בחדר המיון של בית החולים הלל יפה בחדרה, כמה אנשים נחמדים מסתובבים בין המאושפזים ומחלקים להם טפסים. הם מציגים עצמם כמתנדבים שפועלים לשיפור איכות הטיפול הרפואי, ומבקשים מהמטופלים ובני משפחותיהם לציין על הדף שם של רופא, רופאה, אח, אחות, סניטר או כל איש צוות אחר בבית החולים שהביט בעיניהם, הקשיב, נתן הסבר ראוי, ופשוט הפגין אמפתיה. הטפסים המלאים ייאספו אחר כך בידי "רכזת חוויית הטיפול" של הלל יפה. אחת לכמה חודשים יערוך מנהל בית החולים אירוע הוקרה, שבו אנשי הצוות הנבחרים יקבלו זרי פרחים ותמונותיהם ייתלו בכניסה לחדר המיון. בנוסף ידאגו לפרסם בתקשורת המקומית סקירה על הזוכים.
"קשר עין", כך נקרא הפרויקט. זהו רק אחד משבעה מיזמים של "המסע החברתי להבראת הרפואה" – עמותה שהקימו ד"ר אביבה אלעד וד"ר אלון מרגלית לפני יותר משנה. "קשר עין הוא האל"ף־בי"ת של הטיפול הרפואי, והוא הדבר הראשון שנעלם בתהליך השחיקה שעובר הרופא", אומרת אלעד. "בלעדיו אין אבחנה נכונה, ואין טיפול נכון. באמצעות המיזם אנחנו יוצרים תחרות חיובית בקרב אנשי הצוות, ומקווים שהיא תלך ותתפשט בבתי החולים".
ד"ר אלעד, רופאה במקצועה, הקימה את "המסע החברתי" לאחר שחוותה על בשרה את תחלואיה של המערכת הרפואית מהצד השני של המתרס. במהלך השנים היא ליוותה עשרות אשפוזים של קרובי משפחתה וכאבה את כאבם. לדבריה, למרות היכרותה עם המערכת, היא חשה חסרת אונים ולעיתים מושפלת בדיוק כמו המטופלים. את סיפוריהם של שניים מהם, אביה ובעלה שנפטרו בתוך שנה וחצי, סיפרה כעבור יותר מעשור ב"חלוק לבן פרום" (הוצאת סטימצקי, 2017). הספר המטריד, הכואב והנוגע ללב היה הטריגר להקמת העמותה. "הכתיבה ארכה שבע שנים", מספרת אלעד. "לא יכולתי להתעלם מהחוויות המעצבות שעברתי. הן המשיכו להדהד בי כל הזמן. עד שהתיישבתי לכתוב חלפו כמה שנים שבהן הייתי צריכה לעכל את האובדן ובמקביל להתמודד עם החיים ועם גידול הילדים, ולראות גם אצל המטופלים שלי בעיות דומות שחזרו פעם אחר פעם.
"הכתיבה הייתה קודם כול דרך להתמודד עם הכאב ועם הצלקות שהחוויות בבית החולים הותירו בי. אבל מעבר לזה, בספר אני מכוונת לתיקון. אחרי מה שעברתי, ברור לי שלא מדובר במקרה פרטי או באירוע מצער וחד־פעמי, אלא בתבנית שחוזרת על עצמה בכל בתי החולים בישראל. כמי שעבדה או ביקרה במרביתם, ראיתי שאין הבדל בין הפריפריה למרכז – הן ברמת השחיקה של הצוות, הן בחוסר תשומת הלב למטופל כאדם, והן בטעויות שחוזרות שוב ושוב".
המקרה של בעלה גיורי, שנפטר לפני כ־16 שנה, מתואר בספר באופן קשה ביותר. גיורי סבל מנגיף בכבד, הפיטיטיס סי, ופיתח סיבוך של המחלה. ד"ר אלעד כותבת כי במהלך אשפוזו הממושך אירעו כמה מקרים של החמרה מסכנת חיים. התנהגות בלתי נאותה של רופאים ואחיות והתעלמותם מאזהרותיה, כך לטענתה, הובילו למתן טיפול כושל, שהחמיר את מצבו של בעלה. עד היום היא משוכנעת שהטרגדיה הייתה יכולה להימנע, או לכל הפחות להידחות. "נעשו כמה טעויות חמורות ביותר, ואני מניחה שאלמלא כן, גיורי היה יכול לחיות עוד כמה שנים", היא אומרת בקושי רב. "עוד לפני שחלה, כשהיינו מדברים על המצב במערכת הבריאות, הוא היה מזדעזע ותוהה: 'למה אף אחד לא עושה משהו?'. למעשה, המסע החברתי הוא עבורי הגשמה של צוואתו".
רופא הוא לא מונית
ד"ר אלעד, אם לשניים, מתגוררת בזכרון־יעקב. היא נולדה ברומניה ב־1959 וכשהייתה בת ארבע עלתה ארצה עם משפחתה. כבר מגיל שבע רצתה ללמוד רפואה, והחלום התגשם דרך השירות הצבאי, שאותו עשתה כעתודאית. אחרי לימודים בבית הספר לרפואה בבאר־שבע היא שובצה כרופאה בחיל האוויר, ובהמשך חתמה קבע. במהלך שירותה השלימה התמחות ברפואת משפחה.
גם כיום היא חלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות. היא עובדת בקופת חולים מאוחדת במרפאה רב־תחומית לחולים מורכבים, מרכזת את הדרכת המתמחים ברפואת משפחה של קופת החולים בצפון, ומלמדת קורס בשם "רפואה שלמה" לסטודנטים, מתמחים ורופאים בכירים. במהלך שנותיה כרופאה עברה אלעד קורס לטיפול בכאב ורפואת שריר־שלד, והוסמכה לעשות שימוש בהיפנוזה רפואית. בנוסף לכל תפקידיה היא משמשת חברת ועד ב"חוג לטיפול בכאב" של איגוד רופאי המשפחה.
לא היה לך קשה לצאת נגד המערכת כשאת עוד חלק ממנה?
"זו באמת הייתה דילמה. אני מזהה עצמי עם מערכת הבריאות, אוהבת אותה ורוצה לתרום לה בכל דרך אפשרית. לכן הספר מורכב משני חלקים; הראשון מדבר על הכשלים, והשני על איך אפשר לשפר. יש מאחוריו רצון עז להשפיע, לגרום לכך שמשהו יקרה. שזה לא יהיה ספר שאנשים מניחים בצד, מצקצקים והולכים הלאה. אחרי שסיימתי את כתיבתו, החלטתי – ביוזמתו של אלון – להשתמש בספר כפתח לסוג של מהפכה חברתית".
אלון הוא ד"ר אלון מרגלית, מומחה לרפואת משפחה וכאב, ובן זוגה של אלעד כיום. הוא מלווה אותה בעמותה ושותף מלא בכל פעילותה. "אנחנו מכירים הרבה שנים", מספרת אלעד. "עבדנו יחד במחלקה לרפואת המשפחה, ובהמשך, לאחר שהתאלמנתי, הוא הגיע. אני קוראת לו 'החיים שאחרי המוות'. יש לו תואר גם בפסיכולוגיה ובטיפול משפחתי, והוא שכנע אותי שאחת הדרכים להיפטר מהכאב שלי באופן טיפולי היא לכתוב את הדברים. כך אפשר להפסיק ללעוס ולכאוב אותם, או לכאוב אותם פחות".
מרגלית: "כבר הרבה שנים אנחנו חשים שצריך לתקן את מערכת הרפואה בארץ, ושהתיקון הזה חייב לבוא מלמטה, כשינוי עמוק מהיסוד. בשנים הראשונות של המדינה, הרפואה בישראל התבססה על איכות מיוחדת: ראשוני הרופאים כאן הגיעו מהעלייה השלישית, 'יקים' שממש חיו בתוך בתי החולים והיו מסורים מאוד. גם היחס המספרי בין רופאים למטופלים היה הרבה יותר נכון. כיום, לאחר עשרות שנות הרעבה והזנחה, הרפואה בישראל נמצאת במשבר נורא שגורם לעשרות מתים ומאות נפגעים מדי יום. הבעיות חייבות להיפתר לפני שהמערכת תקרוס לגמרי".
אילו שינויים חלו בטיפול הרפואי לאורך השנים?
"בעבר לא היה מקובל לפרק את גוף האדם; היום יש מומחה לכל אחד מהאיברים. ככל שהרופאים התמקצעו בציפורן אגודל שמאל, הלכנו ואיבדנו את הראייה הכוללת של האדם. זה בעייתי, כי מישהו חייב להתייחס למטופל כולו ולתת לו מענה שמורכב גם מההיבט הביולוגי של המחלה וגם מהיבטי האישיות והסביבה. ההסתכלות חייבת להיות שלמה, הוליסטית. הדבר הזה מתאפשר רק באמצעות רפואת משפחה המתמקדת באופן כוללני באדם, ומסוגלת להקדיש לו את הזמן הראוי".
"הציבור חייב להבין שאין ברירה", אומרת אלעד. "אנחנו מוכרחים לקחת אחריות על הבריאות ולצאת מהאדישות, לפעול מהר למען הצלת המערכת, כי איש לא יעשה זאת עבורנו".
אבל מה זה אומר בפועל? איך השינוי אכן יכול לצמוח מלמטה?
"אם מטופל ידע למה לצפות – למשל, לרופא שיוצר איתו קשר עין, מקשיב לו ולא שולח כל תלונה לייעוץ – הוא לא יוותר על מענה לשאלות כמו: מה אתה חושב שיש לי? במה כרוך הטיפול? מה היתרונות והסיכונים של הטיפול הזה, ומהן האפשרויות האחרות העומדות בפניי? זה כבר ייצור רף מזערי לתנאים של השירות הרפואי.
"הדבר הכי חשוב הוא למצוא רופא משפחה שילווה אותנו במשך החיים. מחקר שהשווה מדדי רפואה בארצות שונות, הראה שאנשים שהיו צמודים לרופא משפחה קבוע – חיו יותר שנים. בישראל, רובנו מחפשים את הרופא הזמין כרגע, ולא אכפת לנו לעבור בין שישה רופאים. אבל זו בעיה. רופא הוא לא מונית".
מה לעשות, לא תמיד רופא המשפחה האישי שלך נמצא.
"לרופא רציני ואחראי יש בדרך כלל מחליף באותה רמה, שיכול לעדכן אותו ולהשאיר את המטופל ב'רצף טיפולי'. מרבית הטעויות קורות במעבר בין רופאים שונים. ההיכרות האמיתית והמתמשכת שיש לרופא קבוע עם המטופל היא כמו תוכנית השקעות בבנק. בכל פעם שאתה מגיע אליו, מצטבר אצלו עוד מידע עליך, על עמדותיך, אמונותיך והעדפותיך, וכך הוא יודע איך לגשת לבעיה שלך בצורה נכונה יותר".
בראש צלול
הצפיפות, הלחץ והתורים המתארכים הם כיום חלק בלתי נפרד מהביקור בקופת חולים. לפי אלעד, הרפואה המשפחתית היא הבסיס לשינוי המצב. "זה כמו פירמידה", היא מסבירה. "רפואה קהילתית יכולה לתת מענה לתשעים אחוזים מהבעיות הרפואיות. כלומר, כאשר רופאי המשפחה הם מומחים, לא כל פריחה מופנית לרופא עור, ולא כל עין אדומה נשלחת לרופא עיניים. ליועצים מגיעים רק כשיש משהו יותר מורכב. כך נבנית פירמידה יציבה; יש פחות בדיקות מיותרות, פחות נזקים, פחות טרטורים ועומסים, פחות בזבוז משאבים.
"כיום בישראל יש הצפה מטורפת של המדרגה הראשונה בפירמידה. מספר הפניות של האזרחים כאן לקופות החולים הוא יותר מפי שניים לעומת המקובל באירופה. הסיבות לכך מורכבות: אחת מהן היא שהמטופלים לא מרגישים שניתן מענה ראוי לבעיה שלהם. הם נכנסים לרופא לחמש דקות, מקבלים ממנו תשובה לא מספקת, ולכן חוזרים אליו שוב ושוב. סיבה אפשרית נוספת היא שהאוכלוסייה בישראל נמצאת בחרדה תמידית, וזו מתועלת למערכת הבריאות".
אחת הבעיות המרכזיות שאלעד מאבחנת היא מחסור חמור ברופאי משפחה, וכתוצאה מכך שחיקה של הרופאים הפעילים. לפי הנתונים שבידה חסרים כיום 430 רופאים בתחום, ובעשור הקרוב המצב רק יחריף: כ־1,000 רופאים – כלומר 26 אחוזים מרופאי הקהילה – עומדים לפרוש, וזאת בזמן שהביקוש לשירותיהם גדל בהתמדה. "יותר מטופלים מתפזרים על פחות רופאים, וגם זה תורם לקיצור זמן המפגש ולעומס הרב. השחיקה של הרופאים משפיעה לרעה על בהירות המחשבה שלהם, על יכולת הריכוז ועל הגישה הטיפולית. זוהי מחלת מקצוע. כשלרופא אין זמן סביר למפגש עם כל מטופל, הוא עסוק כל הזמן בכיבוי שרפות".
לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 75 אחוזים מהאחיות ו־68 אחוזים מהרופאים חשים שחוקים. "כלומר, שלוש מכל ארבע אחיות מתפקדות באופן לקוי, ולשניים מכל שלושה רופאים שאתה פונה אליהם אין כוח לראות אותך", מסבירה אלעד. "משהו פגום בצלילות וביכולת קבלת ההחלטות שלהם. דווקא רפואת־החסר הזו מובילה לרפואת־יתר, כי המענה היחיד שרופא יכול לתת הוא: עופו ממני! קחו הפניות לבדיקות דם, ליועצים, לבית החולים, רק לכו מפה!"
מרגלית: "האוכלוסייה כאן כבר התרגלה לשירות שהוא לא בהכרח איכותי. במצב שאביבה מתארת, המטופל שואל את עצמו: למה בכלל אני בא לרופא? למה שלא אפנה ישירות למומחה? אם קופות החולים היו שמות דגש מלכתחילה על קידום המומחיות של רופאי המשפחה, שאמורים לטפל ב־80 עד 90 אחוזים מהבעיות שמגיעות אליהם, המצב במערכת כולה היה הרבה יותר טוב".
אבל אז כל העומס יהיה אצלם, והרי ציינתם שאין מספיק רופאי משפחה.
אלעד: "העומס נגרם לא רק בשל מחסור ברופאים, אלא גם כי הקהל פונה כאמור יותר מדי למרפאות, כשלפעמים אלה בעיות שאפשר לפתור לבד. במקביל לכך, מכיוון שהוא לא מקבל מענה מספק, הוא מציף את המערכת המייעצת ואת חדרי המיון. אם הבסיס הקהילתי היה מתפקד, היו פחות פניות ליועצים, פחות פניות למיון, והמחלקות בבתי החולים לא היו מגיעות ל־300 אחוז תפוסה. המערכת חושבת איך להגדיל את המחלקות, במקום לפתור את בעיית הבסיס ולהרחיב את הרפואה הקהילתית. גם קופות החולים צריכות לשנות את סדרי העדיפויות: אם במקום להשקיע בנראות ובתחרות על לקוחות הן ישקיעו באיכות הטיפול, בהארכת זמן המפגש, בטיפוח הצוות הרפואי ובמניעת שחיקה – הדברים ייראו אחרת".
כמה זמן לדעתך צריך להקצות למפגש כדי לאפשר טיפול מספק?
"15־20 דקות אמורות להספיק בדרך כלל, אבל זה משתנה לפי האדם ולפי הבעיה. חשוב להדגיש שלרופא במסגרת הציבורית אין שום שליטה על משך זמן הפגישה. הוא אמור לראות שישה מטופלים בשעה, ובנוסף דוחפים לו עוד פונים מפה ומשם. כל רופא שתדבר איתו יתאר לך מצב של פיגוע המוני: מטפלים במה שדחוף ולא במה שחשוב".
מה שדחוף הוא לא הכי חשוב?
"באותו רגע כן, אבל לאורך זמן נגרמים נזקים מצטברים. כשפצוע נמצא בסכנת חיים בגלל דימום מהרגל, שמים לו חוסם עורקים כדי להציל את חייו, אבל זה עלול לעלות במחיר קטיעה אם לא יטפלו בהמשך גם במה שחשוב, כלומר ברגל עצמה".
אני מנסה להיזכר האם קרה שהגעתי לרופא והתור שלי לא התאחר בחצי שעה לפחות, ובמסדרון לא מצאתי עשרות מטופלים לחוצים וזועמים. לא זכור לי מתי קרה דבר כזה, אני אומר לאלעד. "אז תחשוב באיזה לחץ הרופאה נמצאת. במצב כזה היא נותנת את המינימום הנדרש, ולא את מה שצריך. היא אמורה להיות 'המבוגר האחראי' כשהתנאים הם בלתי אפשריים. תחשוב מה זה עושה לקבלת ההחלטות שלה, כשהיא צריכה להתמודד במשך כל היום עם מטופלים שכועסים, ובצדק".
ומה הפתרון?
"במרפאה שלי אנחנו קובעים לכל מטופל מפגש של רבע שעה. נכון, תקופת ההמתנה לתור היא ארוכה יותר, אבל אם זה דחוף – יש גם שעות שמיועדות למקרים כאלה, ואם זה לא דחוף – שווה לחכות את השבועיים־שלושה במקום להידחף. מי שזה לא מתאים לו, בוחר ברופא אחר. אני לא 'גט טקסי'".
ציון באנושיות
את כותבת בספרך שמערכת הבריאות הישראלית בדרך לקריסה. מה זה אומר בפועל?
"בתוך זמן קצר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב דומה לזה של מערכת הבריאות באנגליה, שקרסה לחלוטין. בית המשפט שם הוציא צווים כדי להכריח את הרופאים לעבוד במשמרות ארוכות מהרגיל, והם פשוט סגרו את המרפאות ועזבו את המקצוע. בעקבות זאת מייבאים לאנגליה רופאים מהודו. אנחנו לא במצב הזה, אבל גם לא רחוקים ממנו, וזה יהיה רע מאוד.
"כיום כבר לא מדובר על זקנה אחת ששוכבת במסדרון, אלא על הנכדות שלה. על כל זקנה שהייתה במסדרון כשאני הייתי סטודנטית, יש היום ארבע קשישות, כולל כאלה שסובלות מזיהומים עמידים. המערכת הזו גורמת לתמותה של 4,500־6,000 איש בשנה, ו־75 אחוז מהמקרים יכלו להימנע – וזה רק כשמדובר על מוות מזיהומים; תוסיף למשוואה את התמותה כתוצאה מטעויות באבחון, ובגלל טיפול בתרופות לא מתאימות. אנחנו אמנם לא יודעים את הנתונים המדויקים, ואולי עדיף שלא נדע, אבל אלה מספרים מטורפים, יותר גרועים מהפיגועים של שיא האינתיפאדה. 16 אנשים מתים בכל יום רק מזיהומים, ועל כל אחד מהם יש קרוב לעשרה שנפגעו – כלומר היו בסכנת חיים, אושפזו לתקופה ארוכה או עברו ניתוחים כתוצאה מזיהום".
השינוי המיוחל, אומרת אלעד, חייב להתרחש ברמה המערכתית והציבורית כאחד. "אם אתה משנה רק חלק אחד במערכת, הוא מתחיל להישחק. זה כמו לדחוף חתיכת פאזל לא מתאימה למקום מסוים. אבל אם אני גורמת לקהל להבין שבריאות היא לא דבר מובן מאליו ושצריך לשמור עליה, ואם אני מלמדת איך להתמודד עם בעיות מיידיות, ומסבירה שלעיתים מצוקות רגשיות גורמות לבעיה גופנית כזו או אחרת – כבר עשיתי שינוי גדול. כדי להרכיב פאזל אני קודם כול בונה את המסגרת, והמסגרת במקרה הזה היא התודעה של הקהל הרחב. במקביל אנחנו עובדים בכמה רמות – מול אנשי רפואה, אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה".
ד"ר אלעד בהחלט לא מסתפקת בהגדרת הבעיות. בשליש האחרון של ספרה היא מעלה פתרונות והצעות לשיפור, הן לרופאים עצמם והן למערכת הבריאות בכללותה. את בעיית השחיקה היא מציעה לפתור דרך הגבלת העומס, קיצור שעות העבודה, וכן באמצעות הקמת מסגרות אוורור ותמיכה רגשית לרופאים. הרגש, היא סבורה, הוא המפתח להבראת האדם ולהבראת המערכת, ולכן יש לתת דגש על טיפוח יחסי מטפל־מטופל. היא גם פועלת להפוך את הרפואה להוליסטית, ופחות נישתית.
את הבסיס לשינויים הללו, לשיטתה, צריך לבנות על ידי "מבחני אופי" שיסננו את המועמדים ללימודי רפואה, ויאפשרו לקבל רק את האמפתיים שביניהם. "יכול להיות שיש לך ציון פסיכומטרי גבוה מאוד, אבל אתה אדיש לחלוטין לזולת ונטול חמלה. רפואה היא מקצוע טיפולי, לא רק מדע, ולכן כשבונים את הדור הבא חשוב מאוד לדאוג שהוא יורכב מאנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה. יש לכך מדדים, והם צריכים להילקח בחשבון לא פחות מהמבחן הפסיכומטרי או מציוני תעודת הבגרות. רופאים ואחיות שאינם אמפתיים ואכפתיים הם מקצועיים פחות, והטיפול שהם נותנים הוא בטוח פחות. ניתוק רגשי מוביל לחוסר אכפתיות ותשומת לב, וגם עלות התקלות הנובעות מכך היא עצומה. זו פגיעה חמורה בחולים שבצידה בזבוז כספי.
"כבר הרבה שנים המערכת מתלבטת אם נכון לבחור את הסטודנטים בעיקר לפי כישורים אינטלקטואליים. ברוב בתי הספר לרפואה מנסים גם היום לחפש מרכיבים אישיותיים, אבל הדגש העיקרי עדיין ניתן לציונים".
איך את מסבירה את הביקוש הגבוה ללימודי רפואה, עם כל הקשיים הרבים הנלווים למקצוע?
"אני חושבת שעדיין יש למקצוע הזה הילה, ושיש מספיק אנשים שרואים בו אתגר ומשמעות וייעוד נפלא".
דוקטור גוגל
אלעד מגבה עצמה לא רק בנתונים, אלא גם בתמיכתם של אנשי מקצוע בכירים. בוועדת ההיגוי של העמותה שהקימה חברים פרופ' מרדכי שני, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, מנכ"ל בית החולים שיבא ומייסד מכון גרטנר; פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון; הביוכימאי פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה; פרופ' שלמה וינקר, שהיה יו"ר איגוד רופאי המשפחה וכיום משמש בתפקיד הרופא הראשי של קופת חולים לאומית; ואישים נוספים מתחומי התקשורת, האקדמיה ועוד. "אל חלק מהאנשים אנחנו פנינו, וחלקם הגיעו אלינו בעקבות פרסומים", מספרת אלעד. "התחיל תהליך של חבר מביא חבר, כי כשאנשים רציניים מתלהבים, הם פותחים פתח לרבים נוספים. ב־2017 הקמנו את הוועד הביצועי של העמותה, שמלבדנו יושבים בו עורך דין, דוקטור המומחה בנושאי כלכלה ומנהל, פסיכולוג רפואי, אשת חינוך ואחות. אנחנו מתפעלים את העמותה ומחליטים איך לקדם באופן מעשי את המיזמים".
עד כה בנתה העמותה שבעה מיזמים. הראשון הוא "קשר עין" הנזכר לעיל, שכרגע מופעל בבית החולים הלל יפה ומיועד לשכפול בבתי חולים אחרים. אנשי העמותה, כמי שדוגלים בלקיחת אחריות מצד הציבור, פועלים גם לחינוך הקהל הרחב להתמודדות עם מערכת הרפואה. "הקמנו את קורס 'פעילי בריאות', שמטרתו להרחיב את הידע של הציבור במצבים שונים – החל מאיך לבחור רופא משפחה, דרך אורח חיים בריא וטיפול עצמי בבעיות קלות, ועד לביצוע החייאה", מספרת אלעד. "מעבר להורדת העומס בקופות החולים, המטרה היא גם לעזור לאנשים להגן על עצמם מפני מערכת הבריאות. המערכת בישראל אמנם מתקדמת ביותר מבחינת רמת הרפואה, אבל היא עלולה גם לפגוע". ומרגלית מציין: "בקורס אנחנו גם מלמדים באילו אתרים לחפש מידע, כדי שאנשים יפסיקו להסתמך על 'דוקטור גוגל'".
לאחרונה הסתיים בזכרון־יעקב הקורס הראשון מסוג זה, וכעת נערכת העמותה להפעלת 30 קורסים נוספים ברחבי הארץ. מרגלית: "הדבר החשוב ביותר בקורס הוא שכל אחד מ־25 המשתתפים לקח על עצמו להקים פרויקט קהילתי משלו. כלומר, כל קורס כזה מייצר עוד עשרות מיזמים נוספים. אחד מהמשתתפים מוציא עכשיו קבוצה של קשישים לצעדה יומית בחוף, פעמיים בשבוע".
מיזם נוסף, "רצף טיפולי ושעות נגישות", פונה לצוותים רפואיים ומיועד לשיפור התקשורת בין רופאי הקהילה לעמיתיהם בבתי החולים. "היום, אם רופא בקהילה רוצה להגיע אל הרופא המטפל של המאושפז, הוא צריך לעבור דרך רצופת מהמורות. המיזם שלנו יגדיר אופני פנייה ויחזק את הקשר בין הצדדים. כרגע אנחנו מקדמים גם את המיזם הזה בהלל יפה, במטרה להגיע איתו בהמשך לכל בתי החולים בארץ".
כדי למנוע את שחיקת הרופאים הוקמה מסגרת בשם "תמיכת עמיתים", שבה אנשי הסגל הרפואי לומדים לסייע לחבריהם. "בעלי החוסן מלווים טלפונית עמיתים שמרגישים צורך בהכוונה, או אפילו מבקשים לפרוק מה שמעיק עליהם. בנוסף הקמנו קבוצות תמיכה וקבוצות פסיכודרמה, שהוכחו כמונעות שחיקה. השלב הבא הוא לפתוח קו תמיכה מיידי, נוסח ער"ן, לצוותים רפואיים במצוקה".
כ־1.5 מיליוני ישראלים מלווים חולים כרוניים, ובעמותה מבקשים לדאוג לזכויותיהם. "המיזם בנושא הזה אמור להעלות הילוך ולהתחיל לעבוד מול מחלקה או שתיים בהלל יפה ומול עמותת Care givers Israel, שדואגת לתומכי חולים כרוניים. אנחנו רוצים לקדם את היכולת של המלווה להשתתף במעגל הטיפולי ולשמור על החולה. כרגע המלווים עושים חלק גדול מהתפקידים של הצוות הסיעודי, כי יש מחסור עצום בתקנים, אבל אף אחד לא מקשיב להם. וזה חבל, כי הם אלו שמכירים בצורה הטובה ביותר את המטופלים, וההתרעה שלהם על בעיות מדויקת יותר ממכשירים שעולים עשרות אלפי דולרים. הרעיון הוא שיהיה להם תפקיד מוגדר, והם יקבלו זכויות בתוך המחלקה, מלבד החובות שהם ממילא לוקחים על עצמם מחוסר ברירה. אנחנו מבקשים להקל עליהם בתוך מרחב בית החולים, לאפשר להם להיות נוכחים בזמן ביקור הרופאים, ובכך לשמור על רצף טיפולי. והכי חשוב: אנחנו רוצים שהצוות יחויב לשמוע אותם, ולא יעשה להם טובה כשהוא מקשיב".
המיזם השישי, שנקרא "משֶבר לתיקון", עדיין בחיתוליו. "אנחנו עומדים לקיים סקר כדי להעריך כמה אנשים נפגעו משמעותית במגע עם המערכת הרפואית. על בסיס התוצאות נפתח קבוצות ברחבי הארץ לתמיכה בהם. מי שילווה אותם יהיו דווקא אנשי מקצוע שמתנדבים בעמותה, במטרה לעודד את הנפגעים לעשות תיקון, בדיוק בדרך שאני עשיתי, על ידי הצטרפות למיזמים האחרים". המיזם הבא ברשימה נועד להגדיל את מאגר רופאי המשפחה בישראל, אך כרגע הוא נמצא בשלבים ראשוניים, ואלעד מבקשת לא להרחיב עליו.
מה השאיפות שלכם לטווח הקרוב?
"להרחיב את מעגל המצטרפים לארגון, ולשכפל את המיזמים שלנו לכל מקום. אנחנו רוצים להעלות למודעות הציבור את הסכנה שבמצב הנוכחי, ולגייס אנשי מפתח שישפיעו על מקבלי החלטות להשקיע במערכת הבריאות. בנוסף אנחנו מנסים ליצור שיתוף פעולה עם משרד החינוך, כדי שהילדים ילמדו כבר מגיל הגן נושאים שישפיעו על שיפור בריאותם הגופנית, הנפשית והחברתית".
והיכן את רואה את הארגון בעוד עשור?
"החזון הוא שבמסע החברתי להבראת הרפואה ישתתפו מיליון חברים, שיפעילו לחץ לשינוי סדרי העדיפויות של הממשלה. נרצה גם לראות בבתי הספר לרפואה מסלולי חינוך המבוססים בעיקר על לימודי רפואה בקהילה. החלום שלי הוא לחיות במדינה בריאה, בין אנשים שאכפת להם. ואם המטרות שלנו יצליחו לצאת לפועל בעשר השנים הקרובות, זה ייחשב מבחינתי להצלחה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
