"כשהיינו באושוויץ, אבא שלי ביקש ממני משהו", נזכר מרטין גרינפלד (90), אחד החייטים המפורסמים ביותר בארצות הברית. "הוא אמר לי שאם אחזיק מעמד ואצא לחופשי – הוא רוצה שאכבד את בני המשפחה הנספים בכך שאחיה את החיים בצורה טובה ככל האפשר. הניצחון הגדול שלי הוא שלמרות כל מה שעברתי, הצלחתי לשרוד ולהגשים את משאלתו".
החליפות של גרינפלד נחשבות בעשורים האחרונים למצרך חובה במשק הבית של נשיאי ארה"ב. חלקם הסתפקו בהזמנת חליפות ממנו, אחרים גם יצרו איתו קשר אישי. בדצמבר שעבר, למשל, הוזמן חייט־העל להשתתף במסיבת החנוכה הנשיאותית שערך דונלד טראמפ בבית הלבן. לא רק פוליטיקאים בכירים עברו תחת מחטו: גם שחקני הוליווד, כוכבי אן־בי־איי וסלבריטאים אחרים מקפידים להופיע לאירועים רשמיים בביגוד מבית היוצר של גרינפלד. "תפרנו חליפות להרבה מאוד מפורסמים לאורך השנים, אין סיכוי שאזכור את כולם", הוא אומר. "אבל האמת היא שבשבילי הם תמיד היו אנשים כמו כל אחד אחר, ופשוט עשיתי את העבודה שלי – לגרום להם להיראות הכי טוב שאפשר".
משרדו עטור התמונות והזיכרונות שוכן במפעל המותג "מרטין גרינפלד" בברוקלין. האיש שהמקום נושא את שמו הגיע לכאן ב־1947 כפועל פשוט, וכעבור שלושים שנה רכש את מקום העבודה שלו. "כל תמונה כאן היא סיפור בפני עצמו", הוא אומר לי כשעיניי גומעות בהתלהבות את העושר הוויזואלי על הקיר.
המתפרה משתרעת על פני בניין שלם. בחלל העבודה הגדול עובדים במרץ עשרות חייטים מול מכונות תפירה ידניות, ולצידם מפוזרים גלילי בד, סרטי מדידה וז'קטים בשלבי הכנה שונים. "כיום אנחנו אחת החברות היחידות בארצות הברית שמציעות חליפות בעבודת יד ובהתאמה אישית", מסביר גרינפלד. "הטכנולוגיה אמנם מאפשרת לעשות דברים במהירות רבה יותר, אבל כדי להגיע לתוצאה מושלמת צריך לשלב בין יד אנושית למכונות. אנחנו מעסיקים יותר חייטים מאשר מומחים במכונות, מה שהופך אותנו לגמישים יותר ממותגים אחרים, ונותן לנו יכולת ליצור את הדברים אחרת. אני יכול לתפור לך חליפה מכל דגם שהוא, גם אם תרצה גזרה מיוחדת מהמאה ה־19, ובדיוק מהחומרים שהשתמשו בהם אז. יש היום דרישה גבוהה לחליפות אותנטיות מהסוג הזה".
לאופי של המזמין יש משקל בהכנת החליפה?
"האופי פחות חשוב לנו. אם אתה מזמין חליפה, אני מודד אותך, בודק איזה צבע הכי יתאים לך, ודואג שתיראה מצוין".
בשנים האחרונות מובילים את העסק שני בניו של גרינפלד, ג'יי וטוד, אבל גם בפתח העשור העשירי לחייו הוא משתדל להגיע למפעל לפחות ארבע פעמים בשבוע. "כשאני כאן אני עובד, תורם מעצמי, מטפל בבעיות ודואג שהדברים יתבצעו על הצד הטוב ביותר. אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לי, אבל העבודה חשובה לי מאוד. לימדו אותי לעשות את המרב, וכל עוד אוכל לתקשר עם אנשים, אעבוד עד השנייה האחרונה".
כתב היד השתנה
סיפורו היוצא דופן של מרטין גרינפלד החל באוגוסט 1928, בכפר הקטן פבלובו שבצ'כוסלובקיה של אז (כיום במערב אוקראינה). הוא נולד כמקסמיליאן משה שמעון גרונפלד, בנם של יוסף וצביה. אחריו נולדו למשפחה עוד שתי בנות ובן. "אמא שלי הייתה יפהפייה באופן בלתי ייאמן", הוא מספר. "גם אבא היה אדם גבוה ויפה תואר, מהנדס מבריק ואיש מיוחד במינו. הוא היה עסוק מאוד במשך השבוע בעבודה שלו, ומגיע הביתה רק לעשות איתנו את השבת. הערצתי אותו וחיכיתי לרגע שכבר יגיע, כדי שנוכל לבלות יחד, ללכת למקווה. היה לנו זמן מועט מאוד יחד".
חמישים המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר ניהלו הווי חיים משותף, עם ארוחות שבת גדולות. כל משפחה הייתה מביאה ירקות טריים מהגינה, חלות תוצרת בית ויינות. "הייתי ילד שמח, נולדתי לאנשים נפלאים שלא אשכח עד נשימתי האחרונה. סבא שלי, שהיה מי שהקים את המקווה בכפר, לקח אותי בגיל שלוש ללמוד ב'חדר', ואחר כך בבית ספר יהודי דתי בעיר. הוא דאג שאכיר את ערכי היהדות ואת הגמרא, אבל אז המלחמה באה והרסה הכול, ולא הייתה לי אפשרות להמשיך את הלימודים האלה. עם זאת, לא שכחתי מעולם את מה שלמדתי. אני עדיין אדם דתי שמתפלל מדי יום, וזה אף פעם לא ישתנה".
ב־1940, כאשר הנאצים הלכו והתקרבו, החליט אביו של מרטין בן ה־12 לשלוח אותו לגור אצל בני דודים בפרבר של בודפשט, שנחשבה אז לבטוחה יחסית. "השמועות שהגיעו אלינו סיפרו על יהודים שנכלאו ועל צעירים שנלקחו למחנות עבודה. אבא חשב שאם אגור במקום מרכזי ולא בכפר קטן, אהיה מוגן יותר. נסעתי לשם עם חבר קרוב. מיד כשהגעתי התברר לי שהמשפחה שמארחת אותנו איבדה את כל רכושה, והעסק שלה נסגר על ידי השלטונות. גם לא אהבנו את היחס של אב המשפחה אלינו, וכבר בערב הראשון החלטנו לברוח משם. זה לא היה מעשה חכם במיוחד, אבל הצלחנו למצוא מקום לגור בו".
גרינפלד עבר בין משרות מזדמנות, עד שאחד המוסכים בעיר נתן לו עבודה כמכונאי רכב. שלוש שנים לאחר שהגיע לבודפשט, הוא נפצע בתאונת עבודה ונלקח לבית החולים. "מכיוון שנהגתי לשלוח לאבא שלי מכתבים באופן שוטף, ביקשתי ממישהי שתכתוב לו במקומי, בלי לפרט את מה שבאמת עבר עליי. אבל כשאבא ראה כתב יד שונה, הוא הבין שמשהו לא בסדר. הוא עלה מיד על רכבת, מצא אותי בבית החולים ולקח אותי בחזרה הביתה.
"באותה תקופה, אפריל 1944, הנאצים הגבירו את נוכחותם באזור, ואבא ביקש שאלך להתחבא ביערות. הוא עצמו היה מחויב לכמה פרויקטים גדולים של הממשלה הצ'כוסלובקית, ולא רצה לעזוב באמצע. התנגדתי לרעיון שלו והתווכחנו, עד שלבסוף הבנתי שכנראה לא תהיה לי ברירה. אבל למחרת הגיעו הנאצים וקבעו בשבילנו מה עומד לקרות".
עם שחר הקיפו חיילים את הבית. לבני המשפחה ניתנה שעה לארוז חפצים ולהגיע לרחוב המרכזי בעיירה. משם הם נלקחו למחנה הריכוז אושוויץ בפולין. "בכניסה למחנה שלחו את אבא ואותי לצד הימני, ואת אמא, את סבא וסבתא ושניים מהאחים שלי לצד השמאלי. נופפתי להם לשלום, ומאז לא ראיתי אותם יותר", הוא מספר בכאב. "בהתחלה אחותי סאשה עמדה איתנו, ושמחתי על כך. אבל אז יוזף מנגלה, שקיבל את פנינו, לקח אותה איתו. גם אותה לא ראיתי יותר.
"במסמכים שלי היה רשום שיש לי ידע במכונאות רכב, ובהזדמנות הראשונה אבא שלי ציין את זה בקול רם בפני הקצינים הנאצים. הוא חשב ששנינו נהיה בטוחים יותר ונגדיל את סיכויינו לשרוד אם נתפצל. היה לי קשה מאוד עם ההחלטה הזו, ובהתחלה לא הבנתי איך אבא נוטש אותי, אבל בדיעבד כנראה הוא צדק".
מרטין הוצב בחדר הכביסה, שם כיבס בידיו חולצות ומדים של קצינים נאצים. "לא היה לי הרבה ניסיון, כי בבית הייתה לנו עוזרת שעשתה את זה בשבילנו. כשקרצפתי את אחת החולצות כנראה הפעלתי לחץ גדול מדי, מה שגרם לה להיקרע. הקצין בחדר הרביץ לי עד זוב דם, אבל גם זרק עליי את החולצה והשאיר אותה אצלי. אחד האסירים, שהיה חייט, לימד אותי איך לתקן אותה. כך נתקלתי לראשונה במקצוע התפירה, ואז גם הבנתי את הכוח שיש לבגדים. נהגתי ללבוש את החולצה מתחת למדי האסיר שלי, מה שבאופן מיידי הפך אותי לקצת יותר מיוחד. הרגשתי מוגן מפני הקצינים הגרמנים וגם מהאסירים האחרים. זה גרם לי בסופו של דבר לקרוע עוד חולצה של קצין, כדי שיהיו לי שתיים. כשהרוסים התקרבו לאושוויץ ונלקחנו בצעדת המוות לגרמניה, לבשתי את שתי החולצות מתחת למדים, ויכול להיות שזו אחת הסיבות שהצלחתי לשרוד".
נקמת הגזר
גרינפלד הועבר למחנה הריכוז בוכנוואלד, שהוקם במורד הצפוני של הר אטרסברג בגרמניה. הוא הועסק בעבודות פרך עד שפציעה קשה בגבו הובילה אותו לבית החולים. בתקופת שהותו שם עבד בחלוקת מזון למאושפזים, ולאחר שהתאושש הוחזר למחנה. "בבוכנוואלד שלחו מדי פעם אסירים לעבודות מחוץ למחנה. באחד הימים הפגיזו האמריקנים את ביתו של ראש עיריית ויימאר, ואני הייתי חלק מהצוות שנשלח כדי לערוך שם תיקונים. במרתף הבית מצאתי כמה כלובי ארנבות, והייתי כל כך רעב, שפשוט לקחתי חתיכה של גזר מאחד הכלובים ואכלתי אותה. אשת ראש העיר גילתה את זה, ובמקום להודות לי שאני משפץ לה את הבית, היא קראה לשומרים, סיפרה להם מה עשיתי, והם הכו אותי. כשסיימו איתי, נשבעתי באוזני החברים שלי שאם אצליח להשתחרר, אחזור לבית הזה ואהרוג אותה".
ב־11 באפריל 1945 שחררו בעלות הברית את בוכנוואלד. עד אז הספיקו הנאצים להעביר במחנה הזה רבע מיליון בני אדם, ולרצוח 65 אלף מהם. "עברו כמה ימים מרגע שהאמריקנים נכנסו למחנה ועד שנתנו לנו לצאת משם, כי המצב הגופני של רובנו היה גרוע מאוד. דאגו שנאכל ונשתה כמו שצריך, כדי שנצבור כוח לפני היציאה לחופשי", הוא מספר. "בזמן הזה השגתי אקדח, ואז חזרתי לבית ראש העיר יחד עם חברים שלי במטרה לנקום. נכנסתי לבית, מצאתי את אשת ראש העיר עם תינוקת על זרועותיה, וכיוונתי את הנשק לראשה של האם. היא הייתה מבוהלת מאוד. אז הבנתי שאני לא יכול להיות כמוהם. אני לא רוצח. אבל לא יכולתי לצאת משם בידיים ריקות בלי שום נקמה, אז לקחתי את המרצדס שלהם וחזרנו למחנה".
בהמשך פתח גרינפלד בחיפוש אחר פיסות מידע בנוגע לגורלם של בני משפחתו. "מישהו סיפר לי שאבא שלי הועבר גם הוא לבוכנוואלד. כמה שבועות לפני שחרור המחנה, במהלך עבודה על אחד הגשרים שם, הנאצים רצחו אותו כי לא עמד בלוח הזמנים. זה שבר את ליבי, לדעת שהוא נרצח כל כך קרוב אליי, ורגע לפני שהצליח להינצל".
ג'יי, בנו הבכור של גרינפלד, סגר לאחרונה כמה מעגלים בנוגע לקורותיו של אביו. "נסעתי יחד עם הילדים שלי לטיול שבו עברנו דרך כל אחת מנקודות חייו של מרטין בתקופה ההיא", הוא מספר. "בין השאר הגענו לבית הזה בוויימאר, שהתגלה כארמון שמתחתיו מרתף ממוגן מהפצצות. אין ספק שראש העיר ידע מה קורה במחנה הריכוז הסמוך, עם האנשים שנרצחו שם ונשרפו בתנורים, ועם כל הצעדות שעברו דרך העיר שלו. הוא היה חלק ממה שנעשה שם, בטח כשהביא אליו הביתה צוות של אסירים לערוך שיפוצים. פגשנו את הבת שלו – אותה תינוקת שהוחזקה על הידיים של אמא שלה כשמרטין חזר לבית עם נשק. היא מכירה את הסיפור, למרות שהייתה רק בת שנתיים. מתברר שבסיום המלחמה הוריה פונו מיד מהבית. הרוסים, שקיבלו את האזור לשליטתם, הפכו את אבא שלה לאסיר בבוכנוואלד והוציאו אותו שם להורג. אמה הפכה לעוזרת בית של אנשי צבא רוסים, עברה תקופה קשה מאוד, ובשלב מסוים חלתה ונפטרה. הבת הראתה לנו תמונות משפחתיות, ושלחה איתי מכתב למרטין שבו הודתה לו על כך שיש אנשים שעברו דברים נוראיים ועדיין נשארו בני אדם נהדרים".
מסע השורשים של ג'יי הניב מידע חדש ומדהים גם באשר לגורלו של סבו, יוסף. "אנחנו בקשר עם חברי צוות קולנוע גרמני, שהגיעו אל מרטין אחרי תחקיר ארוך שערכו בבוכנוואלד, והם מצלמים עכשיו סרט דוקומנטרי על הסיפור שלו. במהלך המחקר שלהם התגלה שהגרמנים בנו בבוכנוואלד גשר סודי, שהיה אמור לקשר בין כביש לרשת מנהרות תת־קרקעיות שאפשר להגיע אליהן רק ברגל. המטרה הייתה להחביא שם את היטלר. עוד התברר שסבא שלי הועבר מאושוויץ למחנה קרוב לבוכנוואלד כדי לעבוד על הגשר, והגרמנים ירו בו למוות ברגע שהעבודה הסתיימה, כדי שאיש לא ידע על הפרויקט החשאי. הפרט הטרגי ביותר שהתגלה הוא שזה קרה יום אחד לפני שהאמריקנים שחררו את המחנה הראשון בבוכנוואלד, ושם גם נמצא הקבר שלו. היום יש במקום בסיס של צבא גרמניה. במהלך הביקור שלנו אפשרו לנו להיכנס אליו, ולקחו אותנו למיקום המדויק שבו סבא שלי נקבר".
נער השליחויות הפך לבעלים
לאחר שהסתיימה המלחמה מצא את עצמו גרינפלד בן ה־17 נודד לבדו בעולם. הוא התגייס לצבא הצ'כוסלובקי לכמה חודשים, עשה קצת עסקים למחייתו, ובין לבין עמד בקשר עם מחנות שהוקמו כדי לחבר בין קרובי משפחה ניצולים. בשלב מסוים אזר אומץ ונסע לבקר בפבלובו, כפר ילדותו. כשהגיע לשם גילה משפחת רוסים מתגוררת בבית הוריו, ומיד עשה אחורה פנה.
התחזקות הקומוניזם בארץ הולדתו הובילה אותו לברוח דווקא לגרמניה, ושם שהה כמה חודשים במחנה פליטים בתנאים נוחים למדי. במשך תקופה עזר ל"מוסד לעלייה ב'" להבריח יהודים במשאיות אל אוניות המעפילים שהפליגו מאיטליה, ובאחד המקרים אף נתפס וישב כמה לילות בכלא בגרמניה. רגע לפני שחשב לעשות בעצמו עלייה לארץ הקודש, קיבל מכתב מבולטימור, מקרוב משפחה שמעולם לא שמע על קיומו: אח מבוגר של אמו, שאף היא לא זכתה להכיר. הדוד הזמין את אחיינו ניצול השואה לגור בביתו בארצות הברית, ושלח לו כרטיס לאונייה. מרטין נענה להזמנה והפליג אל מעבר לאוקיינוס.
"אחרי תקופה קצרה בבולטימור, חבר ששרד איתי את המחנות הציע לי לעבור לניו־יורק ולחלוק איתו דירה בברוקלין", מספר גרינפלד. "הוא גם אמר שיוכל לסדר לי שם עבודה. אני נמשכתי לניו־יורק בעיקר משום ששם היה אפשר לקחת קורס ערב באנגלית אחרי שעות העבודה. היה לי חשוב מאוד ללמוד את השפה במהירות".
החבר עזר לו להתקבל לעבודה ב־GGG, "המפעל שבו אנחנו יושבים ומדברים היום. המקום הזה קיים כבר למעלה ממאה שנה. כשהגעתי היו כאן 536 חייטים, שיצרו בכל חודש 3,000 חליפות בעבודת יד".
במהלך תקופת עבודתו שם הוא התחתן עם ארלין, אם שני ילדיו. מנער שליחויות פשוט קודם גרינפלד למשרה של שוליית תופר, ואז לעוזר־מפקח, מפקח, מבקר איכות ראשי ולבסוף מנהל בכיר בחברה. "חשבתי שהעבודה ב־GGG תהיה זמנית, ושאחרי שאלמד אנגלית אלך ללמוד את אחד ממקצועות הרפואה. מה שקרה בפועל הוא שכל הזמן למדתי דברים חדשים במפעל, ובכל פעם שחשבתי לעזוב ולעשות משהו אחר – קידמו אותי בתפקיד ובמשכורת. עם השנים כבר היו לי יכולות גבוהות בתחום החליפות, ויכולתי לתפור חליפה מלאה באיכות גבוהה בכוחות עצמי. ב־1977, כשהעסק עמד למכירה, הייתה לי יכולת כלכלית לרכוש אותו. החלטתי ללכת על זה ולשנות את שם המפעל לשמי".
מאז ועד היום, עד כמה השתנתה אצלכם הדרך שבה מכינים חליפה?
"הטכנולוגיה התפתחה מאוד, וגם הדרישות מצד הלקוחות השתנו. אבל בשורה התחתונה לא שינינו את דרך הייצור, רק שיפרנו כמה דברים".
איך אתה באופן אישי התמודדת עם הכנסת מחשבים ואמצעים טכנולוגיים שלא גדלת עליהם?
"בקלות רבה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהציעו לי להשתמש במחשב. ביקשתי שיביאו אותו מיד, ושישבו וילמדו אותי איך להשתמש בו. הזמן לא עוצר לרגע, דברים מתפתחים ומתקדמים, וחשוב לא להישאר מאחור".
עוד כשהיה שכיר של GGG, גרינפלד נודע כחייט בעל שם, שתופר חליפות יוקרה לשועי עולם. אחד מהם היה דווייט אייזנהאואר, נשיא ארה"ב ה־34, שבמלחמת העולם השנייה היה מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, והוביל את שחרור מחנות ההשמדה. גרינפלד, שהיה מודאג ממצבה של מדינת ישראל הצעירה ומהיחס האמריקני כלפיה, החליט לעשות מעשה: בכל אחד מחמשת הכיסים של החליפה הנשיאותית הוא הטמין פתק ובו בקשה או עצה למען מדינת היהודים. "היה לי חשוב לומר לו כמה מילים", הוא מספר בחיוך. "אני לא יודע אם אייזנהאואר התייחס למה שכתבתי, אבל יום אחד הבוס שלי אמר לי: 'הנשיא מאוד נהנה מהחליפות שייצרת עבורו, הוא רק לא מבין את פשר הפתקים שנטמנים בכיסי הבגדים'".
לנשיא ג'רלד פורד תפר גרינפלד חליפה מיוחדת, חסינת כדורים, וגם את ג'ורג' בוש הבן הוא הלביש. הראשון שהזמין אותו לבית הלבן היה ביל קלינטון, אחרי שמעצבת האופנה דונה קארן הכירה ביניהם. "בפגישה הראשונה שלי איתו התרגשתי מאוד", מספר גרינפלד בביוגרפיה שלו. "שאלתי אותו איך ההרגשה להיות נשיא, ומיד התנצלתי, כי חשבתי שזו שאלה מטופשת. הוא הרגיע אותי ואמר שזו שאלה מצוינת, שזה כבוד גדול ושהוא עצמו עדיין מעכל את זה. כשפתח בפניי את המלתחה שלו, התאמצתי לא לפרוץ בצחוק, בכל זאת, מדובר בנשיא ארצות הברית. הצעתי לו שניצור למענו מלתחה חדשה, שתתאים לו ולמעמדו, והוא הסכים בשמחה. במשך חצי שעה לקחתי את המידות שלו, והוא הופתע לגלות שזה תהליך כל כך מורכב. הוא שאל אותי על הפתקים ששמתי לאייזנהאואר בכיסים, והסברתי לו שזה קרה כי לא הייתי מרוצה מהדרך שבה טיפל הממשל במשבר בתעלת סואץ. הוא אמר לי שאני לא צריך לשים לו פתק בכיס, ונתן לי מספר פקס, שבו אוכל לתקשר איתו אם ארצה. סיימתי את המפגש הזה עם דמעות בעיניים".
הקשר הקרוב עם מנהיגי ארה"ב נמשך בימי כהונתו של ברק אובמה ("הוא בחור נהדר"), וגם כעת, בתקופת דונלד טראמפ, שהשתמש לראשונה בשירותיו של גרינפלד שנה לפני בחירות 2016. גם פוליטיקאים ישראלים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושמעון פרס ז"ל, לבשו גרינפלד.
גלריית המפורסמים שהפכו ללקוחותיו כוללת גם דמויות מסוג אחר. במשך שנים הוא תפר את החליפות של איש המאפיה מאיר לנסקי, "שהיה מאוד זהיר, ולכן מעולם לא נפגשנו באופן אישי. הכנתי לו את החליפות כמו שהוא אהב, ושלחנו אותן למלון במיאמי".
המותג הנושא את שמו זכה לפופולריות אצל כוכבי קולנוע, מפול ניומן ועד לאונרדו דיקפריו. המפעל של גרינפלד תפר גם 600 תלבושות לחמש עונות הסדרה "אימפריית הפשע". כוכב הסדרה סטיב בושמי "הוא חבר קרוב שלי ושל המשפחה", מספר גרינפלד בביוגרפיה שלו. "הוא גדל בברוקלין והכרנו שם הרבה לפני שהוא הפך למפורסם, מה שלא שינה אותו במאום. הוא נשאר אדם צנוע עם לב זהב. פעם אמר לי, בחיוך רחב, שרק אחרי שהתחיל ללבוש את החליפות שלי, אנשים החלו להחמיא לו על כמה שהוא נאה".
על קלווין קליין הוא מספר: "הכרתי אותו לפני שהתפרסם, והאמנתי שהוא יכול להפוך למעצב נהדר. הוא היה סקרן ויצירתי, שאל הרבה שאלות ואהב ללמוד. הוא היה מביא אלינו את העיצובים שלו, ואנחנו היינו מכינים דוגמאות עבורו".
סיוטים בלילות
רשימת הלקוחות הארוכה שלו כוללת גם את לברון ג'יימס, שאקיל אוניל ("האיש הכי גדול שראיתי בחיי, הייתי צריך לעמוד על שרפרף כדי למדוד אותו") ועוד דמויות מהשורה הראשונה של התרבות והספורט בארה"ב. "אבא הוא אדם חם ולבבי, שאנשים תמיד אהבו לבוא אליו ולהיות בקרבתו", מנסה ג'יי להסביר את הקסם של אביו. "הוא מבין מה הם החיים, ויודע איך ליהנות מהם בכל יום. הוא תמיד היה טוב בזה".
רק לפני עשר שנים, כשמלאו לו 80, נערך לגרינפלד טקס בר־המצווה שנמנע ממנו בצעירותו בשל המלחמה. ב־2015 הוא זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מה"ישיבה יוניברסיטי". את יום הולדתו ה־90 חגג בקיץ שעבר במסיבה גדולה בהשתתפות בני משפחה וחברים. בין הנוכחים היה גם קולין פאואל, יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב בימי מלחמת המפרץ ומזכיר המדינה בראשית שנות האלפיים.
לצד ההצלחה המקצועית והקמת משפחה משלו, המשיך גרינפלד להתמודד לאורך השנים עם האירועים הקשים שחווה בשנותיו המוקדמות. לא רבים ידעו מה עובר עליו באמת, והוא לא נהג לשתף. "לא אגיד שאבי שמר את הדברים בסוד, אבל לדעתי הוא חשב שבמציאות האמריקנית הקיימת, אנשים יתקשו מאוד להבין על מה הוא מדבר", אומר ג'יי. "הוא אף פעם לא ישב וסיפר לי ולאחי את קורותיו בצורה מסודרת. ידענו שהוא סובל מסיוטים בלילות, ואת הפרטים שמענו רק מאמא שלי. עד שפעם אחת הגיע אליו בחור צעיר שעשה פרויקט בבית ספר, ובזכות השאלות ששאל גילינו עוד המון פרטים. דחפנו את אבא לעשות סדר בסיפורים ולאגד הכול, וב־2014 הביוגרפיה שלו יצאה לאור וזכתה להצלחה גדולה".
"יש לי הרבה חלומות על התקופה ההיא, על ההורים שלי. פעם אחר פעם אני רואה את הרגע שבו אומרים להם ללכת לצד אחד, ולי לצד אחר", אומר מרטין גרינפלד, ודמעה זולגת מעינו. רגע לפני שיבקש ממני שנסיים כדי שיוכל לחזור ולעבוד, הוא מוסיף: "עד היום אני לא יודע איך הצלחתי לשרוד, אבל אלוהים עזר לי להגיע לאן שהגעתי".
איך היית רוצה שהמותג הקרוי על שמך יתפתח בעתיד?
"קשה לי לנבא את העתיד, אבל חשוב לי שהבנים שלי ימשיכו איתו קדימה. יש לי משפחה נפלאה, שני ילדים נהדרים ונכדים, ואני שמח לראות שממשיכים את הדרך שלי ועושים את הדברים טוב עוד יותר אפילו ממני".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
