פרופ' תמר דיין סובבת בין התצוגות במוזיאון הטבע החדש שבניהולה, נרגשת כמו תלמידה ביומה הראשון בבית הספר. ארבעים שנות עיסוק בתחום בזואולוגיה לא הכהו את התלהבותה העצומה ממנו. עיניה נוצצות כשהיא מצביעה על אקווריום בגלריית פרוקי הרגליים, שבו מתרוצצים תיקנים ממין מבעית יותר מזה שבמטבח המצוי. התיקנים הללו יובאו הנה במיוחד ממדגסקר ("תודה לאל שהם עוד לא פלשו ארצה", מעירה דיין), כי במוזיאון לא מסתפקים במגוון החרקים המקומי.
במשך יותר משלוש שעות שוטטנו בין הגלריות, ובסיומן דיין התנצלה על שזכיתי לביקור קצר בלבד, כך לטעמה. מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט בתל־אביב, שהוא היחיד מסוגו במזרח התיכון, בנוי כתיבת נוח גדולה. לקהל הרחב הוא נפתח רק בחודשים האחרונים, אם כי פעילות מחקרית מתבצעת בו כבר שנים ארוכות. המונח "מוזיאון טבע" אולי עשוי להותיר רושם יבשושי־משהו, אך הקהל ממש מסתער על דלתות המקום. במהלך תקופת ההרצה הניסיונית נפתח המוזיאון לארבע שעות ביממה בלבד, ובכל זאת הספיקו לפקוד אותו ביולי־אוגוסט 40 אלף מבקרים.
המוזיאון, מייסודה של אוניברסיטת תל־אביב, מחזיק כיום 5.5 מיליוני פריטים שהצטברו במחסני האוניברסיטה במשך השנים. לשם השוואה מציינת דיין שכל האוספים של כלל המוזיאונים האחרים בארץ גם יחד מחזיקים כמיליון פריטים בלבד. רבים מאותם "פריטי אוסף" השמורים כאן, היא מודה, אינם אלא זבובים המשופדים על סיכות, אך כל אחד מהם יקר לליבה. ולא רק זבובים: "לתולעים יש יחסי ציבור לא טובים", מוטרדת דיין, שבימים אלה פועלת כיחצ"נית כדי למתג מחדש בתודעה הציבורית את היצורים הבלתי־פופולריים.
מוזיאון טבע, כך מתברר במהלך הסיור, הוא למעשה בית קברות עצום לבעלי חיים. אם פקחי הרשויות ברחבי הארץ מאתרים בעל חיים שהלך לעולמו – מחמור ועד צבוע, מתן ועד חתול – דיין ואנשיה שמחים לקבל אותו לידיהם. מדי שנה מוזרמים למוזיאון בידי הרשויות הווטרינריות כ־900 פריטים חדשים, כלומר גוויות של חיות מקומיות. ברחבי הארץ, מגמלא בצפון ועד חי בר יטבתה בדרום, פזורים מקפיאי ענק שאליהם מועברות גופות שאותרו בשטח, ומשם הן מובלות לידי החוקרים המאושרים בתל־אביב.
אתם אוספים כל חיה שמתה בישראל?
"לא הכול, אבל משתדלים לשמור את הרוב. הגוויות צריכות להגיע אלינו במצב טוב מספיק, ויש גם חיות שמצויות בארץ בכמויות עצומות ואנחנו לא מסוגלים לקבל את כולן, כדוגמת חתולי רחוב או תנים".
למה לא להשליך כל גווייה למזבלה הקרובה?
"כי יש לנו אחריות ציבורית", דיין נוזפת בי. "זה חשוב לצורך תיעוד לדורות של טבע הארץ ושל התמורות שחלות בו בממד הזמן. יותר מ־500 מדענים מקיימים מדי שנה מחקרים על בסיס האוספים שלנו. בעידן הנוכחי, המעקב הזה קריטי".
קשרים דומים מקיים המוזיאון גם עם גן החיות התנ"כי בירושלים, עם הספארי ברמת־גן ועם בית החולים לחיות בר הפועל בשטחו של האחרון. "כשמתות אצלם חיות 'שוות', הם מעבירים אותן אלינו. בשבוע שעבר, למשל, מתה בגן החיות תמי ההיפופוטמית".
אז בקרוב יהיה פה פוחלץ של היפופוטם?
"לא, אבל בתוך כמה שנים יהיה כאן שלד של היפופוטם. כבר יש לנו שלד של קרנף שמת בספארי, גולגולת של פיל וגם פוחלץ של טיגריס שהלך לעולמו שם".
במכולות של המוזיאון מוחזקות גם כמה גוויות לווייתנים מהים התיכון. לצער הלב, גודלן העצום אינו מאפשר להכניס אותן כפי שהן לחללי הגלריות ולהציגן לציבור הרחב. דיין ואנשיה נאלצו לפיכך לקנות בארצות הברית מה שהיא מכנה "העתק נאמן למקור" של שלד לווייתן שממדיו צנועים יותר – אם כי עדיין אדירים. שלד הדמה הזה כבר מוצב במוזיאון, ולצידו יוצגו בקרוב לסתות אותנטיות של לווייתנים מקומיים, שימחישו למבקרים את מופע האימים המתחולל במעמקים.
גם בנוגע לדינוזאור – פריט חובה בכל מוזיאון טבע – הסתפק המוזיאון בייבוא חיצוני, ורכש העתק מדויק של פטרוזאור ולוצירפטור אמריקני בן 65 מיליוני שנים. כאן בארץ לא אותרו כל עצמות דינוזאורים, מכיוון שבתקופה הרלוונטית היה האזור כולו תחת פני הים. לעומת זאת, טורחת דיין להדגיש, נמצאו בישראל לטאות ענק מאותם ימים.
התצוגות הפתוחות לקהל מהוות רק כשליש מנפח המוזיאון; שני השלישים האחרים הם אוסף הפריטים וחדריהם של אנשי המקצוע והמחקר. "מבחינה היסטורית, גרעין ההקמה של אוניברסיטת תל־אביב הוא המכון הביולוגי־פדגוגי שהקים יהושע מרגולין בשנת 1931. לכן מחקר הטבע, שמירת הטבע והחינוך לטבע מצויים עמוק בבסיס האוניברסיטה הזו", מסבירה דיין. "כבר בשנת 1938 בישרה כתבה בעיתון 'דבר' שמרגולין מתכוון להקים מוזיאון טבע. זה לקח שמונים שנה, אבל הנה אנחנו פה".
בין שן לשן
הירידה לפרטים כאן איננה יודעת גבולות. בין השאר מוצגות במוזיאון עשרות צנפות פרה־היסטוריות. צנפה היא החלק בטרף שהעוף הדורס לא הצליח לעכל, ולכן פלט אותו מגרונו. מהעצמות שנמצאו באחת הצנפות, הצליחו אנשי המחקר של המקום להרכיב מחדש את הנברן שנטרף בידי העוף הקדום. מדובר במכרסם זעיר ואומלל שכעת זוכה להנצחת זכרו. למה חשוב כל כך לנבור בצנפות הללו? דיין מסבירה שאפשר בעזרתן לשחזר את האקלים בעבר, ולהגיע למסקנות מתבקשות. לצד הצנפות, אגב, מוצגת ביצת יען בת 5,000 שנה.
מאמץ עצום של חשיבה הושקע במוזיאון הזה לאורך השנים שקדמו לפתיחתו, והתוצאה היא חוויה בלתי נשכחת לכל הגילים. את שלטי ההסבר המיתולוגיים מחליפים מסכי מגע, ועזרים וירטואליים מאפשרים לילדים להריץ צבי, ברדלס או ארנבת, לחזות בסרטי טבע מלב ים או מתוך מאורת הנחש, ועוד ועוד. דיין מספרת כי לא פחות ממאתיים איש, מחמש חברות הפקה ועיצוב שונות, היו מעורבים בהקמת הגלריות.
כחלק מהשאיפה להעניק תחושה אותנטית של צעידה בטבע, נמנעו בינתיים במוזיאון מלהציב זגוגיות בין המבקרים למוצגים. זה גורם לפוחלץ של קרקל, למשל, להיראות כאילו בעוד שנייה קלה הוא יזנק לעבר האדם המתבונן בו.
ואם ילדים יטפסו על הפוחלצים?
"החלטנו לתת אמון בקהל הישראלי, ולאפשר לו ליהנות מחוויה של קרבה אמיתית לבעלי החיים. הזואולוגים אכן חששו. אמרתי למעצבים שישאירו מקום לזגוגיות, כי בהמשך בטח נציב אותן, אבל בינתיים הציבור מתנהג למופת. אנחנו רוצים שאנשים יצאו מפה כשהם נפעמים מהיופי של הטבע, ולכן השתדלנו שהכול יהיה מונגש לקהל עד לרמת המישוש". ובאמת מיד מאפשרים לי לחוש בידיי את מה שתמיד חלמתי לעשות אבל לא העזתי – להבחין באופן בלתי אמצעי בהבדל שבין שיני זאב לשיני כבש. לדיין חשוב מאוד להוסיף שלעומת שני אלו, שיניים של אדם דומות מאוד לשיני החזיר – כי זה וזה הם אוכלי־כול.
לה עצמה יש אהבה שאינה יודעת גבולות כלפי חרקים מסוגים שונים, מה שמכונה בלשון מכובסת "פרוקי רגליים". ונימוקה עמה: "הביולוג הבריטי ג'ון הלדיין נשאל מה למד מעיסוקו בטבע על בורא עולם. הוא ענה: 'הייתה לו חיבה בלתי רגילה לחיפושיות'. אכן, כמעט כל היצורים החיים בעולם הם קטנטנים. כיום מוכרים כ־5,000 מינים של יונקים, ואילו מספר מיני החרקים מגיע למיליון, ורבים עוד יותר טרם זוהו בידי המדע. אנחנו מוצפים בהם, אבל יודעים עליהם מעט מאוד".
כדי להתגבר על הבורות הנוראה של האנושות בנוגע לאין־ספור המינים הרוחשים בעולמה, נוסד מדע הטקסונומיה – זיהוי היצורים החיים וסיווגם. "מוזיאוני טבע, ככלל, הם מרכזי ידע טקסונומי", אומרת דיין. לאורך הסיור היא מסבירה שעבור מדינה מודרנית, מדובר במקצוע קריטי שנחוץ להמוני צרכים יומיומיים. הצרה היא שבעשורים האחרונים, במקביל להיעלמות מספר הולך וגדל של מיני בעלי חיים, הלך ונכחד מהעולם גם מקצוע הטקסונומיה. "פענוח הקוד הגנטי באמצע המאה ה־20 יצר תחושה של שיכרון כוח בביולוגיה, ובעקבותיו כל המאמצים והמשאבים הושקעו רק בחקר המנגנונים התוך־תאיים. הזואולוגיה נחשבה נחלת העבר, וכך גם הבוטניקה. כך קיבלנו ביולוגיה מדהימה עם תגליות יוצאות מהכלל, אבל בתחילת שנות התשעים פתאום שמו לב שבמשך שלושים שנה אף אחד לא חקר את הטבע. בטקסונומיה נוצר צוואר בקבוק מדאיג, עד כדי כך שבדקו וראו שבתוך שנים אחדות ייעלם אחרון הטקסונומים. בעקבות זאת נעשה מאמץ גדול בעולם כולו לקדם את מחקר שמירת הטבע.
"לנו, בישראל, קרה בהקשר הזה נס. התברר שבין עולי ברית המועצות לשעבר יש לא מעט טקסונומים, ואכן עשינו מאמץ גדול לקלוט את כולם. הם הצילו את התחום בישראל לפרק זמן ממושך".
מה היה קורה אילו נכחדה הטקסונומיה?
"אי אפשר היה לזהות את רוב היצורים החיים בארץ. לא הגענו לזה, למרבה המזל, כי תפסנו את הבעיה בזמן".
מחכים שהענף יתרסק
ישראל, אומרת דיין, יכולה לספק לא מעט עבודה לטקסונומים. "ידעת שאנחנו מעצמת־על של קיפודים?", היא שוב נלהבת. "מלבד הקיפוד המצוי, שקיים גם באירופה, חיים אצלנו בארץ גם קיפוד המדבר וקיפוד החולות". גם באגף הדבורים נרשמים הישגים: "יש בארץ 1,200 מינים שונים של דבורי בר, בזמן שבכל ארצות הברית הגדולה קיימים כ־6,000 מינים. משמח שהן כאן, כי דבש הוא בכלל תוצר לוואי של הדבורים, מבחינת החקלאות; הצורך העיקרי הוא פעולת ההאבָקה. היום כל העולם נלחם על קיום הדבורים בגלל החשיבות הרבה של ההאבקה. מחקרים מראים שבשדות חקלאיים שמואבקים גם בידי דבורי דבש וגם בידי דבורי בר, התוצרת גדלה עד כדי כפליים. בעולם צפוף ורעב יש לזה משמעות אדירה".
בהקשר זה היא מספרת על דבורת הבומבוס, שלא זכתה לכבוד המגיע לה, עד שווירוס שמועבר על ידי עש פגע בעגבניות. "המגדלים נאלצו להכניס את השיחים לתוך חממות, ולפתע התברר שדבורת הדבש שהוכנסה לשם איננה מסוגלת כלל להאביק עגבניות, וכל ההאבקה שלהן מבוססת על דבורי הבר. בחממות בגוש קטיף, למשל, כתחליף לדבורים היו הפועלים עוברים מפרח לפרח ומאביקים אותם ביד. את כל העבודה הזו היה צריך לעשות בתוך שלושה ימים, לפני שפרח העגבנייה ייבול.
"כשפרצה האינתיפאדה הראשונה והפועלים הפלסטינים הפסיקו להגיע, תהליך גידול העגבניות נעשה יקר מדי. בהולנד כבר הצליחו אז לביית דבורי בומבוס לצורך ההאבקה הזו. משרד החקלאות רצה לייבא אותן משם, אבל בזכות האוסף של אוניברסיטת תל־אביב הבינו שגם בישראל קיימות דבורי בומבוס. אחד הקולגות שלי הצליח לגדל אותן בכוורות ולהעביר אותן לחממות. כיום קיימים בארץ שלושה מפעלים לגידולן, ואני יודעת על רצון של הסינים לייבא את הדבורים הללו גם לשם. זו דוגמה לדברים שבעבר קיבלנו מהטבע כמובנים מאליהם, ואילו היום חייבים ליטול עליהם אחריות".
מיצג בצורת מפת מדינת ישראל מבקש להמחיש למבקרים את השינויים האדירים שהתחוללו כאן במאתיים השנים האחרונות. כשמניחים יד בנקודות שונות על פניה, היא מדלגת באחת מהעבר הרחוק אל ימינו. דובים, תנינים, נמרים ויערות נעלמים כלא היו, ובמקומם צצים עוד ועוד בנייני מגורים. ים המלח מתכווץ לחצי מגודלו, הירדן מתייבש ונחלי מישור החוף הופכים לתעלות ביוב. גם הדגה בים התיכון נעלמת, ואת מקומה ממלאות מדוזות בהמונים.
"לא רצינו להיות שיפוטיים", אומרת פרופ' דיין. "מה שנעשה כאן בכל התקופה הזו הוא בניית הארץ, ואיש מאיתנו אינו רוצה לשוב מאתיים שנה לאחור מבחינת רמת החיים, אבל אנחנו מעוניינים שכולם יבינו את עוצמת ההשפעה שלנו על הסביבה, ולאור זאת יחשבו איך נכון לפעול בעתיד. גם כמי שנמנית עם מצדדי שמירת הטבע, אני מבינה שהחיים מורכבים, ושזו לא מלחמה של הטובים נגד הרעים. מצד שני, נדרש ידע לצורך קבלת החלטות מושכלת, ואנחנו פה כדי ליצור את הידע הזה. אנחנו כלל וכלל לא 'ארגון ירוק', אלא ארגון מדעי. ברור לי למשל שהתפלת מי ים היא פתרון טכנולוגי טוב. נכון שהיא דורשת ייצור אנרגיה וכרוכה במידה של זיהום ים, אבל בסך הכול היא מצילה אותנו. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בישראל לולא ההתפלה.
"משבר הטבע הוא בעיה עולמית. כשההורים שלי נולדו, לפני 93 שנה, חיו על פני כדור הארץ 2 מיליארדי בני אדם. היום האנושות מונה למעלה מ־7.5 מיליארדים. בשנת 1950 היו מיליון ישראלים, היום יש 8.5 מיליונים. העולם נעשה צפוף, והוא ימשיך להיות צפוף, אלא אם כן יקרה אסון נורא שאנחנו לא מאחלים גם לאויבינו הרעים ביותר. האוכלוסייה העולמית לא תפחת. כל התרחישים שואלים רק כמה היא עוד תוסיף ותגדל, וכמה בני אדם יוכל כדור הארץ לשאת, כי בסופו של דבר משאביו מוגבלים. אנחנו צריכים ללמוד לחיות בצפיפות הזו. האופטימיסטים בינינו מניחים שאפשר ללמוד זאת, אבל לשם כך נצטרך לנהוג אחרת. צריך לעשות את השינויים הנדרשים לפני שיתרחשו אסונות. אין פה עניין ערכי אלא עובדתי", היא אומרת בעודה מצביעה על תצוגה של מינים שחיו בעבר בארץ ונכחדו.
האריות, מתברר, נעלמו מארץ ישראל כבר במאה ה־12. לעומתם הדוב האחרון ניצוד בארץ רק ב־1917, והתנין האחרון בשנת 1912. הפרס שרד כאן עד שנות השמונים של המאה ה־20, ובאותו עשור נכחדה מהארץ גם עזניית הנגב. "שליש מהעופות ומהיונקים של ישראל נכחדו או מצויים בסכנת הכחדה", ממחישה דיין. "זה תהליך שקורה בכל העולם, אבל אצלנו צפוף במיוחד. המדינה שלנו מצויה בתנופת פיתוח, ונהיה מוכרחים לשמר בה שטחים פתוחים".
אני צריך להרגיש רע אם אני שמח שאין היום אריות ודובים בארץ? שאפשר ללכת לנחל תנינים בלי חשש שניטרף בידי תנין?
"בלעדי החיות האלה הארץ שלנו ענייה יותר, ובסופו של דבר זה משפיע גם עלינו מבחינה אקולוגית. נכון, אף אחד לא ייזום תוכנית להשבת תנין היאור או לשחרור אריות בטבע הישראלי, אבל כריתת יערות ודיג־יתר זו בעיה קשה שאפשר להתייחס אליה. אני גדלתי על סיפורים שנפתחו בתיאור דייג עני. אף פעם לא היה סיפור על קצב עני – כי הדגים היו מצרך זול במיוחד. אבל בעקבות הדיג הפרוע שמתבצע בעולם, בימינו דג ים הוא מצרך יקר".
המוזיאון אכן מרבה לעסוק במשבר של דיג־היתר. לפי סרטון המוקרן כאן, בים התיכון כבר קיימת ירידה של 40 אחוז בשלל הדיג. מדוע מדינות אינן מנסות להגביל את הדיג, כפי שנעשה לגבי הציד? "כי זה קשה", משיבה דיין. "מדינות כדוגמת קנדה חיכו עד להתרסקות הענף אצלן, לפני שהחלו לפעול בנושא".
בחדרון נפרד בתצוגה מצוי אוסף האב שמיץ – כומר גרמני קתולי שהגיע ארצה בתחילת המאה ה־20, וצד וליקט כאן בעלי חיים כפי שנהגו נוסעים אירופים לעשות אז בכל העולם. "האוסף שלו משקף את טבע הארץ לפני 110 שנים. נכללים בו בין השאר הברדלס האחרון שניצוד בערבה, הראם האחרון וגם תנין היאור האחרון, שאותו שמיץ צד בעצמו בנחל תנינים". הנמר שבאוסף של שמיץ ניצוד באזור בית חורון. מהאוסף מבצבץ גם ראשו של אייל הכרמל, שהיה נפוץ בנופי ארצנו אך נכחד מהם. כיום מתבצעת בחי בר כרמל, במאמצים עצומים, השבה איטית שלו לטבע.
"לפתע מבינים כאן שבתוך 140 שנה איבדנו איילים, פראים, ראמים, ברדלסים ועזניות, וזאת בלי כל כוונה רעה. נמרים עוד קיימים בנגב, כעשרים במספר, ואני מקווה שגם אתה מוכן להגן עליהם בחירוף נפש. זה חלק ממארג החיים שלנו, ההון הטבעי שברשותנו".
צליחת התעלה
במוזיאון של דיין קנאים בין השאר לשלום הלוטרות. "התברר שכל הלוטרות באוסף שלנו נדרסו בשלושה מקומות שונים בצפון הארץ, שלכולם יש מכנה משותף – הכביש שם חוצה נחל. כשהבינו זאת, יצרו מתחת לכבישים מעברים בשביל הלוטרות, וכך הבעיה נפתרה.
"נכון, כל העיסוק בהצלת צבי ים או לוטרות עשוי להיראות כמו מותרות, אבל צריך לזכור שבעבר גם לא הפריע לאיש שהביוב זורם ברחובות, ואילו היום זה לא יעלה על הדעת. פעם השליכו אשפה במזבלות פיראטיות, והיום נלחמים נגדן. נכון, הרבה יותר יקר להקים מערכות ביוב ומזבלות מוסדרות, אבל זה מה שצריך לעשות. פשוט אין ברירה. קיימים המון בני אדם על פני כדור הארץ, ובמספרים כאלו הביוב כבר מהווה מטרד בלתי אפשרי ומחייב הסדרה. הדברים נכונים להרבה נושאים סביבתיים אחרים, כי תמיד אנחנו נזכרים באיחור להתמודד עם הבעיות".
דיין מאמצת את התפיסה המקובלת באקדמיה, שלפיה אפקט החממה נובע מעודף פליטת פחמן דו־חמצני. "בני האדם יוצרים שינויים דרמטיים, שחלקם בלתי הפיכים. לצערנו, ישראל היא מדינה ספר־מדברית, מה שאומר שהיא תשלם את המחיר על ההתחממות הגלובלית".
את משוכנעת שבאמת קיימת התחממות כזו?
"אין צל של ספק".
הסופר טוביה טננבום זיהה בארצות הברית דפוס מעניין: אלו הטוענים שקיימת התחממות גלובלית תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, ואילו מי שאינם מסכימים שתופעת הטבע הזו קיימת מתנגדים ל"פתרון שתי המדינות". מה דעתך על כך?
לדיין כחוקרת זו נשמעת זיקה הגיונית: "בין הדברים קיים קשר סוציולוגי פשוט מאוד, שעשוי להסביר את התופעה. טראמפ, למשל" – היא לוקחת את הדוגמה של נשיא ארה"ב, כמי שיחסו לפלסטינים ידוע – "לא מאמין בהתחממות גלובלית. בכל אופן, מכחישים של תופעות מצויים בכל מקום, אבל בסופו של דבר קיים מדע. אין מנוס מלהכיר בהתחממות הגלובלית. המחקרים מוכיחים שזו תופעה פיזיקלית בלתי נמנעת, לאור העלייה הדרמטית בכמות הפחמן הדו־חמצני. נותר רק לשאול עד כמה התופעה חמורה, האם נצליח לשמור על הטמפרטורה ברמה הנוכחית או שהיא תוסיף ותעלה, ומה יקרה כשקרחוני העד יתחילו להפשיר וייכנס המון מתאן נוסף לאטמוספירה. רק לבעלי חברות הנפט כדאי להתעלם מהשאלות הללו.
"שינוי האקלים בוא יבוא, גם אם מעכשיו נעשה הכול בצורה נכונה. אנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו, וחבל לטמון את הראש בחול. נוכל למזער אותו אם נתאמץ, אבל אם לא נעשה כלום בעניין הזה, המחיר יהיה גבוה מאוד".
יש בסביבתנים משהו שנתפס כמלנכולי ומרתיע. רבים מהם מעניקים תחושה שהכול כאן הולך בסופו של דבר לכיליון.
"אני דווקא אופטימיסטית חסרת תקנה, אבל אני גם מודעת היטב לגודל השבר. מינים ימשיכו ללכת לאיבוד, ולא ברור כמה אפשר יהיה להציל, אבל השאלה היא אם נצליח לשמר מערכות אקולוגיות שחשובות לנו, עם מרב המינים האפשריים. כך או אחרת, אני מאמינה גדולה ביכולת לעשות שינוי, ובכוחם של יחידים לחולל אותו. את השינוי הזה צריך לעשות כבר היום, בדורנו. אנחנו הרי לא רוצים להיות מדינה שכולה נראית כמו פרבר של לוס־אנג'לס – בתים חד־קומתיים על פני עשרות קילומטרים. אנחנו רוצים לטייל בטבע, ושתהיה לנו חקלאות".
סוגיה סביבתית חשובה שמומחי מוזיאון הטבע מעניקים למדינה ייעוץ לגביה, נוגעת למינים הפולשים – יצורים שאינם חלק מהמערכת האקולוגית המקומית, וכשהם חודרים אליה הם עלולים לחולל בה שמות. "המדוזה הפכה לחיה הלאומית שלנו", מדגימה דיין. "פעם לראות מדוזה בחוף היה דבר נדיר, ובשבילנו כילדים זה היה יום חג. היינו לוקחים מקלות והופכים אותה. היום קיימת בעיה של מאות מינים פולשים שמגיעים לים התיכון דרך תעלת סואץ, שהורחבה באופן דרמטי, ובין המינים האלה נמצאת מדוזה מסוג חוטית נודדת. בעקבות זרימת מים איטית מכיוון ים סוף, החוטיות שטות כיום בים התיכון בעננוֹת שאורכן עשרה קילומטרים ורוחבן עד שני קילומטרים, והן מתרבות בקצב מהיר. המדוזה הזו לא רק פוגעת באיכות חיינו בחוף, אלא גם סותמת את הטורבינות של תחנות הכוח ובעיקר טורפת דגיגים בכמויות אדירות. האמת היא שאין ממש מה לעשות נגדה. בכל הנוגע למינים פולשים, פשוט אסור להגיע למצבים כאלה. ממשלת ארצות הברית כבר מוציאה 120 מיליארד דולרים מדי שנה כדי להילחם בהם.
"הרבה מינים מועברים ממקום למקום בכוונה או שלא בכוונה. חלק מהם אינם גורמים נזק, אבל יש כאלה שמחוללים הרס במקום משכנם החדש. למשל נמלת האש, שעקיצתה האיומה עלולה להביא את הנעקץ עד לאשפוז בבית חולים. הנמלה הזו, שמשאירה חורבן בכל מקום, הגיעה ארצה כנראה בתוך עץ מיובא מברזיל, ולאחרונה היא מאותרת בלא מעט נקודות בארץ".
גם מכאן אנו למדים על חשיבותה של הטקסונומיה, אומרת דיין. "הפקחים של משרד החקלאות בודקים באופן מדגמי חומרי גלם וייבוא חקלאי שמגיעים ארצה, וכשהם מוצאים משהו חי, הם שמים אותו בשקית ושולחים אלינו לזיהוי ולהערכת סיכונים. קיימים עשרות אלפי מינים של נמלים, אבל הטקסונומים שלנו מסוגלים להביט על נמלה ולומר מהי".
חשוב לה לציין שמלבד מניעת אסונות, לעיסוק בטבע נודעת גם חשיבות גדולה בהיבט של פעולה חיובית: "בתעשיית התרופות – ואני לא מדברת על הסיניות או ההומאופתיות – שליש מבוסס על חומרי טבע. הדוגמה המוכרת היא הפניצילין, אבל גם טקסול, תרופה כימותרפית לסרטן השד, מופק מקליפה של עץ הטקסוס. 75 אחוז מהתרופות האנטי־סרטניות שפותחו ב־25 השנים האחרונות, הופקו מחומרים שמקורם בים. סביר להניח שכל התרופות לכלל המחלות בעולם מסתתרות באיזה חיידק או פטרייה שטרם אותרו".
מזל שיש שבת
פרופ' דיין (60), זואולוגית בהכשרתה, כיהנה בעבר כיו"ר החברה להגנת הטבע, ולאורך שנים נטלה חלק בוועד המנהל של החברה. היא נשואה לאלוף במיל' עוזי דיין, ואם לשלושה – איתי, רופא במקצועו; איה, בוגרת לימודי קרקס בארץ ובצרפת, שהיום מופיעה בתחום הזה; וזהר, סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל־אביב.
כשאני שואל איך התחושה להיות חלק ממשפחת דיין, עם המטען המחייב ועם צילו של משה דיין, היא מעדיפה לספר על המשפחה שבה גדלה. אביה, יגאל תלמי, הוא פרופסור לפיזיקה גרעינית, ואמה חנה עבדה במחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן. "אמי היא נצר למשפחת קיבילביץ' ולמשפחת שטמפפר, ממקימי פתח־תקווה. אבי הוא בן למורים שלימדו עברית באוקראינה של ראשית המאה ה־20, עלו ארצה והתיישבו בכפר־יחזקאל. זו המורשת שלי מהבית, והיא בהחלט מטען מחייב".
כשם שפרופ' דיין מאריכה בתשובותיה לכל שאלה שנוגעת למוזיאון ולתחומי המחקר שלה, כך היא מקמצת במידע הנוגע לחייה האישיים ושומרת בקנאות על פרטיותה. ובכל זאת שאלנו את בעלה, אלוף במיל' עוזי דיין, איך הדרך הצבאית והציבורית שבה בחר השתלבה עם פנייתה של תמר לעומק העולם האקדמי. "תמר והמשפחה הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", הוא משיב, "ואני גאה בדרכה ובהישגיה. להקים את מוזיאון הטבע היחידי במזרח התיכון זו ציונות תשע"ט במיטבה, וגם תרומה ייחודית לגיבוש זהות תרבותית־ישראלית משותפת, שאני רואה בה אתגר מוביל בשנים הללו. הדרך הצבאית והציבורית שלי ודרכה האקדמית־מדעית של תמר לא תמיד משתלבות, בעיקר בגלל חוסר זמן משותף. אנחנו משתדלים לחפות על כך במתן חיזוק ועצה טובה, וכמובן בהרבה פרגון והבנה. ומזל שיש שבת ברוכה משותפת".
"כדי להצליח דרושים בעל תומך וילדים תומכים", אומרת תמר. "מחקר מדעי מצריך מידה גדולה של התמסרות, וכשלצידי בן זוג תומך ומעודד, שרואה את הערך במה שאני עושה ומוכן לתת יד בכל דבר – זה המפתח להצלחה. כשנסעתי לארצות הברית לשנתיים לצורך פוסט־דוקטורט במדעים, עוזי היה מגיע לבקר אותי. לא הרבה, לצערי, כי פרצה אז מלחמת המפרץ הראשונה והוא לא יכול היה לעזוב את הארץ, אבל הוא עודד אותי להמשיך, ובאמת זה מה שאפשר לי לקבל משרה אקדמית. עם השנים למדתי כמה תמיכה כזו היא לא בגדר המובן מאליו".
היא מגדירה עצמה כשומרת שבת, אך המוזיאון בניהולה דווקא פתוח בשבתות, וסגור בימי ראשון. "כל מוסדות התרבות והמוזיאונים בארץ פתוחים בשבת", טוענת דיין להגנת המקום. "הציבור הרחב צמא לפעילות ביום הזה. ביום ראשון אנחנו סגורים כדי שיהיה לעובדים יום אחד של מנוחה. אני באופן אישי אינני נמצאת פה בשבתות".
נדמה שאוניברסיטת תל־אביב הפכה לנושאת דגל של חילוניות, למשל במחקרים ארכיאולוגיים שכוללים הכחשה של חלקים בתנ"ך.
"המוזיאון, ביתי באוניברסיטת תל־אביב, הוא פרי השקעה ומאמץ של צוות מסור וקולגיאלי, שמגיע אלינו מרמת־אביב ומקדומים, מקיבוצי העמק ומגוש עציון. יש כאן דתיים וחילונים, צעירים וגמלאים, עובדים מסורים ומתנדבים. כל האנשים האלו נוהגים בכבוד הדדי, ומאוחדים בשליחות המשותפת – לתעד ולחקור את טבע הארץ, ולהנחיל לציבור הרחב את הידע המדעי ואת אוצרות מורשת הטבע של ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
