גם היום, כשהוא יושב במשרדו בבנק תל־אביבי, אבי אופיר שב ורואה לפעמים את המסוק היורד אליו משמיים, מרגיש בידיו את מגע המתכת שבה נאחז כדי להימלט משטח לבנון, ושומע סביבו את שריקות הכדורים שירו לעברו המחבלים מן הקרקע. הוא היה אז אחד מארבעה חיילים שהשתתפו בפעולה הרחק מגבול ישראל, ומצאו את עצמם מנותקים משאר הכוח, ללא מכשיר קשר. הכוח המרכזי, ובו יותר משבעים חיילים, כבר פונה בהוראתו הישירה של הרמטכ"ל לפני שהשמש תעלה ותחשוף אותם לעיני האויב. את אופיר ושלושת חבריו הצליחו להשיב ארצה רק כעבור חמש שעות, באור מלא ובמבצע נועז שסרטי פעולה הוליוודיים מחווירים לידו.
"המסוק הראשון נחת וביצע דילוג, והמסוק השני התיישר", מספר אופיר (אז בן־קסוס), שלושים שנה אחרי מבצע "כחול וחום". "רצנו אליהם, פתחנו מדף צר בחוץ, והתיישבנו עליו עם הנשק והחגור הכבד תוך שאנחנו נאחזים בשני חוטי תיל בדופן המסוק. על הקרקע הייתה מין מסלעה גבוהה וסבוכה, ופתאום הבחנתי שהשיחים זזים. שלושה מחבלים יצאו מתוכם. הם נעמדו מולי, ואני במרחק של חמישים מטר מהם, יושב על מדף המסוק עם הנשק ופשוט יורה. שלושתם נפלו ובאותו רגע המסוק התרומם. השמיים היו שחורים מהאש שנורתה לעברנו, והרוח הייתה מטורפת".
פחדת?
"לא. כל מה שעניין אותי היה לראות שאנחנו חוצים את קו החוף. וברגע שזה קרה, שחררתי צרחה. אבל לתקופה מסוימת עוד הייתה לי צמרמורת בכל פעם ששמעתי רעש של מסוקים, וקצת נמנעתי מללכת לים. אחרי שאתה יוצא ממבצע כזה, אם אתה יוצא, זה גורם לך להסתכל אחרת על החיים".
בהיסטוריה של גולני, חטיבה שנטלה חלק בכל מערכות ישראל, נחשב מבצע "כחול וחום" למעגל בלתי סגור. בפעולה הזו היא איבדה את אחד מבכירי קציניה – סא"ל אמיר מי־טל ז"ל מחדרה, שפיקד לפני המבצע על הסיירת החטיבתית. "כחול וחום" נועד להנחית מכה כואבת על ארגונו של אחמד ג'יבריל, ונקרא בשמו בשל שיתוף הפעולה בין חומי הכומתה לחיל האוויר וחיל הים, "הכחולים". בדיעבד, גם החילוץ ההירואי והמסוכן חיבר בין חיילי החי"ר לטייסים. ארבעת הלוחמים שנותרו בשטח הובאו ארצה בשלום, אך בציבור התקבעה התחושה שצה"ל הפקיר את חייליו.
"אני לא מרגיש שהשאירו אותי מאחור", אומר אופיר, ששירת אז כחובש קרבי ביחידת החה"ן של חטיבת גולני. "נכון שיכולנו להיות 'רון ארד 2', אבל היתקעות בשטח היא חלק מהסיכונים שלקחנו כלוחמים. לו הייתי אני יושב במקום של הפיקוד הבכיר – הייתי מחליט החלטות דומות. השארת כוח גדול בשטח באור יום הייתה יכולה להסתיים באסון כבד".
אופיר הוא אחד מבוגרים רבים של "כחול וחום" ששוחחו איתנו בשבועות האחרונים, בסדרת מפגשי "שיח לוחמים" שקיימנו לצורך הכתבה. בדצמבר 88' הם היו קצינים צעירים או חיילים בסדיר, בחטיבת גולני; כיום הם גברים בני 49־53, נשואים והורים לילדים שחלקם כבר חיילים בעצמם. אבל גם ממרחק השנים, מורשת הקרב שעוצבה סביב המבצע ההוא מעוררת אצלם סערת רגשות. חלקם אף אומרים שהדרך שבה תוחקרה הפעולה בתוך צה"ל הובילה אותם לוותר על קריירה צבאית. ויש ביניהם מי שבשנים האחרונות אספו נתונים ועדויות, הכינו מצגות, ויצאו להילחם על תדמיתו של "כחול וחום".
"לא נגיד שלא היו טעויות ובעיות, אך כשבוחנים מה עשה כל כוח במבצע הזה, מוצאים לא מעט סיפורי גבורה", אומר עדי כרמי, אז קצין צעיר בחטיבת גולני ולימים בכיר בשב"כ. במשך תקופה ארוכה הוא חי בצללים של תפקידו החשאי ונמנע מלהתעסק בפרטי המבצע והשלכותיו, אך הדבר השתנה בשנים האחרונות. "צריך לזכור שהרגנו שם 33 מחבלים. לא הייתה הפקרת חיילים בשטח, אלא חילוץ בשתי פעימות. רק שבמקום להגיד את זה, הגנרלים שהשתתפו במבצע התראיינו בצורה מתגוננת, ובכך סייעו להחריב את המורשת".
ללכת בין כדורי באולינג
ההכנות לקראת מבצע "כחול וחום" החלו במחצית השנייה של שנת 88'. היו אלה ימי השיא של פעילות "החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית", בראשותו של אחמד ג'יבריל. אנשי הארגון ביצעו שורת פעולות טרור נגד ישראל, שאחת הבולטות שבהן הייתה "ליל הגלשונים". ב־25 בנובמבר 1987 הצליח מחבל להיכנס לשטח ישראל באמצעות גלשן אוויר, לחדור למחנה הצבאי "גיבור" ליד קריית־שמונה, להרוג שישה חיילים ולפצוע עשרה. מערכת הביטחון, שלא טיפלה כיאות בהתרעות המודיעין, הועמדה במבוכה. ברקע ריחפה גם "עסקת ג'יבריל" מ־1985, שבה שחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים, חלקם כבדים ביותר, תמורת שלושה חיילי צה"ל שנחטפו בלבנון. רבים מהמשוחררים שבו ליהודה, שומרון ועזה, וסייעו להצית את האינתיפאדה הראשונה.
בעקבות הצלחותיו המדממות של ג'יבריל הוחלט בצה"ל לתקוף את מפקדת הארגון בעיירה נועיימה בלבנון, שבעים קילומטרים מגבול ישראל. ניסיונות קודמים הוכיחו שמתקפה אווירית אינה אפקטיבית, שכן המחבלים היו ספונים ומוגנים היטב במערכת של בונקרים תת־קרקעיים ומערות. בשל כך, השיטה שנבחרה הפעם הייתה פשיטה בסגנון פעולות התגמול של שנות החמישים. "מטרת המבצע הייתה להעניש את אחמד ג'יבריל", אומר אלון הירש, אז קצין בסיירת גולני. "צה"ל רצה להראות לו שאם הוא שולח אנשים לארץ, אנחנו נפתיע אותו בביתו". הפעולה אף נדחתה ביממה בעקבות מידע מודיעיני שהראה כי ג'יבריל עצמו עתיד לשהות במפקדה בלילה בין 8 ל־9 בדצמבר 1988.
בליל דצמבר קר ונטול ירח יצא המבצע לדרך. כוח משולב של גולני, סיירת גולני, שייטת 13 ויחידת שלדג נשלח לשטח לבנון. על המבצע פיקד מרחוק מי שהיה אז ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) בצה"ל, אלוף דורון רובין. הוא עקב אחר ההתקדמות מספינה ששטה בים, ולצידו בחדר הפיקוד היו גם הרמטכ"ל דן שומרון ומפקד חיל הים אברהם בן־שושן. מפקד הכוחות בשטח היה מח"ט גולני דאז, אל"מ ברוך שפיגל. סא"ל אמיר מי־טל ז"ל שימש כסגנו במבצע, ופיקד על כוח של 24 חיילים. על הצוותים מסיירת גולני פיקד ארז גרשטיין, מפקד הסיירת. יותר מעשור אחר כך, כשכבר יעמוד בראש יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ייהרג גם הוא בפיצוץ מטען. "מי־טל וגרשטיין היו שניהם אמיצים, בולטים, אהובים. מדינת ישראל הפסידה שני רמטכ"לים", אומר ד"ר אבי שזר מרמת־השופט, אז קצין בסיירת גולני וכיום רופא אורתופד.
הכוח שהועמד תחת פיקודו של מי־טל היה לא אורגני: רובו אמנם הגיע מגולני, אך שבעה סופחו מיחידות אחרות. היו שם שני אנשי שייטת, חוקר שבויים, קצין מפלס"ר נח"ל, קצין מפלס"ר גבעתי ושני כלבנים מיחידת "עוקץ" – שכמובן הביאו עמם כלבים שנועדו לשאת מטעני נפץ, לחדור לעומק המערות של אנשי ג'יבריל ואז להתפוצץ. אנשי הסיירת מעידים כי מי־טל הלין על שמיכת הטלאים שנתפרה למבצע. "אני זוכר איך בשלב ההכנות, ארז גרשטיין קם יום אחד ואמר לרובין, לשפיגל ולכל שרשרת הפיקוד שלדעתו צריך לבטל את הכוח של אמיר", מספר שזר. "הגנרלים לא ממש נתנו תשובות, והשאירו את הכוח כפי שהוא".
חלק מהמרואיינים מספרים שגדי איזנקוט, הרמטכ"ל דהיום ואז מפקד גדוד 13 של גולני, היה אמור לעמוד בראש הכוח של מי־טל. איזנקוט לא יצא לבסוף למבצע, אך ביקש לבנות כוח קטן ואיכותי של חיילי גדוד 13 שישתתפו בו. ברק דקל – קצין צעיר, נועז ומשולח רסן שהכיר את דרום לבנון כמו את כף ידו – נבחר לעמוד בראש הכוח הזה. "אייזנקוט בא ואמר לי: 'אתה בוחר ארבעה אנשים, אבל לא כולם יהיו מהפלוגה שלך'", נזכר דקל. "מבחינתי זה היה בעייתי, כי יש אנשים שאתה כבר מכיר, סומך עליהם ורגיל ללכת איתם. אבל הצלחתי להקים כוח שאני גאה בו עד היום".
האימונים ארכו כחודש וחצי, והתקיימו בבסיס אליקים ובכרמל, באזור שמדמה את נועיימה ואת דרכי הגישה אליה. תורגלה גם ההגעה לשטח לבנון באמצעות "החפה" מכלי השיט: ירידה לסירות קטנות שמכונות "מוליות", ונחיתה בחוף. אפילו פינוי באמצעות היתלות על מגלשי מסוקים תורגל.
בהגיע מועד הפעולה, עלו הלוחמים אל כלי השיט. אחרי הפלגה שנמשכה כיממה הורדו המוליות אל המים הקרירים והשחורים. אלא שאז הבחין הכוח בסירת דיג לבנונית, והוחלט להמתין עד שהיא תיעלם מהשטח. לאחר שהחיילים נחתו סוף־סוף ביבשה, היה עליהם לחצות שני כבישים. עיכוב נוסף התרחש כשלוחמי השייטת התנתקו משאר הכוח. התקלה תוקנה בתוך זמן קצר יחסית, ובהמשך התפצל כוח השייטת באופן יזום ויצא לעבר היעד שלו.
כשהכוח המרכזי התקדם הלאה הוא הגיע לאזור של סלעי ענק ("בולדרים"), שהקשו מאוד על התנועה ויצרו עיכוב משמעותי יותר. כמה ממשתתפי המבצע טוענים עד היום שתצלומי האוויר שניתנו להם לא היו מדויקים, ולא הראו עד כמה קטע זה קשה לצליחה. "זה היה כמו ללכת בין הרבה מאוד כדורי באולינג", נזכר אופיר. "אתה מנסה להתקדם אבל הרגליים נתקעות, וכל הזמן צריך לשמור על שקט כדי שלא נתגלה".
"לא חשבתי שההליכה היא קשה", אומר מנגד שזר. "ככה זה בלבנון, ואם אתה מורגל בתוואי כזה, הרגליים יודעות להסתדר. הייתי בסוף הכוח של ארז, וכל הזמן נאלצנו לעצור בגלל הכוח שמאחורינו, שהיו בו אנשים שלא מורגלים בהליכה כזו. הם הלכו ונפלו, הלכו ונפלו".
הקצין צפריר בן־זאב, סגנו של מי־טל, נקע את הרגל במהלך ההתקדמות, ופרש מכוח הפשיטה לטובת נקודה עורפית יותר. גרשטיין, שחשש שהעיכובים מסכנים את המבצע כולו, פנה לשפיגל וביקש לשוב לאחור ולדחות את הפעולה. "זה היה כבר אחרי שתיים בלילה, איחור נוראי", מספר עודד טישאואר, קצין בסיירת גולני. "אבל אז נשמע בקשר קולו של 'קודקוד אגוז', הרמטכ"ל. אני ממש זוכר את הקול שלו, כשביקש שנמשיך במבצע כמתוכנן".
שמואל בן־עזרא, לוחם בסיירת: "כשאמרו לארז שלא חוזרים, הוא הציע לעלות להסתתרות יום, ולהוציא לפועל את המבצע כמו שצריך בלילה הבא. גם על זה ענו לו בשלילה. ואז הוא הציע שאמיר והכוח שלו לא יתקדמו אל היעדים שלהם, שהיו המרוחקים ביותר, אלא יחכו על קו הרכס ויחפו עלינו משם. ארז פשוט ראה מה עומד לקרות, אבל אמרו לו לא אחרי לא".
ירייה לחלון
החיילים הגיעו לנקודה שבה כל כוח־משנה התפצל ליעד שלו: סיירת גולני בראשות גרשטיין יצאה לעבר מתחם המפקדה, שבו היה גם בונקר גדול. "כוח ברק" של דקל, שהיה כפוף לאמיר מי־טל, התקדם לכיוון מבנה שכונה "בית הביטחון". רוב כוח אמיר המשיך לעבר המערות המרוחקות. "אמיר נתן לי טפיחה על השכם ואמר לי 'בהצלחה'", מספר כרמי, שהיה חלק מכוח ברק. "זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בחודש שקדם למבצע נוצר בינינו קשר אישי וקרוב, והוא כל הזמן אמר לי 'בוא, תהיה לידי'".
בשלב הזה הבחין גרשטיין באדם הניצב בחלון אחד המבנים, והחליט לירות לעברו בנשק עם משתיק קול. כמה מהלוחמים משוכנעים שהירי הזה, עוד לפני שדקל ומי־טל הספיקו להגיע ליעדיהם, היה פזיז והביא לאובדן גורם ההפתעה של המבצע כולו. חלקם אף סבורים שאין כל ודאות שמישהו אכן עמד ליד החלון. מנגד, חייליו של גרשטיין מהסיירת מגבים את החלטת מפקדם לירות. "חתכנו צפון־מערבה לאורך המבנה העיקרי", מספר טישאואר, "ואז ארז סימן לי – אתה רואה אדם בחלון למעלה? אני אישית לא ראיתי, אבל ארז הוריד אותו. זה היה ירי שקט, ואחריו השקט נשמר. כל אחד מאיתנו הגיע למקומו והחל לעבוד על היעד שתוכנן לו".
"ארז ואני זיהינו בוודאות אדם שעמד שם", מעיד אופיר בן־שבת, לוחם הסיירת. "גם הוא ראה אותנו. רק ארז היה יכול לחסל אותו. אני עם הנשק שהיה עליי, הייתי מעיר את כל הגזרה". בריאיון לעיתון "במחנה" בספטמבר 1997 אמר גרשטיין: "אני לא מגדיר את עצמי כפזיז. אני איש מקצוע טוב בתחום שלי. כל חיי, בכל מבצע שפיקדתי עליו בשטח, לא היו לי אף פעם נפגעים. הנה, בפשיטה על מפקדת אחמד ג'יבריל בנועיימה (…) כשהסיירת נתקלה, הכוח שלי ביצע את המשימה מאל"ף ועד תי"ו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".
כך או כך, הכוח של מי־טל, ובכללו הארבעה שעתידים להתפצל ממנו וללכת לאיבוד, נאלץ כעת להגיע ליעדו במהירות מרבית. "זו הייתה ריצת אמוק. אתה רץ כמו חיה, ממוקד מטרה. אין פחד, אבל מרגישים אדרנלין גבוה", נזכר אבי אופיר. כוח ברק שמע אף הוא את הירי של גרשטיין, ונדרך. דקל: "אני זוכר ששמעתי צליל 'פק' של ירייה, וקפאתי במקום. לא הבנתי אם זה שלנו, אם הכוח נחשף או לא, כי בלבנון לפעמים מישהו יוצא ויורה. עשר שניות אחרי זה המלחמה התחילה".
מי ששילם את מחיר המהומה שפרצה במקום היה כוח אמיר. סמוך למערות נפתחה לעברו אש כבדה. מי־טל נהרג ושלושה חיילים נפצעו. גם שני הכלבים נהרגו, עוד לפני ששולחו להתפוצץ במערות. מאותו רגע ואילך, כוח אמיר חדל מלעסוק בלוחמה, ובמשך זמן רב איש לא תפס את הפיקוד במקום הקצין ההרוג.
במקביל הגיע כוח ברק לבית הביטחון, ושמע קול של רכב מותנע. "אמרתי לכרמי: תכין טיל לאו", משחזר דקל. "לשלומי לוק, שהיה המאגיסט, הוריתי לתת צרור לכיוון הפנסים שיוצאים עכשיו. רצנו ונשכבנו מול הבית. הטיל פגע ברכב ושמענו ממנו גניחות. מאותו רגע התחילו להגיח מחבלים מהבית בזה אחר זה. כל מי שיצא – פתחנו עליו באש והרגנו אותו".
ג'יפ הגיע מכיוון כפר סמוך ונסע לעבר המפקדה. כוח הסיירת ירה ופגע ביושבים בו. "כל מי שהציץ לעברנו, מיד הורדנו אותו", מספר בן־שבת. מאוחר יותר יודיע אחמד ג'יבריל שבמתקפה נהרג אבו־ג'מיל, מפקד בכיר בארגונו – ובכך ייפתח ויכוח ארוך־שנים בין אנשי גולני לאנשי סיירת גולני, כאשר כל כוח מאמין שהבכיר היה בתוך הרכב שהוא טיווח.
לוחמי הסיירת התקדמו הלאה, הגיעו לבונקר המפקדה וחיפשו את פתחי האוורור שלו. התוכנית הייתה להשליך לתוכם רימוני גז וכך לאלץ את המחבלים לצאת החוצה, אלא שבגלל כשל מודיעיני בתיאור המבנה, לא הצליחו החיילים לאתר את הפתחים הללו. טישאואר: "בפירוש אמרו לנו שיש סיכוי שאחמד ג'יבריל בפנים, והיינו להוטים להגיע אליו. הוא היה צריך לצאת משם בעקבות הגז שנחדיר לפתחי האוורור".
אחד מכוחות המשנה של גולני, בהובלת מפקד גדוד 51 אורי קוצר, התמקם באותו זמן ביעד שלו, "גבעת הנ"מ". בין הלוחמים היה צ'רלי אלבז, בוגר סיירת גולני ומ"מ סיור בגדוד 51, המתגורר כיום בסן־פרנסיסקו. לכתבה התראיין כשהגיע ארצה לחופשת מולדת. "האזור שלנו היה מיוער במיוחד, עם בולדרים ושיחי ענק", הוא מספר. "במרחק של כחמישים מטר מאיתנו הבחנתי במקלע נ"מ. באותו רגע שמעתי ממש מקרוב קולות בערבית: 'מין הדא? מין הדא?' ("מי זה?"). חושך אימים, ואנחנו מתחילים לפחד שמישהו ישתמש במקלע הזה נגדנו.
"שלפתי טיל לאו והרכבתי עליי אמצעי לראיית לילה. בזמן שהמחבלים יורים אש מכל הכיוונים, נעמדתי וכיוונתי את ציין הלייזר שלי למרכז המשאית שעליה הוצב המקלע. חיכיתי כמו צלף שתיים־שלוש שניות, עצרתי את הנשימה ויריתי. זו הייתה פגיעה מדויקת כל כך. אני זוכר את הרגשת הכיף שהייתה לי, כמו ילד מול משחק מחשב. אם הייתי מכיר אז ריקוד כמו של 'פורטנייט', הייתי רוקד שם. המשאית כולה התרוממה באוויר ועלתה באש, והעמדה הזו הושתקה לחלוטין".
בינתיים הבין דקל שמשהו קרה למי־טל. "בזמן שאני מנהל ירי, שמעתי בקשר שקוראים לו והוא לא עונה. אמרתי לחבר'ה: 'תתכוננו, אנחנו עוד מעט הולכים לשם'". הם החלו לנוע לעבר המערות, בניגוד לכיוון הנסיגה שתוכנן, מה שהיה עלול להוביל לירי כוחותינו על כוחותינו. בדרך פגשו את גיל בנדר, אחד הכלבנים מהכוח של אמיר. החיילים מכוח ברק הבינו שהכלבנים חזרו לאחור מאזור המערות על דעת עצמם. לימים יתראיין בנדר ויתאר את שעבר עליו בדקות הגורליות של תחילת הקרב: "עשרות יצאו מהמערות וירו עלינו אש תופת. נכנסתי להיסטריה, בכיתי, התחננתי על נפשי שזה ייפסק כבר. (…) לא הסתערנו, עוד לא נכנסנו ללחימה, אמיר, שאהבתי אהבת נפש, לא הספיק להוציא מהקנה אפילו כדור" ("הארץ", מארס 1999).
מיד לאחר שחבר לכוח אמיר המפורק, תפס דקל את הפיקוד. כרמי: "ירדנו וראינו את אמיר שוכב בשביל, ולידו אלונקה מקופלת. הגענו אל מול המערות ופתחנו באש. אני וגיא מרום, אחד החיילים של כוח ברק, פתחנו את האלונקה והנחנו עליה את אמיר. בהמשך הצטרף אלינו גם לוחם שייטת. סחבנו את אמיר במעלה השטח הקשה למעבר, וזה היה הקושי הכי גדול שנתקלתי בו בחיים. המדים שלי היו ספוגים בדם של אמיר. תוך כדי, הגיעו מטוסי חיל האוויר והחלו לשגר טילים".
האחרון יפוצץ את עצמו
במהלך הפינוי והנסיגה ספר דקל את חייליו של אמיר והבין שארבעה מהם חסרים –אבי אופיר, דודי שורקי, יחזקאל ברקוביץ' ואלי שלום, מפקד "כוח אלי". "החיילים שלי זורקים את האלונקות מבולדר לבולדר, עד כדי כך שלאחד הפצועים נתלשה האינפוזיה. בינתיים הייתי מאחור, משחק באש עם המחבלים, מבין כבר מי הכוח שהתנתק, ומודיע לחטיבה".
את נשקו האישי של מי־טל נתן דקל לאחד הקצינים כדי שיביא אותו לארץ, אך בסופו של דבר הרובה נשאר בשטח. למחרת הצטלם אחמד ג'יבריל כשבידיו הנשק הזה, וסיפר לעיתונאים על "כלבי הקמיקזה הישראלים" שנהרגו. טישאואר: "אני בעצמי איפסתי את ציין הלייזר בנשק של אמיר – גלילון עם משתיק קול שפיתחנו לצורך המבצע הזה. כשראינו את תמונתו של ג'יבריל מחזיק את הגלילון, זה היה מצמרר ומאכזב".
בעוד הנסיגה של כוח ברק וכוח אמיר מתנהלת בתנאים קשים, אנשי סיירת גולני סיימו כבר את חלקם במבצע וישבו חסרי מעש. "למה לא ניווטו אותנו לעזור להם?", אומר שזר בתסכול. "כבר שלושים שנה אני חושב על השאלה הזו, וזה אוכל אותי. בתוך רבע שעה יכולנו להיות שם ולזרז את הפינוי של אמיר, המפקד שלנו".
באותו זמן, דקל ניסה לאתר את ארבעת החיילים הנעדרים. "לקחתי מגאפון מחוקר השבויים והודעתי לכוח: 'תזכרו שאני מסתובב פה, אל תירו בי'. הלכתי בחושך עם המאגפון וצעקתי: 'אלי, אלי, אתה שומע אותי? תירה זיקוק, תירה נותב, אנחנו לא יודעים איפה אתה'. הסתובבתי באזור שבו כוח אלי היה אמור לשכב, אבל לא ראיתי אותם".
"לא שמענו את הקריאות במגאפון, היינו רחוקים מדי", אומר דודי שורקי, המאגיסט של כוח אלי. "שמענו את הירי מההיתקלות של אמיר, ואז כל היעד התעורר. כשפתחנו באש לכיוון המערה 'שלנו', אחד מהטילים ששיגרנו שרף את האנטנה של מכשיר הקשר. מאותו רגע לא יכולנו לקבל מידע בזמן אמת על מה שקורה".
מיד לאחר החילוץ תיאר אלי שלום את השתלשלות האירועים מזווית מבטו. "הכוח שלי היה מיועד להיות (…) האחרון שעוזב את השטח, אחרי שכולם מתפנים", צוטט בכתבה של משה זונדר, שהתפרסמה בעיתון "כל העמק והגליל" בינואר 1992. "זה היה שטח עם גבעות ולכן לא ראיתי את שאר הכוחות. הנחתי שאם הכוח יתפנה אשמע אותו, כי לפי התוכנית הוא היה אמור לעבור דרכי. (…) הייתי בטוח שלאמיר לא יכול לקרות שום דבר, הייתי משוכנע שהוא יאסוף אותי ולכן לא דאגתי".
הכוח העיקרי הגיע לנקודת הפינוי, שם ספק־נחת ספק־קרטע באוויר מסוק יסעור. המח"ט שפיגל הודיע שלא יהיה פינוי עד שיימצאו החיילים החסרים, אך לדן שומרון הייתה תוכנית אחרת. "הרמטכ"ל עלה בקשר ואמר: 'אתם מתפנים עכשיו, לארבעה נדאג אחר כך'", מספר דקל. "כמפקד צעיר זה נתן לי תחושה של – וואו, האיש לוקח אחריות נוראית. הוא יודע שאם הם לא יאותרו הראש שלו ייערף כבר מחר, ובכל זאת הוא מחליט משהו שמנוגד לכל מה שחינכו אותנו. הערצתי את שומרון, ובה בעת הרגשתי נורא. אמרתי לגרשטיין: אולי נישאר?"
הירש: "לו הייתי צריך לקבל את ההחלטה שם, אולי הייתי משאיר חלק מהחיילים להמשיך לחפש את הארבעה. ברגע שהמסוק המריא איתנו, התביישתי".
"זו הייתה החלטה קשה, אחת הקשות שקיבלתי", צוטט שומרון ב"מעריב" ב־11 בדצמבר. "לנגד עיניי עמדו הנורמות הבסיסיות ביותר של צה"ל. (…) הלילה התחיל להיגמר, עשיתי השוואה של הסיכונים והסיכויים וקיבלתי החלטה לא נוחה".
בחמש וחצי בבוקר המריא היסעור. בעודו מתרומם נורה לעברו טיל סטרלה, והחטיא אותו אך במעט. טייס המסוק מיהר להתרחק ממלכודת האש, חולף במעופו מעל לארבעת החיילים שנותרו בשטח. "אמרתי לאלי 'עבר כאן מסוק'", נזכר אופיר. "אלי אמר שזה לא הגיוני, שאנחנו עוד לא מתפנים, וזה בכלל לא המסלול שתוכנן למסוק. כשהאור החל לעלות, הלכנו להסתתר בעמדה בטוחה יותר, בטרסה מכוסה צמחייה. הייתה אווירה של צחוק, לרגע לא פחדתי. מבחינתי הגיע יום שישי, והיום יוצאים הביתה".
אלי שלום סירב להתראיין לכתבה הזו. במשך השנים נמתחה עליו ביקורת רבה: אמרו שלא המתין עם הכוח במקום הנכון, אמרו שקפא והתקשה להגיב למציאות המשתנה. בפיהם של שורקי ואופיר, לעומת זאת, יש רק שבחים למפקדם. "קל מאוד לשבת בצד ולהגיד שאלי היה בהלם", אומר אופיר. "הוא קיבל את ההחלטות הכי נכונות שיכולות להיות מנקודת ראותו, ונהג בקור רוח".
אחת ההחלטות של שלום הייתה לא לפתוח באש לעבר מחבלים, אלא לחכות שהכוח העיקרי – שלמעשה כבר לא היה שם – יירה ראשון. אופיר סבור כי לולא כן, אנשי ג'יבריל היו מגלים את הלוחמים שנותרו בשטח לבדם. "ראינו שהמחבלים מתחילים לצאת מהמערות בגטקסים ובפיג'מות, חמושים בקלצ'ניקובים. כמות לא הגיונית של מחבלים. לא הבנו למה לא יורים עליהם, כי הם היו זמינים כמו במטווח".
כשהבינו שכוח אמיר כבר אינו בסביבה ושהחמיצו את מסוק הפינוי, החלו שלום וחייליו לתכנן לעצמם נתיב מילוט. "פתחנו מפה והכנו את עצמנו ללכת ברגל לארץ. לא היה מצב שאנחנו נופלים בשבי. אמרנו שנילחם עד הכדור האחרון, והחייל האחרון שיישאר יפוצץ את עצמו עם כל האמצעים המיוחדים".
ניסיונותיהם להפעיל את מכשיר הקשר הפגוע באמצעות אנטנה מאולתרת לא צלחו. מעליהם המשיכו לחוג מטוסים ומסוקים, יורים על המחבלים מהאוויר. למזלם של שלום ואנשיו, כשצפריר בן־זאב נקע את הרגל ועזב את כוח אמיר, הוא נתן לשורקי "רינה" – מכשיר קשר המיועד לתקשורת עם מסוקים. אופיר: "אלי לקח את ה'רינה', עלה בקשר מול המסוקים ואמר 'אנחנו פה'. הם ענו: 'אנחנו שמחים לשמוע אתכם'. כשאלי שאל איפה כולם, ענו לו: 'אתם לבד'. אלי שאל מה עם אמיר. לרגע היה שקט, ואז הטייס לקח את השיחה למקום אחר.
"שאלו אותנו איפה אנחנו, ואלי אמר שהוא לא רוצה למסור את המיקום, כי יש מחבלים רבים סביבנו. התחלנו ללכת לעבר אחד המסוקים, ופתאום הגיחו מתוך השיחים שלושה מחבלים. אני זוכר אחד מהם, מזוקן בסוודר ירוק, יוצא מבולבל ומסתכל. נשכבנו ופשוט הורדנו את החוליה. כשאלי דיווח שנתקלנו, המסוקים עברו מעלינו וחשבו שאנחנו המחבלים. פתאום האדמה התחילה לקפוץ לי מול העיניים. זחלתי לאחור ושמעתי את אלי צועק: 'אתם יורים עלינו, אתם יורים עלינו'".
סוף־סוף הבינו הטייסים איפה כוח אלי. ארבעת הלוחמים חולצו ממש ברגע האחרון, כי למסוקים כמעט לא נותר דלק. בתיעוד מרשת הקשר נשמעת השיחה הבאה:
מסוק: "מ2, בוא נבצע לשם עוד 'גרזן' אחד שלי וניכנס. אם לא נוציא עכשיו – לא יצאו אף פעם".
שלום: "אם תברחו ותסתלקו הם יעלו עלינו".
מסוק: "אל תדאג, לא נעזוב אותך ולא נברח לך".
מסוק: "רות, אתם זוכרים איך לפתוח דלתות ולהיתלות עלינו?"
שלום: "רות, חיובי".
מסוק: "אם יש בעיה, תיתלו על המגלשים כמו רמבו".
"תמונה אחת לא אשכח", מספר אופיר. "אנחנו למטה, המון יריות, המון מחבלים, וארבעה מסוקים מרחפים באוויר זנב אל זנב במעגל, ופשוט יורים לכל הכיוונים, כאילו שומרים עלינו. את שואלת אם הרגשתי שהשאירו אותנו מאחור? הרגשתי בדיוק את ההפך: שאני הכי עטוף בעולם, ואין מצב שמישהו יכול לגעת בנו".
צל"ש מאוחר
בטיסה מהירה, כשהם תלויים בין שמיים וארץ, הובאו החיילים למקום מבטחים. סא"ל משה כהן וסרן ערן פייר, קברניטי המסוקים שנטלו חלק בחילוץ ובחיפוי האווירי, קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודם במבצע. לטייסי המשנה, סגן מרסלו ילין וסגן דן ללוז, הוענק צל"ש מפקד חיל האוויר. לעומת זאת, פועלו של הצוות בראשות דקל, שהצליח לפגוע באויב ולנהל נסיגה ופינוי בתנאים לא פשוטים, נפקד שנים רבות ממורשת הקרב של "כחול וחום". בשנה האחרונה פנה כרמי לרמטכ"ל אייזנקוט בדרישה לתחקר מחדש את המבצע, ולהעניק גם לדקל צל"ש על תפקודו.
"באתי ולקחתי פיקוד כמשהו טבעי", מצטנע דקל, "אבל בכוח של אמיר היו שבעה קצינים – איך אף אחד מהם לא עשה את זה כשהמפקד נהרג? כולם צריכים להחזיר את הדרגות. תחקיר המבצע נפתח בקביעה שלא מסיקים מסקנות אישיות, ואני לא יכול להשלים עם זה. היו צריכים לקחת לפחות שלושה קצינים שכשלו במבחן האש, ולהגיד להם: 'תודה, אבל אתם לא מתאימים לחטיבת גולני'. לא רק שלא עשו זאת, אלא קידמו אותם. זה גרם לי לעזוב את הצבא. תכננתי להיות רמטכ"ל, והמבצע הזה שלח אותי הביתה".
אחד המבקרים החריפים של "כחול וחום" היה אלוף יוסי פלד, מפקד פיקוד צפון דאז. הוא סבר שהיו כשלים הן בהכנת המבצע והן בהחלטה להפקיד אותו בידי רובין ולא בידי פיקוד צפון, שהכיר את זירת הפעולה. גם על המח"ט שפיגל נמחתה ביקורת באותם ימים. נטען כי איבד עשתונות בקרב, וכי נשבר ברגע שקיבל את הבשורה על מותו של מי־טל, שהיה חברו הטוב. שפיגל מצידו טען כי הדיווחים הללו עושים לו עוול.
דורון רובין, שנפטר לפני חודשים אחדים, היה במשך השנים אחד המרואיינים הבולטים בכתבות שעסקו במבצע. לטענתו, סגן הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, השתמש בכישלון "כחול וחום" כתירוץ כדי להדיחו מצה"ל. "24 שעות אחרי הקרב, ועוד לפני שהתחילו התחקירים וביררו מה באמת התרחש שם, הצהרתי שהאחריות היא עליי. (…) כשלקחתי על עצמי את האחריות, שחררו כל האחרים את עצמם מאחריות", מצוטט רובין בכתבה שפורסמה במעריב השנה, במלאת 30 למותו. "התחקיר הראה שהליקויים נבעו בגלל רפיסות הכוח המבצעי. (…) אשמתי היחידה הייתה שבמקום להטיל את הביצוע על סיירת מטכ"ל או על הצנחנים, הוא הוטל על חטיבת גולני. הם לא לקחו יחידות אורגניות אלא צוותים שכביכול הגיע להם 'הצ'ופר' – וקרסו לגמרי. (…) הרבה שנים, גם אחרי שהשתחררתי, טרחו רבים להזכיר מאחורי גבי את 'כישלוני'".
אלא שכרמי, מתוקף עבודתו בשב"כ, בדק וגילה ממצאים המציירים את המבצע כולו באור שונה. לדבריו, מאז הפשיטה בעומק לבנון, ארגונו של ג'יבריל לא הוציא לפועל פיגועים. "הם לא התאוששו. יש עוד מבצע צה"לי שכתוצאה ממנו ארגון מחבלים חדל מלתפקד? הוא קיבל מכה מתחת לחגורה, והתפרק".
חבריו של מי־טל מגולני הם הכוח המניע בעמותה להנצחתו. בפארק אדמית הסמוך לעיירה שלומי הוקם שביל לזכרו של הקצין שנפל בלבנון, ובית הספר התיכון "פסגת אמיר" בקציר, המיועד לנוער בסיכון, נושא את שמו. ביום שישי שעבר, כמו בכל שנה, נכחו החברים באזכרה למי־טל.
לפני שנים אחדות נפגשו כרמי ואלבז לראשונה עם הוריו של הקצין שנפל, וסיפרו להם כיצד הכניסו אותו למסוק ונפרדו ממנו לעולמים. באותה הזדמנות גם תיארו את הגרסה שלהם למבצע. "נתתי להם תמונה אחרת של הקרב, שונה מזו שהכירו", אומר כרמי. "מאז אנחנו בקשר מתמיד, מדברים כמעט כל שבוע".
"במבצע 'כחול וחום' הגנרלים נכשלו, אבל הלוחמים ניצחו", אומר אלבז. "בנו לנו כוח לא אורגני, היו כשלי מודיעין, אבל כל כוח נקט יוזמה ועשה דברים מעבר למצופה. הציבור צריך לדעת שהמשימה בוצעה. יש בזה מסר חשוב ללוחמים של ימינו – להמשיך ליזום, להיות מתוחכמים, ולא רק לחכות לאישור מהפיקוד הבכיר על כל צעד ושעל. הסיפור האמיתי אומר שמי שייקח אותך אחד־על־אחד זה לא איזה גנרל שיושב בחדר שלו, אלא החבר שלך, מישהו שאתה סומך עליו. הוא זה שיחלץ אותך ויביא אותך הביתה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
