ילד מכיר. באשר לשאר המילים, חלקן נעלמו לגמרי, וחלקן ספרותיות ואפשר להסביר אותן. זו לא מכשלה גדולה כל כך. ה'איום' של התנ"ך לא גדול כמו שחושבים".

רוזנטל, דוקטור ללשון עברית, עבד במשך שנים רבות כעיתונאי. הוא נולד וגדל בתל־אביב, ובגיל 19 עבר לקיבוץ נחשון. כשהיה בן 23 החל לעבוד כעורך בעיתון "על המשמר". כעבור שלוש שנים התמנה למזכיר קיבוץ נחשון, ובהמשך חזר עם משפחתו לתל־אביב, והחל לערוך את מדור הדעות בעיתון "חדשות". לאחר מכן עבד ב"הארץ" וב"דבר ראשון", גלגולו האחרון של "דבר" המיתולוגי. התחנה הבאה שלו הייתה העיתון "מעריב", שם ערך את מדור הדעות ופרסם במוסף סופשבוע את טורו "הזירה הלשונית", שעסק בהקשרים שונים של שפה וחברה. ב־2014 הקים את אתר האינטרנט "הזירה הלשונית", שבו הוא מפרסם מדי שבוע טור ועונה על שאלות הגולשים בענייני לשון.

עד כה פרסם רוזנטל 23 ספרים, חלקם עוסקים בשפה ולשון ואחרים בקיבוץ, בחברה הישראלית ובתל־אביב הישנה. בשנת 2004 הוענק לו פרס סוקולוב לעיתונות, וב־2014 קיבל את פרס ראשון לציון על שם מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית.

במשך השנים לימד רוזנטל בכמה מוסדות אקדמיים, אך הוא מדגיש כי העיסוק הלשוני חייב להיות נגיש לציבור הרחב, ולא להסתגר במגדל השן. את ההנגשה הוא מקדם באמצעות אתר האינטרנט שלו, ובהרצאות שהוא מקיים ברחבי הארץ. "יש בעיה", הוא אומר, "הרבה פעמים אין חיבור בין תחום חקר וידע ובין ציבור גדול שלא עוסק בתחום הזה. אני חושב שמציאת החיבור מוטלת על אנשי תקשורת, תרבות וחינוך, ושם אני רואה את עצמי – בנקודת ההשקה. אני לא מתחרה בקהילה הבלשנית. עבדתי בעיתונות כל השנים, והתפיסה של העיתונות כמתווכת וכמחברת היא תפיסת העולם שלי.

"בין התחומים שצריך לחבר לציבור, אין משמעותית יותר מהשפה. היא תחום ידע ששייך לכל אדם, וכל אדם מממש אותו מרגע שעמד על דעתו. לא מדובר כאן על פיזיקה גרעינית, אלא על היומיום שלנו. לכן הידע על השפה שאני עוסק בו, הוא ידע מפוזר. אני כל הזמן מקבל דרך האתר שלי חומר על ביטויי סלנג, מידע שלא נמצא בשום תחום מחקר אקדמי. מגיעות אליי שלושים שאלות בשבוע, ואני עונה על כולן. הרבה פעמים אני לא יודע את התשובה, ואז אני מבקש מהקוראים לעזור לי למצוא את המקור לביטוי מסוים או למילת סלנג חדשה.

"חבל שהידע הלשוני סגור במגדל השן. הקהילה הבלשנית, ברובה הגדול, לא מתעניינת בשאלות של שפת הדיבור היומיומית או במקור של ביטוי מסוים מהרחוב. הבלשנים עוסקים בתחום מדעי שיש לו שפה משלו ומונחים משלו, והדברים שמעניינים אותו – כמו היבטים תחביריים של העברית – לא מעניינים את הציבור. לכן החיבור בין שני הצדדים חשוב כל כך, והוא יכול לשרת את פרדוקס ההד שדיברתי עליו. כשאדם מתחיל להכיר את המקורות לביטויים היומיומיים שלו, משהו פתאום נפרץ בשפה השטוחה הזו, שהיא לכאורה חסרת הד".