כמו שמרמז שמה של "טיסת הילדים" השנתית של ארגון "נפש בנפש", כמעט מחצית מנוסעיה הם בני פחות מ־17. נערים ונערות, ילדות וילדים ואפילו תינוקות ממריאים לכאן יחד עם הוריהם מנמל תעופה בצפון אמריקה, ובתוך כמה שעות הופכים לאזרחים ישראלים לכל דבר. בין 127 הילדים שהשתתפו בטיסה הזו בקיץ שעבר היו תשעה צעירים ממשפחה אחת מיוחדת: ילדי משפחת הולינגר מפנסילבניה – הקטנה שבהם עוד תינוקת, הגדולה בת 16 – עלו בשקט מופתי למטוס הגדול, בדרך לפרק חדש בחייהם. המהפך שעברו עם עלייתם ארצה גדול יותר משל רוב הילדים שישבו לצידם, כי עד לפני כמה שנים משפחת הולינגר כלל לא הייתה יהודייה אלא מנוניטית.
המנוניטים, זרם נוצרי מתבדל, דומים מאוד לבני כת האמיש (למעשה, האמיש פרשו מהזרם המנוניטי זמן קצר לאחר ייסודו). ילדי משפחת הולינגר חיו חיי כפר נוצריים אדוקים, למדו בחינוך ביתי אצל אמם שרלין – כיום בתיה – ועסקו בעבודות חווה. היום, כמה חודשים לאחר עלייתם ארצה, הם מתגוררים בעיר אופקים (כחלק ממיזם "זינוק בעלייה") ומתאקלמים אט־אט בחיים הישראליים, השונים כל כך מהמציאות של החווה בלנקסטר, בלב "ארץ האמיש".
עם אב המשפחה, עקיבא (37, ג'ונתן בעבר), שוחחתי עוד כשגרו בארה"ב. לאחר עלייתם לארץ נפגשתי עם השבט כולו. עקיבא ובתיה הם הוריהם של חיה (16, בעבר פליסיה), דוד (14, קוויליאם), אברהם (13, ג'ון), רבקה (11, אונטינה), רחל (9, זאקיה), צפניה (7), הדסה (5), לָאֵל (2) ועדינה בת השנה. צפניה ואחיותיו הקטנות, כפי שאפשר לנחש, נולדו כשהתקרבותה של המשפחה ליהדות כבר הייתה ברורה.
בשיחה איתם אני מנסה להבין איך משפחה נוצרית אדוקה בחבל ארץ מרוחק בפנסילבניה, עוברת בתוך שנים ספורות שינוי מוחלט כזה – מהנצרות האנבפטיסטית ליהדות, ומהפריפריה האמריקנית לצפון הנגב בישראל? אנחנו נפגשים בבית מלון ירושלמי, בחדר האוכל. כשאני נכנס אני רואה אותם מרחוק, יושבים סביב שולחן ארוך וצר אוכלים בשקט מופתי. משפחה ישראלית עם שלושה ילדים עושה הרבה יותר רעש. גם כשהצלמת שלנו מעמידה את ההולינגרים במגוון "פוזות", תשעת הילדים – כולל הקטנים ביותר – לא פוצים פה, ומתנהלים לפי הוראותיה כאילו היו חיילים.
הבנות לבושות בצניעות: אין הבדל גדול בין האופנה המנוניטית לאופנת הצעירות החרדיות או הדתיות בישראל, מלבד אולי העובדה שהבנות שם אוספות את שיערן במעין רשת, שאינה נהוגה כאן. חיה החלה לפני כמה שבועות את לימודיה באולפנה, כשמאחוריה כבר שנתיים וחצי של לימודי עברית באמריקה. "התחלתי באל"ף־בי"ת והיום אני קוראת ומדברת קצת", היא מספרת. בפנסילבניה למדה בבית ספר יהודי לבנות במשך שנה, ונהנתה מאוד מההפרדה המגדרית, כמו שהיא נהנית ממנה בארץ. "לבנות בבית הספר היהודי בארה"ב היו שאלות על למה החלטנו להתגייר. הן כמובן הופתעו מכך שאנחנו כבר עולים לישראל, אפילו היו בהלם, אבל עשו לי מסיבת פרדה מרגשת. אני הייתי בלחץ מהמעבר למדינה אחרת וחדשה, אבל כשנחתנו בארץ הרגשתי בבית". רוב חברותיה ללימודים באופקים, היא מספרת, אינן דוברות אנגלית, "חוץ משתיים שמדברות ממש טוב, ואפשר לנהל איתן שיחה".
אחיה דוד לומד בישיבה התיכונית באופקים, בכיתה ט'. בניגוד לאחותו, הוא לא הספיק ללמוד בישיבה בארה"ב. "עד עכשיו הייתי ב'הום סקול', ונחמד פתאום ללמוד עם הרבה ילדים שהם לא האחים שלי", הוא אומר. עקיבא: "באזור שהתגוררנו בו היה מקובל מאוד שילדים למדו בבית. בתי הספר הציבוריים הם חילוניים מדי בשביל המנוניטים, ואם אין בסביבה מספר מספיק של אנשים כדי להצדיק בית ספר מנוניטי – הלימודים הם בבית".
חלק מהאג'נדה המנוניטית, הוא מסביר, היא הימנעות מלהתערבב עם הסביבה שאינה שותפה לאמונה. "המטרה היא להתרחק מהתרבות החילונית הציבורית. גם בילדותי אף פעם לא השתלבנו בפעילויות ספורט, למשל, כי לא רצו שניחשף לצעירים אחרים, או שנהיה עמם בקשר".
מה לגבי הגבלות לבוש?
"הלבוש משתנה לפי הקבוצה. לכל חבורה או משפחה יש 'סטייל' משלה, וכל הבנות מיישרות קו. הקריטריונים של הצניעות משתנים גם הם מקבוצה לקבוצה".
בתיה: "נשים הולכות תמיד בכיסוי ראש, אבל הוא יכול להיות גדול מאוד או חלקי, תלוי בקבוצה. אסור לענוד תכשיטים. אורך החצאית או השמלה – עד מתחת לברך. היום אפשר ללבוש כל צבע, אך בעבר היו הגבלות. עדיף לא ללבוש בגדים בהירים מדי".
עקיבא: "אצל הגברים אין מכנסיים קצרים. הסתכלנו באופן שלילי על אנשים שהתלבשו כך. לאחרונה החלו בני הקהילה ללכת בחולצות טי, שאצלי בבית נאסרו – רק חולצות מכופתרות היו מותרות. עדיין יש מי שמצפים שכולם יתלבשו כך". לרוב הגברים המנוניטים אין זקן, בניגוד לגברי האמיש. שתיית אלכוהול היא מחוץ לתחום. "הרבה מהחוקים האחרים דומים מאוד לחוקי החרדים בישראל. יש המון גוונים של מנוניטים, המון סוגים של מנהגים ודרכי חיים".
בכת האמיש יש מנהג מעניין של תקופת ה"רומספרינגה" – פרק זמן שבו צעירים וצעירות שהגיעו לבגרות משתחררים מחוקי החברה והכנסייה. רק לאחר מכן הם מחליטים אם לקבל על עצמם את המחויבות הדתית של בני אמיש, ואז מוטבלים בשנית ומצטרפים אל הקהילה כבוגרים. אצל המנוניטים, אומר עקיבא, הרומספרינגה אינה נהוגה. "האמנו באחידות ובעקביות. גם בגיל צעיר וגם בגיל 20 חייבים להתנהג באותה צורה, אחרת לא תצליח לחנך את הדור הבא". גם בקרב האמיש, לדבריו, "פחות ופחות מעודדים את היציאה אל העולם ואת פריקת עול ההגבלות. הרבה צעירים הידרדרו לסמים או שיצאו מדעתם בתקופה המשוחררת".
כשרות, שבת, גיור
"הבוקר בדיוק יצאה המשאית עם המכולה שלנו", אמר לי עקיבא הולינגר בשיחתנו הראשונה בטלפון. היה זה כמה ימים לפני הטיסה, שאותה הוציאו "נפש בנפש" וקק"ל בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית ו־JNF-USA. "גשום וסוער כאן. אני מקווה שהמכולה לא תתעכב ותגיע במהרה לישראל". כמה חודשים אחר כך, המכולה טרם הגיעה לידי בעליה בארצם החדשה. אבל כמו עם ישראל, ההולינגרים לא מפחדים מדרך ארוכה. "המסע שלנו התחיל לפני 15 שנה, כשהחלטנו להפסיק לחגוג את חג המולד ואת הפסחא", מספר עקיבא.
למה?
"עשינו קצת מחקר, והבנו שאלה חגים פגאניים. לא הייתה לנו בעיה עם הדרך שבה גדלנו והתחנכנו, אבל הרגשנו שמשהו חסר, והתחלנו לבחון כל מיני דרכים דתיות אחרות. כשלוש שנים לאחר מכן הפסקנו לאכול חזיר – בתנ"ך כתוב שזהו מאכל אסור, ולא הבנו למה נוצרים אוכלים אותו. את שאר הבשרים והמאכלים הלא כשרים המשכנו לאכול, עד שהבנו שיש גם בעיות בריאות בחלק מהם, כולל בבשר חזיר. אמרנו לעצמנו: כנראה יש סיבה לכך שהשם אסר לאכול את זה".
מדי כמה חודשים נוסף לאורחות חייהם נדבך נוסף שקירב אותם ליהדות. "התחלנו לשמור את השבת – כמובן, לא כמו שאנחנו שומרים כיום, בצורה יהודית־אורתודוקסית, אבל הבנו שזה יום שאלוהים הקדיש למנוחה". בדרכם ליהדות הם עצרו בתחנת ביניים כשהצטרפו ל"כנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי" – זרם פרוטסטנטי המקדש את השבת, ולא את יום ראשון. "רצינו להתעמק ולהבין יותר, אז התחלנו לחקור את נושא האמונה. יום אחד, בשוק איכרים, נתקלתי במקרה ברב חב"דניק שהיה בדרכו לווירג'יניה. שוחחתי איתו, והוא הנחה אותנו בנושאים יהודיים והכיר לי לראשונה את סדרת ספרי 'ארטסקרול' (הוצאה לאור של תרגומים ופירושים לתנ"ך, לתלמוד ולסידור התפילה – צ"ק). כך נפתח לי עולם חדש של קריאה, לימוד והתעמקות בטקסטים יהודיים".
בפנסילבניה הוא עסק בייעוץ כיצד לטפל בעופות בצורה אורגנית וטבעית: הוא היה מסתובב בחוות ששכרו את שירותיו, מוודא שהעופות בריאים ומספק המלצות. במקרה התברר לו שהתרנגולות מאחת החוות הללו מוזמנות דרך קבע להתארח על שולחנו של האדמו"ר מסקווירא – הרב דוד טברסקי, המתגורר בעיירה ניו־סקוור במחוז רוקלנד שבמדינת ניו־יורק. "אמרתי: אולי הוא יעזור לנו להתקדם לצעד הבא. פיתחתי מערכת יחסים מצוינת עם אנשי החצר של האדמו"ר. הם היו מאוד נחמדים ושמחו לעזור לנו, במיוחד רב אחד שענה לי על כל השאלות. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד עוד".
אנשי החסידות שלחו אותו לרב בפנסילבניה, הרב דוד וילנסקי מקהילת "בני ישראל" בעיר אלנטאון, מרחק שעה נסיעה מלנקסטר. "במהלך החורף היו לו שיעורים בכל יום שלישי. התחלתי ללכת לשם בקביעות, וגם קבעתי חברותא פעם בשבוע עם הרב יהושע מזרחי, מקהילת 'בית יעקב אוהב שלום'".
בשלב מסוים המשפחה עזבה את לנקסטר ועברה לאלנטאון, כדי להתקרב לקהילה היהודית. "רצינו להיות חלק מהקהילה ולהתגייר", מסביר עקיבא. "זאת הייתה ברכה בהרבה מאוד מובנים: סייעו שם לילדים שלנו להסתדר בבית הספר היהודי, וליוו אותנו בתהליך הגיור".
חיה למדה בשנה שעברה בבית הספר היהודי "תורה אקדמי" בפילדלפיה. "עד אז היא בעיקר רצתה להסתובב בטבע", מספר עקיבא. חיה מספרת כי בחווה היו להם חיות רבות – "חמור, כבשים, יאק, כלב, תרנגולות, חתול, ברווזים. אבא לימד אותנו לחלוב את הכבשים. אני ממש לא נלחצת מטיפול בחיות כאלה, להפך, אני מאוד אוהבת אותן".
ברגע שהתחילה ללמוד ב"תורה אקדמי", אומר האב, "חיה נכנסה לעניינים. קיבלנו מלגות כדי לשלוח את הילדים לחינוך יהודי פרטי, שהוא יקר מאוד, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא למדה בבית ספר רק של בנות. היא ממש התאהבה. ראיתי אותה הופכת מילדה שנמצאת רוב היום בחווה, לתלמידה טובה שאוהבת את בית הספר".
את הגיור עצמו הם השלימו רק לפני שנה וחצי, בפברואר 2017. אז גם בחרו לעצמם שמות חדשים.
זו חתיכת דרך. כל השינויים האלה לא היו קשים לילדים?
"לא. אי אפשר להגיד שלא היו לנו אתגרים במהלך התקופה, אבל כשההורים 'בקטע' באופן מלא ואמיתי, זה מחלחל גם אל הילדים. אם רק אחד מבני הזוג מעוניין בגיור, זה יוצר מורכבות ובלבול במשפחה. זו לא הייתה המציאות אצלנו. הילדים למדו עברית מהר ממני: אני עוד מנסה לקרוא, קורא לאט, ולא מבין את רוב המילים, אבל מתחיל להבין. כשהילדים רואים את ההתלהבות של ההורים, זה מדרבן אותם להמשיך.
"כל הילדים שלנו היו 'בעניין' בזמן תהליך הגיור הארוך. כל אחד ואחת מהם. הגדולים עברו תהליך מקביל לזה שלנו, והיו ממש נלהבים מכל דבר שלמדו ומכל שלב בדרך. שמע, זה לא משהו שאפשר לעבור בתוך לילה אחד, אבל דיברנו על זה הרבה, העלינו רעיונות, וניסינו לחבר את מה שלמדנו לחיים שלנו".
לא להתבלבל
על העלייה לישראל הם החליטו לפני שנה. "זה היה הכי טבעי בעולם, החלק האחרון במסע אל חיק היהדות", אומר אב המשפחה. הוא ביקר בישראל פעם אחת, באוגוסט 2014. "ביום ראשון בבוקר הגעתי לתפילת שחרית בבית הכנסת באלנטאון, בלי לדעת כלום על מה שעושים שם. אחד הרבנים אמר בסוף התפילה שהוא טס לישראל ביום רביעי, לבקר חיילים פצועים (ממבצע צוק איתן – צ"ק). הוא הזמין את מי שרוצה להצטרף. שאלתי אם אני יכול, הוא שאל אם אני בטוח שאני רוצה, ואמרתי שכן". הולינגר חזר הביתה ורכש לעצמו כרטיס טיסה. "הייתי בארץ רק לכמה ימים. הביקור היה קצר, אך מלא באירועים וחוויות. ממש נהניתי".
לטיסה של "נפש בנפש" הם הגיעו עם לא פחות מ־22 מזוודות. בהתאם לחוקי הסטטיסטיקה, אחת אבדה ולבסוף נמצאה. "ההורים שלי רצו להגיע להיפרד מאיתנו בשדה התעופה, אבל אמרתי להם שבטח יהיה בלגן ושזה לא יסתדר. לא ידעתי שעושים שם טקס מרגש וכולם נפרדים שם מבני המשפחה. אבל זה היה בסדר. הם ביקרו אותנו בבית לפני שיצאנו לכיוון ניו־יורק, והייתה פרידה מאוד משמעותית".
משפחת הולינגר וחבריהם המנוניסטים הם כאמור זרם בתוך הנצרות האנבפטיסטית, שלפיה הטבילה היא טקס שיש לערוך רק למבוגרים שהחליטו בעצמם על דרכם הדתית, ולא לתינוקות שטרם זכו למודעות. אין להתבלבל: גם הנצרות הבפטיסטית – שלה כמאה מיליון מאמינים – מתנגדת לטבילת תינוקות ותומכת בטבילת המאמין כמבוגר. האנבפטיסטים והבפטיסטים כאחד מנוגדים לקתולים ולזרמים פרוטסטנטים אחרים, הטובלים תינוקות.
לפי ההערכות, בכל העולם יש כיום כ־2 מיליוני אנבפטיסטים. המנוניטים הם הזרם הגדול ביותר באנבפטיזם, והם נקראים על שם מייסד הזרם מנו סימונס, כומר קתולי הולנדי ששינה את דרכו הדתית. הקהילות המנוניטיות הראשונות, לפיכך, התפתחו בהולנד ובצפון גרמניה. בשנותיה הראשונות של התנועה, בסוף המאה ה־16 ותחילת המאה ה־17, נרדפו המנוניטים בידי פרוטסטנטים וקתולים כאחד.
המנוניטים הם פציפיסטים, ולתפיסתם אין להשתמש באלימות בכל תחום, למעט לשם הגנה על החיים. בחייהם יש תכונות שיתופיות־קיבוציות, והם מתנהלים בדרך כלל במעין קומונה. הם אינם מאפשרים למאמין להישבע למוסדות החילוניים, ולכן אינם נוהגים לשאת משרות ציבור. בקבוצות מנוניטיות שמרניות משתדלים להימנע מגירושין, למעט במקרים קיצוניים. קהילות מנוניטיות פזורות ביבשת אפריקה, בארה"ב ובקנדה, בבוליביה ובברזיל, בהולנד ובמדינות אחרות. מחקר שנערך בשנת 2009 שיער שבעולם כולו כ־1.6 מיליון מנוניטים הפזורים ב־82 מדינות, 387 אלף מהם בארה"ב, עוד 220 אלף בקונגו ו־172 אלף באתיופיה.
"אנשים כל הזמן מתבלבלים בינינו ובין האמיש, וזה מובן, כי יש אצל המנוניטים הרבה זרמים – כמו ליהודים, אם לא יותר. יש כנסיות שונות וחוקים שונים. לנו היו חשמל וטלפון, בניגוד לאמיש", מספר הולינגר. "למנוניטים מותר להאזין לרדיו, אך רק לשתי תחנות נוצריות מסויימות. יש איסור לראות טלוויזיה או סרטים, וגדלנו בלי חשיפה למסכים. היינו מאוד דתיים, ואולי לכן אנחנו מסתדרים עם הקהילה האורתודוקסית. היינו הולכים בכל שבוע לכנסייה, והגברים והנשים לא ישבו ביחד. בית הספר שלמדתי בו בילדותי היה מעורב לבנים ולבנות, אך לא היה כל קשר בין שני המינים במהלך ההפסקות. זה לא היה כמו בית ספר רגיל, והייתה בו הפרדה ברורה. לשכנים שלנו, שהיו אמיש, היו סוסים וכרכרה, וגם למשפחה שלי לא הייתה מכונית, אף שזה מותר".
הולינגר לא מדבר באופן שלילי על המנוניטים, או על התרבות שעזב מאחור. "הדרך שלנו כיום שונה, ואני ממש לא מאשים אותם בכלום. בעיניי, אבא שלי גידל אותי מצוין. עברנו כמה תחנות בשנים האחרונות, אבל אנחנו בקשר עם חלק מהחברים מהעבר".
אין געגוע לתרנגולות
הוריו של הולינגר כמובן לא רצו שהמשפחה תעלה לארץ ותרחיק מהם את הנכדים. "פגשתי רב חב"די בתחילת תהליך הגיור, והוא אמר לי: 'אתה חייב שתהיה לך מערכת יחסים חיובית עם אבא שלך. אם לא תכבד אותו, איך הילדים שלך יכבדו את השם, שאותו הם אפילו לא רואים פיזית?'. אז ההורים לא מסכימים עם כל מה שאנחנו עושים, אך הכול מתנהל בכבוד וברגישות. עשיתי מאמץ גדול כדי שהדברים יתנהלו כך. ייתכן שהם יבואו בהמשך לבקר, אבל זה בטח ייקח זמן. אנחנו מדברים איתם בטלפון ומעדכנים אותם על המתרחש. חשוב לי שלא תהיה במשפחה אווירה שלילית, כי זה עובר לדורות הבאים".
למה החלטתם להגיע דווקא לאופקים?
"קודם כול, רצינו מקום שאין בו הרבה דוברי אנגלית. חשבנו בהתחלה על באר־שבע, אבל כל מי שפנינו אליו שם לגבי דירה לא חזר אלינו. באופקים, שהיא קרובה יחסית לבאר־שבע וזולה יותר, גר חבר אחד שהכרנו. הוא חרדי, ואין לו אינטרנט או דואר אלקטרוני. הוא התקשר אליי ואמר: 'ראיתי שלט על דירה להשכרה, לבדוק לך?'. וזה היה בדיוק מה שחיפשנו. בית חדש, דו־קומתי, עם ארבעה חדרי שינה גדולים בסטנדרטים של ישראל, באזור חדש, עם קהילה נחמדה מאוד, בעיקר חרדית".
את שנת הלימודים התחילו כל הילדים בבתי הספר הדתיים־לאומיים באופקים, או בישיבה ובאולפנה. "הצוותים החינוכיים היו חיוביים מאוד כלפינו, והם עושים מאמצים גדולים כדי לבוא לקראתנו", אומר הולינגר. הוא ובתיה החלו ללמוד באולפן, והילדים זוכים לתגבור הוראה בעברית במהלך שעות בית הספר.
לדברי בתיה, ראשית החיים באופקים הייתה חיובית. "קיבלנו הרבה עוגות מהשכנים, שהגיעו לברך אותנו, וגם הוזמנו לכמה משפחות", היא אומרת. לדבריה היא דווקא נהנית מכך שהילדים יוצאים לחינוך ציבורי והיא לא צריכה ללמד את כולם בבית. מה היא עושה עם הזמן שהתפנה? "משלימה את כל עבודות הבית שהצטברו", היא עונה ברוגע.
אביו של הולינגר היה חשמלאי, ואמו עקרת בית שתפרה שמיכות כדי לאפשר למשפחה הכנסה נוספת. סבא שלו מצד אביו היה חקלאי. אבל הוא ממש לא מעוניין לחזור לעיסוק בתרנגולות. "אני לא בדיוק מתגעגע לשיחות טלפון בהולות בחצות, כשחוואי מבקש שאגיע אליו מיד בעקבות בעיה שהתגלתה".
אז מה הלאה?
"אני פתוח להצעות. אני שוקל להיכנס לתחום של בניית ארונות בהתאמה אישית. אחי עובד בתחום הזה בארה"ב – הוא בונה מטבחי עץ במנהטן – ואני מכיר את העבודה. כבר הצלחתי ללמוד לבנות מיטת קומתיים לילדים, באופן שמשאיר מרחב אישי לכל ילד. חשבתי להציע בניית ארונות ומטבחים למשל בירושלים, בדירות בלי הרבה מקום".
חיה מספרת שהתרגשה לראות בסביבת אופקים אתרי טבע, שהחזירו אותה לילדותה הכפרית. "גרנו בחווה עם הרבה מאוד חיות וטבע, כך שהיה נחמד לצאת לטייל פה", היא מספרת. "אני אשמח דווקא שגם בארץ נחיה מתישהו בחווה. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה שהוא יקנה לי גמל", היא צוחקת, "אבא עוד לא אמר לי לא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
