לילה, כשפנו אליי בבקשה לאייר את הקומיקס של ג׳ינג׳י, לא התלבטתי שנייה. מיד אמרתי כן. אני עוד זוכרת את עצמי יושבת בפינת הספרייה, נשענת על המדפים וקוראת כרך ועוד כרך של ג׳ינג׳י. אז אפתח בזה שאני מאוד מתרגשת. זה כבוד גדול בשבילי לראיין אותך. ספרי לי, איך עוברת עלייך התקופה הזאת?
"קשה מאוד. לפני חצי שנה התאלמנתי, בזמן המלחמה, אחרי שנתיים שטיפלתי בבעלי. זה לא מוסיף בריאות, אבל יש בי איזו אופטימיות חזקה, שאנחנו נצא מזה לדרך יותר טובה. אני מאמינה שכל המחלוקות וכל המריבות יובילו להבנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתפלג ככה. אני סומכת על צה"ל ואני משתדלת לסמוך על מפקדיו שהם עושים את הדברים הנכונים.
"אני לא יכולה לכתוב על המלחמה הזאת. אני כותבת על דברים אחרים, אבל אני כן כותבת הרבה סיפורים שמבוססים על ההיסטוריה, ויודעת שרק בדיעבד אפשר לדעת מה היה המהלך הנכון ואיפה טעינו ואיפה צדקנו. אני מאוד מקווה שבסופו של תהליך נוכל להגיד שהגענו לנקודה טובה".
זאת לא המלחמה הראשונה שלך כסופרת. את מרגישה שהיא שונה ממלחמות אחרות? איך מלחמה משפיעה על היצירתיות שלך?
"המלחמה הראשונה שחוויתי הייתה מלחמת סיני ב-1956. הייתי אז בת שבע, וזה נשמע לא ייאמן, אבל ילדי החבורה שלנו כל כך שמחו שיש מלחמה. נולדנו אחרי שהמדינה קמה, והרגשנו שהפסדנו את כל האקשן והכיף ולא תרמנו כלום. היו לנו שבע שנים רגועות, ללא מלחמות, והייתה גם תחושה שאם כבר קמה מדינה, אז הכול בסדר.
"כשהייתה אזעקה בחיפה, היכן שגדלתי, כולנו נכנסנו למקלט וזאת הייתה חוויה נפלאה. כולנו, כל הילדים יחד, תכננו איך להגן על הבית ועל המדינה עם כלי הגינה של הגנן שהיו במקלט. אחרי עשרים דקות נשמעה צפירת הרגעה והיינו צריכים להיפרד וללכת הביתה, והצטערנו מאוד. היום, כשאני חושבת על הסבל הנורא שעובר על הילדים שגדלים כל הזמן עם אזעקות, זה נראה לי כל כך מגוחך ששמחנו.
"מלחמת ששת הימים עברה עליי כשהייתי בכיתה י"ב. עדיין לא התגייסנו. עשינו את בחינות הבגרות והלכנו לעזור להדביק חלונות, כדי שהשמשות לא יתנפצו. המלחמה הזאת הייתה כמו בואו של המשיח. בניגוד למלחמות אחרות, במלחמת ששת הימים ניצחנו את כולם ניצחון מוחץ. יצאנו באופוריה שכנראה הביאה אחר כך למפולת שהייתה ביום הכיפורים.
"זאת המלחמה הקשה האמיתית שחוויתי. בעלי גויס והיו איתי שני ילדי אומנה. הייתי צריכה כל הזמן להסביר להם מה קורה. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הרחובות התרוקנו מגברים והחנויות התרוקנו ממצרכים. התחושה הייתה באמת של מה שנקרא בתנ״ך 'יום א-לוהים', כאילו מכים בנו. הייתה תחושת חוסר ביטחון ולא היה ברור מה קורה. לא היו טלפונים ניידים ולא היינו בקשר יומיומי עם החיילים. היינו צריכים לחכות הרבה זמן. זאת הייתה מלחמה איומה, חברים טובים שלי נפלו. אבל הצלחתי למצוא יצירתיות. תמיד כתבתי, זאת הייתה הדרך שלי להימלט מההווה ומהמציאות. עד היום ככל שהמצב סביבי קשה יותר ככה אני כותבת יותר".
מדהים שיש לך כלי שאת יכולה להשתמש בו כדי לעזור לעצמך. כשעיבדנו את הדמות לקומיקס, גילינו שיש המון קווי דמיון בין שנות השמונים, שבהן הוא נכתב, ובין היום. ג'ינג'י מצליח להישאר רלוונטי. דברים שנראו לנו יומיומיים וטריוויאליים, או מוגזמים מאוד, פתאום מקבלים משמעות חדשה בתקופה הזו, כמו פצצות בוץ במקלט או מרגלים בבניין. למה לדעתך ג׳ינג׳י ממשיך להיות רלוונטי?
"ג'ינג'י מתאים לכל התקופות כי אין בו טובים ורעים. יש בו אויבים חד-פעמיים, אבל השאלות תמיד רלוונטיות, והן עוסקות במאבק בין ההיגיון לדמיון. דמותה של דנה פישמן מייצגת את ההיגיון וג'ינג'י מייצג את הדמיון. לפעמים הם מצטלבים: זאת אומרת, הקנאה שלה או הצורך שלה להשתייך לקבוצה גורמים לה להתאפק ולשים את ההיגיון בצד. זה מאבק מעניין מאוד".
איך שומרים על הדמיון מול ההיגיון?
"אני לא יודעת איך שומרים, אבל אני יודעת שאצלי הוא נשמר עד היום, אחרת לא הייתי יכולה לכתוב את כל הסיפורים האלה. חלק מהסיפורים כתבתי כי קרה משהו ובאותו רגע אמרתי – אם הייתי ילד בן תשע עכשיו הייתי מגייסת את החבורה שלי… ומיד אני הופכת להיות ג'ינג'י.
"עוד דבר שמייחד את ג'ינג'י הוא שזה סיפור חבורה אבל הוא כתוב בגוף ראשון. חלק ניכר מהספר הוא המחשבות של ג'ינג'י, ואני מביאה סיפור של ילד שכלפי חוץ הוא מפקד וקשוח ומעריצים אותו אבל בפנים הוא חסר ביטחון ושואל את עצמו כל הזמן שאלות, כמו איך שומרים על החבורה שלא תתפרק. חלום הילדות שלי היה להיות המפקדת. גדלתי בחבורה, אבל אף פעם לא הייתי מפקדת. תמיד היה מישהו אחר, אבל דרך ג׳ינג׳י הגשמתי את החלום להיות מפקדת.
"נכתב עכשיו מחקר מעניין של פרופ' שי רודין על סדרת ג'ינג'י. הוא אומר שזאת חבורה דמוקרטית. ג'ינג'י מבין את מה שהיום לא מבינים בהנהגה, שכדי להמשיך להנהיג חבורה אתה צריך לתת גם למיעוט דרך להתבטא ולהתחשב בו. אתה לא יכול להגיד 'אני המפקד ואני קובע'.
"בשנה האחרונה ג'ינג'י הפך לרלוונטי לצערי מסיבות אחרות. נחשפנו למרגלים איראנים שגרים בינינו. הרי זה לא ייאמן. אם היום הייתי כותבת את הסיפור על המרגל מדירת הגג, אז הוא בטח היה איראני".
חשבת על זה שדבר כזה יכול לקרות?
"לא, מה פתאום. חשבתי שאם היו אומרים לי לעבד מחדש את הספר, לעשות לו אדפטציה, אז השכן היה מדבר ערבית. היום, מישהו שמדבר גרמנית לא ייראה חשוד. אגב, זה סיפור אמיתי הסיפור הזה על המרגל מדירת הגג. באמת הגיע אלינו עיתונאי מאוסטריה, לדירת הגג. היה לו ג'יפ ירוק מבריק, והילדים הקטנים, ובהם הבת שלי, דיברו למטה ואמרו שהם שמעו אותו מדבר גרמנית ואולי הוא נאצי".
זו לא הפעם הראשונה שדמות שכתבת מעובדת לקומיקס. ציון מ"אל עצמי" קיבל גרסה מאוירת של רחלי שלו, ואת בעצמך כתבת לה את התסריט. את הגרסה הזאת של ג׳ינג׳י עיבדה לתסריט נטעלי גבירץ, ואני איירתי. אחד הדברים הכי מופלאים ומרגשים בתהליך היה לעצב את הדמות של ג׳ינג׳י, כי יש לו כל כך הרבה אופי שצריך לעבור במבט אחד. איך את מרגישה כשדמות שיצרת עוברת מעולם הספרים לעולם הקומיקס?
"במקרה הזה, נפלא. נטעלי עשתה עבודה נהדרת ואת עשית עבודה מעל ומעבר. מרגש אותי לראות את הדברים כך. אני אפילו מעדיפה שמישהו אחר יעשה את הדברים ולא אני, כי מסקרן אותי לראות איך מישהו אחר רואה את המילים שלי. ברגע שמבינים את המהות ולא מפספסים את ג׳ינג׳י, כמו שקרה במקרים אחרים – אז אני זורמת".
אני חייבת לשאול, אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה וכל כך הרבה ספרים שיצאו תחת ידייך וכל כך הרבה דמויות שהן קאלט אמיתי, מה עדיין נותן לך את הכוח לשבת ולכתוב?
"אולי זאת השריטה שלי. מגיל תשע, חצי מהזמן שלי אני חיה בעולם הדמיון המשתולל. או ההיסטוריה, כי אני מאוד אוהבת לחזור להיסטוריה. אין לי כוח לחיות את המציאות, אבל יש לי המון כוח לכתוב ואפילו יותר ממה שהיה לי פעם".
אם היית כותבת לג׳ינג׳י תעלומה חדשה בשנת 2025 – מה היא הייתה?
"זאת לא הייתה תעלומה. אני חושבת שאם הייתי כותבת ספר חדש לחבורה של ג׳ינג׳י הם היו מנסים ומצליחים להציל את הביבסים. את שני הג׳ינג׳ים הקטנים ואת אמא שלהם. מאוד כואב לי עליהם. גם כי הם ג'ינג'ים וגם כי נעשה להם עוול כל כך גדול, שלא מגיע לילדים כאלה קטנים".
