א', המחנך מהחטיבה

ביתה של משפחת אריאלי בכפר־אדומים מוקף גדר מתכת. לא סתם עוטף סורג הברזל הזה את הגינה המטופחת, הצופה אל המדבר, ומצלמות מנטרות אותה מסביב לשעון. "היו פה אירועים", אומר אבי (אביגדור) אריאלי. "חיבלו במערכת המים, בגז, במכונית שלי. היו איומים, השיגו את מספרי הטלפון האישיים של בני הבית".

משנת 2009 ועד 2013 כיהן אריאלי באחד התפקידים הפחות פופולריים במגזר המתנחלי: ראש החטיבה היהודית בשב"כ ("החטיבה הלא־ערבית", כפי שהוא מקפיד לקרוא לה). הוא דווקא שאף להגיע לתפקיד הזה, וביקש בתוקף לעסוק במניעת טרור שמקורו במגזר היהודי. הכול בגלל מוצאי השבת הדרמטי ההוא, של ארבעה בנובמבר 1995. אריאלי ישב אז לבדו במטבח הבית, כשפתאום שמע מכיוון הטלוויזיה את קטיעת השידור לטובת דיווח על יריות בכיכר. "כשהתברר מה קרה שם, התחלתי לבכות", הוא מספר. "קראתי לכל מי שהיה בבית ואמרתי: 'אתם לא מבינים איזו רעידת אדמה זו'. אז כבר הייתי שבע שנים בשירות כאיש שטח, מה שנחשב אז לעילית של הארגון, אבל החלטתי שאני רוצה לעבור.

"בבוקר הגעתי לעבודה וביקשתי שיציבו אותי בחטיבה הלא־ערבית. להיות איש שטח שם. אמרו לי להירגע. אמרתי שאני רציני. שהגעתי לארגון בתחושה שאני צריך לעשות משהו למען המדינה – בשנות האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך בתקופת הטרור שבא בעקבות אוסלו. אבל באותו לילה הבנתי מה האיום האמיתי על מדינת ישראל. ענו לי שנפלתי על הראש, וחוץ מזה, שאני מיועד לקידום. התעקשתי שייכתב בתיק שלי שלשם אני רוצה להגיע".

14 שנים אחר כך אתה מקבל את החטיבה לידיך, ומאותה נקודת זמן אתה הולך לגייס סוכנים יהודים, להיכנס לבתים ביישובים. אתה הופך להיות – אני לא אגיד "אויב", אבל גורם מפריע בחייהם של אנשים שיכולים להיות שכנים וחברים שלך.
"לצערי אני לא עושה ישירות את הפעולות האלה, כי אני לא איש השטח, אלא המפקד של המפקדים של אנשי השטח. ואני אומר 'לצערי', כי ב־95' רציתי להיות איש שטח בתחום הזה. תראי, גם אז וגם היום אנחנו עוסקים המון בפעילות מניעתית. ההחלטה איפה כדאי להשקיע במניעה מתבססת על מה שאנחנו יודעים, וכדי לדעת אני צריך סוכנים, ואני צריך להכיר את מה שקורה.

"מבחינת אנשים מסוימים אני בהחלט האויב. אבל בעיניי זה כמו ילד קטן שחושב שהרופא הוא האויב שלו, כי הוא נותן לו זריקה ומכאיב לו. גם מבוגרים, למרבה הצער, עלולים לפעמים לנקוט אלימות כלפי רופא כאשר הוא לא מסייע להם באופן שהם רוצים, אבל ברגעים של שיקול דעת הם מבינים שאנחנו צריכים רופאים. אז כן, הזריקה שאני נותן בהחלט כואבת, אבל אם אני מצליח כך למנוע מבעוד מועד דברים שעלולים להתרחש, התוצאה הזו הרבה יותר חשובה מהזריקה שנתתי. אני יכול להציל חיים".

מה אתה מונע, גרפיטי בכפר?
"אם האיום הוא גרפיטי, זה לא מעניין אותי. בשביל זה יש משטרה. פנצ'ור צמיגים הוא כבר רמה אחרת, כי יכול להיות שם סכין, שעלול להביא לדברים אחרים. בעיניי, התפקיד שלי בחטיבה היה בין השאר להציל את הנער או הנערה מלהידרדר לפעולה שגם הם עצמם ייפגעו ממנה – כי הם ישבו בכלא שנים, או ייפגעו פיזית בזמן המעשה. זה נכון גם לגבי אזרחי המדינה הערבים. אם הייתי יכול לעשות זאת בלי לגייס סוכנים, ודאי שכך צריך. אם הייתי יכול בלי להאזין ולחדור לפרטיות, ודאי. אבל אני חייב להשתמש בכלים האלו. זו פגיעה כדי להציל את הגוף כולו.

"תראי, ברור שיש מחיר לכך שאני מתראיין. אני כבר חמש שנים לא בחטיבה, למה בעצם אני צריך לדבר? אבל אני עושה את זה כי מעניין אותי מה יקרה במדינת ישראל בעוד שלושים שנה ובעוד חמישים שנה, ומה יקרה בעם היהודי. מניעת המעשים שעלולים להיעשות היא בעיניי הדבר החשוב ביותר".

מחבל יהודי עם קוראן ביד

אריאלי (60) פרש מהשירות לפני כחצי שנה. בתפקידו האחרון שימש כנציג שב"כ בארה"ב. בכלל, חשוב לו להדגיש שמרבית הפעילות הביטחונית שלו לאורך השנים עסקה באיומים אחרים לחלוטין מאלה שלמענם נוצרה החטיבה היהודית.

בשיחה איתו נדמה כאילו הוא נוצק באופן מושלם לתוך תבנית איש השב"כ. הדיבור מדוד, התנועות מחושבות, המבט נוקב. הביוגרפיה האישית, לעומת זאת, שוברת שלל הנחות מוקדמות. אריאלי, אב לשישה וסב ל־10 נכדים, צמח בעילית החברה הדתית־לאומית, בואכה החרדית. על מדף בסלון ביתו מסודרים הרומאנים הפילוסופיים שכתב אביו, ד"ר נחום אריאלי. במדף מעליהם ניצבים כרכי הש"ס עם פירוש "עיניים למשפט" של הסב, הרב יצחק אריאלי – חתן פרס ישראל על חיבורו זה, וממייסדי ישיבת מרכז הרב. עוד קרובת משפחה שכתביה מאכלסים את האצטבאות בביתו של אריאלי היא המשוררת זלדה, דודתה של אמו. "כילד גדלתי אצלה. גרנו במרחק שלושה בתים ממנה, ועד גיל 13 הייתי כל יום אצלה בבית. לה הרי לא היו ילדים משלה. היא הייתה ציירת מחוננת, והיינו מציירים יחד".

דמות ירושלמית מיתית נוספת ליוותה מקרוב את ילדותו: הרב דוד כהן, "הנזיר", שכנו לבניין. "הוא היה קורא לי אבּיק", מספר אריאלי, ונזכר כיצד ביום הגורלי שבו שוחררה העיר העתיקה, הגיע לבית במפתיע הרב שלמה גורן וביקש שופר. אביק בן ה־9 היה זה שטיפס אל המדף בבית הכנסת שבתוך דירת הנזיר, הוריד את השופר והניח בידיו של הרב הראשי לצה"ל.

כנער למד בישיבה התיכונית חורב, וייסד עם חברים תנועת נוער במבשרת־ציון. לדבריו, כבר מגיל 15 ברור היה לו שהוא עתיד להיות איש חינוך. בתום לימודיו בישיבה התיכונית פנה אל ישיבת ההסדר הצעירה שקמה במעלות, ואחרי ההסדר, והוא כבר נשוי לאסתי, החל ללמד בתיכון הימלפרב הירושלמי. שם קיבל לידיו, מיד בשנה הראשונה, את חינוכם של השמיניסטים. בתמונת המחזור המשופמת שהוא מציג אפשר לראות בסגל המורים את אבי גיסר, היום רבה של עפרה.

בתוך זמן קצר מונה אריאלי לסגן מנהל בית הספר. ההשפעה החינוכית המרכזית שלו על הימלפרב, הוא מספר, הייתה הכנסת העיקרון שאומר שלא מוותרים על אף תלמיד. "עד אז היו זורקים מבית ספר על ימין ועל שמאל. אני לא הסכמתי שזה יקרה".

אל משרדי שירות הביטחון הכללי הגיע בגיל מבוגר יחסית, אחרי שבע שנים בהימלפרב. "המצב הביטחוני אז היה לא טוב. הוא אף פעם לא טוב, אבל אנחנו מדברים על שנת 87', פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כבר לא היה מדובר רק באיומי גבול, אלא גם באיומים מצד פלסטינים. לי היו עוד קודם לכן נקיפות מצפון על כך שבחרתי במסלול ההסדר ולא שירתי מספיק, והאירועים של אותם ימים חיזקו אצלי את הרצון לתרום יותר לביטחון. ואם להיות כן עם עצמי", הוא מוסיף בגילוי לב, "אני לא יכול להתכחש לכך שהיו גם מחשבות קצת ילדותיות, על ההילה של אנשי הביטחון. זה לא מה שהנחה אותי, אבל זה היה קיים".

אחת משכנותיו בכפר־אדומים שירתה אז בשב"כ. כשהיא דיברה אל ליבו של אריאלי שיצטרף לשירות, התברר לה שהיא מתפרצת לדלת פתוחה. "כשהגעתי לריאיון ראשוני, תהו אם אני נורמלי. בדרך כלל מי שפונים למסלול כזה, של אנשי שטח במגזר הערבי, הם צעירים בני 23־24 שהשתחררו עכשיו משירות צבאי. ופתאום מגיע אדם בן 30, אב לארבעה, אחרי לימודים, עם מעמד מקצועי, אפילו עם הכנסה יפה – כי הייתי סגן מנהל, מחנך וגם מורה מקצועי – ורוצה להתחיל בהכשרה ארוכה. אמרתי להם שכל זה בעיה שלי, ואם הם לא רוצים, לא צריך. אבל רצו. במחזור שלי היה עוד אחד חריג – רוני אלשיך. אבל הוא היה צעיר ממני בכמה שנים ואב רק לשלושה".

כמי שראה אותו צומח בשירות הביטחון, מה אתה חושב על הקריירה שלו כמפכ"ל?
"רוני הוא איש חרוץ, חכם וערכי מאוד, אבל ההערכה והאהבה שלי אליו אין פירושן שאני מסכים עם כל מה שהוא עושה במשטרה. אמרתי לו למשל כבר ברגע הראשון, שלשינויים 'למעלה', כלומר החלפת הניצבים, אין משמעות אמיתית. כדי לשפר את המשטרה צריך לחולל שינוי בדרג שבא במגע עם האזרח. בשביל זה צריך לשלם יותר למי שמתגייס למשטרה, ולדרוש שיהיה בעל השכלה. בשלב ראשון אולי יתגייסו פחות אנשים, אבל בעוד שלושים שנה, השוטרים הללו שמהם אתה דורש היום יותר, יהיו הניצבים האיכותיים שעליהם אתה חולם. הבעיה היא שבמדינה שלנו קשה להשקיע בחזון רחוק שלא אתה זה שיקבל עליו את הקרדיט. לא רק במשטרה, זה קורה בכל המקומות".

מסלול ההכשרה של אריאלי בשב"כ נמשך כשנתיים. "היה לי תנאי – שאני לא נשאר בפנימייה אלא חוזר כל לילה הביתה, לא משנה באיזו שעה. כדי שאם ילד מתעורר, אשתי לא תהיה לבד. וזה היה קשה, כי אמורים ללמוד בזמן קצר את השפה הערבית על בוריה, כולל הגייה מדויקת. הפנימייה היא בתנאים טובים, והכול בה בערבית, כדי שתיכנס לתוך החיים האלה".

כששובץ לתפקיד, הוא מספר, ראה שבמשרדי הארגון בירושלים אין מזוזה. "אז אני קבעתי מזוזה. כמעט לא היו שם דתיים. בהמשך השב"כ עבר שינוי – כמו הרבה מוסדות אחרים במדינה, ובמקביל למה שקרה בקורס הקצינים של צה"ל".

במסגרת תפקידו נשלח אריאלי פעמים רבות לכפרי מזרח ירושלים. "העבודה שם הייתה מרתקת. כשנכנסתי לבתים כדי לחפש מבוקש או אמצעי חבלה, הייתי מגלה לפעמים מזוזה או סימנים לבית כנסת שהיה שם בעבר. באחד הבתים שהגעתי אליהם כדי להזמין מישהו לתחקור, פתחו את הדלת שתי נשים – אמו של הבחור והסבתא. שאלתי אם יש גברים בבית, כי כך רומזים שאתה רוצה להיכנס פנימה. לא היו גברים, אבל הן הכניסו אותי בכל זאת. בעוד אני עומד וכותב את ההזמנה לחקירה כדי שימסרו לו אותה, שמעתי את האמא אומרת לסבתא בערבית 'יאמא, אחכי לו' – ספרי לו. אין לי הסבר למה, אבל אמרתי לקשישה בעברית: סבתאל'ה, ספרי לי בבקשה. והיא התחילה לשפוך. סיפרה שהיא יהודייה ממוצא תימני, משכונת התימנים שהייתה פעם בלב סילוואן. הייתה לנו שיחה ארוכה, ויצאתי משם נפעם. אחרי כמה ימים הגיע אליי הבחור לחקירה. הוא החזיק קוראן ביד, קרא ממנו באופן מודגש, ואמר לי – 'אני יודע שאתה חושב שאני יהודי. אני לא'. אבל הוא יהודי, והוא גם מחבל. בדיוק העברתי שיעור מזרחנות במכינה כאן, עין־פרת, וסיפרתי את זה. כי צריך להבין שבין הפלאחים יש לא מעט שורשים יהודיים".

תקופת העבודה במזרח ירושלים, מאבחן אריאלי את עצמו, הפכה אותו ל"איש שטח קשוח כמו שהתפקיד מחייב. חלק נולדו להיות כאלה, וחלק הופכים להיות כאלה. המעמד עושה אותך לכזה. גם כשאתה מחייך, החיוך לא אמיתי".

וזה משנה אותך כאדם, גם מחוץ לעבודה?
"התחלתי לחשוש שכן, שזה משפיע לי על האישיות. מצד שני, גם שם האמנתי בחינוך. היו לי המון שיחות עם הורים לנערים פלסטינים בני 15־16 שהתחילו להידרדר לטרור, ודיברתי איתם כמו שהייתי מדבר לפני כן עם הורים של תלמידים. הזמנתי אותם לשיחות ואמרתי – תעשו משהו, אחרת אני אעשה. נתתי להם אינפורמציה עד כמה שיכולתי לשתף, וגם קצת כלים חינוכיים, ואני אומר במעט גאווה שהיו לי כמה הצלחות חינוכיות כאלו. היו דברים שהתחילו לקרות, והופסקו".

מעצר מנהלי מן התורה

אחרי רצח רבין רצה כאמור אריאלי לשנות את אופי עבודתו בשב"כ ולעבור למניעת טרור יהודי, אך באותו שלב לא ניתן לו מבוקשו. בקיץ 2000 הוא כבר מונה למפקד אנשי השטח בירושלים, וביומו הראשון בתפקיד עלה עם אריאל שרון להר הבית. לשאלה אם בארגון צפו את שעומד להתרחש בעקבות הסיור הזה, הוא משיב: "אגיד בצורה ברורה, אריק שרון היה רק התירוץ לאינתיפאדה השנייה, שנרצחו בה כ־1,200 ישראלים. זה מספר מצמרר. אנחנו, שהיינו בשטח, הגענו לכל פיגוע, לפעמים אפילו לפני האמבולנס. ראינו גופות, איברים כרותים ואנשים נאנקים, ומצאנו את עצמנו חוסמים עורקים ומגישים טיפול עד שיגיעו כוחות הרפואה".

ב־2006 יצא אריאלי לשנת לימודים במכללה לביטחון לאומי. כשחזר לשירות קיבל תפקיד מטֶה, ולאחר מכן התבשר שחלומו עומד להתגשם: בתוך שנה יקבל את הפיקוד על החטיבה הלא־ערבית. בטקס המינוי, הוא מספר, ביקש ראש השב"כ דאז יובל דיסקין להסביר לילדיו של ראש החטיבה החדש בפני מה הם עומדים. בתו הצעירה של אריאלי ענתה לדיסקין שאין צורך, ושהם שלמים לחלוטין עם דרכו של אביהם.

ראית בעיניך את כל זוועות פיגועי ההתאבדות, ועדיין דבקת בשאיפתך להגיע לחטיבה הלא־ערבית?
"כן. לכל אורך השנים האלה אני אומר שלמרות הגרעין האיראני וטילי האס־300 והמצב בעזה, האיום הדרמטי ביותר על מדינת ישראל, האיום הקיומי, מגיע מתוך החברה הישראלית ומתוך העם היהודי. הרמה האולטרה־אסטרטגית היא רצח של ראש ממשלה או פיגוע בהר הבית"

החטיבה עוסקת גם באיומים משמאל?
"בהגדרה, החטיבה עוסקת בכל מה שהוא טרור וחתרנות מדינית. BDS למשל הוא באופן עקרוני פעילות גלויה, ולכן זה לא עניינו של שב"כ".

יש היום במדינה חתרנות יהודית בקנה מידה כזה שמצדיק חטיבה שלמה בשב"כ?
"יש חתרנות שמצדיקה מערך גדול, חזק וחכם. ההתמודדות עם אנשי המדינה שבה אני חי, גם מצריכה ממני להיות אפילו יותר ערכי מאשר בהתמודדות מול האויב. מבחינתי אלו הילדים שלי, ואני לא זורק ילדים. אותה דרך מובילה אותי מאז שהייתי מורה. הכישלון כאן הוא כישלון בחינוך. אבל גם בבית הפרטי שלי, אם ילד עשה משהו לא טוב, לפעמים אומר לו שהוא לא יוצא מהבית. אז האם האיומים הקיימים מצדיקים את החטיבה? כן. ועדיין, מול המגזר הערבי יש כמה אגפים. זה הרבה יותר גדול".

בשבת שעברה נהרגה בשומרון עאישה א־ראבי, אישה ערבייה. לטענת הפלסטינים היא נפגעה מיידוי אבנים של יהודים בכביש בואכה צומת תפוח. נכון לכתיבת שורות אלו, למערכת הביטחון אין עדיין תמונה ברורה באשר למה שאירע שם. כשאני שואלת את אריאלי מה הוא חושב על הסיפור, הוא משיב: "מחשבות נוגות. צריך קודם לוודא מה קרה. אני שב ואומר שרק חינוך הוא המענה העמוק והאמיתי".

השבוע החל גם השלב הפומבי במשפטם של הנאשמים בהצתת הבית בכפר דומא. לדעתך מי שעומד שם לדין הוא אכן האחראי למותם של בני משפחת דוואבשה?
"אני לא מכיר את הפרטים, אבל אם בשב"כ חושבים ויודעים שכן, אני בטוח שהם צודקים. זה אפילו לא עניין של פסיקה, לא תלוי בשאלה אם בית המשפט גם הוא יחליט כך או לא. כי אני יודע למשל על רוצחים, חלקם אפילו סדרתיים, שמסתובבים בחוץ. יהודים".

אתה יודע על יהודים שכבר ביצעו שורה של מעשי רצח על רקע לאומני?
"כן".

והם חיים פה בינינו, ביישובים?
"למה ביישובים? חיים במדינת ישראל. אני רוצה להבהיר: בהקשר הזה אין באמת הבדל בין שני צידי הקו הירוק. הקרקע שמעבר לקו הירוק נוחה יותר למימוש האידיאולוגיה הזו, כי יש כאן יותר אנרכיה, אבל בנקודת המוצא אין הבדל. חלק גדול ממה שנקרא 'נוער הגבעות' גדל בצד המערבי של הקו הירוק. בבתים חרדיים, דתיים או אפילו חילוניים".

למה רוצחים כמו אלו שדיברת עליהם לא נמצאים מאחורי סורג ובריח?
"כי כדי להרשיע אדם, אני צריך שבית משפט ישתכנע. וכדי להגיע בכלל לבית המשפט, להעמיד אדם לדין, אני צריך ראיות. לא מודיעין. אגב, רק השבוע בית המשפט העליון הקל בעונשו של חשוד בריגול. זה קייס שב"כי. ואחת משלושת השופטים שהפחיתו את העונש הייתה אחותי", הוא אומר בחיוך, ומתכוון ליעל וילנר, שלפני שנה מונתה לשופטת בית המשפט העליון.

"מודיעין הוא כלי מספיק רק כשמדובר במעצר מנהלי", ממשיך אריאלי. "אז אין לי ראיות, אבל יש לי חומר שאני מציג לנשיא בית משפט מחוזי, אחרי שהצגתי אותו לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, ועוד קודם לכן לראש השב"כ. רק אז אני יכול לממש אותו. זה קורה במעמד צד אחד, זה לא דמוקרטי, אבל זו אותה זריקה שמצילה חיים. היא הכרחית. העברתי פעם שיעור על פרשת שופטים שבו הוכחתי שעל פי החוק התורני, מעצר מנהלי הוא לעיתים עניין מחויב כדי למנוע פשיעה. הרוצחים הללו שדיברתי עליהם, אנשים שאני יודע שרצחו, אם היה נשקף מהם סיכון היום – הם היו מוכנסים למעצר מנהלי, או שהיו מופעלים נגדם אמצעים כדי למנוע את הפעולה הבאה. אבל אם היום כבר אין מהם איום, ומדובר רק בענישה על העבר – ייתכן שאין לי ראיות שבית המשפט יקבל כדי לגזור ענישה. בית המשפט לא נמצא בידיים של שב"כ, ואם מישהו אומר אחרת, זה גיבוב שטויות".

לפחות שתהיה אידיאולוגיה

דיברת על "ראיות" שמאפשרות העמדה לדין, לעומת "מודיעין". מה ההבדל ביניהם?
"ראיות כמו טביעות אצבע או עדויות, לפעמים בית המשפט יתרשם מהן לחיוב ולפעמים לא. מודיעין הוא דברים שאני יודע אותם כי אני שב"כ. גם מודיעין חייב להיות מוצלב ברמה כזו שאני אשתכנע שהוא נכון".

כלומר, אלו דברים שסוכנים סיפרו לך.
"לעיתים המידע הגיע מסוכנים, ואני לעולם לא אחשוף סוכנים בבית משפט. לפעמים המידע שנאסף באמצעים אחרים, טכנולוגיים למשל. אני יכול להפוך את המודיעין הזה לראיות, אבל לא תמיד אני רוצה לחשוף את המקור".

למה בחקירות דומא לא הסתפקו בראיות או מודיעין, ונדרשו ל"אמצעים מיוחדים" – שם קוד לשימוש בעינויים?
"תראי, עד ועדת לנדוי (שהוקמה ב־1987 בעקבות פרשת הקצין עיזאת נפסו, שנחשד בריגול ונחקר בעינויים – הכ"ח), 'האמצעים' היו נפוצים יותר. בעבר, אם עצרו מישהו שידעו שהוא רצח או פצע, או שהוא עומד לעשות פעולה שההשלכות שלה הן דרמטיות, והאיש שתק בחקירה – היו משתמשים באמצעים. בעקבות לנדוי נולד המושג 'פצצה מתקתקת'. כלומר, רק אדם שאני יודע שהוא או אחרים עומדים לבצע משהו, ואם אני לא אוציא את זה ממנו יישפך דם מחר, מותר לי להשתמש באמצעים. וגם אז זה דורש אישורים מיוחדים. אם אנחנו חוזרים לעניין דומא – אני שוב אומר שאם השב"כ החליט שהם עשו זאת, אז חד־משמעית זה נכון".

לפי המידע וההערכות, כמה יהודים מעורבים בפיגועים?
"בהגדרה, אנחנו כל הזמן מדברים על בודדים. היקף הטרור היהודי באחוזים הוא פרומיל של הפרומיל. יש כאלה שאומרים על תושבי יו"ש היהודים שהם קיצונים, נוער גבעות, אבל האמת היא שרק בודדים מהם קשורים לטרור יהודי. רוב מוחלט של התושבים מתנגד לזה בצורה גורפת. במסגרת התפקיד הייתי בקשר מערכתי עם מנהיגים ורבנים, כדי שימנעו מעשים לא חוקיים. פי מיליון ממה שעשיתי במגזר הערבי. הייתי בכל מקום, באינספור פגישות גלויות – בבתים, בישיבות, עם הרבה רבנים. גם היום החטיבה היהודית עושה זאת. לא אחד־על־אחד בשקט, רבנים הם לא סוכנים".

אבל נוער הגבעות לא באמת מקשיב לרבנים, בטח לא לאלו שנפגשים עם שב"כ.
"נוער הגבעות בהגדרה הרחבה לא מקשיב, אבל יש חיבור שרשרת. אדם שמבצע מעשה טרור, בכל מקום בעולם, צריך קהל. בשביל הגנב קהל פירושו כישלון, אבל בטרור אידיאולוגי, אם אף אחד לא יודע מה עשית אין לזה ערך. זה נכון באירלנד, נכון אצל הפלסטינים ונכון גם אצל יהודים. הטרוריסט רוצה שיהיו מאחוריו תומכים. התפיסה שלי אומרת שפה בקצה", הוא מניף את הזרת, "אלו מבצעי הטרור. באצבע הסמוכה אליהם יש קהל קרוב שלא יבצע דברים כאלה בעצמו, אבל אומר – אני תומך קצת. הקרובים לטרור קרובים גם לאלו שפחות תומכים מהם. ואלה קרובים לאלו שעוד פחות", הוא מונה את האצבעות מהזרת לאגודל. "אם אני מצליח לקחת את הרחוקים ולהרחיק אותם עוד יותר" – מושך אריאלי באגודל וכל האצבעות נמשכות אחריו – "התמיכה יורדת לאורך כל השרשרת. ואז מי שנמצא בקצה המְבצע, פשוט לא עושה. אני הוכחתי את זה. האיום קיים כל עוד יש גיבוי לבודדים שעושים. אם אין גיבוי, אין איום.

"הטיפול צריך להיעשות דרך העולם החינוכי, הסוציאלי. הייתי מגיע למערכות החינוך ואומר – אל תזרקו אותם. לא זורקים ילדים. לטפל בנוער זה גם לדרוש מהרשויות המקומיות שיהיו להם מים במאחזים שלהם, למשל. ולומר כמה חשוב שהעובדים הסוציאלים שמקבלים שכר מהמועצה המקומית, יגיעו גם לשם".

מדינת ישראל זקוקה לך כדי שתגיד שיש שם ילדים אבודים ושצריך עובדים סוציאלים שיטפלו בהם? זה לא בזבוז משאבים? ההכשרה שלך היא לאתר ולמנוע טרור.
"היתרון שלי על אחרים הוא הידע. אני יודע מה קורה בגבעה, ראש המועצה לא יודע. לי יש שם מודיעין, ויש לי גם ניסיון. לאף אחד במדינת ישראל אין נתונים על התחום הזה. אין עדיין מחקרים מסודרים שבדקו מי מגיע לפעילות BDS, ולא ראיתי אף מחקר מחוץ לשב"כ שעוסק בנוער הגבעות. צריך שיהיה, אבל הידע לא כל כך נגיש. הידע שלי הוא מודיעיני".

השאלה היא אם זו לא מערכת שמזינה את עצמה. אולי עושים עניין מכל חמישה חבר'ה על גבעה, במקום לומר – יאללה, שיגדלו את העיזים שלהם, ובעוד חודשיים כשיהיה קר הם ילכו הביתה.
"אנחנו עוסקים בפעילות חתרנית. לא עסקנו ואנחנו לא עוסקים בפינוי גבעות או יישובים".

בהתנתקות דווקא היו מעצרי שב"כ והיו צווים מנהליים שניתנו לתושבים לפני הפינוי.
"אם אני יודע שבזמן הפינוי יש חשש לפגיעה על רקע אידיאולוגי – כלומר, שיש מישהו שאם מוציאים אותו מהבית הוא הולך להרוג – זו אחריות שלנו. הכי טוב למנוע את זה בשיחת שכנוע. אם זה לא עוזר, אז איום. לא עוזר, אז צריך להרחיק מנהלית או לעצור מנהלית. אני חייב למנוע את המעשה שלו. אבל פינוי הגבעה בשום פנים ואופן לא מעניין אותי. זה שייך למנהל האזרחי, למשטרת ישראל, לפרקליטות המדינה. אנחנו נכנסים למקום בגלל מה שאלה שגרים שם עלולים לעשות לאחרים. ואז אני גם עוסק באלה שמהווים איום. אני שם, ואכפת לי, ואני מבין שבזה אני מונע טרור".

גילית בשנים שלך בחטיבה דברים שהפתיעו אותך?
"זה יישמע לא יפה, אבל התאכזבתי קצת מכך שאין אידיאולוגיה רצינית. היום זה לא המחתרת של שנות השמונים, זו חבורת נערים. אנשי המחתרת של אז הגיעו למעצר ודיברו, כי אנשים אידיאולוגיים רוצים להפיץ את המשנה שלהם".

הצעות העבודה נעלמו

פעילי הימין הקיצוני אספו על אריאלי מודיעין משלהם. ב־2010 צילמו אותו בעת פעילות בחברון, והפיצו את הסרטון באופן לא חוקי ברשתות. אריאלי מודה שעברה עליו תקופה לא נעימה. "אם היינו נוסעים לשבת, כשחזרנו הייתי עוצר את הרכב קצת לפני הבית, ויורד לבדוק שלא שמו לנו איזה חתול מת בכניסה. לא חששתי ממטענים או משהו מסכן חיים, רק מדברים שעלולים לעשות טראומה. אבל זה לא קרה".

מלבד הצקות, שכמובן אין לזלזל בהן, בסביבתך הקרובה ביישוב מחו בפניך על התפקיד שקיבלת? אמרו משהו?
"ביישוב שלי לא, אבל היו אנשים שבאופן אישי אמרו לי דבר אחד ובאופן ציבורי דבר אחר. קרה גם שהגעתי לפגישות במסגרת התפקיד, והיו שם אנשים שהכירו אותי מהעבר. יש לי נהלים ארגוניים, אני נחשף למשל רק בשם הפרטי, אבל דווקא שמחתי כשידעו מי אני. כי הכירו את העשייה שלי, גם מתחום החינוך. זה נותן לי אפשרות לומר – עכשיו כשאתה יודע מי אני, תסביר לי למה אתה מרחיק ילדים מהישיבה שלך. למה אתה זורק ילד שעישן סיגריה בשבת? כדי שאחר כך הוא יעשן סמים בשבת? ויש לא מעט בעיות כאלה. יש נוער בגבעות שעוסק בסמים, ויש פעילות מינית".

אבל רובם דתיים, אפילו קנאים.
"יש קנאות דתית, שבמקרים רבים היא לכאורה. הגעתי פעם לגבעה ומצאתי שם את החבר'ה, עם פיאות ארוכות, ישנים כשזמן קריאת שמע כבר עבר. והתפילין תלויות על ענף דקיק של עץ, כמעט נופלות. הערתי אותם, לקחתי את התפילין והנחתי במקום אחר. הנער שהיה שם זרק את התפילין על הקרקע, כי 'טימאתי לו אותן'. אז אני אומר לרב שלו – זה מה שרצית שיקרה כשהעפת אותו מהישיבה?"

אמו של הקטין שנעצר בעקבות ההצתה בדומא אמרה לי שהיא חושבת ומשחזרת, אבל לא מצליחה לתפוס רגע שעליו אפשר להגיד: כאן הייתי יכולה לשנות את הכיוון ואת המציאות.
"כמו שאני משוכנע שעכשיו יום בחוץ, כך אני משוכנע שהיה רגע כזה. אני בטוח לגבי כל אחד וכל אחת מהחבר'ה האלה. אני לא יכול להגיד את זה על יגאל עמיר, כי אנשים שמבצעים מעשה אידיאולוגי בגיל מבוגר יחסית, עוברים תהליך אחר. אבל לגבי הצעירים, תמיד יש רגע שבו המערכת החינוכית, או מישהו אחר, היו יכולים לעצור את זה".

בימים אלה הוא נהנה עדיין מהשקט שהגיע אחרי שלושה עשורים של אינטנסיביות עמוסה. מכפר על שנים ארוכות שבהן לא הצליח להשלים כמעט אף ארוחת שבת עם המשפחה. הוא מתנדב לאסוף נכדים מהגן, מלמד בכמה מכינות קדם־צבאיות, מרצה ושותף להליך הקמה של מכון מנהיגות עולמי בהובלת ארז אשל. "אני גם כותב הרבה. יש לי עשרות שירים שאולי אאגד לספר, ואולי אוציא גם ספר פירושים על התורה".

הצעות לתפקידים במגזר הפרטי והציבורי מגיעות אליו, אבל לדבריו הוא גם נחל בנושא הזה אכזבות. "אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני חושב שכמה תפקידים שהוצעו לי והייתי כבר בשלב חשיבה עליהם, נבלמו בסופו של דבר בגלל הטייטל של 'ראש החטיבה'. כי אנשים עושים שיקולים פוליטיים, חושבים מה יגידו. ובחלק מהמקומות, התפקיד שמילאתי הוא נטל פוליטי. אבל אני גאה בעשייה שלי, ומתבייש בהם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il