רחובות רוממה הומים אדם בשעות הבוקר של יום שישי. השכונה הירושלמית הצופה לרמות ולנבי־סמואל הפכה בשנים האחרונות ללב הפועם של הציבור החרדי בבירה. ישיבות, כוללים וחצרות חסידיות העתיקו את מושבם אליה, וכיום הם מקיפים את בניין הטלוויזיה הישראלית הנטוש ואת המתחם הישן של גן החיות התנ"כי, ששכן בעבר בגבעת קומונה. המוקדים הדתיים והרוחניים משכו אליהם גם זוגות צעירים, שלא באמת יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה באזור כזה. וכך, לצד בנייני היוקרה החדשים ומיזמי הדיור הגדולים שנבנים ללא הפסקה עבור משפחות חרדיות אמידות, רוחשים היום בשכונה חיים תת־קרקעיים תוססים: בחניוני בניינים, הרחק מעין הרשויות, משתכנות משפחות שלמות בדירות קטנות ולא חוקיות. המגורים ללא אור יום, בלי פתחי אוורור ראויים, בדמי שכירות גבוהים יחסית ובתנאים בלתי מושלמים בלשון המעטה, היו גורמים לרוב הישראלים להחמיץ פנים – אך אם תשאלו את הדיירים עצמם, רבים מהם מאושרים מההזדמנות להתגורר במרכז העניינים.
גם מלכי קסלר, אדריכלית בוגרת לימודי אמנות וארכיטקטורה בשלוחה החרדית של בצלאל, מביטה בדירות החניונים הללו בעין אופטימית. בפרויקט הגמר שלה, "ירושלים של מטה", היא מציגה תוכנית מהפכנית של בנייה מתחת לאדמה כמפתח לעתידה של רוממה בפרט וירושלים בכלל. הדירות בחניונים, אומרת קסלר כשאנו מסיירים בשכונה, הן עובדה קיימת, ובמקום להילחם בהן כדאי לשים לב לפוטנציאל: דרך חדשה, מסקרנת, להתפתחות של עיר שנעשית צפופה יותר ויותר, והשטחים הפתוחים בה מצטמצמים. בתוכניתה, המוצגת במסגרת אירועי "בתים מבפנים" המתקיימים בסוף השבוע הזה בבירה, היא מציעה להרחיב את העיר לא באמצעות בנייה לגובה או בליעה של שטחים ירוקים, אלא על ידי הקמת רחובות ומתחמי מגורים ומסחר מתחת לאדמה. לשם כך היא מציגה פתרונות אדריכליים יצירתיים, שמלבד אספקת אור ואוויר, יסייעו גם בהתגברות על מחסומים פסיכולוגיים. במקומות רבים בעולם, טוענת קסלר, כבר מתפתחת בשנים האחרונות מגמה של בנייה תת־קרקעית. התוכנית שהיא שרטטה לא מקודמת באופן רשמי, אך מצטרפת לשיח ישראלי הולך וגובר על בנייה כזו, שאולי תהיה המפתח לעתיד האורבני של המדינה.
אנו עומדים מול מתחם מגורים יוקרתי, חדש יחסית, בפאתי רוממה. ברקע ניצב בית המדרש המפואר, דמוי בית המקדש, של חסידות בעלז. קסלר מובילה אותנו אל החניון התת־קרקעי של הבניין. משמאל לשער הכניסה של מתחם החנייה ניצבת דלת פלדלת חומה, ועליה שלט ששם משפחה חקוק בו. אנו ממשיכים הלאה, ולפנינו נחשף החניון: אפל, לא גדול, מכוניות ספורות חונות בו, ולכל אורכו, מימין ומשמאל, דלתות חומות הנושאות שמות. לצד הדלתות – עגלות תינוקות, קרשי סוכה, מזוודות. בירכתי החניון שוכנים מחסני הבניין, וגם שם מסדרון ארוך שלאורכו כעשרים דלתות, כולן פתחי דירות מגורים. דירה מאולתרת אחת אחרונה נדחקת ליד המעלית: דלת, שם משפחה, עגלת תינוק מיותמת.
אנו דופקים על אחת הדלתות. אישה חרדית בשנות השלושים לחייה פותחת את הדלת ומאפשרת לנו להיכנס. מבט ראשון על הדירה הקטנה – שני חדרים בלבד – לא מסגיר את העובדה שהיא נמצאת בתוך חניון, אך החלון העיקרי שבה סגור רוב הזמן, וגם כשהוא פתוח, כל שנשקף ממנו הן המכוניות הנכנסות ויוצאות. "עלינו מארצות הברית, ולפני שנה הגענו לכאן", מספרת חוי (שם בדוי). "שמענו על הדירה הזו מחברים. נכון, אין בה הרבה אור ואין בה הרבה נוף, יש מעט חלונות והיא לא מאווררת מספיק. אלה חסרונות. מצד שני, לא צריך לעלות במדרגות. קשה למצוא דירה באזור הזה, ולכן משתלם לנו לגור כאן, בדירה יפה, חדשה, מרווחת, גם אם קצת יקר". כמה יקר? חוי ובעלה משלמים 5,000 שקלים לחודש – כמו שהיו משלמים על דירת ארבעה חדרים בשכונת הר־חומה או חמישה חדרים בפסגת־זאב. כאן, בלב רוממה, הסכום הזה שווה שני חדרים בחניון.
"הביקוש הוא אדיר", מסבירה קסלר. "התקנים בבניינים החדשים מחייבים הקמת חניונים, אבל שיעור בעלי המכוניות באוכלוסייה החרדית הוא נמוך, אז מה יעשו עם החנייה? לכן הופכים את השטח הזה לדירות ומשכירים אותן כדי להרוויח עוד כסף. לפעמים זה בא מהיזם עצמו, ולפעמים מבעלי הדירות, שמממנים את המשכנתא שלהם באמצעות השכרת דירה בחניון. השכנים לא מתנגדים, והעירייה יודעת שזה קורה, אבל אין לה כל כך מה לעשות. נבנות כאן דירות חדשות כל הזמן, אך הן מיועדות לאוכלוסייה אמידה מאוד. בבניין עצמו דמי השכירות יכולים להגיע לעשרת אלפים שקלים לדירה של שלושה חדרים. זה המרכז של הציבור החרדי בעיר, ויש כאן אוכלוסייה צעירה שכל הזמן מנסה להצטרף לשכונה".
כשאני שואל את חוי אם לא מפריע לה לגור בחניון, היא מצביעה על יתרון משמעותי אחר של הדירה – מרחק הליכה מהישיבה של בעלה. "כך הוא יכול להגיע הביתה מהר יותר בערב, וזה נוח מאוד. בכל מקרה, זו דירה זמנית. אנחנו חוזרים לאמריקה בקרוב, ובינתיים הסידור מתאים לנו. כל השכנים כאן נחמדים מאוד, וכמו שאמרתי, העובדה שאין מדרגות היא חשובה. גרנו במשך כמה שנים בקומה שישית, ופעם אחת המעלית התקלקלה כשאני הייתי בהיריון. איך אפשר לעלות ככה שש קומות? אז עברנו לכאן, ואנחנו מרוצים".
גם דבורה (שם בדוי), שמתגוררת כמה דלתות הלאה, לא מתלוננת על המפלס יוצא הדופן. דירתה מרווחת יותר מזו של חוי, אך כמוה היא חוששת להתראיין בשמה המלא. בעלי הדירות המאולתרות מודעים לבעייתיות החוקית שלהן, ועלולים לכעוס על החשיפה. "שמענו על הדירה מפה לאוזן", מספרת דבורה. "מקסים כאן. הגודל של הדירה משך אותנו מאוד, ואנחנו אוהבים את השכונה. כולם אמריקנים כאן, ואנחנו מרגישים בבית".
והמיקום בתוך חניון לא מפריע לך?
"זה בכלל לא אישיו. בסופו של דבר אנחנו צריכים מקום לגור בו, ואנחנו עושים את השיקולים שלנו. לא קל למצוא דירה באזור הזה, ולכן קפצנו על ההזדמנות. תראה כמה נעים ומרווח פה".
אור גנוז
לא בכל החניונים ברוממה התנאים טובים כמו בדירה של חוי. לפני כעשור נחשף קיומן של כמה עשרות דירות בחניון תלת־מפלסי במתחם המגורים היוקרתי "גני גאולה" שברחוב ירמיהו: משפחות חרדיות חיו שם בתנאי תברואה קשים, והתושבים הגדירו עצמם כ"כמעט הומלסים". קסלר נחשפה לתופעה כשהתארחה בדירות תת־קרקעיות בשכונות רמת־שלמה ורמות. "בהרבה מקרים התושבים די מרוצים מהמצב", היא אומרת על הדיירים התת־קרקעיים. "בחניונים קצת יותר חדישים ונורמליים, דירות כאלה יכולות אפילו להיחשב כמציאה, במיוחד לזוגות צעירים שמתכוונים לגור שם רק שנים ספורות ואז להמשיך לדירה מעל הקרקע. אבל זה משתנה מחניון לחניון. בחניונים גדולים יותר, כמו בגני גאולה, שוררים תנאים חמורים.
"בציבור החרדי, דירות כאלה לזוגות צעירים הן נורמה. לפעמים בעל בית בונה שמונה דירות מתחת לבית שלו. זוג שזה עתה נישא עובר בדרך כלל לגור ביחידת דיור שמסונפת לדירה קיימת", אומרת קסלר, ומספרת שגם היא עצמה התגוררה ביחידה כזו בחודשיים שלאחר נישואיה. "לא כולם הולכים לחניון, משום שיש היצע גדול של יחידות צמודות לבתים. אבל אם תפתח עיתון למגזר החרדי, תראה שכל דירה לזוג צעיר היא דירה מתחת לבית. זה מקובל. אנשים קונים בתים, מפצלים אותם, בונים הרבה יחידות דיור, וכך מרוויחים כסף".
מעיריית ירושלים נמסר שאין להם נתונים מדויקים לגבי היקף המגורים בחניונים, וכי במקרים המוכרים לעירייה ננקטות פעולות אכיפה, לרבות הליכי הריסה ואיטום. "יש שימושים המתאימים לבנייה תת־קרקעית – כגון אולמות, מחסנים, חללים מסחריים, חללים לשרתי מחשב, חניונים ועוד. רשימת השימושים הזו אינה כוללת מגורים", נמסר מהעירייה. "דירות מגורים יש לתכנן ולמקם מעל הקרקע, כדי שיהיו ראויות לחיים בריאים ובטוחים, פתוחות לאוויר הצח וכיוצא בזה. מגורים בחניון הם סכנה בטיחותית גדולה, במיוחד בהיבט של בטיחות אש וזיהום אוויר, היות שמערכות החניון לא תוכננו לשימוש למגורים".
קסלר התבוננה גם היא בעבר על התופעה בעיניים ביקורתיות, אך בהמשך, כשנכנסה לדירות עצמן ונפגשה עם דיירים, החלה לגבש רעיון. במרכז העיר, חשבה, אפשר לתכנן מערך שלם של דירות קטנות וזמניות, מוארות ומאווררות, תוך שימוש במשאב הזמין ביותר: האדמה. כמקרה בוחן, היא תכננה שני רחובות תת־קרקעיים ברוממה. "בשכונה יש אזור תעשייה ישן, שהופך בשנים האחרונות לאזור מגורים", אומרת קסלר. "נבנים כאן מיזמי ענק. ב־2006 הכינו תוכנית־אב שהיו בה כמה בעיות, והעיקרית שבהן היא המחסור בשטחים ירוקים. הצפי הוא שאוכלוסיית השכונה תשלש את עצמה, ואמור להיווצר מחסור של 140 דונם של שטחים פתוחים. התושבים רוצים, בצדק, שטח ירוק ואיכות חיים, והם יצאו למאבק. יש גם מחסור חמור בתשתיות ובמוסדות ציבור, דת ותרבות. השכונה בבעיה".
ומה את מציעה?
"ההצעה שלי היא עתידנית, כוללת. אני לא מציעה לקחת חניון כזה או אחר ולהפוך אותו לראוי למגורים, אלא לקחת את כל המערך התת־קרקעי הקיים, ולתפור אותו לרחוב אחד. תכננתי רחוב תת־קרקעי שיוצא מהצומת של תנובה, צומת מרכזי בשכונה, וממשיך עד עמק נחל רוממה. ברחוב הזה יש מסחר, מוסדות חינוך ומגורים, ובשלב מסוים גם רכבת קלה. התוואי של הרכבת עובר פה, אז מדוע לא להכניס אותה אל מתחת לאדמה, לצד מרכזי קניות ובתי מגורים? היום גם יש בשכונה קניונים גדולים מעל האדמה, ואני מציעה לחבר אותם עם חנויות מתחת לאדמה".
התוכנית שלה, המגובה בהדמיות ובשרטוטים, נדרשת לשני אתגרים שנלווים לבנייה מתחת לקרקע: אור ואוויר. קסלר גיבשה פתרונות שחלקם מבוססים על מהלכים שיושמו כבר ברחבי העולם, וחלקם על תחקיר שערכה ושיחות עם מומחים. פתרון נקודתי אחד הוא ליצור "בארות אור": שטחים לא מקורים שמזרימים אור שמש טבעי אל מעבה האדמה. בית ספר גדול בעיירה בולזאנו שבאיטליה, מדגימה קסלר, בנוי כולו מתחת לפני הקרקע, ותקרת הזכוכית שלו מחדירה פנימה את אור הרחוב. פתרון נוסף הוא שימוש במראות, כפי שנעשה בכפר האיטלקי ויגאנלה שבהרי האלפים. בגלל מיקומו הטופוגרפי סובל הכפר מהיעדר אור שמש במהלך חודשי החורף, "והפתרון שגיבשו התושבים היה להציב מראה מסתובבת במרחק קילומטר משם: המראה קולטת את השמש ומעבירה אותה לכיכר המרכזית". בהצעה שלה, מראות שיוצבו בכניסה לחללים התת־קרקעיים ישלחו אור שמש לעבר החנויות, בתי הספר והדירות שמתחת לאדמה.
פתרונות נוספים כוללים בריכות מים שמפזרות אור שמש אל תוך האדמה, וסיבים אופטיים שקולטים את אור השמש ומעבירים אותו לדירות ולמוסדות הציבור דרך גופי תאורה בתקרות: במשך היום זורם אור שמש, ובלילה אור מלאכותי. "האור הוא לא עניין של מה בכך", אומרת קסלר. "כולנו רוצים שיהיה לנו בבית אור טבעי ולא רק אור מלאכותי. זה צורך של אנשים".
מה לגבי אוויר?
"התקרות שתכננתי הן כפולות, ובתוכן עוברות תשתיות של משאבות שמוציאות אוויר, ויש פתחי אוורור שמכניסים אוויר נקי. אגב, אחד היתרונות של חיים מתחת לאדמה הוא שבעומק שני מטרים הטמפרטורה קבועה לאורך כל השנה: ממוצע הטמפרטורה המקומי ועוד ארבע מעלות. בירושלים הממוצע הוא 16 מעלות, כך שהטמפרטורה מתחת לאדמה, בחורף ובקיץ, עומדת על 20 מעלות".
את מתחם הדירות התת־קרקעיות כולו מכנה קסלר "ארובת אור". לובי הכניסה מחופה במראה, שמשקפת לעבר הדירות את קרני השמש המכות בה. דרך הלובי מגיעים לדירות עצמן, ששטחן בין 25 ל־90 מ"ר. מהתקרות הכפולות זורם אוויר טבעי, ופיר של בריכות מים מביא אור מבחוץ. "ארובת האור הזו יכולה להתמקם בכל אזור כמעט. לפי התכנון, הכניסה אל הדירות התת־קרקעיות תוכל להיות דרך בניינים קיימים. שטחי הדירות מתחברים גם לרחוב המסחר. אין מכוניות ברחוב: יש שני חניונים בחוץ, ובהם אפשר להשאיר את המכוניות".
ומי שיחיה מתחת לאדמה, ישים לב שהוא מתחת לאדמה?
"אני מאמינה שכן. אני לא מציעה להפוך את מה שמתחת לאדמה לזהה למה שמעל לאדמה, אבל אני כן טוענת שיש איכויות לתת־הקרקע, ואם כך, למה לא להשתמש בהן? זה קורה ברחבי העולם, אז למה לא כאן? במקסיקו יש הצעה לבנות גורד שחקים מתחת לאדמה. בסינגפור מדברים על עיר מדעית מתחת לאדמה. כל זה בנוסף לשטחים תת־קרקעיים ביפן, בארצות הברית ובמונטריאול ובטורונטו שבקנדה. העולם מתחיל לחשוב על זה. אנשים ירגישו עדיין שהם מתחת לאדמה, אבל תוכנית כזו מאפשרת להם איכות חיים, גם אם לטווח קצר".
חכמים גם לא בשמש
התוכנית של קסלר לא צצה משום מקום: בשנים האחרונות צצות תוכניות נוספות לבנייה תת־קרקעית כמענה עתידי לצפיפות האוכלוסין בישראל. אחד הניסיונות המרכזיים לעשות זאת הוא במתחם שרונה בתל־אביב, שם נפתח ב־2014 רחוב תת־קרקעי – שאמנם משמש בעיקר לחניונים, אך מדגים במשהו את היתרונות של בנייה מתחת לאדמה. הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר והאדריכל דן סתיו, ממתכנני מנהרת לובה אליאב המתחברת למתחם, אמרו כי הם בטוחים שעתידה של ישראל נמצא מתחת לקרקע. משרד הפנים אף שקד בשנת 2010 על תמ"א 40, פרויקט שאפתני שהוגדר כ"תוכנית מתאר ארצית למיגון ולניצול המרחב התת־קרקעי", אך התוכנית נגנזה, כנראה מסיבות פוליטיות.
"בישראל קשה להתחבר לרעיון הזה, כי אנחנו ארץ של שמש", טוענת קסלר. "בלונדון למשל החליטו לאחרונה לאפשר לכל אדם לבנות מתחת לבית שלו ללא הגבלת עומק. אני חושבת שאצלנו האדמה מתקשרת עם מתים, ובירושלים יש גם בעיית ריכוזים גבוהים של ראדון – גז רדיואקטיבי שנפלט בתת־הקרקע ועלול לגרום למחלות. אבל בסופו של דבר אפשר לפתור הכול. זה עניין של שינוי תפיסה תרבותית, ושל הרגל וחשיפה. ברגע שרואים שבמונטריאול יש מתחת לאדמה שטח בגודל של רמת־גן, קל יותר לעכל את הרעיון. ברור שזה תהליך, וזה לא יקרה מחר בבוקר, אבל אם הגישה שלנו היא שאנחנו מתקדמים כל הזמן למקום טכנולוגי יותר, ובקרוב יהיו מכוניות אוטונומיות ורובוטים שיעשו עבורנו הכול, ופנינו לקדמה ולהתייעלות, למה לא לפנות גם למשאב הכי נוח שעומד לרשותנו?"
את עצמך אומרת שהדירות שאת מתכננת הן קטנות ומיועדות לשכירות בטווח קצר. אולי גם את מבינה שאנשים יתקשו להתחבר לרעיון של השתקעות לאורך זמן בדירה מתחת לאדמה.
"זה נכון. לאנשים קשה להחליט שהם יחיו כל החיים מתחת לאדמה, אבל אם ברור שזהו פתרון זמני, אפשר להטמיע אותו בצורה עדינה יותר. אני לא טוענת שכולם צריכים עכשיו לעבור לגור מתחת לאדמה, אלא רק במקומות שבהם זה דרוש – ושכונת רוממה היא מקום כזה. בשכונות אחרות ייתכן שהצורך לא קיים".
בעיריית ירושלים מכירים את תוכניתה של קסלר, אף שמדובר בפרויקט סטודנטיאלי בלבד. "כששוחחתי עם מהנדס העיר הוא הביע עניין ושאל אותי על עלויות הבנייה מתחת לקרקע, שהן כמובן גבוהות יותר. נפגשתי בזמנו גם עם המתכנן האורבני של שכונת רוממה, והוא התלהב מהרעיון. מבינים שיש כאן מצוקה. תיאורטית הייתי יכולה לבחון את הנושא בשכונה אחרת, אבל הגעתי לרוממה בין השאר משום שכאן זה כבר קורה בדמות הדירות בחניונים, וגם כי התוכנית עונה על הצרכים של השכונה וההתפתחות המואצת שלה. אני בטוחה שיהיו התנגדויות, אבל כל מי שאני מסבירה לו את ההצעה, אומר שצריך לחשוב על זה. זה לא מופרך. אמנם תמ"א 40 נגנזה, אבל אם רוצים – זה אפשרי. במקום תמ"א 38, שנותנת ליזם לחזק מבנים קיימים או לבנות חדשים, נבנה מתחת לאדמה".
קסלר (26) גדלה בירושלים, בת למשפחה חרדית של חוזרים בתשובה ממוצא איטלקי. כבר מגיל צעיר ידעה שתלמד אדריכלות. "בכל פעם שראיתי שרטוטים, התרגשתי. יש לי בבית קלסרים של בתים ששרטטתי כילדה. לא הייתה לי אופציה אחרת, היה ברור שאלך ללמוד את זה".
בהתחלה תכננה ללמוד בטכניון, אך אז נפתחה השלוחה החרדית של המחלקה לארכיטקטורה של בצלאל, וקסלר הצטרפה למחזור הראשון. "הלימודים בשלוחה החרדית זהים לאלה שבמחלקה הרגילה", היא אומרת. "ההבדל היחיד הוא שאצלנו יש רק סטודנטיות, וכולן חרדיות. אבל חוץ מזה, אלה אותם מרצים ואותם תכנים. יש גם עבודה משותפת עם המחלקה הרגילה של בצלאל – בכנס סיום השנה שלהם, בהר הצופים, מציגות גם סטודנטיות מהשלוחה החרדית, ואני כיום מועמדת מטעם בצלאל לפרס עזריאלי לסטודנטים לאדריכלות. פה ושם יש קשרים עם הסטודנטים החילונים, אבל לא קרובים מדי".
הזהות החרדית שלכן, הסטודנטיות, מתבטאת בפרויקטים שאתן יוצרות?
"אני חושבת שכן. אנשים שראו פרויקטים שלנו הצביעו על כך שיש כאן משהו שונה, שהתייחסנו לדברים שקרובים לעולם שלנו, לנושאים שאנחנו מכירות ומבינות בהם. לכל אדריכל יש אידיאולוגיה, רצון לשפר משהו בעולם – אחרת הוא לא היה בוחר להיות אדריכל, שזו עבודה קשה ולא תמיד מתגמלת. אתה מגיע אליו מתוך רצון להפוך את העולם, או את השכונה שלך, או בית של מישהו, למקום טוב יותר".
בחניון האפלולי, בין המכוניות החונות, אפשר לשמוע את קולות ההכנות לשבת בדירות שמעבר לדלתות הסגורות. האם המגורים האלה, שנולדו מתוך מצוקה וצפיפות, יכולים לרמז על אופייה של ירושלים העתידית? ברחוב מחוץ לבניין, באור השמש, עוברים אוטובוסים ועליהם כרזות התעמולה של המועמדים לראשות העיר: כולם מבטיחים לבנות, לבנות ולבנות, ואיש מהם לא מעלה בדעתו לחצוב באדמה ולהקים שם שכונה תחתית. "זה עדיין לא חלק מהתודעה שלנו", אומרת קסלר. "אבל אנחנו מצליחים להיות חכמים בכל כך הרבה תחומים – למה שלא נהיה חכמים גם בניצול השטח שלנו?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
