אחד הימים בשבוע השני למלחמה, החל להגיע מידע על זיהוי החללים מקרב חברי קיבוץ בארי שקיפחו את חייהם בשבת השחורה. פרופ' מירב רוט, ששהתה לצד הקהילה שפונתה אל מלון דיוויד בים המלח כדי להעניק טיפול ראשוני למפונים, ישבה איתם ברגעים המצמררים האלה, ולא תשכח אותם לעולם. "החלו לקרוא שם ועוד שם של מי שאיננו", היא משחזרת ברעד. "שמות של אנשים שחיו איתם כמשפחה, ופתאום אינם. האולם היה בדממת אלחוט. סיימו לקרוא 27 שמות נרצחים ועברו לקרוא יותר ממאה שמות של מנותקי קשר. ואז, בתום קריאת השמות, אורי בן־צבי, חבר הקיבוץ, קרא בקול את השיר 'החיטה צומחת שוב', שכתבה דורית צמרת לזכר אסון בית השיטה. זה היה מכאיב ומנחם גם יחד. מכיוון שהמחקר שלי עוסק גם בספרות ובפסיכואנליזה, ובכוחה המערסל של היצירה הפואטית על הטראומות והכאוס הקיומי, הרגע הזה היה הקצה של הקצה. במצב כזה, גם המטפלת בוכה".
רוט (58) היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית בכירה וחוקרת תרבות. לאורך השנים טיפלה רוט במקרים הטרגיים ביותר של שכול טראומטי, והיא מתמחה בטיפול בהורים שאיבדו את ילדיהם באירועים שהתרחשו "במשמרת שלהם" ולכאורה היו יכולים להימנע, כמו השארת ילד ברכב או טביעה. מאז 7 באוקטובר היא מלווה את המפונים, את משפחות הנרצחים והחטופים, את השבים מהשבי, את מטה משפחות החטופים ואת ארגוני היתומים, ומקיימת מפגשי עיבוד מטעם הקואליציה הלאומית לטראומה ומשרד הרווחה למשפחות שורדי הנובה, למשפחות שכולות ולצוותים, רשימה חלקית. זה משפיע גם עליה. כשאנחנו מדברות על שיחת עיבוד שקיימה למשפחות חטופים רגע אחרי שהודיעו על רציחת ששת החטופים במנהרה בסוף אוגוסט שעבר, חוזרת אליה הסחרחורת שחשה אז, שאדוותיה נרשמו בגופה לתמיד.
דווקא בשעת האסון הגדול שידענו, נדלק בגופה מה שהיא מכנה, בטרמינולוגיה השאובה מעולם החשמל או הרפואה, "גנרטור" או "דפיברילטור". כשאנחנו מנסות לשחזר דרך הודעות הוואטסאפ שלה מה הוביל להרצאה שנתנה כבר ב־8 באוקטובר, שנקראה "עשרה קווים מנחים לטיפול בנפגעי 7 באוקטובר", היא נדהמת לגלות הודעה שנשכחה ממנה, ששלחה לעמיתה במצוקה מהדרום כבר ביום מתקפת הפתע: "העולם לא מתפרק. יש מלחמה. ידענו לא מעט מלחמות. זה הכי נורא שהמין האנושי יודע להגיע אליו, אבל הוא לא נשאר בתוך זה לנצח אלא נחלץ מהמלחמות בחזרה לחיים. אצלנו גם החיים הרגילים אינם רגילים, אבל הקיצוניות הנוכחית תחלוף. תזכרי את זה טוב. זה יחלוף. האובדנים לא יחלפו ויהיה עליהם כאב נורא ואבל ממושך, אבל הטירוף הנוכחי יחלוף. שולחת חיבוק ואוויר".
ואולי יש לזה הסבר אוטוביוגרפי. רוט היא אחותו הצעירה של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, בתם של יוסף (טומי) לפיד ז"ל, שהיה עיתונאי ושר, ושל הסופרת המוערכת שולמית לפיד, היום בת תשעים. טומי היה ניצול שואה ששרד עם אמו בגטו בודפשט הודות לראול ולנברג. אביו, בלא למפל, משפטן ועיתונאי, שרד באושוויץ, אך הוצעד משם למחנה הריכוז מאוטהאוזן והומת בתא הגזים. טומי הצעיר ואמו הובלו לנהר הדנובה בדרך להשמדה, אך בחסות המהומה הצליחה האם להסתתר עמו בבית שימוש ציבורי וכך ניצלו חייהם.
על השאלה מה הכין אותה לפעול במהירות כזאת, כבר ב־8 וב־9 באוקטובר, משיבה רוט: "בתור דור שני לשואה, כנראה כל החיים ידעתי שדבר כזה יכול להגיע. השואה הייתה מדוברת כל הזמן בבית, וליוותה אותנו כמו צליל רקע תמידי, אבל הסיפור כל הזמן תווך לנו עם התשובה של מדינת ישראל, התשובה של 'אנחנו חזקים' ו'לעולם לא עוד', וגם הציווי לא לעמוד מנגד נוכח עוולות אנושיות.
"בתקופה הזאת אני עסוקה במיוחד בסבא שלי. אחרי מפגש התמקמות שקיימתי מטעם משרד הרווחה והבריאות עם שבים מן ההסכם הנוכחי, שבו נחשפתי ליצירתיות המפעימה שהפעילו כדי לשרוד ולשוב לאהוביהם, פתאום התחברתי למשמעות העובדה שסבי נספה שבועיים לפני שחרור מחנה הריכוז. שמעתי אותם ולראשונה בחיי ליבי נשבר עליו. הוא החזיק מעמד יום אחר יום בשארית כוחותיו, כדי לחזור למשפחתו האהובה, ורגע לפני השחרור הכניסו אותו לתא הגזים. ומה שמבעית הוא שגם כיום, אם לא ימומש בדחיפות שלב ב' של העסקה עם חמאס, אנחנו שוב עלולים להחמיץ את השחרור. לכן אני מרגישה כזאת מחויבות. ההבדל בין סבא שלי ובין האנשים שכיום בשבי הוא שיש מדינת ישראל, בשביל זה היא נוצרה. יום אחד הבנתי שבחוויה שלי אני במנהרת זמן לשואה ומנסה לעשות תיקון בדיעבד ולהציל כמה שיותר יהודים".
אנו יושבות בשעת לילה בקליניקה הצנועה של רוט, המחוברת לביתה בשכונה תל־אביבית שקטה, אחרי פגישה חטופה ליד המקרר עם בעלה, דני רוט, בעברו שחקן וכבר שנים פסיכולוג קליני בעצמו. במסדרון תמונה מוגדלת בשחור־לבן של משפחת לפיד הגרעינית, דרישת שלום מחיים אחרים: הוריה שהיו אז צעירים, אחיה האמצעי יאיר ואחותם הבכורה, מיכל לפיד־דורבן ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 24. עד היום כל סעודת שבת היא סעודה משותפת לשתי המשפחות, עם האם שולמית בת התשעים, אוחזים ביחד שנותר.
לה ולדני שלוש בנות. נעמה הבכורה, אמנית רב־תחומית, זכתה בימים אלה במלגת "ארטפורט" הנחשבת, והיא בתו של דני מנישואיו הראשונים. נוגה, שחקנית, נסעה לשחק בסדרה בארגנטינה שמפיק פדוי השבי הישראלי יאיר דורי, ובהסכת שלה "יש לי חלום" התראיינו כבר כמעט כל בני המשפחה. נטע הצעירה, שחקנית בתיאטרון גשר ובסדרות הטלוויזיה "הצבי" ו"לבד בבית", משתייכת גם לצוות הכותבים של "קופה ראשית". עליה גם כתב בן זוגה לשעבר, ניר כנען, את השיר האהוב "שיר לנטע".
עיקר עבודתה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. בשנה שעברה זכתה בפרס הבינלאומי היוקרתי ע"ש סיגורני על חידושים פסיכואנליטיים פורצי דרך בתחום הספרות והטראומה. היא הקימה עם שותפותיה, הפסיכואנליטיקאיות פרופ' עפרית שפירא־ברמן ואיריס רחבי, את מערך FLM, רשת פילנתרופית של 450 פסיכואנליטיקאים המעניקים פסיכותרפיה ארוכת טווח וקבוצות תמיכה לניצולי הטבח, למשפחות הנרצחים, למשפחות החטופים ולפדויי השבי. הטיפול ממומן בכספי המדינה (למעגל הראשון) ובתרומות (למעגל השני והשלישי). השבוע התבשרה כי מערך FLM זכה בפרס השני בתחרות הארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי (IPA) בקטגוריית סיוע פסיכואנליטי במצבי חירום ומשבר בעולם. "זה מענק כספי וגם הכרה. מפתיע שארגון עולמי מנכיח את קורבנות 7 באוקטובר דרך הפרס הזה, בתקופה שהעולם רוצה להעלים מהם עין", אומרת רוט. "אפשר לתרגם את הידע הפסיכואנליטי המורכב למפתחות פשוטים שהמטפל צריך לתת בידיים של קורבנות הטבח, בידיים של ההורים השכולים, בידיים של האחים, ומכל מצב, לצד השבר והכאב, יש גם אופק של תקווה והתפתחות".
אנו נפגשות לרגל צאת הספר "מבין השברים – טראומה, התמודדות ותקווה" (הוצאת מודן), קובץ מאמרים שכתבו אנשי מקצוע מזירות הטיפול של 7 באוקטובר, בעריכתם של הפסיכולוגים בעז שלגי ושרון זיו־ביימן. "כמעט אפשר להרגיש את הדפים של הספר רטובים מדמעות הכותבים ומגלי הסערה", אומרת רוט. "בחודשיים וחצי הראשונים עבדנו בהתנדבות ונסענו ממקום למקום. יש כל כך הרבה זוויות לאסון שפקד אותנו, וכל פרק בספר הוא פיסת עדות מצמררת לחלק אחר בפסיפס של ישראל אחרי 7 באוקטובר. היוזמה לכתוב אותו היא גם יוזמה לחיבור ולאיחוי מחדש".
פתח לתקווה
היא מדגישה שלא הקימה לבדה את מערך הטיפול לקיבוץ בארי: כשהגיעה למלון דיוויד כבר היו שם מטפלים. במאמרה ב"מבין השברים" היא מתארת חלום מפתיע שסופר לה בשבוע השני בבית המלון, והפירוש שנתנה לו, שמדגים את "התרופה הנפשית החזקה ביותר שעומדת לרשותנו, והיא היכולת לאהוב. האפשרות להתניע מחדש את כוחות האהבה מייצרת סיכוי לנפש להשיב את עצמה מן השבי הפנימי בכלא האימה הנובעת מהטרור והרצחנות שפגעו בה. במקום לטבוע בזעם, יגון ומשאלות נקם, אנו מנסים לעזור לנפגעי הטבח לזכור את צלמם כבני אדם שיש אהבה בליבם – כלפי הנותרים וכלפי ההולכים כאחד, ולהשתמש במצפן של האהבה כחלופה רדיקלית לפשעי השנאה שהתקיפו אותם".
"בשבוע שעבר היה לי רגע חזק ביותר עם מטופלת שבעלה חזר מהשבי. בעלה התקשר תוך כדי השיחה, והיא ענתה ואמרה לו: 'מה קורה?'. שמעתי ברקע את הקול שלו, ופרצתי בבכי. לרגע לא הייתי מוגנת על ידי התפקיד שלי, והתרגשתי מהמחווה האנושית הפשוטה הזאת. מכך שהושבה לה האפשרות הבסיסית כל כך לשאול את אהובה לשלומו"
"בשבוע שעבר היה לי פה רגע חזק ביותר עם מטופלת שבעלה חזר מהשבי", היא מספרת לי בקליניקה שלה. "בעלה התקשר תוך כדי השיחה, והיא כמובן ענתה ואמרה לו: 'מה קורה?'. שמעתי ברקע את הקול שלו, ופרצתי בבכי. כשהיא דיברה בטלפון, לרגע לא הייתי מוגנת על ידי התפקיד שלי, והתרגשתי מהמחווה האנושית הפשוטה הזאת. מכך שהושבה לה האפשרות הבסיסית כל כך לשאול את אהובה לשלומו. אי אפשר לגלם את המשמעות של השבת החטופים באופן ברור מזה".
כבר ב־8 באוקטובר בערב פתחה רוט מפגש זום עם כ־170 מטפלים מהדרום, והתוותה דרכי טיפול שכונסו לאחר מכן במסמך מסכם שהדריך גורמי טיפול רבים. ההנחיה הראשונה דיברה על הצורך לתת הכרה ומסגרת לחוויה, שתשאיר פתח לתקווה. למשל, היא מציעה לומר לאנשים: "בטבע יש אסונות טבע. אנחנו עכשיו בתוך אסון טבע של בני אדם, וזה הכי כואב שאפשר' (כשאומרים שזה עכשיו הכי כואב, המסר הסמוי הוא: אבל העולם לא נגמר. זה כאב עצום בתוך עולם שממשיך)".
כשרוט ובעלה דני ירדו ב־9 באוקטובר לים המלח, היא התכוונה לתת התוויות למטפלים באנשי בארי ולחזור בערב לביתה. הקדימה אותם ביום בתם הצעירה, נטע רוט, שהגיעה למלון כדי לעודד ולחזק ילדים ובני נוער שמכירים את דמותה בתור מיקה צור מסדרת הילדים "לבד בבית". נטע הגיעה לביקור, אך נשארה חודשיים. גם הוריה לא שבו לביתם באותו היום כמתוכנן. "התקשרנו לכל המטופלים מהבית, וביטלנו שבוע של עבודה. עבר עוד שבוע, ושוב התקשרנו לקליניקות. זאת הייתה הפקרה לא קטנה של המטופלים שלי ברגע מאוד קשה. הקליניקה מאז מאוד מעורערת, אבל המטופלים הקבועים רתומים לכך".
בכורסה שאני יושבת בה בעת הריאיון יושב המטופל בפניו אליה בעת טיפולי האנליזה. על הספה, מנגד, הכלל הוא שהמטופל שוכב בגבו אליה. אך במלון דיוויד התנפצו הכללים. "שמנו שם זוגות של כיסאות בזווית של תשעים מעלות זה מזה", היא מתארת. "בנינו מין קליניקות מאולתרות ופרוצות. בדיעבד קראנו לזה: Good Enough Setting, מערך טוב דיו, בפרפראזה על 'אמא טובה דיה'. עם אחד ישבנו עשר דקות, עם אחר שעתיים. הטיפול קרה לעיתים ליד הבריכה או בפגישה לילית במסדרון עם מפונה בהתקף חרדה".
"אמרתי למטפלים, 'אם אתם רואים מישהו שנראה מיואש ומפורק לגמרי, גם בתוכו יש דחף חיים'. ולמטפלות, שכולן נראו באבל, אמרתי ש'זה לא הכיוון. תאירו פנים לאנשים האלה, כי אדם שעבר טראומה נזרק מתוך המשרעת האנושית. אם אני שואלת לשלומו, בכך אני מספרת לו שהוא כלול עדיין בסולידריות של קהילת בני האדם'"
לפני טיפולי הבוקר נתנה רוט הנחיות למטפלים. בשעות הערב ביקשה ממנה הנהגת הקיבוץ לתת הנחיות קצרות לחברי הקיבוץ בנושאים שהמציאות המזוויעה זימנה: ההתמודדות עם ההלוויות הרבות, ההתמודדות עם האשמה. היא חשבה שתפגוש אקלים סוער וקולני, ופגשה שקט מצמית שמגנט אותה. גם יופיה ועוצמתה של קהילת בארי השאירו אותה שם, והיא מלווה אותם עד היום. "האתגר היה להבין איך מבחינה פסיכואנליטית אנחנו עושים התערבות ראשונית ממוקדת בטראומה, שזה נושא שפרויד עסק בו רבות במלחמת העולם הראשונה. איך אנחנו מתרגמים את הידיעה שיש גם דחף חיים, וגם דחף מוות", היא מסבירה. "אני זוכרת שאמרתי למטפלים, 'אם אתם רואים מישהו שנראה לכם מיואש ומפורק לגמרי, גם בתוכו יש דחף חיים שאתם צריכים למשוך את קצה החוט שלו'. ולמטפלות, שכולן נראו באבל עם שק על הראש, אמרתי ש'זה לא הכיוון. תאירו פנים לאנשים האלה, כי אדם שעבר טראומה אכזרית נזרק מתוך המשרעת האנושית'. אם אני שואלת לשלומו, בכך אני מספרת לו שהוא כלול עדיין בסולידריות של קהילת בני האדם'".
רוט ליוותה מצבים אנושיים בלתי נתפסים; למשל, הורים שנאלצו לשחרר את ילדיהם דרך החלון כדי שלא יישרפו חיים, בלי לדעת מה יעלה בגורלם אם יצאו החוצה, ולעיתים אכן נחטפו או נרצחו. "בתחילת הדרך, העבודה היא שחזור של האירועים בצד שמירה לא לפרוץ יותר מדי את ההגנות. חשוב לעזור להם לכתוב את הסיפור מחדש באופן שמשיב להם בבואה אנושית", היא אומרת. להורים שאיבדו את ילדיהם היא הראתה שעד הרגע האחרון הילדים ראו אותם מנסים להגן עליהם בכל מאודם, ושזאת תמונת הפרידה שלקחו איתם. "בשחזור האירועים חשוב להדגיש בפניהם את ההבדל בין מה שלא הייתה להם שליטה עליו, ובין הרגע הזה, שבו הם יכולים לתת מעצמם לאהוביהם וגם למשוך חוטי אור מאלה שנרצחו אל ההווה והעתיד".
נושא שעולה שוב ושוב בטיפולים הוא סוגיית ה"הפקרה". "ההפקרה היא הפרה של סדרי העולם באופן עמוק. הכתיבה שלי עוסקת רבות באתיקה, ואחד הגילויים שהתחזקו אצלי הוא שהמוסר, האתיקה וראיית האחר הם כוחות ריפוי מיידיים, ולפעמים הדבר היחידי שמרפא. אנחנו שומעים את זה בסיפורים של השבים: מה שהחזיק אותם היה שהם עזרו למי שנמצא איתם ושרדו בשביל מי שמחכה להם בחוץ. הם דמיינו שיחות עם בני המשפחה, הבטיחו להם שהם מחזיקים מעמד בשבילם, ביקשו מהם בדמיון שיחזיקו מעמד. בדיעבד, זה הקביל למה שאמרתי שוב ושוב בטיפול בבני משפחות החטופים: 'יש לכם ברית סודית, אתה מחזיק מעמד בשבילו והוא בשבילך'".
ומה קורה כשאחד משתחרר, ואחר נשאר בשבי?
"המשוחררים רתומים להציל את מי שנשאר מאחור, אבל זה קושר אותם שוב להפקרה. ב־1895 פרויד אמר שחוסר האונים האנושי הוא הבסיס להתפתחותו המוסרית. התינוק המוחזק בזרועות ההורה היה מת אילולא שמרו עליו. הוא לומד בגופו שהגדול שומר על הקטן והחזק על החלש. ההפקרה היא הניגוד המוחלט לכך. אנשים בשיא חוסר האונים, בסכנת מוות, ואיש לא בא להציל אותם, וההפקרה עוד לא נגמרה עד היום כי לא כל החטופים חזרו".
פוליטיקה עכשיו
בין השאר היא ערכה הכנות לצוותי הקיבוצים לקראת הצגת התחקיר של צה"ל. "זהו טריגר שיכול לפתוח את פצעי האירוע מחד, ומאידך נותן הזדמנות לאנשים לזעוק את זעקתם 'איפה הייתם?'", היא מסבירה. "החוויה מאכזבת פעמיים כי אי אפשר לתקן בדיעבד דרך תחקיר, והתסכול גדול משום שאין הסבר מספק למה שקרה כאן".
מה אמרת לקראת התחקיר?
"מניתי את כל ההיבטים שיש ברגע הזה, וביקשתי לזכור שזה יהיה מאוד מתסכל וקשה, אבל זה עדיין נסיוב מוחלש לעומת 7 באוקטובר. נפש שעברה התמוטטות תמיד פוחדת מהתמוטטות, ולכן הפחד הוא מהרגע שמשהו יפרק את הקהילה, אז גם חשוב להכין אותם לכך שעומד להיות מכעיס וכואב – אבל מצד שני, לא בהכרח מפרק כפי שהם חוששים. השיח שנוצר בתחקיר הוא חשוב. זה כמו הורים שהפקירו אבל לפחות באים להסביר מדוע. זה לפחות משיב משהו מסדרי העולם שהופרו. מאותה הסיבה ועדת חקירה ממלכתית נחוצה כל כך וכמוה השבת החטופים. אלה שתי אפשרויות לקלוז'ר של אסון שאדוותיו עוד ישפיעו לדורות קדימה. אני מאמינה שאפשר בהחלט למצוא אנשים שישבו בוועדה ויהיו מקובלים על שני הצדדים".
את מדמיינת את עצמך מטפלת במי שהטבח אירע במשמרת שלו? אוגדונר עזה, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל?
"עבדתי עם הקב"נים שמטפלים בהם. יש הבדל גדול בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. הצבא מיד אמר שהוא אחראי והחל לחקור. ברגע שמישהו לוקח אחריות למחדל, כמטפלת, האמפתיה שלך אליו גדולה כי הייסורים הם ייסורי גיהינום".
ואיך את רואה את הדרג המדיני?
"אנחנו רואים מתקפה על משפחות החטופים. מבחינה פסיכואנליטית זה נובע מכך שמשפחות החטופים הן מראָה לגודל האסון. אם יהיה חיבור אליהן, האשמה תהיה קיצונית ומייסרת, ובמקום זה הן הופכות לשנואות מעצם התביעה שלהן להתחבר למשמעות ההפקרה שעדיין נמשכת. 41 מהחטופים כבר מתו בשבי. אחד הפרדוקסים הגדולים שמתעלמים מהם הוא שלא הצליחו למוטט את חמאס כי יש חטופים בעזה וזה מגביל את הפעילות של צה"ל, אז גם בכיוון הזה יש לנו אינטרס להשיב את החטופים. בפועל, במבצעים צבאיים חילצנו שמונה חטופים חיים ובאמצעות הסכמים חילצנו 137 חטופים חיים. גם לכל החללים מגיע שנוכל לטמון אותם באדמת ישראל, כי אי אפשר להתאבל על פי שמועה. אנחנו עדיין סוחבים מצב של אי ודאות, וזה הופך את החברה הישראלית כולה לחולה".
גם מקרב משפחות החטופים, יש מי שתומך בהמשך פעולה נחושה מול חמאס.
"אני מכבדת את זה, וכשאני מדברת עם משפחות אני נזהרת מאוד מלהכניס ממד פוליטי. אני חושבת שבחברה הישראלית היה יכול להיות דיאלוג מכבד בין צדדים שחושבים אחרת. ככלל, אין לי שום בעיה עם אדם שתפיסתו הפוליטית שונה משלי, אני רוצה לשבת לדבר איתו דרך המכנים המשותפים. יהיה דברים שלא נסכים עליהם, וזה בסדר.
"מאוד עוזר כשאני יכולה להגיד שיש גם עובדות: אנחנו יכולים לספור נרצחים, אנחנו יכולים לדעת מה הסימפטומטולוגיה במשפחה שהחזירו את החללים שלה לעומת משפחה שלא החזירו. אין לי טענה כלפי מי שחושב על הצלה באופן אחר, הבעיה שלי היא עם מה שאנחנו בלית ברירה חווים כפציעה מוסרית של חברה שלמה. אוזלת היד וחוסר האונים מייצרים סימפטומטולוגיה של דיכאון, חרדות וחלומות ביעותים בכל החברה. כדי לשרוד, היא נאלצת להיות בדיסוציאציה. כדי להתנתק כך ממשהו נורא שלא רוצים לחשוב עליו צריך להשקיע אנרגיה מרובה וזה מאוד מתיש ומחליש. אין איך לא להיות בדיסוציאציה במצב הזה, אחרת אנחנו היינו מתפרקים, מתפוררים".
רוט לא רק מטפלת במשפחות החטופים ובשבים, היא גם פעילה במאבק להשבתם כחלק מארגון בוא"ו ("באים ומצילים אותם ואותנו") ומהתארגנות "פסיכואנליזה בפעולה" של פסיכואנליטיקאים שיוצאת לרחוב. בנאום שנשאה ב־7 במרץ בכיכר החטופים היא קראה לזה "להתפלל ברגליים", ונימקה שפעולה עשויה לאפשר לצאת מתחושת חוסר האונים החברתית. לאחר הריאיון היא העבירה אליי עמודים מ"ספר תקנת העגונות של מלחמת העולם", שחיבר סבא רבא שלה, הרב שלמה זלמן קליין, שעוסק בשאלת אלו שנותרו ללא עדות ברורה לכך שבעליהן מתו. "המאבק שלי להשבת החללים, והנחלת ההבנה לחשיבות המכרעת בזכות לטמון את אהוביך לידך על אדמתך, הוא המשך של מורשתו", היא כתבה.
כשאני שואלת אותה אם יציאתם של פסיכואנליטיקאים להפגנות אינה מתנגשת עם עקרונות המקצוע, היא משיבה: "אכן, זו חריגה גדולה, אבל מה שראינו שקורה בחברה הישראלית בשנה וחצי האחרונות מבחינה נפשית נוכח אי שחרור החטופים עורר בנו תחושת חובה להתריע מפני הסכנות הנפשיות הכרוכות בהיותך עד לזוועות הומניטריות שקורות לאחיך. אני מאמינה ש'בריאות נפש פוליטית' חוצה מפלגות. כמו בבריאות הנפש של היחיד, כך גם עבור בריאות הנפש של חברה שלמה נחוצה ראיית האחר גם בתוכנו וגם מחוצה לנו; כמו במיגור האלימות בחיי הפרט כחלק מבריאותו הנפשית, כך גם נחוצים פתרונות יצירתיים כדי לעצור את מעגלי הדמים האינסופיים במלחמה הנצחית עם שכנינו, ולחתור לפיוס ושלום כאופק הכרחי, כמובן בלי שביטחוננו ייפגע. חלק מסכנות המלחמה והטבח הנתעב של 7 באוקטובר הוא שאנו עלולים להידבק בריקבון המוסרי של החמאס ולהפוך ערלי לב כלפי עוול ואובדן של חפים מפשע באשר הם. בטראומה מעשה ידי אדם, לוחות הברית הפנימיים נשברים. עלינו לכתוב אותם מחדש כדי לזכור מי אנחנו ומה אנחנו שואפים להיות כחברה בריאה, מוסרית וחפצת חיים, כי אחרת חמאס הוא שמוטט אותנו ולא להפך".
בשם האח
היא נולדה וגדלה בתל־אביב. "בילדותי המותג 'משפחת לפיד' לא ריגש אף אחד. אבא היה עיתונאי ב'מעריב', אמא עוד הייתה בתחילת ההתפתחות שלה ככותבת. דירה בשיכון העיתונאים ביד אליהו, שלושה ילדים בחדר אחד, יאיר ואני במיטת קומתיים, בנייני רכבת עם חצרות, ואני ויאיר יורדים למטה, ומשחקים בזריקת קובבות מבוץ על השכנים, בשחמט ובמלחמות דגדוגים".
הם גדלו על משחקי מילים וטקסטים. עד היום כל טקסט שכותב בן משפחה עובר את המכבש הביקורתי של כולם. "אני זוכרת את יאיר מאחורי כרכים של אנציקלופדיה 'מכלל' בכריכה אדומה, הולך בבית וקורא", היא מספרת. "כשיאיר היה בערך בכיתה ד' הספרנית התקשרה אל אמי ואמרה: 'יש פה איזה גמד קטן שרוצה את הספר 'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, מה לעשות?' ואמא ענתה: 'תני לו'. היינו בטוחים שהוא יהיה היסטוריון".
הוא הלך בסוף לפוליטיקה.
"יאיר תמיד היה עיתונאי ופובליציסט, תמיד בעמדת ביניים בין משקיף למשפיע. בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא לא מספיק לוקח לידיים את הגורל של המדינה האהובה שלנו, ואז הוא עשה עוד תנועה לתוך הפוליטיקה. אבא שלי שלח אותנו להיות מופקדים על הגורל היהודי־ישראלי כהמשך שלו. לא סתם שנינו ניצבים כיום בהתייצבות כל כך רדיקלית, כל אחד בדרכו".
כשזכתה בפרס סיגורני על פועלה הפסיכואנליטי, בירך אותה אחיה בציוץ שזכה לתגובות ארסיות שהודהדו בתקשורת. מישהו כתב: "אחת פרופ' ואחד בלי בגרויות". אחרת צייצה: "יופי, שתאבחן אותך, בהצלחה". רוט מעידה על עצמה שאינה קוראת טוקבקים, אבל היא חשה להגן על אחיה הגדול. "אח שלי חסין בצורה בלתי רגילה. אנחנו יכולים להיעלב בשמו, אבל הוא לא מתרגש מאמירות של אנשים שהוא לא מחשיב את דעתם".
יש עליו כעס גדול גם במחנה שלו.
"יאיר מבין מאוד את הכעס הזה, וגם נוהג לומר שהוא כועס על עצמו שלא הצליח עדיין להפיל את נתניהו. אני אדם רגוע שלא כועס כמעט, אבל כשאני שומעת שאומרים: 'איפה לפיד?' כשאני יודעת שהשואל שואל מהכורסה, זה מכעיס אותי. במשך 13 שנים, בלי לעצור, יאיר עסוק סביב השעון בגורל המדינה הזאת. הוא חזר מוושינגטון, קידם מאות חקיקות, נלחם על השבת החטופים, על פתרונות יצירתיים למיגור חמאס ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית".
חובת הניצול
אחותם הבכורה של רוט ולפיד, מיכל דורבן, אז סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, חזרה בערב חורפי בשנת 1984 מהתנדבות במועדון לאנשים פוסט־פסיכוטים של עמותת "אנוש". בעת שעמדה ברמזור אדום, נהג טנדר סטה ממסלולו למסלול הנגדי, והתהפך על מכוניתה. מיכל נהרגה במקום, חודשים ספורים אחרי שנישאה לשוקי דורבן, סטודנט לפסיכולוגיה גם הוא. "אני זוכרת את הרגע שבו בישרו לי", מספרת רוט על יום התאונה. "הייתי אצל חברה והתקשר חבר של ההורים שלי, בּוּנים (שמואל בונים, צייר ובמאי, מ"פ), ואמר: 'קרה אסון, אני בא לקחת אותך'. שאלתי למי, והוא אמר, 'אגיד לך כשאבוא', ואז היה לי זמן שבו אני מחכה, ומנחשת מי מת, כמו ב'סוס אחד נכנס לבר' של גרוסמן, ואני עוברת רק על הגברים משום מה: אבא שלי, סבא שלי, אח שלי. לא עלה בדעתי שיכול להיות שקרה משהו לאמא שלי או לאחותי".
בונים גם אמר לה שהיא חייבת להיות חזקה למען הוריה. "כך מצאתי את עצמי בולעת את הבכי להרבה מאוד זמן. אחרי שמיכל נהרגה עברתי להיות מופקדת על שלמותם הנפשית של הורי. לימים, כשאמי היתה הולכת לנחם אנשים על מות ילדם, היא הייתה אומרת להורים: 'אל תעשו את הטעות שלנו, תראו את הילדים החיים, שמרו עליהם'. בה בעת, אמא שלי נוהגת לומר: 'את ההוכחה שהזנחה מגדלת ילדים חזקים ומוצלחים'".
רוט גם נוכחה לדעת שאמה נוהגת לשתול באופן בלתי מכוון את הטרגדיה בעלילות ספריה. באחד מספרי הסדרה האהובה על עיתונאית המקומון הדרומי ליזי בדיחי, שמפענחת תעלומות בלשיות, שתלה בעלילה משפחה שאיבדה בן. במחזה "רכוש נטוש", בת יורשת את מקומה של בת שעזבה. "כשצפיתי לראשונה במחזה, שאלתי את אמי בתדהמה: 'למה לא הכנת אותי לזה?'", אומרת רוט. "היא לא הבינה על מה אני מדברת. זה הלא מודע שלה כתב. אילו הייתה מודעת, היא לא הייתה כותבת את זה. אולי זה מה ששלח אותי לחקור תהליכים לא מודעים בקריאת ספרות".
גם רוט עסקה באמנות וביצירה: היא שיחקה בהצגות, למדה במכינה של בית הספר למשחק של ניסן נתיב, ובצבא הייתה כתבת צבאית, כמו אחיה. עד היום היא כותבת שירים, שאת חלקם הלחין ושר שלמה גרוניך. אך כשנתיים לאחר האסון נרשמה דווקא ללימודי פסיכולוגיה. "הלימודים הללו הם גם כהמשך למיכל, וגם כי כבר הייתי כול־כולי בתוך התפקיד של לרפא, לטפל, לשמור על הוריי. האובדן של אחותי הרגיש כמו סוף העולם. ועכשיו אני חושבת על האירוע שהייתי בו אתמול, '3,000 שנות גבורה נשית', שבחר גיבורות עכשוויות ובהן נועה קדם, אחותה של תמר קדם־סימן־טוב, שהיא ובעלה ושלושתם ילדיה נרצחו. נועה באה להמשיך את 'הפרויקט (המוזיקלי־חברתי) של תמרי', ולספר את סיפורה. איפה אני עם הסיפור על אחותי, לעומת הסיפורים של 7 באוקטובר? כמה תעצומות רוח אנחנו פוגשים. זה מעורר כאב, השתאות ותקווה.
שיח נפשי מעניין נרקם בינה ובין הארכיטקטים ואנשי השימור האמונים על שיקום קיבוצים וישובים בעוטף. הם ביקשו שתסייע בדילמה האם להשאיר לפחות חלק מהבתים השרופים וההרוסים כמצבות זיכרון. "חשוב שיהיה ייצוג של הדבר עצמו, ומצד שני, שלילד שירכב שם על אופניים תהיה הזכות לבחור מתי לא להיות במגע עם הטראומה"
"מכיוון שהטראומה עוד נמשכת, החברה הישראלית מתמודדת עם אשמת ניצולים, מודעת או לא. היא מכסה אותנו כשמיכה, היא חונקת אותנו ומסוכנת מאוד לשיקום. עלינו לנסות לעבור מאשמת הניצול למה שאני קוראת 'חובת הניצול': להיות מופקדים שוב על הטוב, על האהבה, על החיים ועל ההמשכיות. על כל מי שעדיין חי וראוי לקיומנו הבריא עבורו ועבור עצמנו, ועלינו לפעול למען מה שאנחנו מאמינים בו, כדי לא לחוש מה שאנחנו מכנים 'חוסר אונים נרכש'".
שיח נפשי מעניין נרקם בינה ובין הארכיטקטים ואנשי השימור האמונים על שיקום קיבוצים וישובים בעוטף. הם ביקשו שתסייע בדילמה האם להשאיר לפחות חלק מהבתים השרופים וההרוסים כמצבות זיכרון. "חשוב שיהיה ייצוג של הדבר עצמו, ומצד שני, שלילד שירכב שם על אופניים תהיה הזכות לבחור מתי לא להיות במגע עם הטראומה", היא מתארת את ההתלבטות. "כתבתי מתווה עקרונות לשימור, שמחפש את שביל הזהב בין הצורך לייצג את העוול באמצעות שיירי האסון הגולמיים, הספוגים ברצחניות ובאכזריות, ובין הניסיון ליצור ייצוג שלהם, שעבר תמורה סמלית, כדי שזה לא יעבוד בסוף בדרך ההפוכה – יבהיל וירתיע במקום שישמר ויחבר. החלק הכי חשוב הוא שעבודת העיבוד, השימור והיצירה תערב את התושבים עצמם".
"הגנרטור שלי פועל במלוא הכוח כבר שנה וחצי, ואני יודעת שיש לזה מחירים. השבוע בתי המתוקה נוגה עשתה לי שיחה שגם הכאיבה לי וגם האירה את עיניי. היא אמרה שנבלעתי בתוך הדבר הכי חשוב בעולם, אבל שאני חייבת לזכור שיש בית ויש עצמי. היא אמרה את זה למעני, והיא ילדה חכמה שהשתמשה בטריק שלי וגייסה אותי דרך האתיקה של ראיית האחר"
אנחנו מדינה בפוסט־טראומה?
"כולנו בהחלט עם סימפטומים שקשורים לטראומה שעודנה מתגלגלת, אבל PTSD הוא סינדרום שקורה במלוא מובן המילה רק לחלק מהאנשים. יש אינפלציה של הביטוי הזה, והיא לא מדויקת".
כבר הצלחת לתת גם לעצמך להתמוטט קצת?
"הגנרטור שלי פועל במלוא הכוח כבר שנה וחצי, ואני יודעת שיש לזה מחירים, משפחתיים ואחרים. השבוע בתי המתוקה נוגה עשתה לי שיחה שגם הכאיבה לי וגם האירה את עיניי. היא אמרה שנבלעתי בתוך הדבר הכי חשוב בעולם, אבל שאני חייבת לזכור שיש בית ויש עצמי. היא אמרה את זה למעני, והיא ילדה חכמה שהשתמשה בטריק שלי וגייסה אותי דרך האתיקה של ראיית האחר. כרגע אני עדיין כמו בסרטים המצוירים: כשהדמויות עוברות מעל תהום ורצות במהירות הן לא נופלות, אלא אם הן יסתכלו למטה. כל עוד יש חטופים בעזה וכל כך הרבה כאב לטפל בו, אני עוד לא יכולה לעצור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
