"עכשיו, כשאני רואה את כל הקטנים האלה מסתובבים פה, אני נזכרת שיהונתן היה תינוק רגוע מאוד. כזה שישן טוב, אוכל טוב. ממש ילד מתנה. רק מאוחר יותר הוא נהיה גם שובב גדול", מתארת רבקה ספיר, אמו של סגן־אלוף יהונתן צוֹר, שנפל בבוקר 7 באוקטובר בקרב גבורה שניהל לבדו מול מחבלים רבים.
יהונתן, הבכור מחמשת הילדים שלה ושל בעלה לשעבר, חיים, היה לוחם אמיץ וברוך כישרונות, מפקד סיירת הנח"ל. בצבא כולם קראו לו "ברנש" – קיצור של שם משפחתו המקורי, ברנשטיין. מהסיפורים עליו ומהבית שבנה עולה דמותו של אדם גדול וחזק בגופו ובנפשו – וגם יצירתי, רגיש ובעל חוש אסתטי מפותח. אב מסור, איש יודע מלחמה ואוהב חיים, בעל ידי זהב ונפש של אמן.
חמישה ילדים קטנים הגיעו בשעת בוקר בתחילת חודש ניסן אל הבית של יהונתן וראשית בשכונת הר חמד בקדומים. כולם נולדו לאחר נפילתו של סא"ל צור, כולם קרויים על שמו, ולכולם יש אב או אם שהכירו אותו בחייו. שלושה מהיהונתנים הקטנטנים עוד ספונים עמוק בעגלה, שני יהונתנים כבר זוחלים בזריזות נחושה על השטיח הבהיר, בוחנים בסקרנות את ציוד הצילום שהוצב בסלון רחב הידיים. רבקה מודה שבמשך כל הבוקר, מאז שהתעוררה, היא מתאמצת לעצור את הדמעות, מתאפקת לא לבכות. "זה מרגש, לראות עוד המשכיות של יהונתן", היא אומרת.
ככל שעוברים הימים, היא אומרת, השכול רק נעשה אמיתי יותר. "בהתחלה הייתי מתעוררת בכל בוקר ואומרת לעצמי: אולי זה רק חלום רע. אולי זה לא באמת קרה. היום אני מתעוררת ויודעת: כן. זה קרה".
האם למדה על בנה, דווקא כשאיננו, משהו שלא ידעה עליו לפני כן? לא ממש, היא מחייכת. "היינו ביחסים טובים וקרובים מאוד. אולי את חלק ממעשי הקונדס שלו הכרתי רק בדיעבד, אבל לגבי רובם היו לי ניחושים".
כמה חודשים לאחר שנפל בקרב החלו להגיע אליה הבשורות על היהונתנים החדשים. מבני משפחה, מחברים של יהונתן שהכירה, וגם מכאלה שלא. לפעמים שמעה ממכר משותף וצלצלה בעצמה להורים. רבקה וראשית מנסות כעת למנות את היהונתנים, ומגיעות למסקנה שיש כבר כעשרה תינוקות שנושאים בשמותיהם את זכרו. "יהיו עוד, זה בטוח", הן אומרות, ונזכרות גם בתינוק אחד שנקרא "בר", על שם ברנש.
כל אחד מהיהונתנים מקבל מרבקה מתנה מיוחדת. בחישוק עץ עגול היא מותחת בד לבן, רוקמת את שם הפעוט – לרוב יהונתן אינו שמו היחיד – ומוסיפה בחוטי רקמה צבעוניים איור של כדור פורח, טרקטור או כבאית. "יש לי סטודיו לאמנות", היא מספרת. "חיפשתי דרך לשלב את האהבה הגדולה שלי ליהונתן והאהבה הגדולה לרקמה. לכל הנכדים שלי יש חישוק כזה, ויהונתן אהב מאוד את האמנות שלי והשוויץ בה. לכן עלה הרעיון שבכל בית שיש בו תינוק שקרוי על שמו, יהיה גם משהו ממני".
כשהרקולס מכין ריבות
יהונתן צור היה בן 33 בנופלו, נשוי לראשית, אב לשתי בנות – נטע וארבל – ולבן אחד, דגן. "הוא היה הכי טוב בהכול. הכי מהיר, הכי חזק, הכי יפה. סמכותי מאוד, וגם מאוד לא מערכתי", מספר איתי גוטל, ששירת תחת פיקודו של ברנש בסיירת רימון. לבנו השלישי, שנולד לפני שלושה חודשים, קרא גוטל יהונתן דוד.
כביש צר ותלול מעפיל לשכונת הר חמד שבקצה קדומים. בקצה שלה, חולש על נוף פנורמי מפעים של הרי השומרון בואכה מישור החוף, עומד הבית היפהפה, המשפחתי, הספון עץ ואבן, שיהונתן וראשית בנו לעצמם – את חלקו ממש במו ידיהם. סביבו משתרעת הגינה שיהונתן שתל וטיפח בגיחותיו הביתה מהצבא. סמוך לשם יש מערת יינות שחפר בעצמו, ופינת קפה לחיילים בצריף עץ שבנה. הפינה קרויה על שם סבתא חנה, אמה של רבקה ספיר. ליהונתן, הנכד הראשון, הייתה אהבה מיוחדת אליה. קצת בהמשך, על צלע ההר הצופה מערבה, עומדת עכשיו מרפסת תצפית מעץ, לזכרו של ברנש.
הוא גדל ביצהר, צעיר מלא אנרגיות וארוך פאות. בנעוריו היה מעורב בחיכוכים עם תושבי הכפרים הערביים, מה שהוביל לפתיחת כמה תיקים פליליים נגדו. אבל בעודו בגיל תיכון החליט לשנות את דרכיו. הוא השלים שעות רבות של עבודה למען הקהילה, התיקים נסגרו, ויהונתן הכין את עצמו לשירות בצה"ל. בגיל 18 בדיוק התייצב בבקו"ם והתגייס לשלדג. מפקדיו שלחו אותו לקורס קצינים, "והוא עף משם שבועיים לפני הסוף, אבל עשה את כל הקורס מחדש", תיאר אחיו עשהאל לאחר נפילתו.
מבה"ד 1 נשלח ברנש לסיירת רימון, יחידת קומנדו חדשה שהוקמה אז, והיה מפקד הצוות הראשון שם. בהמשך קיבל את הפיקוד על סיירת גבעתי, ממשיך את דרכו של חברו האהוב רב־סרן בניה שראל, שנפל בעזה במבצע צוק איתן.
"הוא היה סוס פרא", סיפר עשהאל על אחיו. "חי את החיים במלאות מטורפת. לצד השירות הצבאי הוא יצא ללימודים, והפך גם לאבא במשרה מלאה. כגודל גדולתו כלוחם ומפקד, כך גם כאיש משפחה. הסתובב עם ארבל בתו חצי שנה במנשא. ברגע אחד הפך לעקרת בית, הכין חמוצים וריבות. הוא היה איש חזק. רץ פה את העלייה להר כאימון רגוע של שבת בבוקר. הרקולס. את כל בדיחות צ'אק נוריס היינו מספרים עליו. הוא וחבר שיפצו משאית ובנו עליה צימר מטורף. ראשית, יהונתן והילדים הסתובבו במשאית הזו חצי שנה בטיול בכל הארץ. הוא השאיר מאחוריו שובל של אנשים שאהבו אותו בלב ונפש".
אחד מהם הוא שמואל עייש מיצהר, חבר ילדות קרוב. לפני שלושה חודשים נולד לו ולמזי ילדם השמיני, והם קראו לו אור יהונתן. "זאת הפעם הראשונה שילד שלנו קיבל שם בהיותו בבטן", מספר עייש. "כשנודע לנו שזה בן, היה ברור לנו שכך נקרא לו".
על החברות עם ברנש מספר עייש: "בשנים האחרונות דיברנו בטלפון כמעט בכל ערב שבת, ובסוף השיחה היינו שרים בצחוק 'לכה דודי', כי שבת כבר ממש נכנסה. בכל מקום שהוא היה, בכל מצב, דקה לפני שבת היינו מדברים. אחרי שהוא נהרג ניסיתי לעשות את זה עם רבקה. אבל הייתה שנה משוגעת, לא הצלחתי להתמיד".
יהונתן היה בכיתה ד' כשהוריו התגרשו, מוסיף עייש, "והוא ממש תפס פיקוד של אח גדול. היו לנו הרבה שיחות על זה. הוא גם היה נער שאהב ללכת על הקצה, גדלנו במעין מערב פרוע. הוא היה מוצלח בכל דבר, בחור ערכי. התגייס צעיר, הלך ליחידה מובחרת, היה מביא חברים משם לשבת, ואנחנו היינו מתלהבים. כבר הייתי נשוי כשהוא התגייס, התחתנתי מוקדם. יהונתן היה מגיע ליצהר לשבתות אצל סבתא חנה, והיה בא אלינו בצהריים עם החברים. היה לו חיבור מיוחד לרב של היישוב, הרב דודי דודקביץ'".
עייש איש קשוח, המשפטים שלו קצרים, אבל את הגעגוע אפשר לראות בעיניים. "יהונתן נמצא איתנו", הוא אומר. "בהרבה נקודות אני נפגש איתו, בעיקר עכשיו. לא התגייסתי לצבא, אבל במלחמה הזאת עברתי מהפכה עם עצמי – התגייסתי לשלב ב', ומשם ישר למילואים ביחס"מ גבעתי. אני פוגש בצבא כל מיני אנשים שהכירו אותו, וכל דבר מתחבר אליו איכשהו. נלחמתי חצי שנה כשהווסט שלו עליי. בכל פעם שפגשתי מישהו בכיר שהכיר אותו, דפקתי על הווסט ואמרתי – 'תראה, זה של ברנש'. ותמיד התגובה הייתה – וואו. ב־7 באוקטובר הוא היה בדרך אל הווסט הזה".
איזו תכונה של ברנש היית מאחל ליהונתן שלך שתדבק בו?
"האהבה הגדולה לארץ ישראל. זאת תכונה שהייתי שמח מאוד שהבן שלי ייקח. מתוך האהבה הזאת ברנש גם הלך".
בבוקר 7 באוקטובר יצא סא"ל צור מביתו בקדומים ושעט במכוניתו לכיוון העוטף, להצטרף ללוחמיו בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. בעודו בנסיעה ניסה ליצור קשר טלפוני עם כל מי שאפשר. הזיז כוחות, התחיל להבין את תמונת התופת בנגב המערבי, הזהיר את כל מי שהיה יכול – למשל את אור בן־יהודה, מפקדת גדוד בקרקל, שהשיחה עמה נותרה מוקלטת. כשהגיע לצומת מעון, בין מגן לרעים, נתקל בכעשרים מחבלי נוח'בה חמושים. הוא נלחם בהם לבדו, וגם השתמש במכוניתו ככלי נשק. ככל הנראה הצליח לדרוס אופנוע, לחסל עוד מחבל, ואז התנגש בעוצמה מכוונת בטנדר המחבלים. בכך השבית אותו ומנע מהם להמשיך להתקדם.
"דיברתי איתו בפעם האחרונה ביום חמישי לפני השבת", מספר עייש. "הוא היה בטיול משפחתי, ולא היה פנוי כל כך לשיחה. בחג עצמו, כשהתחיל הבלגן, התקשרתי אליו. זה היה בתשע בבוקר. לפי ההערכות הוא כבר לא היה איתנו. ניסיתי שלוש פעמים והוא לא ענה. במוצאי שבת שלחתי לראשית הודעה, אבל גם היא עוד לא ידעה".
ראשית: "אין סיכוי שהייתי משחררת את הווסט שלו למישהו אחר חוץ משמואל".
עייש: "הוא שמור, אל תדאגי. אני שומר אותו לדגן, אם ישתמשו אז בווסטים כאלה".
לו זה לא יקרה
ישראל ומוריה מלאכי, תושבי נופי־נחמיה, גרו ביצהר עד לפני שנתיים. לילדם השלישי הם קראו שָׁלֵו יהונתן. "גדלתי עם יהונתן. הוא היה שכן, בית ממול, גדול ממני בשנתיים", מספר ישראל. "ביישוב לא הייתה לנו תנועת נוער, אז יהונתן החליט שהוא יוזם. הוא היה המדריך, היה אוסף אותנו, מלמד אותנו, מספר לנו. המוטו שלו היה – קח את הבאסה בסבבה. גם אם קורים לך דברים מעציבים, אל תיפול, תמשיך הלאה. כשאני חושב עליו, עולה בזיכרון שלי לחיצת היד שלו. לחיצה חזקה כזאת, שאין שנייה לה".
"יום לפני הברית ישראל אמר לי שהוא רוצה לתת לתינוק שם שני – יהונתן", מתארת מוריה. "אמרתי, וואו. זה התחבר לי מאוד. לא הכרתי את יהונתן צור, אבל מכל הסיפורים עלו תכונות שאתה רוצה שילוו את הילד שלך. גם מהדרך שבה הלך להילחם, עם הרבה אומץ, וגם מהבית הזה, אפשר לראות שהוא לא התפשר".
ישראל: "לא הגעתי להלוויה ולשבעה שלו כי כבר הייתי בלחימה בעצמי. זה היה חסר לי. את רבקה לא פגשתי מאז 7 באוקטובר ועד היום. יוצא לי הרבה לחשוב עליו ביומיום. 7 באוקטובר, מבחינתי, זה יהונתן. זה הפצע הכי כואב שאני מרגיש".
מתניה אוחנה מעץ־אפרים התגייס לצה"ל באוגוסט 2013, ושם הכיר את ברנש כמפקד הפלוגה שלו. "שנה וחודשיים הוא היה איתנו. בתור חייל צעיר, המ"פ הוא כמו א־לוהים בשבילך. וכשאתה רואה את ברנש, זה לא רחוק. היה לי קשר טוב איתו. הוא היה תמיד ממוקד מאוד, יודע מה צריך לעשות. הייתה לו אהבה גדולה לארץ ישראל. לפני קורס מ"כים הוא לקח אותנו לטיול במסלול באזור שדה־בוקר, ושם ראיתי את הבקיאות שלו, את הרמה הגבוהה של הידע. גם התמצאות בשטח, גם היכרות עם ההיסטוריה. אחר כך נלחמנו יחד בצוק איתן. כשהשתחררתי שמרנו על קשר. ברנש הוא דמות חזקה עד כדי כך שגם אם לא ראית אותו תקופה – כשנפגשים, התחושה היא שרק אתמול דיברתם".
לפני שנה וחודש נולד לו בן. "כל שם שאשתי העלתה – פסלתי. ואז ראיתי שברשימה מופיע השם יהונתן. עוד לפני שהיא הציעה, התחברתי מיד וחיברתי גם אותה. יש לשם הזה משמעות גדולה מאוד".
את רבקה וראשית הוא פוגש כאן לראשונה. "ב־7 באוקטובר הוקפצתי למילואים. כששמעתי במוצאי שבת על ברנש, קיבלתי בום רציני, כי הוא אדם שזה לא יכול לקרות לו. רציתי להתקשר למשפחה שלו, ולא יצא", הוא אומר בהתנצלות. וראשית עונה בחיוך עצוב: "בהתחלה, גם אם היית מתקשר כנראה לא הייתי עונה".
איתי גוטל מירושלים שירת ב"צוות ברנש" בסיירת רימון. אשתו דני היא שהציעה לתת לבנם את שמו של המפקד הנערץ. "כשהוא נהרג אמרתי לאיתי, בוא נקרא על שמו", היא מספרת. "אבל איך נקרא לו? ברנש? זה השם שהכרתי מהסיפורים על הצבא. מבחינתי יהונתן זה שם שגיליתי מאוחר יותר".
איתי: "שבוע־שבועיים לפני הלידה קפץ לי לראש השם יהונתן, ואז כבר לא יכולתי לדמיין שום שם אחר".
איזו תמונה עולה לך כשאתה חושב על ברנש?
"הוא היה מפק"ץ מושלם. דמות להערצה. את רוצה סיפור? וואו, יש הרבה. סיימנו פעם בשעת לילה 'ניווט עיר' באשקלון, והייתה שם בריכת שחייה. רצינו להיכנס אליה. קיבלנו מברנש הנחיה: מותר להיכנס, אסור להיתפס. אחד החבר'ה קפץ פנימה מעל הגדר, ונחת בדיוק על השומר. ברנש קלט את הקטע, ומיד הלך, החליף בגדים למדים והגיע בתור הדמות הסמכותית. הוא אמר לשומר – 'תודה שתפסת אותם, אני הולך לתת להם בראש', וככה יצאנו בלי כלום. כזה הוא היה: יודע לכופף את החוקים, יודע להיות קליל, ויודע גם להיות קפדן ורציני כשצריך".
מה ממנו היית רוצה לראות אצל יהונתן שלך?
"אני מניח שכל אחד ראה את ברנש בצורה אחרת, אבל כחייל צעיר תמיד אמרתי לעצמי – איזה ביטחון עצמי יש לו. כמה הוא שלם עם עצמו, בטוח במי שהוא ובמקום שלו בעולם, ולא מתנצל לרגע. את זה הייתי מאחל לבן שלי".
יעל שור־לנדסמן מעלי היא בת דודה של יהונתן צור. "יהונתן גדול ממני בכמה שנים, בן דוד נערץ. הוא היה ראש חבורת הילדים בכל השטויות וההשתוללויות. ידעתי במשך השנים פחות או יותר מה מתקדם איתו בחיים, אבל יש תחושת החמצה מכך שלא היינו יותר בקשר בתור אנשים בוגרים. הייתי בתחילת ההיריון כשהוא נפל. כשידענו שיש לנו בן, החלטנו שיהונתן יהיה השם השני שלו. שם ראשון היה לי קשוח מדי".
אור יהונתן, בן 11 חודשים, הוא בנה החמישי. "הוא נולד ביום העצמאות, וזה התאים לחיבור לעניין הלאומי וליהונתן, לדור הניצחון. לבן הדוד שלי היה האומץ הפשוט לחיות את האמת שלו, להביא אותה בלי פחד, ואת זה אני מאחלת לאור יהונתן. וגם את העוצמות, את כוחות החיים. הוא כבר דומה ליהונתן מבחינה פיזית – את יכולה לראות את הגודל שלו, לא היו לי גדולים כאלה. הוא כבר בערך בגודל של האח שמעליו", היא צוחקת. "זה מורכב, לקרוא לתינוק על שם יהונתן. תזכורת תמידית לכך שהוא נהרג. אבל כששואלים אותי איך קוראים לבן שלי, אני מקפידה לציין את שני השמות. הרבה פעמים אנשים מתעניינים, ואני מספרת להם על יהונתן. זה מאוד מחזק ומקרב, ואני גאה בו, גאה להיות בת דודה שלו, ושמחה מאוד שאור יהונתן קרוי על שמו".
הכי תל־אביבי, הכי גבעוני
אין לכחד: ריאיון המעלה על נס את דמותו של לוחם שנפל בקרב, מקבל טעם קצת שונה כאשר מלמולי תינוקות מלווים את השיחות. כשסיפורי הזיכרון מסופרים מול כמה פעוטות שזוחלים על שטיח ומשחקים בחלקי פלסטיק צבעוניים. כשהמספרים עצמם, תוך כדי דיבור, מנגבים פנים קטנות בחיתול בד, או מגישים מוצץ שנפל.
המפגש מסתיים בחיבוקים נרגשים, יצירות הרקמה נמסרות להוריהם של היהונתנים הקטנים, והחברים יוצאים מהבית ופונים לכביש היורד מן ההר. רבקה וראשית עומדות עוד כמה דקות ליד דלפק העץ במטבח המואר, מסכמות את טלטלת הלב של השעות האחרונות.
"זה לא חדש לי, שאנשים לוקחים אותו איתם", אומרת ראשית. "תמיד ידעתי שהוא באמת מיוחד. לא רק אני הייתי מאוהבת בו, הרבה אנשים אהבו אותו מאוד, ולכן הנוכחות שלו פה ממשיכה להתקיים. נראה לי טבעי כל כך שתינוקות ייקראו בשמו. לא מפתיע, אבל כן מרגש מאוד. כשמישהו מספר עליו, את מבינה מיד על מה הוא מדבר. כי כולם הרגישו את האנרגיות שלו.
"אחרי שנה וחצי בלעדיו אני מבינה כמה הוא לימד אותי. בכלל, יש לי תחושה שהוא הכין אותי למצב הזה. הוא דאג לי לכל דבר, כזה הוא היה. ברור לי שהוא לא היה בוחר אחרת. גם אם היה יודע מה עומד לקרות לו, הוא היה יוצא לדרך. הרבה מהכוח שלו נשאר אצלי. ההסתכלות שלו, הגישה שלו. ולומדים לאט־לאט שיכול להיות דבר כזה, עולם בלי יהונתן. זה לא הגיוני, אבל זה קיים".
"זו באמת תהייה", אומרת רבקה, "איך העולם ממשיך להתקיים, איך השמש ממשיכה לזרוח אחרי שהוא נהרג. כשראיתי את התינוקות, נזכרתי שיהונתן התחיל ללכת בגיל צעיר מאוד ודיבר בגיל צעיר מאוד. הוא היה צריך להספיק הרבה בחיים שלו, עשה הכול מהר".
ראשית: "הוא תמיד דיבר כאילו ידע שלא יאריך ימים. אמר לי למשל: 'בחיים לא אהיה מח"ט'. אמרתי לו – למה? אתה עוד מעט מח"ט, זה המסלול שלך, אתה לא תעזוב את הצבא. אבל הייתה לו תחושה שהוא לא יזדקן".
רבקה: "שמעתי השבוע את 'שיר בוקר' של נתן אלתרמן, שאומר לארץ ישראל 'מה עוד לא נתנו וניתן', וחשבתי על יהונתן. הוא לא רק נהרג במסירות נפש, כל ההתנהלות שלו הייתה כזאת. וכמו שראשית אומרת, הוא ידע. ידע שמוכן למסור את הנפש לעם ישראל ולארץ ישראל".
יהונתן, מספרת ראשית, לא נכנס לתבניות מגזריות, להגדרות ולקבוצות. "בתל־אביב הוא היה יכול להיות הכי תל־אביבי, ובגבעות להיות הכי נער גבעות. התפעלתי מיכולת הגישור שלו, היו לו חברים מכל הקצוות, והוא תמיד ראה את האדם. בתקופת ההפגנות בקפלן זה עניין אותו, הוא הלך לראות את האנשים".
רבקה: "כששאלתי אותו על כל מיני אנשים הזויים שהוא הסתובב איתם, יהונתן היה אומר בפשטות – 'הוא חבר'".
ראשית: "היו לו חברים שהם אנשים שונים ממנו מאוד. הייתה לו יכולת לחבר, והוא היה מחובר מאוד גם לעצמו. נפש חופשייה, ועם זאת איש צבא. הוא גם כמו תסרט את החיים שלו עד הסוף: יש לו כינוי, יש סיפור חיים, יש סיפור גבורה ואינספור סיפורים מצחיקים ומטורפים, ויש גדודים של חברים. הכול יש. הוא השיג כל מה שרצה, עשה מה שרצה. היה לו גם צד מופרע־משהו. למשל, הוא היה הולך פה על המעקה של המרפסת, עקב בצד אגודל, מבהיל אותי. כשהכרתי אותו, הוא נראה לי פרא".
רבקה: "כן, גם זה היה בו. זו אבדה גדולה מאוד, לעם ישראל וגם לנו. אבל אנחנו ממשיכים. יש תינוקות, והחיים ממשיכים".
ראשית: "והילדים שלנו. שלושת הילדים הם כוח גדול מאוד. הם חצי יהונתן. הוא לא היה נוכח הרבה, ובכל זאת העניק להם מתנות לכל החיים. זיכרונות. היה אבא מדהים, יצא איתם לטבע, לטיולים. הייתה בו המון קלילות.
"בתחילת השבוע הלכתי איתם לקבר. אנחנו לא עושים את זה הרבה. כשאנחנו שם, הם מבקשים לראות סרטונים שלו – ובכולם רואים אותו נקרע מצחוק. אז הם נקרעים מצחוק יחד איתו, על הקבר. הוא היה כל כך חי ושמח, ולכן אנחנו לא עצובים כשאנחנו נזכרים בו. גם אותי זה מרים. אני מרגישה את האור שלו, את האנרגיה שלו חוזרת. כשאנשים מדברים עליו, הם נכנסים לדיבור כמו שלו, עם תנועות הידיים הגדולות והאור בעיניים וההגזמות בסיפור. ממש מרגישים אותו, הוא נמצא".
