אין יום שאחרי, אומרת לי שלי משל־יוגב. אין דרך לקום מאסון כזה. "ואין לי דברי חוכמה להגיד על האירוע. ואין לי איזו תובנה שלמדתי ממנו ואני יכולה לחדש לעולם", היא מוסיפה. "אבל דבר אחד אני כן יודעת, וידעתי כבר ב־7 באוקטובר: אני לא אתן למפלצות שחיסלו את ליבי למחוק אותה מהעולם. אני אלך איתן ראש בראש, וכל עוד אני חיה, ליבי תחיה. כל עוד אני פה, היא תישאר בעולם. וזה מה שאני עושה. אני נותנת ממני מאתיים אחוז כדי לעבוד בהנצחה ובהנכחה שלה".
בביתה בתל־אביב, במוצאי שבת, חלת ויז'ניץ בעטיפה חומה מונחת על השיש, לצד סירים גדולים ששימשו לסעודות השבת וכבר הודחו. זרי פרחים ססגוניים שקיבלה לרגל יום הולדתה מקשטים את המטבח והסלון. אבל מעל לכול נוכחת כאן ליבי כהן־מגורי, צעירה יפהפייה ומחויכת שתמונתה ניבטת מכל מקום בבית. לפני שנה וחצי יצאה לרקוד בפסטיבל הנובה, חיילת משוחררת בת 22 שכל החיים לפניה. אמה שלי ואביה החורג פרופ' יריב יוגב שמעו בחרדה דרך הטלפון את רגעיה האחרונים, הכאובים, עד ליריות שקיפדו את פתיל חייה. מאז הם מקדישים את חייהם להנצחתה ומוצאים עוד ועוד דרכים כדי שדמותה לא תישכח: מיזמים בתחום רפואת נשים, סיוע לחיילים בודדים ולילדים בעלי מוגבלויות, הרצאות ברחבי הארץ והעולם וגם חשבון אינסטגרם פופולרי – החשבון שלה, שהיום הם מפעילים אותו לזכרה. "זה לא שהייתה לנו איזו תוכנית עבודה סדורה איך לשמר את הזיכרון שלה", אומרת שלי. "לא ישב פה צוות חשיבה. אבל חודש וחצי אחרי שליבי נרצחה, כבר הוקמה עמותה להנצחתה. זה פשוט קרה. הצורך שלי, שלנו, שהיא לא תישכח, חזק מהכול.
"אני חיה את היום האחרון של ליבי כל הזמן. השיחה האחרונה שלה מתנגנת לי בראש שוב ושוב. אני ממשיכה לפגוש חברות לריצה בשבת בבוקר, כמו שעשיתי ב־7 באוקטובר, אבל בכל פעם שאני מחנה את הרכב, אני נזכרת ביום ההוא".
היא בת 52, דיאטנית קלינית במקצועה. במשך מחצית מחייה עבדה במכבי שירותי בריאות, וניהלה שם את תחום התזונה במחוז המרכז. כבר עשור היא בזוגיות עם פרופ' יריב יוגב, מנהל בית החולים ליס לנשים ויולדות, שדמותו מוכרת לישראלים רבים בעקבות השתתפותו בתוכנית המציאות התיעודית "בייבי בום". לו יש בת אחת מנישואיו הקודמים, לשלי שלושה: יחד עם ליבי נולד בן, תומר, ואחר כך עוד בת, מאיה. "עד 7 באוקטובר היו לנו חיים מאושרים, וידענו את זה", אומרת שלי. "תמיד האמנתי שהאושר נמצא בדברים הקטנים. אני לא צריכה מטוס פרטי, לא יודעת מה גורם לאנשים לחלום בגדול. אני נהנית לבלות עם בעלי בבית, לצאת לטייל או לנסוע לסוף שבוע. נהנית להיות עם הילדים שלי, נהנית מחברות טובות. היה לנו טוב מאוד בשגרה הפשוטה שהייתה לנו".
לא פשוט, מן הסתם, להתחיל פרק ב' כשהילדים בגיל ההתבגרות. איך זה עבד אצלכם?
"יריב היה כמו מלאך שהגיע אלינו משמיים. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון וברגע הנכון. מאיה חיבקה אותו מיד, המציאה לו שם חיבה והתאהבה בו. לתאומים היה קשה יותר. בהתחלה הם אמרו 'אל תזמיני אותו לארוחות שישי, כי מזמינים רק את המשפחה, והוא לא משפחה'. או 'אני לא נוגע באוכל שהוא הכין'. אבל אחרי כמה חודשים זה עבר, ושניהם אמרו שהם זכו באבא".
"הייתי טעם נרכש", מצטרף יריב לשיחה. "היה ברור לי שהם ילדים מקסימים, ושרק צריך הרבה סבלנות והכול יסתדר. ובאמת הכול הסתדר".
שלי: "די מהר היה ברור שיריב הוא אבא של תומר, ליבי ומאיה, אין שאלה בכלל. הוא הטלפון הראשון שלהם כשקורה משהו, הוא הביטחון. הם גם אמרו לו את זה וכתבו בכל הזדמנות. 'אתה האבא שזכינו לו', 'אבא מבחירה', כך הם הגדירו אותו, אף שיש להם קשר מעולה גם עם האבא הביולוגי שלהם".
יריב: "הסוד הוא לא לבקר את המערכת ההורית השנייה שלהם, ולהיות שם בשבילם. זה הכול. הם ידעו שהם יכולים לפנות אליי בכל פעם שמשהו לא מסתדר, מדברים קטנים כמו 'אני לא מוצאת מפתח' ועד 'קיבלתי התקף חרדה'".
שלי: "בכל מערכת זוגית־הורית יש הורה נוקשה שמציב גבולות, דואג שיסדרו את החדר ויהיה מוכנים בזמן, ויש צד שמשחרר ומרפה יותר. אני ההורה של הגבולות, ויריב הוא הרגוע. הוא דוגל בגישה של 'החיים עוברים מהר כל כך, העיקר שהם יהיו מאושרים', והילדים קולטים את זה. אתן לך דוגמה: לי תמיד היה חשוב מאוד שהילדים יצליחו בלימודים. הטפתי ללמידה, למידה, למידה. ליבי שנאה ללמוד ואהבה לבלות בים. יום אחד היא ישבה מולי פה ואמרה: 'אמא, החלטתי שאני יורדת לשלוש יחידות במתמטיקה'. שאלתי: מה קרה? ארבע יחידות זה לא טוב? יש לך אלרגיה למספרים זוגיים? והיא עונה לי: 'את רואה את הפרצוף הזה? הוא לא נועד לעבוד קשה. אני לא אלמד רפואה באוניברסיטה, לא אלמד הנדסה ולא אהיה פיזיקאית, אין שום סיבה שאני אשקיע בארבע או חמש יחידות במתמטיקה כשאני יכולה לקבל מאה בשלוש יחידות ולהיות בים'.
"הודעתי לה שאנחנו בבית הזה דורשים למידה: 'את לא תוותרי, אם צריך נממן לך בשמחה שיעורים פרטיים, ואת תלמדי'. בתגובה היא הסתכלה על יריב ואמרה לו: 'אמרתי לך שהיא תתחרפן'. כעסתי: 'מה זאת אומרת, אמרתי לך? אתם תיאמתם עמדות?'. יריב ניסה להגן על ליבי, אמר שהיא לא צריכה ארבע יחידות, ולמה לא להקל עליה. אמרתי לו: 'אני לא מבינה, אתה פרופסור שלמד כל החיים, למה אתה לא דורש למידה?'. ליבי בתגובה המהמה 'אוי, אתם רבים, אני אתן לכם פרטיות', ונעלמה", נזכרת שלי בחיוך. "ובסוף היא באמת עשתה שלוש יחידות, וקיבלה מאה".
בתום לימודיה התגייסה ליבי לתפקיד סמב"צית, ובהמשך יצאה לקורס קצינים. "עוד בהיותה סג"מית צעירה, סמוך לסיום קורס קצינים, ליבי בלטה ביכולות שלה והיא שובצה לתפקיד של מנהלת לחימה בפיקוד הדרום, תפקיד המיועד לדרגת סרן", מספר האתר של עמותת "ליבי איתך". "היא שירתה שירות צבאי אינטנסיבי ומשמעותי, ניהלה לחימה במבצע שומר החומות, ובשנת הקבע עבדה כעוזרת קצין אג"ם בחטמ"ר יואב".
מה ליבי תכננה לעשות בהמשך?
יריב: "היא לא ידעה עדיין מה תלמד. התלבטה אם להיות דיילת, והייתה אמורה גם לעבור ריאיון במוסד. היא יצאה לטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה, חזרה ארצה, ושלושה שבועות אחר כך הגיע 7 באוקטובר. אם לא הייתה נרצחת, אין לי ספק שבאותו היום הייתה חוזרת לצבא".
"השער נעול, יורים בפנים"
ליבי חזרה מהטיול לפני המועד המתוכנן. היא שיתפה בכך רק את יריב, והוא קבע איתה שיאסוף אותה בחמש בבוקר מנתב"ג. כשהשעון המעורר שלו צלצל, יריב אמר לשלי שהוא חייב להגיע בדחיפות לבית החולים. סרטון מרגש מראה את האב החורג והבת עומדים מחובקים דקות ארוכות בנתב"ג.
ב־6 באוקטובר יצאה המשפחה למסעדה לחגוג את יום הולדתו של יריב, שחל ימים אחדים קודם לכן. ליבי לא הרגישה טוב, ובכל זאת התעקשה להצטרף. לקחה כדור, התארגנה ויצאה איתם. "היא הייתה קטנטונת אבל גרגרנית, תמיד אמרה שיש קיבה נפרדת לקינוחים", נזכר יריב בחיוך.
עוד לפני חזרתה ארצה היא קנתה כרטיס למסיבה בנובה, כדי לצאת לרקוד עם חברים. שלי ניסתה לשכנע אותה להישאר בבית מכיוון שלא חשה בטוב, "אבל לליבי היה משפט קבוע – יאללה, אמא, בקטנה", היא מספרת.
המיקום של המסיבה, קרוב כל כך לרצועת עזה, עורר אצלכם דאגה?
יריב: "דאגנו קצת, אבל כמו בכל פעם אחרת שליבי נסעה למסיבה. זה לא היה קשור למיקום. היא הייתה ילדה שמגיעה לכל המסיבות, גם אם זה בשתיים בלילה במצדה. ידענו שהיא לא שותה אלכוהול ולא עושה סמים, אז לא דאגנו יותר מדי. היא הייתה חדה כתער, בעלת אינטואיציה מדהימה".
האזעקות לא העירו אותם בשבת ההיא; הם כבר היו ערים. שלי נסעה לריצה על חוף הים עם חברות, מדריך הכושר של יריב בדיוק הגיע לביתם. כשנשמעו הסירנות ובטלפון קפצו הפושים, יריב הבין מיד שמשהו גדול קורה, אבל לא היה לו מושג כמה גדול, והוא כמובן לא שיער שהאירוע הזה עומד להגיע אל תוך ביתו. למרות האזעקה, שלי נשארה בינתיים בחוף הים. כשליבי התקשרה מהמסיבה וסיפרה שרקטות נורות ללא הפסקה ושאין להם מקום להסתתר בו, אמה אמרה לה להיכנס לאוטו יחד עם חברתה עדי מייזל, ולטוס הביתה. "בתוך שעה ניפגש בבית", אמרה לה. בשיחה הבאה ליבי דיווחה שהן לא מצליחות לצאת מיער רעים, כי המשטרה חסמה את הדרך. שלי ביקשה ממנה להתקשר ליריב, "כי הוא בטח יוכל לעזור יותר ממני".
יריב: "ליבי אמרה שאין להן מחסה. אמרתי לה שתיסע לאחד הקיבוצים באזור ותחפש מיגונית. אחר כך היא התקשרה ואמרה: 'אני בכניסה לבארי, ואין כאן מיגונית. השער נעול ויורים בפנים'. אמרתי לה שאלה בטח יריות של בדואים שחוגגים. לא הבנו את האירוע".
השוטרים הכווינו את ליבי ועדי לשדות. ליבי צלצלה שוב, אמרה שלא נשאר להן הרבה דלק ושגם הסוללה בטלפון שלה כמעט התרוקנה, ונתנה את מספר הטלפון של עדי. בשעה 8:11 היא התקשרה לשלי: "אמא, ירו לעדי בראש, עדי מוטלת מתה לידי. ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם".
שלי שמעה את התיאור, והייתה משוכנעת שדבר מכל זה לא התרחש במציאות. "אמרתי ליריב, 'אילו שטויות ליבי מדברת'. הוא שאל אותה מה היא אמרה לי, וליבי חזרה על הדברים – 'עדי מתה לידי, ירו לי בבטן וביד, אני מאבדת דם'. הוא מיד שאל אותה: 'ליבי, עשית סמים?'. מבחינתנו לא הייתה שום אופציה אחרת מלבד המחשבה שהילדה הוזה".
ליבי, הם משחזרים, ענתה בקול שקט ובוטח: "אתה יודע שאני לא נוגעת בסמים. אפילו אלכוהול לא שתינו, כי ידענו שיש לנו נהיגה ארוכה הביתה. יורים פה כמו משוגעים". "אבל מי יורה?", שאלו ההורים, וליבי לא ידעה לענות. יריב ניסה לעזור לה מרחוק, הרגיע, הנחה אותה לאלתר חוסם עורקים, אבל היא לא הייתה מסוגלת. הוא ביקש ממנה להזיז את עדי ממושב הנהג ולנסוע משם. "ליבי אמרה שהיא לא יכולה, ושיורים מסביב. היא סיפרה שהם ניסו כמה פעמים לעשות פרסה ולצאת משם, ולא הצליחו".
ליבי הבינה שאלו רגעיה האחרונים. היא נפרדה מיריב ומשלי, אמרה שהיא אוהבת אותם, ודיברה גם עם תומר ועם מאיה. יריב ביקש ממנה לצאת מהרכב ולהעמיד פני מתה. "ליבי הצליחה לצאת, נשכבה על פס ההפרדה הצהוב של הכביש והניחה את הטלפון מתחת לאוזן. היא המשיכה להיפרד מאיתנו, ואז אמרה 'הם באים לירות שוב'. שמענו בליל צעקות בערבית ויריות, וזהו, היא השתתקה. הם פשוט רוקנו עליה מחסנית".
בזכות התכשיטים
שלי ויריב ניסו לחפש את ליבי בבתי החולים. בערב הם הצליחו לאכן את המכונית ולהכווין לשם את אלוף במיל' ישראל זיו. "הוא אמר שהרכב ריק. הבנו שליבי מתה. ובכל זאת, בימים שחלפו עד זיהוי הגופה, מאיה כל הזמן אמרה – 'אין מצב שהיא לא יצאה מזה. אם מישהו יכול לצאת משם, זו ליבי'".
ביום שני, בעוד הכאוס בשיאו, התלווה יריב לכתב צבאי בבסיס שורה, וביקש לזהות את גופתה של ליבי. "חשבתי שיש חמישים־שישים גופות, ואוכל למצוא אותה ביניהן. כשהגענו לשורה נפל לי האסימון. היו שם מכולות על מכולות של גופות. הבאתי איתי צילומים של קעקועים שהיו לליבי, ונתתי אותם לקצינה שפיקדה שם על פעילות המשטרה. למחרת באחת בלילה היא התקשרה והודיעה שמצאו את ליבי".
כשקמו מהשבעה, שלי המשיכה לשלוח לבתה הודעות, לתאר את מה שהיא חווה – ובתה מאיה הציעה לה לעלות את התכנים האלה לאינסטגרם של ליבי. "עד אז בזתי לפלטפורמה הזאת. חשבתי לעצמי, אילו אנשים פתטיים, את כל החיים הם מוציאים החוצה. אבל כשמאיה הצליחה להיכנס לאינסטגרם של ליבי, הבנו שזה יהיה עמוד ההנצחה שלה"
ימים ספורים לפני שנרצחה, ליבי גיבתה את הסלולרי שלה. כך, בלי משים, הותירה למשפחתה אוצר של זיכרונות. מאיה אחותה הצליחה גם לשחזר את סיסמת הכניסה לחשבון האינסטגרם שלה (libby.cohen.meguri) כשקמו מהשבעה, שלי המשיכה לשלוח לבתה הודעות, לתאר את מה שהיא חווה – ומאיה הציעה לה לעלות את התכנים האלה לאינסטגרם. לשלי לא היה מושג עד אז איך מפעילים חשבון ברשת החברתית. "אפילו בזתי לפלטפורמה הזאת – כל אחד מצלם את הילדים שלו, את האוכל שלו, את עצמו בבגד ים בחופשה. חשבתי לעצמי, אילו אנשים פתטיים, את כל החיים הם מוציאים החוצה. אבל כשמאיה הצליחה להיכנס לאינסטגרם של ליבי, הבנו שזה יהיה עמוד ההנצחה שלה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לעמוד הזה הם העלו הגיגים שלהם על ליבי ותמונות וסרטונים שצילמו בחייה, ומספר העוקבים זינק מאלף ל־90 אלף. "וזה לא שאני איזו אשת סושיאל דגולה", אומרת שלי. "אני ממש מתחננת לאנשים – תזכרו אותה. פניתי למפורסמים שישתפו את הדף, וגם מהמוכרת בחנות אני מבקשת שתסמן עוקב".
בעקבות רצח בתה עזבה שלי את עבודתה, והפכה ליו"ר העמותה המוקדשת להנצחתה של ליבי. מפעל ההנצחה הלך והתפתח בשני מישורים. הראשון הוא הנכחת דמותה כדי שאנשים יכירו ויזכרו אותה, ואת זה עושה המשפחה בעיקר דרך הרשתות החברתיות. המישור השני הוא קידום מפעלים שממשיכים את דרכה ומוקדשים לנושאים שהיו יקרים לליבה. שלי: "בזמן השירות הצבאי שלה, ליבי הייתה רגישה לחיילים בודדים ועזרה להם מאוד – למשל ברכישת מכונת כביסה וציוד לדירה, או בלימוד עברית לחייל שעלה מברזיל. חברנו לעמותת 'אח גדול', ויצרנו פרויקט שמנגיש שירותי רפואת נשים לחיילות בודדות. יריב פנה לכל הרופאים שהוא מכיר, ויש לנו היום 130 רופאים בפריסה ארצית שמשתתפים במיזם. חיילות פונות אליי ואני מסייעת להן לראות רופא. יריב מקבל בעצמו כמעט כל מי שצריכה רופא בתל־אביב".
בבית החולים ליס הונצחה הבת במרפאת "איתך", ששמה הוסב ל"ליבי איתך". המרפאה מעניקה ליווי רגשי ליולדות ולנשים בהיריון אשר חוו בעבר תקיפה או אובדן, לידה טראומטית, לידה שקטה או הפלות חוזרות. מיזם הנצחה אחר עוסק בילדים על הספקטרום האוטיסטי: "אנחנו מארגנים להם ימי כיף. חברנו לעמותת אתגרים והם יבנו לנו בפארק הירקון מתקנים מיוחדים כדי שהילדים ובני משפחותיהם יוכלו ליהנות".
מכיוון שליבי אהבה כלבים, משפחתה קיימה יום אימוץ בשיתוף "SOS חיות". 57 כלבים ו־12 חתולים מצאו בית באירוע, ששבר את שיאי האימוץ של העמותה. גם משפחתה של ליבי אימצה כלב, מלבד השניים שכבר יש לה, וקראה לו בילי, שׂיכול ההברות של שמה. מלבד כל אלה יש גינת שעשועים בעירם שנקראת על שם ליבי, ובימים אלו רואים אור שני ספרי ילדים שהיא הגיבורה שלהם. "כל מה שאוכל לעשות כדי להשאיר אותה בעולם – אני אעשה", אומרת שלי. "לפני שליבי יצאה לנובה היא אמרה: 'אני הולכת לרקוד טראנס, וגם אם אני מתה, את רוקדת טראנס בשבילי'. ובאמת ביום ההולדת שלה ארגנו מסיבת טראנס ענקית, 1,200 איש הגיעו לרקוד איתנו, וברקע הוקרנו קטעים של ליבי רוקדת".
טבח 7 באוקטובר השפיעו על עבודתו של פרופ' יוגב בדרכים רבות נוספות. כבר באותו היום הוא פתח את המרפאה הפרטית שלו למפונות הדרום. "פרסמתי שאני מקבל אותן חינם, והן באו בהמוניהן. הנשים האלה היו בסיטואציה איומה, הן עזבו את הבית בלי כלום. נשים בהיריון לא לקחו את תיק המעקב שלהן". בית החולים ליס "אימץ" שני קיבוצים מפונים – "כל מה שהנשים שם היו צריכות בתחום הגינקולוגיה, אנחנו סייענו להן".
לאחר ש־15 מהרופאים בבית החולים גויסו, וגם רופאות התקשו להמשיך בשגרת עבודתן משום שבני זוגם נקראו למילואים, חזר פרופ' יוגב לעשות תורנויות. בתקופת המלחמה צולמה בבית החולים העונה השישית של "בייבי בום", ויוגב, שכיכב בעונה הראשונה, התלבט אם להשתתף גם הפעם. לבסוף החליט שזו יכולה להיות עוד דרך להנציח את ליבי. בפרק הראשון של העונה החדשה הוא ליווה את ליהי אזולאי (39), עורכת דין פלילית במשטרת ישראל, שהוא פגש לראשונה בעקבות הטבח. בתוכנית סיפרה אזולאי כי לאחר הזיהוי של קורבנות הנובה היא התנדבה להחזיר למשפחות חפצים אישיים שנמצאו. באחת המעטפות מצאה תכשיטים רבים, וכשבדקה במחשב למי הם שייכים, ראתה תמונות של צעירה בעלת חיוך קורן.
שלי: "אחרי שליבי נרצחה היה כאן מצעד של שוטרים. פעם אחת מצאו את הארנק שלה, פעם אחרת הביאו תעודות. אין לי משהו נגד השוטרים, הם גילו רגישות רבה, אבל קשה לחוות את זה בכל פעם מחדש. כשליהי התקשרה אליי ואמרה שגם התכשיטים נמצאו, עניתי לה שאני לא מסוגלת שהיא תגיע לכאן. נתתי לה את הטלפון של יריב וביקשתי ממנו שייקח פיקוד".
אזולאי, שהייתה אז בהיריון, הגיעה לליס כדי למסור את התכשיטים. "היא הייתה חמודה ועדינה", מספר יריב. "אמרתי לה: את רגישה כל כך, תני לי להחזיר לך ולטפל בך באותה רגישות". אזולאי נענתה, ויריב לקח על עצמו את מעקב ההיריון. היא רצתה מאוד ללדת בלידה טבעית, אך בשלב מסוים חום גופה עלה לרמות שסיכנו את העובר, ולא הייתה ברירה אלא להכניס אותה לניתוח קיסרי. כשהכול הסתיים בשלום, יריב סיכם: "את הבאת לי את התכשיטים של ליבי, ואני חיבקתי ראשון את הבן שלך".
לידה על כל מוות
בסרטון שהעלו לדף של ליבי, מסבירים יריב ושלי מה לא לומר למשפחות שכולות – הכול מתוך ניסיונם המר. "קודם כול, אנשים משתדלים לא לפגוש הורים שכולים. כאילו יש לנו איידס או מחלה מידבקת אחרת", אומר לנו יריב. "לצערי, יש חברים שעזבו אותנו ונעלמו, אבל יש גם חברויות שהתחדשו. יש אנשים ששואלים אותי 'איך אתה?', וזו השאלה היחידה בעולם שאני לא יודע לענות עליה, כי שום דבר לא אותו הדבר".
שלי: "אל תגידו לי 'א־לוהים רצה אותה קרוב אליו'. זה לא מנחם אותי, כי אני רוצה את ליבי קרוב אליי. אל תגידו 'היא במקום טוב יותר' – המקום הטוב הוא כאן. גם לא 'תהיי חזקה כי יש לך עוד ילדים' – אל תטיפו לי מוסר, אני יודעת שיש לי עוד ילדים שצריכים אותי. ואל תגידו 'את צעירה, תביאי לעולם עוד ילד'. גם זה משפט שאני שומעת פעם בשבוע".
אילו תגובות כן מחזקות אתכם?
"כשאנשים אומרים לי שהם רוצים לחבק אותי, פיזית או וירטואלית. וכשאומרים שהם זוכרים את ליבי, והיא לא נמחקה מהתודעה".
יוצא לכם לשוחח עם הורים אחרים של נרצחי הנובה? אתם בקשר איתם?
"כשאנחנו פוגשים הורים כאלה זה קל יותר, לא צריך להסביר להם מה אנחנו מרגישים, אבל אין איזו מסגרת מסודרת. מערכת הביטחון היא מנוסה לצערנו ויודעת לעטוף את משפחות השכול שלה, ואילו אצלנו זה לא ככה. לא הזמינו אותי מעולם לקבוצת תמיכה של אמהות שכולות או לקבוצות טיפול פסיכולוגיות. אין 'יד לבנים' להורים נפגעי פעולות איבה. לכן גם אין קשר מיוחד עם משפחות הנובה, רק מפגשים שנוצרו במקרה".
בסרטון נוסף הם מתארים את שלבי האבל. כעת, לדבריהם, הם בשלב הכעס. יריב מבקש בתחילה לא להיכנס לנושאים פוליטיים, ובכל זאת קשה לו להימנע מלבטא את הכעס. "איך ייתכן שתמיר היימן, שכיהן כראש אמ"ן לפני אהרון חליוה, לא מתבייש לשבת ולפרשן בטלוויזיה?", הוא שואל. "איך אין לו בושה לבוא ולדבר? איך יכול להיות שאליעזר טולדנו, שהיה מפקד פיקוד הדרום עד חודשים אחדים לפני המלחמה, חשב שהוא יכול להישאר בצבא? ואיך אין ועדת חקירה ממלכתית?"
שלי: "ליבי עצמה שירתה תחת אלוף טולדנו. היא סיפרה לנו כמה פעמים שהמנטרה שלו אומרת – גבול עזה הוא גבול רגוע, אין שום סיכוי למלחמה שם. היא סיפרה שאפילו מורידים מהגזרה כוחות לוחמים, 'כי הוא אומר שלוחמים צריכים להתאמן ולא לעמוד פה סתם על הגבול'. אז איך אתה ממשיך לכהן בצה"ל עוד 17 חודשים אחרי מה שקרה, ולקבל מאיתנו משכורת? ואיך רונן בר מוציא כזה תחקיר פתטי, שבו כולם אשמים – הממשלה אשמה, הצבא אשם – והחלק של השב"כ קטן כל כך? איך אהרון חליוה חשב ללכת לעבוד בתעשיית הנשק במקום לשבת בבית מבויש? ואיך ייתכן שאנחנו משפחה שכולה בגלל מחדל, ואף חבר כנסת או איש צבא לא דפק פה בדלת?"
גם מהדרג המדיני היא מצפה שייתן את הדין. "ממשלתו של ביבי נתניהו שתקה במשך שנים כשבלוני תבערה הציתו שדות חקלאיים, ושתקה כשכסף קטארי זרם לחמאס. אנחנו סיפקנו בטון למנהרות של חמאס. איך אחרי כל זה נתניהו לא שם את המפתחות?"
כחלק ממשימת ההנצחה שלקחה על עצמה, שלי גם מרצה על ליבי בארץ ובעולם. לפני שבועיים היא התלוותה ליריב כשיצא לכנס רפואי באמסטרדם, וניצלה את ההזדמנות כדי לדבר בפני נשות הקהילה היהודית שם. עד כה היא הרצתה בניו־יורק, בסינגפור, בליסבון ובדובאי, וכאן בארץ היא נפגשה עם יחידות צבאיות רבות ועם שבטי צופים. "אנשים מבקשים להכיר את ליבי, וזה מרגש", היא אומרת. "תכתבי את זה עם סימני קריאה, באותיות קידוש לבנה: יש לנו עם מדהים!"
מה נותן לכם אופטימיות?
"למשל, שהשם ליבי הגיע למקום הרביעי ברשימת השמות הנפוצים בישראל ב־2024. זה מדהים, כי זה לא היה שם פופולרי. הדבר השני שנותן לי אופטימיות, כמו שכבר אמרתי, זה העם שלנו. במקום שליבי נרצחה בו, בכביש 232, הצבנו שלט שמנציח אותה. אנשים שעוברים שם מצלמים את זה ושולחים לי. יום אחד אני מקבלת צילום שמראה שהשלט נפל בגלל מזג האוויר, והונח בצד. ביקשתי שאם מישהו עובר שם, שיאסוף את השלט כדי שלא ייהרס. לא עברו חמש דקות ומישהי מתקשרת אליי ואומרת שהיא דאגה לאיסוף. למחרת היא צילמה איך הם תולים אותו מחדש, אחרי שחיזקו אותו. וזה רק סיפור אחד.
"אין כמו העם הזה. אנחנו מורכבים מפרטים שיש ביניהם אחווה והדדיות ורגישות וטוב לב ונתינה ברמות שלא דמיינתי. יש לנו הנהגה גרועה שלא מגיעה לנו, משני צידי המתרס. היא לא ראויה לעם המדהים והמרגש הזה, שהוא חלק מההישרדות שלנו. ללא התמיכה מכולם – דתיים, חילונים, צעירים, מבוגרים, שמאל, ימין – אני לא יודעת אם היינו שורדים את התקופה הזאת".
יריב: "אני עובד במקום שמביא ילדים לעולם, ויש בכך סוג מסוים של נצחיות, אמירה של 'לא ינצחו אותנו'. אני באמת מאמין בזה. סבא שלי היה ניצול שואה, וכששאלתי אותו פעם איך הוא שרד, הוא אמר 'גם באושוויץ ילדו ילדים'. יש משהו חזק בנצח של עם ישראל.
"בימים שאחרי הרצח של ליבי, בית החולים נעטף באבל. כעבור זמן ניגש אליי אחד המתמחים ואמר לי שבחודש שאחרי 7 באוקטובר נולדו אצלנו 1,170 תינוקות – כמעט אחד לאחד מספר הנרצחים באותו היום. אז יש אופטימיות".
מנה נוספת של אופטימיות הוא שואב מהאחים של ליבי. "אחרי מה שקרה, מאיה יכלה לעזוב את בית הספר, ולא היינו אומרים לה כלום. במקום זה היא סיימה בהצטיינות. היא יכלה לבחור לא להתגייס, אבל התגייסה. תומר הלך ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטה. זה בית נורמלי, וצועקים כאן כשיש כלים מלוכלכים בכיור. הבית חזר לערכים הבסיסיים שלו, ויש בכך נחמה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
