"לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור… אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי עונים (הטעות במקור) מול התופת של החמאס… בזה אני מאמין, מקווה שתזכרו אותי".
המילים האלו הופיעו במכתבו האחרון של סמ"ר עדי ליאון, לוחם גבעתי מהיישוב ניל"י, שנפל ברצועת עזה ב־31 באוקטובר 2023, באסון הנמ"ר. רגעים לפני הכניסה ללחימה כתב ליאון, בן עשרים, את הדברים במחברת, ועל כריכתה כתב "לקרוא לאחר מותי". הוא הפקיד את המחברת למשמרת אצל סרס"פ הפלוגה, וזה העביר את המחברת להוריו. המכתב התפרסם בכלי התקשורת כהמשך ישיר לבקשתו שיזכרו אותו.
כששלמה קָוָוס קרא את המכתב, תפסו את עינו חתול קטן שהיה מצויר בצד המילים, טעות כתיב מלאת משמעות, והבקשה שיזכרו אותו. "קראתי את המכתב והתרגשתי כמו רבים אחרים", הוא אומר, "אבל רציתי לפענח את מה שעלה ממנו. ניסיתי להבין מה הסיפור של החתול שהופיע בסוף הדברים שכתב לאחותו אורי. עדי כתב שהוא הולך לנקום את מה שעשו לאנשי העוטף שהיו 'חסרי עונים' – טעות הכתיב היחידה שלו, שיש לה משמעות רבה. כמו רבים הוא הרגיש שלא ענו להם, הם נותרו ללא מענה. ויותר מכול, אחרי המילים הגדולות על עם ישראל והמשפחה שלו הוא סיים בשלוש מילים פשוטות: מקווה שתזכרו אותי".
בעקבות קריאת המכתב הוא חבר לרחלי פלנט־רוזן, ויצא איתה לחפש עוד ועוד מהמילים האחרונות של נופלי חרבות ברזל, לאתר את הסיפור העולה מהן, ולאגד הכול ליצירה אחת. הספר "אם אתם קוראים את המילים האלו", בהוצאת טובי מבית קורן, הוא התוצר המוגמר של המלאכה הזאת: 49 מכתבים של חללי המלחמה בספר מאיר עיניים ומכאיב לב, שמעוצב וערוך ברגישות ובכבוד למשפחות ולנופלים. בהערות בתחתית העמוד הוסיפו העורכים פרטים על הנופלים ועל המכתבים, גם מתוך שיחות עם בני המשפחה. "אנחנו בית של חתולים, יש לנו ארבעה בבית. עדי ידע כמה אורי אוהבת חתולים, ורצה לשמח אותה", מצוטטת בספר נורית, אמו של ליאון, ופותרת את שאלת ציור החתול שעוררה את סקרנותו של קווס.
בין מכתבי הנופלים שיבצו קווס ופלנט־רוזן קטעים של יוצרים ואמנים, אנשי רוח והגות, ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, הרבנית ימימה מזרחי, אביתר בנאי, אשכול נבו, צרויה שלו, איריס חיים, הרב תמיר גרנות, צור ארליך, צבי בן־מאיר ועוד. "הרגשנו שלא רצינו להיות לבד במסע הזה, שעולות לנו הרבה שאלות ושאנחנו צריכים נקודת מבט רחבה יותר על המוות והשכול שצף מההתעסקות בעריכת המכתבים", מסבירה פלנט־רוזן. אבל זאת לא הסיבה היחידה לשילוב הזה, היא אומרת: "אחרי קריאה של חמישה מכתבים ברצף הקורא יכול להרגיש שאין לו אוויר והכאב גדול, ושם יופיע מישהו שייתן נחמה, עוז או דוגמה אישית, ובמילים שלו יעזור לנו ולקוראים לעבד יחד את השאלות והתחושות שעולות מהקריאה".
בפנקס ובוואטסאפ
כשיצאו למסע, התמקדו קווס ופלנט־רוזן בנופלים בשנה הראשונה של המלחמה, מ־7 באוקטובר 2023 ועד 7 באוקטובר 2024. בעבודת תחקיר איטית ומדוקדקת הם פנו לכ־800 משפחות נופלים ובדקו אם נשארו בידי המשפחה מכתב אחרון של החייל, צוואה, הודעה או מסר, ואם המשפחה מסכימה לפרסם את הדברים. "האנשים הקרובים ביותר לנופלים הם בני המשפחות שלהם", אומרת פלנט־רוזן. "הם היו מבחינתנו המצפן של כל התהליך, קודש הקודשים של הפרויקט, ואישרו כל מילה שנכתבה בספר. הרגשנו את כובד האחריות, להתעסק במילים של נופל שלא נמצא כאן כדי להגיד מה דעתו על מה שאנחנו כותבים".
כשישים משפחות מצאו מסרים ומכתבים אחרונים. חלק מהמשפחות לא רצו לפרסם את המכתב, וגם בין מי שנתנו אמון בעורכים והתירו להם לפרסם את הדברים, היו ששמרו על הזכות להוציא רק חלקים מסוימים מהמכתב ולשמור דברים אישיים יותר. "חלק מהאמון של בני המשפחות בנו היה שהם ידעו שהם יכולים לתת רק חלקים מהמכתבים ולשמור לעצמם דברים שלא רצו לפרסם", אומרת פלנט־רוזן. "היו שנתנו את הדברים בשלמותם והיו ששמרו חלקים פרטיים. לחלק מהמשפחות היה חשוב שיישאר חלק אינטימי, רק שלהן".
קווס: "היה לנו הרבה פחד להיכנס ליומן של מישהו שלא בהכרח הסכים לזה, ולפרסם אותו בעולם. לכן היה חשוב לנו מאוד שהמשפחות יהיו שותפות וייתנו את ברכת הדרך. גם הורים התלבטו אם נכון לפרסם את המילים של בנם שנפל או שהוא לא היה רוצה בכך, ואפילו אבא אחד אמר לי בהומור אך בכוונה מלאה: 'אני לא יודע אם הוא היה רוצה שנפרסם את זה, אבל אם יש לו בעיה שיבוא ויגיד לי'. בסופו של דבר הנופלים כבר לא פה וההחלטה היא בידיים של ההורים או בנות הזוג להחליט איך הם רוצים להנציח ואם לתת אישור לפרסם דברים אישיים.
"ניגשנו למלאכה בחרדת קודש, אבל הבנו שצריך לעשות את זה, שאסור שהמילים האלו ייעלמו. ואם כבר לקחנו על עצמנו לגעת בטקסטים של אנשים שלא כאן, היה חשוב שזה ייעשה בצורה המכובדת והרגישה ביותר. הסיכון הוא לא סיבה להימנע בעיניי, וזה גם משהו שלמדנו מהדמויות של הנופלים בספר. צריך אומץ כדי לעשות משהו גדול וחשוב. לכתוב מכתב שיקראו אותו כשאתה מת זה מאוד מפחיד. אז אמרנו: אם להם היה האומץ לכתוב, אז לנו צריך להיות האומץ לקרוא את מה שכתבו. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות".
הרגשתם שהיה לכם שיח מסוים עם הנופלים עצמם?
"אנחנו הולכים איתם בשוכבנו ובקומנו ומדברים עליהם הרבה, חושבים מה כל אחד היה אומר על המכתב שלו או על שורה בספר. הם לגמרי דמויות בחיים שלנו. לפני כחודשיים נולד לי בן, וכשחשבתי איך לקרוא לו עלתה לי שורה מהמכתב של יונתן דויטש, שנרצח בפיגוע בבקעה: 'מתוך כל הזכויות האלה אני יוצא לקרב כחייל עברי גאה'. זה ליווה אותי מאוד, וקראתי לבן שלי 'עברי'. הדמויות שלהם איתנו כל הזמן".
פלנט־רוזן: "המילים האחרונות, החשופות, הן הדרך הכי אינטימית להכיר בן אדם, אז הרגשנו שאנחנו ממש מכירים אותם, ולפעמים זה מוזר לי כל כך שהם לא מכירים אותנו ולא יודעים מי אני".
קווס: "המכתבים הם מתנה גדולה גם להורים של נופלים אחרים, שלא כתבו מכתב אחרון, ולעם כולו. כשרואים איך כולם כתבו שהם רוצים שנמשיך לחיות, וכמה הם שלמים עם השליחות ומסירות הנפש שלהם – אז גם אם הבן של מישהו אחר לא כתב זה, נותן הצצה למה שעבר גם עליו ולמה שהוא חשב. בעיניי זה אצילי שההורים ובני המשפחה חלקו איתנו, ועם כל מי שקורא את המכתבים, את הרגעים האינטימיים של יקירם, כדי לתת מתנה לכל העם, לתת קול לדור הזה".
במהלך איסוף המכתבים הם גילו שהמילים האחרונות נמסרו בכל מיני דרכים. "הקלטות, פנקסים, פתקים בטלפון, קבוצות ואטסאפ עם 'עצמי'", פלנט־רוזן מונה. "היו גם לא מעט כתבי יד, יחסית לדור המסכים, אבל גם סרטון וידאו אחד, וכמה קבצים בגוגל דוקס או במחשב". אלחנן קלמנזון, איש המוסד שנפל בבארי ב־8 באוקטובר, כתב עוד לפני המלחמה קובץ ששמו "אם אמות", ובו מכתב ארוך ומפורט. הוא עדכן אותו מעת לעת, בפעם האחרונה אחרי יום הזיכרון 2023. "שום דבר לא סתמי בדרך העברת המסר האחרון של הלוחמים האלה", קובעת פלנט־רוזן. "הדרך מעידה על מי שהיו. רס"ל במיל' יוסף גיטרץ התלבט אם להשאיר מכתב פרידה, כשהחליט לכתוב הוא עשה זאת באמצעות מסמך גוגל דוקס, אך כדי להבטיח שהמכתב ייקרא רק אחרי מותו הוא חילק את הקישור למסמך לשניים: חצי מהקישור שלח לבת זוגו ואת החצי השני שלח לאחיו הגדול. הוא הדריך אותם שרק אם יקרה לו משהו הם ישלחו לאמו את שני חצאי הקישור וכך היא תוכל לקרוא את המכתב. הדרך הייחודית הזאת מלמדת הרבה על האדם שהיה: הוא היה מתכנת, מתמטיקאי, ורואים את זה בצורת החשיבה שלו גם על הרגעים שאחרי מותו".
היא נזכרת במכתבו של סמ"ר איתי יהודה, עוד אחד מנופלי אסון הנמ"ר, שהדברים שכתב נמצאו בשרידי הנמ"ר השרוף. “אני רוצה להגיד לכם תודה שגידלתם אותי וחינכתם אותי להיות מי שאני ולאיפה שהגעתי", כתב יהודה. "יום שישי, 18:41. מאיפה אתחיל? מי חשב שאצטרך לרשום מכתב פרידה. להוריי, אני כל כך מעריך אתכם גם אם לפעמים זה לא היה נראה. לחברים ולאנשים שהכרתי בחיי: תודה לכל הרגעים שהיו לי איתכם, על כל היציאות והצחוקים. בזכותכם צחקתי בלי סוף. אוהב אתכם בטירוף. חוץ מזה, חשוב לי לומר שאני לא מתחרט לרגע שהתגייסתי לקרבי וזה הדבר הכי טוב שעברתי בחיי. אם אתם קוראים את המכתב הזה סימן שסיימתי את (ההמשך נמחק) בשביל להגן (ההמשך נמחק)".
"לראות מכתב שרוף שנמצא בנמ"ר שנהרגו בו 11 לוחמים ולדמיין את מה שקרה שם – זה ממלא אימה", אומרת פלנט־רוזן. "במהלך איסוף המכתבים והניסיון להבין מה עבר על כל אחד הבנו שאי אפשר להעמיד רק את המכתבים כחומר גלם, אלא צריך שמישהו יסביר אותם. הערות השוליים מגלות טפח של הסיפור, מי היה האדם שכתב את המכתב, מה המשמעות של המילים ואיך ולמה הוא בחר דווקא בהן. ישבנו במשך שעות עם המשפחות כדי לשמוע ולהבין כל מילה במכתב, כדי להבין למה הכותב התכוון".
אחד המכתבים שבהם הרגישו בברור את הצורך לשמוע מההורים ולהבין את האדם שמאחורי המילים היה של סגן יואב מלייב, שנפצע קשה ב־7 באוקטובר במוצב יפתח, וברגעים שבין חיים למוות הוציא פנקס ועט מהכיס וכתב שלוש שורות, בידיעה שאלו מילותיו האחרונות: "20 הדקות הטובות בחיי. הגענו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך".
"קראנו את המכתב של יואב, וניסינו להבין איך ייתכן שזה מה שכותב בחור צעיר על רגעי הפרידה שלו מהעולם", אומר קווס. "דיברנו עם אמא שלו ורצינו לשמוע ממנה איך היא מסבירה את התיאור של הלחימה עד שנפצע ונהרג בתור הדקות הטובות בחייו. הייתה לנו שיחה ארוכה ומצמררת איתה על המילים שלו, ואת זה ניסינו לתווך לקוראים. להבין מי היה האדם שכתב את המילים ומה עמד מאחורי הבחירה רגע לפני המוות".
מה החשיבות של המילים האחרונות של נופלים שחלקם היו בחורים צעירים אלמונים? איזו משמעות יש למילים הללו מבחינת כולנו?
"גם ביהדות ובחוק יש משמעות לצוואה, לדבר האחרון שהאדם מבקש. ולנו יש צו לקיים את זה, כי הרגע הזה, שבו אדם בוחר מה להשאיר, הוא תמצית החיים שלו. זאת הדרך הכי אצילית להכיר אותו".
פלנט־רוזן: "הפילטרים ברגע הזה שונים. גבולות השיח והמחשבה משתנים. האפשרות לדבר היא כל כך חשופה ולא מוגבלת, ומצד שני מלאה בהוד, בפחד, ברגש, בהבנה שהסוף קרוב. יש משהו נורא מעניין בעובדה שרוב המכתבים הללו נכתבו במחשבה ובציפייה שאף אחד לא יקרא אותם. לצד זה, מי שכתבו אותם ידעו שאם המכתב ייקרא הם כבר לא יהיו בחיים, ולכן הם השתמשו בלקסיקון נדיר ויוצא דופן, מילים שאנשים לא מוציאים מהפה בזמן רגיל. בחורים כתבו משפטים כמו: 'אבא ואמא, תראו איזה יופי, כמה אנשים באו ללוויה שלי', ומצד שני 'לא נפלתי לחינם'. זה רגע מסקרן, כניסה עמוקה לנפש האדם".
בפן הלאומי, לדבריה, היא הרגישה שאלו מסמכי תיעוד היסטוריים וחשובים. "אלו המילים של 7 באוקטובר, של התקופה הזאת, של מה שקרה כאן. דרך הקריאה אנחנו מבינים מה קרה במדינת ישראל, מה קרה לעם שלנו. זאת לא אותה המוטיבציה שהייתה למישהו שהיה כותב מכתב לפני שנתיים. היו לוחמים שנחשפו לדברים איומים ונוראים ב־7 באוקטובר, דברים ששייכים רק למלחמה הזאת, וזאת חתיכת היסטוריה".
בקשה מאוחרת
רחלי פלנט־רוזן, בת 30, נשואה לניתאי ואמא לשחר עדין, גרה בנס־הרים ועובדת כרכזת מערכת של תוכנית הטלוויזיה של אילה חסון בכאן 11. שלמה קווס, גם הוא בן 30, נשוי למוריה ואבא לעברי, גר בתל־אביב ועובד כסטנדאפיסט וקופירייטר. בבוקר 7 באוקטובר נרצח בשדרות דודו, עמרם טולדנו, בדרכו לבית הכנסת, וקווס חווה לראשונה מוות קרוב כל כך אליו. "זה שינה לי משהו בפנים", הוא אומר. "כמי שעובד במקצועות ציניים מאוד, משהו בלב התקלף ונפתח לעולם הרגשי ולכאב המוות".
בשעה שהמלחמה התארכה, שניהם הרגישו שהם רוצים לתרום יותר, בדרך כלשהי. פלנט־רוזן: "אני עובדת בחדשות, ובשנה וחצי האחרונות מתעסקים כל הזמן בסיפורי הנופלים, במשפחות השכולות, בפצועים ובמשפחות חטופים. בעלי היה במילואים לאורך תקופה ארוכה, והמלחמה זרמה לי בדם. לא היה לי שום דבר אחר בראש. אבל רציתי להרגיש שאני עושה משהו מעבר".
קווס: "בער בי הרצון לעשות משהו עם הכישרון שלי למילים ולכתיבה. היתה הרגשה שכל אחד עושה מה שהוא יכול בשביל העם ומה שהוא הכי טוב בו: מי שיודע לבשל מבשל, מי שיכול להסיע חיילים מסיע, מי שיודע להילחם נלחם. הבנתי שאני יכול להשתמש בכתיבה שלי ולהוציא מסמך היסטורי חשוב, והרגשתי שתפקידם של אנשי המילים בעת הזו לאסוף את המילים הגדולות של התקופה".
"אחד הקשיים שלי בעבודה על הספר היה ההבנה שזה עוד קורה", אומרת פלנט־רוזן. "אנחנו לא מדברים על מלחמה היסטורית, זה כאן ועכשיו, הכול טרי, ואנשים עוד נהרגים ויש עוד לוחמים בכל הגבולות. גם עכשיו, בסיום העבודה על הספר, אין תחושה של סגירת מעגל. ועדיין, יש מעגלים קטנים שנסגרים סביב המכתבים. לדוגמה, סמל איתי עמר, שנהרג בעזה, השאיר שלוש מילים: תישארו שמחים בשבילי. כשניסינו לחפש עוד פרטים עליו כדי להכניס הרחבות למכתב, מצאנו סרטון שלו עם לירי אלבג. הם למדו יחד בכיתה. המשפחה שלו סיפרה לנו שהחזרתם של לירי ושאר החטופים הייתה המוטיבציה הגדולה שלו במלחמה, והוא אומנם נהרג אבל לירי חזרה. יש קושי בתיעוד המלחמה הזאת כשהיא עוד בעיצומה אבל יש בזה גם עוצמה גדולה".
המגוון האנושי בספר רחב: דתיים וחילונים, יהודים ודרוזים, חיילים בסדיר ומילואימניקים, צעירים ובעלי משפחות, וגם שתי נופלות: קאמיי אחיאל מיחידת סנפיר של חיל הים, שנהרגה בגלל תקלת אמצעי לחימה במהלך קרב עם מחבלים בגבול הצפון, ועדי ברוך, שנהרגה מפגיעה רקטה בשדרות בדרכה לבסיס, שתיהן בשבוע הראשון של המלחמה. "קאמיי כתבה תוך כדי היותה לוחמת בגבול הצפון, ועדי כתבה שנה קודם לכן, בלי קשר למלחמה. העולם הפנימי והלא צבאי של שתיהן היה נוכח במילים שלהן יותר מאצל הגברים", אומרת פלנט־רוזן. "שתיהן היו בתפקידים חשובים שהן נלחמו להגיע אליהם: קאמיי לוחמת ביחידת מיוחדת של חיל הים, עדי במודיעין. לשתיהן היו כישרונות ענקיים וחלומות גדולים – עדי הייתה צלמת עם עסק מצליח, קאמיי הייתה רקדנית ולמדה רפואה בתיכון, ושתיהן עזבו והניחו בצד את החלומות והשאפתנות והתגייסו לתפקידים משמעותיים מתוך שליחות. שתיהן נפלו גם בנסיבות קצת יותר טרגיות, ולא בלחימה הארד קור. במכתבים שלהן גם יש יותר רוך".
למרות ההבדלים בין הנופלים, רבים מהם כותבים על צדקת הדרך ועל השליחות למען המדינה, ומבקשים בכל מיני לשונות שבני משפחותיהם ימשיכו בחיים, לא יתאבלו, וימשיכו לשמוח אחרי לכתם. אבל אפשר גם להבחין בהבדלים בין המכתבים, למשל בין מילותיהם של חיילי הסדיר הצעירים למילותיהם של חיילי המילואים, הבוגרים יותר, חלקם בעלי משפחות. "במכתבים של הלוחמים הצעירים יש משהו פשוט, נאיבי, מלא אמונה בדרך, כמעט לא מורכב", מאבחנת פלנט־רוזן. "סמ"ר אוריה יעקב כתב: 'עשיתי מה שבאמת רציתי, הלכתי מכוחכם להגן על המדינה שלנו ולפגוע באויב, הייתי במקום שבו הייתי רוצה להיות כל שירותי בצבא… היה ברור לי שאני הולך למקום מסוכן אך זה כלל לא עניין אותי, בראשי מחשבה אחת! שלא תיפול עוד שערה מראשו של יהודי'".
קווס: "המילואימניקים כתבו יותר ארוך, יותר ציני, יותר מודע. הם רצו לחיות, אהבו לחיות, לא רצו להיפרד. המאבק הפנימי במכתב נוכח מאוד". רס"ל ניר חדד, שהיה נשוי ואב לתאומות, פתח את המכתב שלו במילים "'מכתב לאוהביי בצאתנו למלחמה, אנחנו הולכים להיכנס לשערי חיים ומוות'. בהמשך הוא פנה לחן אשתו והודה לה כל מה שהייתה עבורו, ובסיום כתב: 'תודה על כל רגע ורגע איתך וכולי תקווה לעוד המון רגעים כאלו, לשנים ארוכות, בריאות וטובות יחד'. הוא הבין בדיוק איפה הוא נמצא וכתב את הפחד מהמוות אבל במקביל הבין עד כמה לא רוצה להיפרד.
"הבקשות של הלוחמים במכתבים היו לפעמים מוחשיות מאוד: איפה לקבור אותי, אילו שירים לשיר בהלוויה, מה לעשות עם הכסף. במכתב של סרן אלון סקאג'יו, שנהרג בפעילות מבצעית בג'נין, הוא מבקש מפורשות שישירו בהלוויה שלו את השיר 'דברים יפים לראות', אבל המשפחה קיבלה את המכתב רק אחרי ההלוויה ולא ידעו על הבקשה שלו ושרו שיר אחר. כשהם קראו את המכתב הם ביקשו מעידן עמדי להגיע אליהם ולשיר אצלם את השיר, ובכך הרגישו שמילאו את בקשתו".
פלנט־רוזן: "היו משפחות שעמדו בצומת קריטי ונדרשו לקבל החלטה אחרי מותו של הלוחם, וידעו שהוא השאיר בקשה אבל לא קיבלו אותה עדיין. סמ"ר גלעד ניצן משילה נפל בקרב בצפון רצועת עזה. כמה שבועות לפני כן הוא שלח הקלטה בוואטסאפ לחבר וביקש ממנו שיעביר אותה להוריו אם ייהרג בקרב. כשהודיעו שגלעד נהרג, בשבת, הגיע החבר ואמר להורים שהבקשות האחרונות של גלעד נשלחו לטלפון שלו. אבל כשניסו במוצאי שבת להוציא את ההקלטה מהטלפון של החבר, הם לא הצליחו. הם ידעו שגלעד אמר בהקלטה איפה הוא מבקש להיקבר – בהר הרצל או בשילה – אבל היו צריכים להחליט בעצמם ולקוות שזה יתאים לבקשתו. רק לאחר כמה שבועות, כשקיבלו את הטלפון של גלעד מהצבא, הם שמעו את ההקלטה ונרגעו כשגילו שצדקו בהחלטתם לקבור אותו בשילה".
שיישבר הלב וייבנה
יום לפני הריאיון נפגשו פלנט־רוזן וקווס במפגש מיוחד שערכו עם בני המשפחות השכולות של כל הנופלים שמכתבם מופיע בספר. "היה חשוב לנו מאוד שעוד לפני ההשקה הרשמית של הספר יקבלו אותו בני המשפחות של כותבי המכתבים", אומר קווס. "הם היו חלק מהותי ביצירה הזאת, ורצינו לכנס את כולם ולתת להם אישית את הספר. כל אחד מבני המשפחות קרא קטע קצר או משפט מתוך המכתב, ואמר כמה מילים על הנופל. היה סבב ארוך של 49 משפחות, וכל הנוכחים היו בדממה ובהקשבה מוחלטת. אנשים הרגישו קרבה מיוחדת: מעבר להיותם שותפים במשפחת השכול הגדולה, פתאום הם יצרו מעגל שייכות מצומצם יותר, של משפחות שיש להן מכתב אחרון ומעין צוואה".
פלנט־רוזן: "במפגש עם המשפחות גילינו עד כמה המילים האלו, לפעמים רק משפט קצר או כמה בדיחות, הן עולם שלם. זה מה שנשאר להם: התגלמות של הנשמה של הנופל במילים. יש הורים שחרתו את המילים האחרונות האלה על מצבת הקבר, יש שמסגרו אותן ותלו על קיר הבית. מייחסים למילים הללו המון חשיבות, הן מתנה גדולה שהם קיבלו מהנופל".
משפחות רבות מרגישות שהמכתבים הם צוואות ממשיות, ומשתדלים לקיים אותן; אחרות רואות במכתבים סיבה לגאווה; מהצד השני, היו שדווקא לא שמחו לקרוא את המילים האחרונות הללו. "אב שכול אחד אמר לנו שהוא נורא כעס כשקרא את המכתב של הבן שלו", מספרת פלנט־רוזן. "הוא בכלל לא חשב שצריך להתעסק עם המוות. אתה הולך להילחם? תילחם. אל תיתן למחשבות על המוות להיכנס. תאמין שאתה חוזר הביתה, אל תדבר ככה בכלל, ואל תחשוב על האפשרות הזו".
אנשי שמאל, כולל קציני מילואים ואישי ציבור, אמרו לאחרונה על המגזר הדתי־לאומי שהוא ציבור של "אוכלי מוות", שמקריבים את ילדיהם בשמחה וחוגגים את המוות. חשבתם שאסופת הכתבים הזו יכולה להעלות את המחשבות האלו אצל אנשים מסוימים?
"חשבנו על זה הרבה. אבל אין בספר הלל למוות, חלילה, אלא רק אמירת תודה על מסירת החיים עבורנו והפניית זרקור למה הם אמרו וביקשו במילים האחרונות שלהם. אנחנו כעורכים לא הבענו דעה, ונתנו כבוד למילים שלהם. השארנו את הטקסטים כמו שהם ובלי פרשנות שלנו, וזה נותן לקורא את האפשרות לקחת את המילים לחוויה שלו ולתחושות שלו, להתעצבן או לשנוא את המוות או להתחבר למילים ולמקום של החיילים ומי ומה שהם היו".
קווס: "בסוף זה ספר שמראה כמה החיילים רצו לחיות, ושהם חשבו עלינו – החיים, ולכן כתבו את המילים שלהם. במהלך כל העבודה על הספר חשבתי על החברים התל־אביביים שלי, סטנדאפיסטים ואנשי משרדי הפרסום שעבדתי איתם, שהם מאוד רחוקים מהציונות הדתית. היה לי חשוב לדאוג שאנחנו לא בוחרים צד, ולא נכנסים למחלוקת בין חלקי העם, אלא להניח את המילים הקדושות של החיילים ושכל אחד ייקח את זה למקום שלו.
"הספר מחזק את ההבנה שכל אדם הוא עולם ומלואו, וכל אובדן הוא נורא, אבל גם את האמונה בצדקת הדרך ובמה שהם נלחמו עבורו. לא באנו לעשות הנחות לקוראים, זה ספר קשוח לקריאה וכואב מאוד, אבל היה חשוב לנו לתת את הכבוד לנופלים ולהביא את המילים שלהם בצורה הכי ישירה ומדויקת. מבחינתי זאת פיסת אמת שאני רוצה שתטלטל אנשים: שאנשים יסתכלו בעיניים של הנופלים ובמילים שלהם, שיישבר הלב וייבנה מחדש, שנתעורר ונצא כולנו למסע חיים חדש. המוות פה לידנו, הוא בכל פינה, בכל סטיקר ובכל משפחה, והייתי רוצה שנפסיק לברוח ממנו, שנסתכל בו ונגדל מתוכו".
פלנט־רוזן: "אני הייתי רוצה שאנשים יצאו מהקריאה בספר עם הרצון לעורר את החיים. העצב של המשפחות השכולות כבר קיים, אבל הנופלים השאירו לנו את המילים שלהם כדי שנמשיך לחיות ולגדול מהכאב. שנהיה סלחניים יותר, טובים ואוהבים, זו הבקשה הרווחת של כל הנופלים, הם יודעים שהם כבר לא יהיו פה ולא צריך להתעצב ולהתאבל עליהם אלא לחיות את החיים בכוח ובשמחה"
