כול התחיל בגלל טסלר. יצחק טסלר, בן הזוג של חן מאז שהיו בכיתה ט', שכינויו נותר בעינו גם אחרי ששם המשפחה שלו הפך למשותף גם לה. בגיל 28, כשלבנם השלישי מלאה חצי שנה, החליט טסלר שהגיעה השעה לעשות משהו לטובת החברה, כתודה על שלושה ילדים בריאים ושלמים. ככלות הכול, חן עושה נפשות כאשת חינוך מגיל צעיר, בעוד הוא עורך דין ממולח שעסוק בעיקר בניצחונות משפטיים. הגיעה השעה שגם לו תינתן הזדמנות לתרום. "התחלנו לבדוק אומנה, כי זה מה שנחשפתי אליו בעיר הולדתי, מעלות", מספרת חן. "היו שם משפחות שלקחו ילדי אומנה, והן היו לי מקור השראה".
אבל כשהחלה לחקור את הנושא, הגיעה חן למסקנה שזה לא הדבר הנכון להם בשלב זה. "דיברתי עם שתי חברות ששימשו משפחות אומנה, ושתיהן הגישו 'פתק החלפה'", היא מספרת. "זה שבר אותי, כי אני עובדת עם ילדים שהוצאו מהבית, ומכירה את המצוקה של ילד שעובר בין משפחות. כל עולמו קורס. בסופו של דבר, ילדי אומנה הם לא הפנטזיה של תינוק מתוק שכולם מתחברים אליו בקלות. אלה ילדים מצולקים, מלידה ממש. מצד שני, מספיק סיפור הצלחה אחד וזה שווה הכול. אבל זה לא היה העשור המתאים בחיי – הן מבחינת לימודים אקדמיים, והן מבחינת העבודה והמשפחה. הרגשתי שעם ילד בן חצי שנה בבית זה גדול עליי. החלום נשאר, אבל הוא נכנס להמתנה".
חן ויצחק טסלר (היא 39, הוא 40) הכירו בתחילת התיכון אצל השדכנית המצליחה ביותר בציבור הדתי־לאומי: תנועת בני עקיבא. הוא מסניף אחוזה שבכרמל, היא ממשפחת נזרי, סניף מעלות (כן, היא אחות של רז, בעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה).
חן לא רצתה להיות נשואה לאיש צבא אפילו דקה, אז הם נישאו ברגע שיצחק גזר את החוגר. הוא למד משפטים, היא למדה חינוך מיוחד ותיאטרון קהילתי באוניברסיטת חיפה, ובמקביל עבדה עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. לאחר מכן החלה לעבוד כמחנכת של נוער קצה בנשר, ובהמשך כיהנה בסדרת תפקידי חינוך: רכזת הכלה והשתלבות בבית הספר, רכזת חינוך מיוחד ולבסוף מנהלת שכבה. למרות העשייה בכל השנים הללו, גם כשחלום האומנה ירד מהפרק, הצורך במעשה של שליחות יוצא דופן לא הרפה. "נתקלתי במוסף של ידיעות אחרונות בכתבה על שבע נשים פונדקאיות. כל אחת בעלת רקע שונה ומוטיבציה אחרת. היו שם מושבניקית וערבייה, גרושה חילונית ונשואה דתייה. אחת נשאה תינוק של זוג שלא הכירה, ואחרת – פונדקאית לקרובי משפחה. חשבנו אז ש'סגרנו את הבסטה', ואחרי שלושה ילדים אנחנו לא מתגרים יותר בגורל, כולם בריאים והכול טוב. בגיל ההוא היו לי חברות שרק התחילו לחשוב על חתונה, ואני כבר אחרי שלוש לידות אבל עדיין פורייה. אז למה לא? הראיתי את הכתבה לטסלר, ואמרתי לו: בוא נעשה את זה".
טסלר הופתע. "לא שמעתי על פונדקאות ממניעים אלטרואיסטיים", הוא אומר. "פונדקאות נשמעה לי כמו משהו שעושים בגיאורגיה או בארצות הברית תמורת כסף. לא ידעתי אם זה לגיטימי בכלל, לא ידעתי שזה משהו שעושים כדי לעשות טוב למישהו אחר. אחרי שקראתי את הכתבה, השתנתה לי הגישה".
תגובת הסביבה לא הטרידה אותם במיוחד, אבל טסלר חשש מהסיכון הכרוך בהליך. "יש סיכונים שאתה לוקח על עצמך בשביל הילדים שלך, כי זו דרכו של עולם. אבל היריון ולידה לא הכרחיים, לטובת זוג אחר, זה אחרת", הוא מסביר. "מה גם שעל הרבה מהסיכונים בהליך הזה לא באמת ידענו מראש".
"וטוב שכך", מציינת חן. "אחרי הכול, אם אתה חוקר תחום מסוים אתה נחשף רק למה שלא טוב בו. פתאום צצים סיפורי הקצה. כמו שכל אישה בהיריון שומעת פתאום על לידות שקטות ועל סיבוכי היריון. אבל המציאות לא כזאת, רוב ההריונות והלידות משעממים למדי".
חוק הפונדקאות בישראל דרש אז שהאישה היולדת תהיה בוגרת שלוש לידות לכל היותר (היום המקסימום הוא ארבע). "חשבתי שסיימתי ללדת והייתי פנויה לזה. זה לא נושא שהייתי חשופה אליו קודם לכן, לא חלמתי להיות אם פונדקאית ולא הכרתי פונדקאיות. אבל גדלנו לתוך פרופיל מגזרי קלאסי של נתינה, והלכתי איתו לכל אורך הדרך – חניכה שהופכת למדריכה, עמוסת התנדבויות ופעילה חברתית. שירות לאומי עם נוער בסיכון בצפת, ועם בעלי תסמונת דאון. כך שמעשה הנתינה היה חלק מהמסלול".
הפג שהפך לנסיך
למען האמת, חן לא הייתה משוכנעת שתעבור את המבדקים בקלות. שני ההריונות האחרונים שלהם היו "משעממים", כלשונה, אבל כל תהליך ההיריון והגידול של הבן הבכור היה בגדר נס של ממש. "היה לי היריון בסיכון גבוה, עם ירידת מים בחודש השישי, בשבוע 26. המחקר הרפואי קובע שמרגע ירידת המים, הלידה מתפתחת בתוך שבועיים", היא אומרת. "כששאלתי מתי אני משתחררת הביתה, אמרו לי 'בלידה'. זה היה מטלטל. הצמידו לי פסיכיאטרית שהסתובבה איתי בפגייה, שאראה איך נראה תינוק של 500 גרם, כדי להכין אותי לזה. עברתי מבדיקה לבדיקה, וכל זה על כיסא גלגלים. אבל עבר יום ועוד יום, פרק תהלים ועוד פרק תהלים, וילדתי בשבוע 33, בניתוח חירום".
הבכור של הטסלרים נחשב השמנמן בפגיה ("קוראים לזה שם 'מחלקת הפנסיונרים'"), אולם הדאגות לא הסתכמו בכך. "שבוע אחרי הלידה הקיסרית, כולי מקופלת מכאבים עדיין, מנהל מחלקת הפגייה בא והסביר לי שלפי אולטרסאונד ראש שעשו לילד, יש לו 'הדיות יתר' – נוזל מוגבר במעטפת המוח, שמשמעותו כי יש סיכוי של חמישים אחוז שיהיה נכה. מתי נדע? בגיל שנה וחודשיים, אם יחל לפתח הליכה". הבשורות הטובות הגיעו בגיל שנה ושלושה חודשים. "אחרי שנה של בכי ופיזיותרפיה, כשכל הילדים במעון כבר זוחלים והולכים להורים שלהם והילד שלנו לא זז, הוא החל לזחול. אחרי עוד שבועיים התחיל ללכת. התברר שהעיכוב היה משום שהיה פג, אבל בגלל החשש של הרופאים היינו משוכנעים שהוא עומד להיות נכה". מבט אחד על הבחור החסון בן ה־17 לא משאיר מקום לספק: "הלוואי על כולם חומר מוגבר כזה במעטפת המוח. נסיך ממש", היא מסכמת.
למרות המסע המורכב הזה, חן נמצאה מתאימה לפונדקאות. את ההליך בחרה לעשות עם חברת "מירב פונדקאות חובקת", שבראשה מירב ואורית – האחת הייתה פונדקאית והאחרת הסתייעה בפונדקאית. "השיח איתן היה רגיש ואמפתי, בלי לדבר על סעיפים וחוזים כבר בהתחלה. זה מסע די ארוך, שכולל המון בדיקות – מכירורג שד ורופא נשים ומשפחה ועד לאבחון פסיכולוגי, עם מחקר מעמיק על ההריונות והלידות שקדמו להחלטה. ואז מתחיל תהליך הדייטים".
בניגוד לתרומת כליה, שבה משתדלים להימנע מהיכרות מוקדמת בין התורם לנתרם כדי לאפשר לתורם לחזור בו במקרה שהוא מגלה חרטה, בהליך הפונדקאות ההיכרות היא רכיב חשוב ומותאם מראש. "קליטת העוברים יכולה להימשך שנים, כך שחייבים התאמה בין בני הזוג", מסבירה חן. "מירב ואורית עושות התאמה ראשונית, אפילו ברמה הסוציו־אקונומית, מתוך ניסיון לא ליצור פטרונות מצד אחד לאחר. בשלב הבא הזוגות נפגשים וכל זוג צריך להחליט אם מתאים לו להמשיך את ההליך עם הבחירה של מירב ואורית. היום לא מקבלים להליך אישה שמנתוני ההכנסה שלה עולה חשד שהיא עוברת את התהליך רק תמורת כסף".
בני הזוג טסלר נפגשו עם הזוג האחר במשרדי החברה של מירב ואורית, ואחרי שיחה משותפת, כל זוג התכנס לשיחה בינו לבין עצמו. חן ויצחק החליטו להמשיך עם הזוג הראשון שפגשו, וחן אף הסכימה להיריון של תאומים. "הפונדקאית יכולה לבחור אם לשאת וללדת עובר אחד או שניים", היא מסבירה. אבל צריך לזכור שהזוג שם את כל הונו ומרצו סביב הסיפור הזה. האם הביולוגית עברה גיהינום משלה עד להבשלה של העוברים, אז מובן שיש עניין שיהיו להם תאומים בהליך אחד. היו לי הריונות קלים, עבדתי ממש עד היום האחרון, אז היריון של תאומים לא הטריד אותי. בדיעבד, אני מודה שהיריון של תאומים הוא לא רגיל. תאומים מותחים את הגוף שלך למקומות שלא הכרת. הכול כואב, גב ואגן. זה קושי פיזי ומנטלי. אבל הייתי שלמה עם זה לגמרי".
אחרי הצפה הורמונלית בהכנת הגוף לקליטת העוברים, הגיע שעת החזרתם לרחם, "ואז מתחילים הימים המתוחים – האם ההיריון השתרש ברחם או לא. בפעם הראשונה לא היה היריון, ובפעם השנייה ההיריון התמוסס", מספרת חן. "זה מאוד לא פשוט, כי אני זו שמספרת לאמא שזה לא הלך, ולאכזב מישהו אחר זה הרבה יותר קשה מלהתאכזב בעצמך. תודה לאל, בהחזרה השלישית זה עבד, ואכן היה היריון של תאומים. האמא הייתה בהלם. היא בכתה בלי הפסקה מרוב התרגשות".
"המשימה שלי הייתה להפוך אותם למשפחה, וקו הרגש שלי לעוברים נותק מהיום שניגשתי לתהליך. לכן היה לי חשוב שהאמא תראה את האולטרסאונד, תשמע את הדופק. את גם רוצה להרגיש את הפידבק, לראות את ההתרגשות אצלה"
זוגות שונים מגיבים אחרת להיריון הפונדקאי שלהם, ובמקרה של טסלר, הזוג הביולוגי היה בתחילה מנותק רגשית. "האמא הייתה למודת אכזבות, אחרי שאיבדה הרבה, והיא התקשתה מאוד. לא לכל הבדיקות היא הגיעה איתי, וזה לא תמיד היה פשוט לי. אבל מהחודש השמיני היא השתחררה לגמרי, והבינה שזה הולך לקרות".
ומה בנוגע לרגשות של חן עצמה? היא לא הייתה מודאגת לרגע. אפילו טסלר לא דאג בעניין. "המשימה שלי הייתה להפוך אותם למשפחה, וקו הרגש שלי לעוברים נותק מהיום שניגשתי לתהליך", מסבירה חן. "לכן היה לי חשוב שהאמא תראה את האולטרסאונד, תשמע את הדופק. את גם רוצה להרגיש את הפידבק, לראות את ההתרגשות אצלה".
אפשר לנתק את הרגש מחיים שמתחילים לנוע בתוכך?
"בוודאי. זאת השאלה שהכי הטרידה אנשים, מה יהיה אם אקשר לילדים וכדומה, אבל זה לא היה עניין. ברגע שהתינוק שלך בועט, את מיד קוראת לבן זוגך שירגיש. במקרה הזה את מיד כותבת לאמא: הוא זז, הוא בעט. היא השותפה הראשונה לחוויה, זה לגמרי שלה. שיתפתי אותה בכל דבר, שלחתי לה בכל שבוע את מה שקיבלתי מקופת החולים – מצב העובר מבחינה התפתחותית בהתאם לשלב ההיריון. אני הרי הצינור לחוויית ההיריון שלה, אז היה לי חשוב לתווך לה את כל המידע ואת הבדיקות – הכול. היא עמדה לי מול העיניים, היא ובעלה, לא התינוקות. הם היו האמצעי להפוך אותם למשפחה. הדרך להביא להם אושר. הקושי היה שזה נמשך במקרה שלנו שלוש שנים עד שזה הצליח, והיה קשה לאכזב את ההורים שהחלום שלהם מתאחר".
"אם אני הולכת לגינה עם הילד שלי, אני מסתכלת עליו בחצי עין. אבל כשהשכנה משאירה לי את הילד שלה להשגחה, אני לא מורידה ממנו את העיניים. ככה זה היה פה. פתאום על כל שטות רצתי למיון, לא לקחתי שום סיכון"
"מראש אתה לא מרגיש שזה שלך, אז אתה לא נקשר", מוסיף טסלר. "זאת משימה, פרויקט שאתה צריך להיות אחריו. אין דרמה של מסירת ילדים, כי זה לא שלנו. התחושה היא שאנחנו מחזירים את התינוקות למקום שלהם".
מהחודש השישי נדרשה חן להיות בשמירת היריון, כשהיא נושאת בתחושת אחריות לגורל הילדים. "זה כמו שאם אני הולכת לגינה עם הילד שלי, אני מסתכלת עליו בחצי עין", היא מתארת, "אבל כשהשכנה משאירה לי את הילד שלה להשגחה, אני לא מורידה ממנו את העיניים. ככה זה היה פה. פתאום על כל שטות רצתי למיון, לא לקחתי שום סיכון. אם אני לא מרגישה תנועות לרגע, אני לא אומרת: שטויות, תכף הוא יבעט. אני מיד בודקת אם הכול בסדר".
היריון של פילה
בסרטון שצילם טסלר מיד אחרי הלידה, נראים ההורים הביולוגיים המאושרים כשהם אוחזים בתאומים, שנולדו בניתוח קיסרי בשבוע ה־38. כשהתינוקות נלקחו לבדיקות, צולמו השניים מתייפחים מבכי זו על כתפו של זה. אחרי הלידה האם הביולוגית מתאשפזת במחלקת יולדות, והאם הפונדקאית מאושפזת במחלקת נשים. ריקנות? לגמרי לא. "ההפך", אומר טסלר, "זה קצת כמו משימה שאתה רוצה להיות אחריה. למסור אותם לטיפול ההורים שלהם".
חן המתינה שהאם הביולוגית תתווה את אופי הקשר ביניהן במינון שנכון לה. "הכנתי את עצמי לכל אפשרות", היא אומרת. "ידעתי שיש אימהות שמתנתקות בבת אחת, ויש כאלה שיוצאות יחד לחופשות בלי הילדים, כי הפכו לחברות טובות. חיכיתי לראות מה יהיה, ואחרי יממה שהיה אסור לי לרדת מהמיטה, היא סימסה לי: 'בואי'". כשעלתה לתינוקייה תהתה חן איך תרגיש כשתראה את התאומים ותחזיק אותם בידיה, אבל האירוע עבר בקלות רבה: "הם היו חמודים ומתוקים וזהו. לא הרגשתי שהם שלי בשום צורה".
חוויות פוסט־לידה, לעומת זאת, היו בשפע: מתסכול נשירת השיער, חשש שלא תחזור למשקל הרגיל שלה, ועד – "ה'היי' שאחרי לידה", היא אומרת בחיוך. "זו הייתה חופשת הלידה הכי כיפית שהייתה לנו. לא הספקנו לעשות טיול אחרי השירות, ומעולם לא הפסקתי לעבוד. אז פתאום יכולנו לטוס לחופשות ולצאת לטיולים. היינו בסיני ובברצלונה עם הילדים, פיצוי על החודשים בהם אמא שלהם שכבה נטולת כוח בסלון. רגע לפני שהשמיים נסגרו בגלל הקורונה, צברנו לנו טיסות בכיף".
ואז הגיעה הפתעה לא מצופה: היריון ספונטני משלהם, שהוכיח להם ולסביבה כמה שונה היריון פרטי מכזה שנועד לאחרים. "לא הספקנו אפילו לחשוב אם אנחנו רוצים עוד ילד או לא, ופתאום היריון. שמחנו מאוד, הרגשנו כאילו היקום מחזיר לנו טוב. זה כמובן היה היריון הרבה יותר קל, אחרי תאומים – אין מה להשוות בכלל. בחוויה שלי הייתי בהיריון של פילה, שנתיים ברצף". למרבה ההתרגשות, הבן הקטן של הזוג טסלר נולד בדיוק ביום ההולדת הראשון של תאומי הפונדקאות, בערב חג השבועות. "מאז אנחנו כמובן בקשר סביב ימי ההולדת – הם עם העוגה והכתר לתאומים שכבר בני חמש וחצי, ואנחנו עם עוגה והכתר לעומר שלנו, שהוא עכשיו בן ארבע וחצי".
בשלב זה החליטה חן לעשות שינוי בקריירה, עזבה את משרד החינוך ועברה ללימודי מנהיגות חברתית בקרן מנדל. שם היא למדה לדייק את המקום שהיא מבקשת להיות בו אחרי מיצוי מסוים בתפקידיה הקודמים. כעת היא עומדת להתחיל תפקיד חדש, ניהול בית קק"ל למצוינות בעכו. "קק"ל זה לא רק לשתול עצים", היא אומרת בחיוך. "זה גוף ציוני מאוד בעל השפעות דרמטיות בהתיישבות ובביטחון, ויש בו גם חטיבת חינוך עשירה ומגוונת מאוד. אני עובדת כבר שלוש שנים בארגון הזה, ונדהמת בכל פעם מחדש מהעשייה שם. אחרי עבודה עם נוער קצה, אני עוברת כעת לתחום המצוינות".
בית קק"ל למצוינות בעכו הוא אחד מחמישה מוסדות קיימים, שיצטרפו אליהם בקרוב בתי קק"ל נוספים בערי פריפריה. "הבית נותן מעטפת חינוכית לנוער בחינם. נער מגיע אחרי בית ספר לבית מעוצב, שנראה כמו משרד של חברת הייטק. הוא מקבל חוסן ויציבות, מעטפת של כלים ומשאבים שמביאה לתעודת בגרות מיטבית, שמובילה לשירות משמעותי, משם ללימודים אקדמיים, ומשם לאיכות חיים, תוך הכוונה חינוכית להיות אדם ערכי. הנערים והנערות מקבלים ארוחת צהריים, שיעורים פרטיים בכל המקצועות, העשרה בכל התחומים – מעיצוב גרפי ועד לימודי בינה מלאכותית, מוזיקה ורובוטיקה ומה לא, וכל זה עם מעטפת חברתית רגשית, סדנאות וטיולים".
אם נדמה לכם שהאתגר החינוכי מילא את יומה, כנראה לא הבנתם מאיזה חומרים היא עשויה. "כשהגעתי לוועדה של משרד הבריאות ב־2018, היו לפניי שתי דלתות – אחת לאישור הליך פונדקאות והאחרת לתרומת איברים. כשנכנסנו בדלת הראשונה, אמרתי לטסלר: 'אני עוד אכנס גם בדלת השנייה'. אני אפילו לא יודעת להסביר למה אמרתי את זה".
טסלר לא ייחס חשיבות לאמירה, אבל מצא את עצמו מלווה את חן גם בתהליך תרומת כליה. "אין אצלי 'קל', וגם בעניין הזה היו שני סבבים. הגעתי לבדיקות כשעומר היה קטן, אבל ההנחיות של משרד הבריאות ושל מתנת חיים היו לחזור לבדיקות התאמה כשיהיה בן שנה. טסלר קיבל הודעה בפייסבוק ממישהי שלמדה איתו בתואר שני, היא כתבה לו: 'אתם הדוסים אוהבים לעשות חסדים, וקרוב שלי צריך כליה. אשתך משוגעת כזו, אולי היא מכירה מישהו שחושב לתרום?', וטסלר עונה לה: 'בדיוק אשתי בוחנת תהליך כזה'". טסלר, למען האמת, "לא עף על הרעיון", לדבריו, "אבל אני מכיר את חן מספיק זמן כדי להבין שאם היא רוצה להשיג משהו, היא תשיג אותו. אני פה כדי לתמוך בחלומות האלה. אני לא מתכוון לעצור אותה גם בחלום הבא".
חן כבר נפגשה עם האחיות של המושתל הפוטנציאלי, אבל לא צלחה את אחת הבדיקות בדרך לתרומה. "עשיתי אולי 17 פעם בדיקת איסוף שתן, ולא עזר. המדדים לא יצאו טוב ולא היה ברור למה. שוב ושוב חקרו את אורח החיים שלי ולא מצאו לזה סיבה. הייתי מחוברת מאוד לעניין תרומת הכליה. במנדל היינו צריכים לבחור מנהיג שהוא השראה בעינינו, ואני בחרתי את הרב ישעיהו הבר, שהקים את עמותת מתנת חיים. הייתי כל כך מושקעת בזה, ובסוף אני לא יכולה לתרום? בצער רב כתבתי פוסט בעניין, וגם הרגעתי את התורמים הפוטנציאלים, שחוששים שפה בארץ ממהרים לאשר תרומות: הנה, עובדה שהוועדה דחתה אותי פעם אחר פעם, שמרה עליי ולא אפשרה לי לתרום. מי שלא מתאים, מסורב. נקודה".
ואז פרצה המלחמה וטרפה הכול. "בליל שמחת תורה ישבנו עם שני זוגות חברים לסעודת חג", משתפת חן, "וסיפרתי שבחול המועד אחיין שלנו, לוחם אגוז, אמר שתכף פורצת מלחמה. כולם צחקו עליי, כולל טסלר. התפיסה הייתה שמעולם מצבנו לא היה טוב כמו עכשיו. אמרתי לטסלר: 'תקשיב לי טוב: אם אתה הולך למלחמה, אני הורגת אותך'. למחרת בבוקר התממשו כל הסיוטים. חששתי להיות נשואה לאיש צבא? ובכן, היה לי עכשיו במשך שנה איש בצבא".
"להיות אשת מגויס זו עבודה סיזיפית ומלווה בחרדה ותסכולים, כשכל הילדים משתבשים פה במלחמה. הרגשתי בהישרדות. רציתי לנתב את הכוחות אל מחוץ לבית, לא רק לשרוד את היום. הבנתי שאני חייבת אופק ומשמעות שיוציאו אותי מהטביעה הזו"
שקי חול ועמדות ירי
טסלר גויס וחן נותרה עם ארבעה ילדים וחוזה שכירות על סף סיום ביישוב מורשת, כשבניית הבית ביישוב טרם הושלמה. ב־7 באוקטובר נפל החלל הראשון ממורשת, הלוחם יקיר לוי. פחות מחודש לאחר מכן נפל נערן אשחר, תורם כליה, איש מילואים בן היישוב. בסתיו 2024 נפלו דניאל טואף ואורי בורנשטיין. "ארבעה חללים מתוך מאתיים בתי אב", אומרת חן, "שניים מהם כבר בתחילת המלחמה. מצאתי את עצמי, כמו הרבה נשים אחרות, בין עבודה וילדים ועיצוב בית שהבנייה שלו נעצרה. בכיתי כמו שלא בכיתי כל שנות חיי", היא מספרת. "כל הזמן היה חשש מחדירה ליישוב. במשך שבועות היינו עם תריסים מוגפים, שקי חול ועמדות ירי ברחבי היישוב, מפחד שהשכנים שלנו יצטרפו למלחמה. הרי כבר היה תקדים כזה בשומר החומות. התרחיש לא היה דמיוני. הלכתי לישון עם סכין ליד המיטה, גז מדמיע וחיוג אחרון לכונן ביטחון, שיהיה לי קל להתקשר במקרה של חדירה לבית. עשיתי סימולציות ביני לבין עצמי, למי מהילדים אני הולכת קודם ואיך אני מתארגנת. זה נשמע מופרך, אבל טסלר ראה במו עיניו את היומנים והמפות של חיזבאללה, ואת מה שתכננו לנו שם – כיבוש הצפון".
בהמשך הגיעה גם שגרת האזעקות המטלטלת, עם פגיעה ישירה באחד מבתי היישוב, שפגעה למעשה ברחוב שלם – מכוניות עפו ממקומן ונשרפו, הבתים הסמוכים נהרסו. "המוות של יקיר ונערן הפך לי את הבטן ממש", אומרת חן. "המלחמה חידדה את ארעיות החיים, וזה מביא אותך להבנה שחייבים לנסות לעשות את המירב והמיטב". חודשיים אחרי המתקפה הרגישה חן שהיא מאבדת את עצמה. "הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך להיות במקום הזה. אני חייבת משהו גדול מזה. אומרים לנו שאשת מגויס זו התרומה שלך, מביאים לך ארוחות. אבל לא נוח לי להיות בצד המקבל. גם אם זו התרומה שלך, ביומיום את לא מהלכת על ענן. להיות אשת מגויס זו עבודה סיזיפית ומלווה בחרדה ותסכולים, כשכל הילדים משתבשים פה במלחמה. הרגשתי בהישרדות. רציתי לנתב את הכוחות אל מחוץ לבית, לא רק לשרוד את היום. הבנתי שאני חייבת אופק ומשמעות שיוציאו אותי מהטביעה הזו; שאם אני לא משרטטת לעצמי שמיים, אני טובעת".
היא ביקשה לתרום כליה לצעירה שכל החיים עוד לפניה, אולם נמצאה מתאימה לאישה בת 58. "אמרו לי שהיא אשת חינוך, סגנית מנהל ומחנכת – וזה קנה אותי. למושתלת שלי יש בת יחידה בעולם, ואין לה בן זוג. היא כל עולמה. הבנתי שיש פה שליחות קריטית"
וכך החליטה חן להתניע מחדש את תרומת הכליה, והבטיחה לעצמה שזהו הניסיון האחרון: יצליח – נהדר, לא יצליח – היא יורדת מזה אחת ולתמיד. וזה הצליח. פגישתנו התקיימה כבר בביתם החדש והנעים של הטסלרים, ימים אחדים אחרי שתרמה כליה, כשהיא עוד מתמודדת עם כאבי ההחלמה ומנסה להתרגל לצרוך מים בכמויות הנדרשות. "עשיתי את כל הבדיקות מחדש, הכול", היא אומרת. "הכי פחדתי מבדיקת השתן. ואז, אמרו לי שהכול בסדר. שאלתי: 'בטוח? המדדים בסדר?' ואומרים לי כן, ולא מבינים למה אני שואלת. כל מה שלא הסתדר בהתחלה – פתאום נעלם".
חן ביקשה לתרום לצעירה שכל החיים עוד לפניה, שעוד יכולה ללדת ילדים בזכות התרומה, אולם היא נמצאה מתאימה לאישה בת 58, שמפתחת נוגדנים לרוב התורמים הפוטנציאליים, אבל נראה שהיא מתאימה לחן. "שברו לי את הפנטזיה על הצלת צעירה, אבל אז אמרו לי שהיא אשת חינוך, סגנית מנהל ומחנכת – וזה קנה אותי. למושתלת שלי יש בת יחידה בעולם, ואין לה בן זוג. היא כל עולמה. היו לה חיים לא קלים, והיא סוחבת מחלת כליות גנטית שהביאה את אמא שלה לקנות כליה בטורקיה במחיר מופקע. הבנתי שיש פה שליחות קריטית".
איך הגיבו ההורים שלך?
"תרומת הכליה וגם הפונדקאות נתקלו בהתנגדות רצינית מצד ההורים שלי. לא הדפתי אותם בגסות, כי אני מניחה שהייתי מגיבה באופן דומה במקומם, אבל אמרתי לאבא שלי שיש פה פרדוקס פנימי: אתה מתנגד למשהו שאתה חינכת אותי אליו. החוויה שלי בילדות הייתה שיש דגים באמבטיה, ואמא שלי מבשלת אותם בכל שישי למשפחות נזקקות. למישהו יש קושי כלכלי? אבא שלי נותן. אנשים מסוכסכים? אבא שלי מושיב אותם בסלון שלנו ומגשר ביניהם. אנחנו קונים בגדים עם אמא, והיא מוסרת חלק מראש לחברות מעוטות יכולת. זאת הייתה הילדות שלי, אני רק תוצר של החינוך שלהם".
התגובות בסביבה היו חמות מאוד, ויש אפילו ארבע נשים שהפכו לפונדקאיות בעקבותיה. כעת היא מקווה שפרסום תרומת הכליה שלה יביא תורמים נוספים. "זה לא מתאים לכל אחד, אבל מי שמרגיש שהוא מסוגל ויש לו הכוחות – שידע שזה מדהים. מה שזה עושה למושתל שנגאל מטיפולי הדיאליזה, ולמשפחה שלו ולכל הסביבה שלו, פשוט מטורף".
טסלר מצידו עדיין חושש. "מלחיץ אותי כל המצב הזה, מה אם היא תזדקק לטיפול כלשהו שדורש בדיוק את התרופות שאסורות לתורמי כליה?". חן ממהרת להבהיר: "המלחמה הוכיחה לכולם עד כמה מעט אנחנו שולטים בהתרחשויות. איך אתה יודע מה יקרה לך? איזו ערבות יש לנו ומה אנחנו יודעים? טיפול שיניים הכי שכיח יכול להתפתח לקטסטרופה. אם נסתכל רק על מקרי קצה – לא נטוס, לא נלד, לא נעשה כלום. לפחות אני מכניסה את עצמי למקום שהיו בו לפניי, וברוך השם תורמי הכליה בסדר גמור. אם אושרתי והגעתי למעמד הזה, אני רוצה להאמין שהכול נבדק".
אז מה הפרויקט הבא? אל תשאלו אותה ובטח לא את טסלר, שמבקש שהיא טיפ־טיפה תרשה לעצמה לנוח. "העבודה החדשה היא באמת פרויקט גדול. יש חלום להנגיש את שני הנושאים האלה – פונדקאות ותרומת כליה; להיות שופר שלהם. רוב ההחמצות שלנו בחיים נובעות מזה שנוהלנו על ידי פחד, ואני מבקשת לשחרר פחדים ולשבור מיתוסים בעניין".
"חן נמצאת תמיד בעשייה", מסביר טסלר. "אני לא מכיר שלב בחיים שלא היה לה יעד, מטרה לשאוף אליה – בעבודה ומחוץ לעבודה. כך שגם בפרויקט הבא שיהיה לה, אני שם לתמוך".
"בלעדיו זה לא היה קורה", היא מבהירה. "תראי, זה כנראה יושב על משהו אישיותי, יש פה שיגעון קל. אני רודפת אחרי פרויקטים, חיה חיים בעצימות גבוהה. אני מודעת לזה שאני קצת מטורללת בעיני הסביבה. אבל בתחושה שלי, חיים שווים תנועה. גם בקריירה, גם בתחומים אחרים, לקפוא על השמרים – זה לא בשבילי. אני יודעת מה הכוחות שלי, מנטלית ופיזית. אני יודעת שאני לא דמות המלאכית או הגדולה מהחיים שמנסים לייחס לי. התמורה מול התרומה סופר־שווה, וזה לא כזה עניין. בחברה שלנו יש נשות חסד שעושות דברים שאני לא מסוגלת. כאלה שמתחזקות פינוקים למשפחות מגויסות 365 ימים בשנה, שמשקיעות במשפחות אבלים, מבשלות ליולדות ומה לא. לא הייתי מצליחה לשלב דברים כאלה ביומיום שלי. אני טובה בפרויקטים, בהפניית משאבים ואנרגיות למשהו לא נוח וכואב, בידיעה שיהיו דמעות ותלאות, אבל כשאני יודעת שזה תחום בזמן. אין גדול וקטן בחסד. לכל מעשה טוב באשר הוא יש השפעה וכוח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
