כשנועה גרוס הייתה סטודנטית לאמנות בבית ברל, היא החליטה לממן את לימודיה באמצעות עבודות ניקיון. בבתים שהגיעה אליהם חיכו לה על השולחן פתקים מהמעסיקים – איפה לנקות, אילו מטלות יש לבצע. "היום אין צורך להזיז את הספה החדשה", כתבה לה מישהי, והוסיפה: "כשתסיימי, קחי לך משהו לאכול ולשתות". "מתנצלת, שנייה לפני צאתי נשפך לי קינואה", מסרה אחרת. המילים "האמבטיה זקוקה לטיפול יסודי" חזרו לא מעט. וגרוס, שקצת נעצבה על כך שהעבודה המאומצת לא מותירה לה זמן להקדיש לאמנות, החליטה לשלב בין שני העיסוקים, ואספה את פיסות הנייר האלה ליצירה בפני עצמה.
"בחלק מהפתקים היו דברים שריגשו אותי, או מילים שנראו לי אישיות ויפות", היא מספרת. "למשל 'סליחה על השבוע שעבר', אם נניח לא היו למעסיקה שעות מתאימות בשבילי. היו כאלה שכתבו לי ברכות לתחילת השנה וצירפו יין ושוקולד. מעבר לכך, מצאתי דברים שמאוד עניינו אותי בקשר לקומפוזיציות של ניקיון וסדר, וצילמתי בבתים תמונות וידאו וסטילס ללא ידיעת הבעלים. לא חיטטתי להם בדברים או משהו כזה; צילמתי למשל רצפה אחרי הספונג'ה, כשרואים בה את ההשתקפות, או צילומים של טבע דומם עם הכסף שהשאירו לי. יש כאלה שממש בוחנים אותך תוך כדי העבודה בצורה אובססיבית, אבל ברוב המקרים האנשים לא היו בבית, וזה אפשר לי חופש פעולה".
הפתקים שהושארו לה הכילו לפעמים בין השורות מסרים סמויים, שלימדו את גרוס איך תופסים אותה המעסיקים. "אחת מהנשים כתבה לי הסבר מפורט על קרש הגיהוץ – שאם לוחצים עליו הוא מתקפל. היו כל מיני דברים ששעשעו אותי והעידו מה הם חושבים עליי ועל רמת האינטליגנציה שלי. היו שהשאירו לי כל מיני בגדים ונעליים, שאקח אם הם מוצאים חן בעיניי".
כמה מהמזכרות שאספה בתקופת עבודתה כמנקה מוצגות כעת ב"גלריה על הצוק" בנתניה, במסגרת התערוכה "הסבון בכה מאוד", שעוסקת בדימויים של ניקיון ולכלוך באמנות הישראלית העכשווית. מאייקונים מיתולוגיים כמו חביתוש וקלרה המנקה ועד לשימוש בחפצי ניקיון כחומר גלם אמנותיים – למשל מברשות של שטיפת רכב, שהפכו למפלי מים ענקיים – מנסה התערוכה לנסח את מקומו של הניקיון בחיינו.
לפעמים ההתמקדות היא לא בנקי, אלא במנקה: ביצירת וידאו של גרוס היא נראית כשהיא מצחצחת את בית טיכו, בזמן שמבקרים מסתובבים לצידה ומתרשמים מהמוצגים. "הסרטון הזה הוא עבודה מוזמנת ממוזיאון ישראל", היא מספרת. "פשוט העמדתי מצלמה והתחלתי לנקות. כשחזרתי הביתה וראיתי את החומרים, הבחנתי בכוריאוגרפיה שנוצרה ביני לבין האנשים שחולפים על פניי. באיזשהו אופן, אני מפריעה להם להתרכז באמנות המוצגת בבית טיכו. היה בתהליך הזה משהו מאוד מעניין – אני עסוקה בעבודה שלי, שהיא אמנות כשלעצמה, אבל היא לא פרפורמטיבית. אני פשוט מבצעת פעולה בחלל, וקורה שם משהו עם האנשים".
איך חווית את היחס מצד המבקרים במקום, שראו אותך רק כמנקה?
"באותה תקופה התעניינתי מאוד במוטיבים של אדון מול עבד ובמקום של יחסי הכוחות בחיינו, וגם זה בעצם היה מערך של כוחות – איך הם תופסים אותי לעומת מה שאני באמת עושה תוך כדי שאני מנקה".
העגלה מלאה, הכיס ריק
למה בכלל לעשות אמנות על ניקיון? "זה נושא יומיומי שכולנו חיים אותו, ודווקא לכן כמעט לא מתייחסים אליו", מסביר גיא מורג־צפלביץ', אוצר התערוכה. "התפקיד של היוצר הוא לעשות את החיבורים האלה, להציף אל פני השטח שאלות, ולאו דווקא לתת תשובות. למרות שאני מביא עבודות שהן על גבול המופשט, אני נוטה לחפש נושאים שגם אנשים שלא רגילים לראות אמנות ביומיום יוכלו להתחבר אליהם. הניקיון מתקשר למשל לענייני מעמד, וגם אם העיסוק בו כבר אינו נחלתו הבלעדית של המין הנשי, עדיין יש שאלות מגדריות שעולות ממנו. אני מנסה לגרום לקהל לחשוב על זה, וגם על שקיפות המנקים, מי מנקה בשבילנו. כל השאלות הללו הן חלק מהתערוכה".
ב"הסבון בכה מאוד" תוכלו למצוא למשל את עבודתה של אירית חמו, שהעתיקה ציור של פיקאסו באמצעות אבק. או עבודת וידאו של חן צרפתי, שצילמה את מוזיאון נחום גוטמן מנקודת מבטו של איי־רובוט. "אנחנו רגילים לראות אמנות מגובה העיניים", מסביר מורג־צפלביץ'. "ברגע שאתה משנה את זווית הראייה לחמישה סנטימטרים מעל הרצפה, אתה מקבל פריזמה אחרת לגמרי. פתאום יש התייחסות למבנה יותר מאשר לתמונות".
במרכז החלל תמצאו את עבודתו של אורן פישר, שמוצגת תחת השם "הסטודיו". פישר לקח את כל תכולת הסטודיו שלו, כולל ספרי הסקיצות וחומרי הציור, ודחף אותה לתוך עגלת סופר. מעין קריצה המרמזת להומלסים שמסתובבים לצידנו כשכל עולמם דחוס בתוך עגלה קטנה. מעליה הציב שלט: "שלום, אני אורן, אמן אשכנזי מתל־אביב, השמאלני האחרון. אוטודידקט. מיעוט נרדף. זה הסטודיו שלי. בבקשה תעזרו".
האם זה אומר שכשמאלן הוא חווה את עצמו כקבצן של אמפתיה?
מורג־צפלביץ': "אני לא יודע מה דעותיו הפוליטיות. אם מישהו כותב שהוא שמאלני בעבודת אמנות, זה לא אומר עליו כלום. אבל אורן פישר באמת הצליח להכניס פה את כל העולם האמנותי שלו. את העבודה הזו הוא הציג לראשונה כשהוא לבוש כקבצן וסוחב את העגלה ברחבי המוזיאון. זהו תיאור מצב של אמן שאיבד הכול מבחינה חומרית, אבל מצא חופש מוחלט בנוודות, והפך אותה לעבודה בפני עצמה. יש כאן עיסוק במצב החברתי והסוציו־אקונומי של האמן בחברה הישראלית, כשהוא ניזון בעיקר מהכרה ומכבוד – הכול חוץ מהכנסה כספית. למעשה הוא מוותר כאן גם על זה וגם על זה, ומקדיש את עצמו לחיי אמן נטולי אישושים מהחברה".
אמנית נוספת שנוטה לשלב את חייה האישיים ביצירותיה היא ורד נסים, שאמה אסתר עבדה כמנקה. בעבודת הווידאו שלה "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיניי", נראית האם, אישה בגיל הזהב, כורעת על ארבע. לגופה של אסתר שמלה העשויה מסמרטוטי רצפה לבנים, והיא מברישה מעין שטיח צהוב שנראה כמו פרח או שמש גדולה העשויה מכפפות גומי, בזמן שבתה שופכת עליה מי סבון. תוך כדי הקרצוף, האם שרה ומספקת תובנות מעבודתה. "אני לא משכילה, אבל הילדים שלי יהיו משכילים", היא מצהירה.
"ראיתי בזה סוג של חזון", מספרת נסים, "אמא שלי משפשפת בידיה את הפנטזיה. אני בעצם מפארת את המקום שהיא מגיעה ממנו – אם זו השמלה שעיצבנו יחד, או השפשוף שבאמצעותו היא מספרת את הסיפור שלה. אני רוצה שידעו שמנקה גם שרה בזמן שהיא מנקה. שיבינו שיש לה מחשבות על העולם – איך היא רואה את העובדים הזרים, איך זה להיות אדם לא משכיל, כמה זה מצמצם אותך בחברה. היא תמיד אמרה לי 'מורה יכולה להיות מנקה, אבל מנקה לא יכולה להיות מורה'".
נסים, בוגרת המדרשה לאמנות בכפר־סבא, מתעדת את הוריה כבר 16 שנה. "זה פרץ אצלי עוד בתקופת הלימודים, בתחילת שנות האלפיים, כשהתחילו לדבר על ענייני זהות. הכול היה לי זר. באתי מתרבות אחרת, שפה אחרת. ידעתי שאני מאוד אוהבת אמנות ושבזה ארצה לעסוק, והבנתי שכדי להגיע לנראות, אני חייבת לכוון את המצלמה כלפי הבית".
הרבה מעבודותיה עוסקות בסטריאוטיפים הנשיים והמזרחיים ובנגזרותיהם. "העניין הסוציו־אקונומי תמיד היה שם, והבעתי אותו דרך החומרים. תמיד היינו על הגבול של קו העוני, אבל ההורים שלי נלחמו שיהיה לנו עתיד. אמא לימדה אותנו להסתכל קדימה כסוג של תפיסת עולם לא קורבנית, וככה אני גם מציגה אותה בעבודה הזו. לכן היא האישה ששוטפת את השמש. בדרך לעבודה היא הייתה כותבת יומנים, כל מיני הגיגים פילוסופיים שלה על בעלי ההון או על האמנות. הייתה לנו התכתבות דרך היומנים האלה, ובחרתי חמישה קטעים מתוכם והדפסתי אותם בגדול".
להיות ילדה של מנקה, זה יוצר מבוכה מסוימת?
"כן. אבא שלי פחח רכב, וכילדה הייתי מספרת שהוא מורה. כל הזמן הייתי ממציאה להורים שלי תפקידים. בהחלט יש מבוכה כשאת באה לבית של חברה שאבא שלה פסיכולוג קליני. לכן גם תפיסת האמנות שלי היא לתת נראות. אני תמיד אומרת שהשוליים – אלה שעובדים קשה להתפרנס, אלה שבלתי נראים – הם המרכז. יש לי אינטראקציה חזקה מאוד עם אנשים ששומרים על מקום, שמאבטחים אותו או מנקים אותו, ויש בהם הרבה גאווה.
"כשהתחלתי להציג בגלריות, אמרו לי 'תסנני'. רמזו שאם אני רוצה למתג את עצמי גבוה, אני צריכה לבחור. אבל התפיסה שלי אומרת שאני לא יכולה. חשוב לי להציג בירוחם ובכל מקום. כי אם מנקה תעבור ליד היצירה שלי ותראה אותה – יש לזה משמעות. אלו עבודות שמראות שיש אופציה אחרת, שאפשר לחלום גבוה בשביל הילדים. אמא שלי תמיד העדיפה לקנות לנו משחקי חשיבה על פני בגד. זו תפיסה שחשוב לי להעביר – כמה ההשכלה הייתה חשובה אצלנו, יותר מכל דבר חומרי".
התפקיד של המנקה עצמה, לשיטתה של נסים, יכול לקבל פרשנות חדשה. "מנקה היא גם סוג של פסיכולוגית. אני רואה את זה כמי שמלמדת אמנות בבית ספר – למנקות יש המון כוח. הן מנהלות את העסק, הן העיניים של המנהלת לכל מה שקורה, כי הן אלו ששמות לב להתנהגות חריגה של מורה או תלמיד".
בעבודה אחרת של נסים, "על פלגי המים", נראית היא עצמה שפופה על רצפת פרקט ומנקה אותה. "יצרתי בעצם מיסוך עם אמא שלי. אנחנו הרי הדור שמדבר ומציב את האמת על השולחן, וכל הזעם שלנו יוצא החוצה. אבל בזמן שאני משפשפת, אמא שלי צוחקת עליי ואומרת 'מה, ככה את עושה קצף?'. כלומר, היא המקצוענית, ומה אני כאמנית מבלבלת לה את השכל.
"ככל שהמשכתי לשלב אותה ביצירות, ראיתי את השינוי שחל בה. אמא שלי תמיד גמגמה, אני זוכרת את זה עוד כילדה, אבל בווידאו היא לא מגמגמת. אני מאמינה שיש לגמגום משמעות רחבה יותר – סוג של סירוס שהנשים מהמעמד הזה עוברות. יש להן המון כוח, אבל הן בוחרות בעטיפה שנותנת להן אשליה של הגנה. את אומרת לעצמך: רגע, למה אנשים כאלה לא מתמרדים? למה הם לא מוחים על שכר המינימום הנמוך או על יוקר המחיה? במחאה החברתית רוב המפגינים היו מהמעמד שלנו, פחות מהשוליים, וזה מראה על פחד הישרדותי. הגמגום של אמא שלי התחיל להיעלם כי לדעות שלה פתאום הייתה במה, ומשהו בנראות שחרר אותה. לא כל אחד חושב שהדעות שלו ראויות לקבל מקום".
רעיל ומפתה
התערוכה מלאה צבעוניות, ססגוניות ואסתטיקה, שעומדות כמעט בניגוד מוחלט לכאב ולסיפורים האנושיים הבוקעים מתוך היצירות. התמונה "עבודה זרה" מציגה בגוונים צעקניים ופתייניים, כמעט ילדותיים, מטפל שחור־עור המנקה את ביתו של זקן. "התמונות שלי הן כמו סוכריות", מסבירה היוצרת קרן שפילשר, זוגתו של מורג־צפלביץ'. "יש לי ביקורת חברתית, אבל כדי שאנשים יתקרבו אני צובעת אותה. ראיתי שאף אחד לא מתייחס לאנשים שאין להם כוח לנקות, כשלמעשה זאת מציאות שבסוף פוגשת את כולנו – אם דרך הטיפול בהורים שלנו או כשנתבגר בעצמנו. למנקה שציירתי יש נעלי שורש וג'ינס של קיבוצניק וחולצה של הוואי וקעקוע של אסיר, וזה לא במקרה".
קיר שלם בחלל התצוגה מוקדש לעבודה של אביב גרינברג: מאות בקבוקים של חומרי ניקוי מסוגים שונים מוצבים על מדפים, כמו ספרים בארון. הם מסודרים לפי צבעם, ויוצרים מעין פלטה בגוני הקשת. ההשראה ליצירתו של גרינברג היא שירותו כסוהר בכלא צבאי: הוא תחזק שם שגרה יומית של מסדרי ניקיון אינסופיים. הניקיון המוקפד, השוויון בין האסירים וההזדמנות הניתנת להם לשלם את חובם לחברה – כל אלה לא הצליחו להסתיר מבחינתו את העובדה שהכלא הוא מקום של חוסר צדק, הפרדה ודעות קדומות. "הטבע הסיזיפי של בתי הסוהר התגלה במקומות נוספים בסביבה של גרינברג", אומר מורג־צפלביץ'. "הוא חבר בקהילת הלהטב"ק, שנאבקת על שוויון. הסטודיו שלו נמצא בשכונת נווה־שאנן בדרום תל־אביב, שם מתגוררים בני מיעוטים שנאבקים בהזנחה המתמשכת מצד הרשויות. גרינברג למעשה נע בין מדיומים שונים במטרה לדחוק את גבולות הציור שלו. חומרי הניקוי והחיטוי משמשים אותו כצבעים ביצירותיו, והוא דוגם אותם, מבודד ובוחן מחדש, ולבסוף חושף את הטבע הדו־משמעי שלהם – מצד אחד רעילים, ומצד שני צבעוניים ומפתים".
היצירה הזו היא שגררה לכאן למעשה את כל האחרות. "יש לי זיכרון ויזואלי, ובמקרה הזה ראיתי את הקיר עם פלטת הצבעים וישר התחילו לקפוץ לי לראש כל מיני עבודות אחרות בעלות נושאים דומים. כך התחילה להתגבש אצלי התערוכה".
בתצוגה משתתף כאמור גם חביתוש המיתולוגי, שמורכב מדלי, מברשת של מטאטא, פומפה ושאר חפצים המשמשים למלאכת הניקיון. מורג־צפלביץ' קיבל אותו בהשאלה ממחסני הטלוויזיה החינוכית. "חביתוש המקורי נרקב בשנות השבעים. עשו לו העתק נאמן למקור, ומאז שומרים עליו".
מדוע יצרו אותו מחומרי הגלם האלה?
"לדעתי הם פשוט עבדו עם מה שהיה להם. היום קוראים לזה מִחזור, אבל אז קראו לזה 'להשתמש במה שיש'. היה פה להערכתי ניסיון לדבר גם אל מבוגרים וגם אל ילדים דרך חומרים שמוכרים לשניהם".
מולו ניצבת, בשילובי עור ובד, דמותה של חנה לסלאו בתפקיד קלרה המנקה. "כשמדברים על ניקיון, היא הראשונה שקופצת לי לראש", מספרת גילת אורקין שיצרה אותה. "זו דמות שפרצה באחת מתוכניות האירוח של שנות השמונים, ולסלאו כל הזמן שכללה אותה. אני לא חושבת שלפני כן מישהו התייחס למנקה כדמות שיכולה להיות בפריים־טיים. היא כביכול הייתה משהו שלא מדברים עליו. אחר כך עשו דבר דומה עם לובה ב'ארץ נהדרת', וכך הביאו לתודעה גם את הקופאיות".
נקמת הכיור
מורג־צפלביץ' מסתובב בגלריה ומסביר על היצירות, ונראה שהקהל מתחבר בקלות למסרים ולכוונות המשורר. "זו התערוכה הראשונה שראיתי שהיא בעצמה יצירה", אומר אחד המבקרים כשאנחנו עומדים מול היצירה "בוץ": האמנית אסתר נאור לקחה את התמונה היומיומית והמוכרת של קפה שנשפך לכיור ומותיר בו כתם חום עמוק, קשה להסרה, ובהשראתה יצרה כיור שהקפה לא מפסיק לבעבע ממנו, ולאט־לאט מכתים גם את הקיר. "זה כאילו הקפה מחזיר לך", צוחק מורג־צפלביץ'. "לעולם לא אשפוך יותר קפה לכיור", מצטרפת אחת המבקרות. לי זו בכלל נראית כמו סצנה הזויה של קריאה בקפה, כשאפשר לנסות ולאתר משמעויות בצורות המתהוות מכל בעבוע.
מורג־צפלביץ' (45) היה אמור בכלל להיות רופא. הוא נולד בשכונת בבלי, סיים לימודי רפואה בהונגריה, וכשחזר ארצה הגיע למסקנה שאינו מתאים לתחום ופנה ללימודי אוצרוּת. "מקצוע הרפואה הוא מעין ייעוד, וכשהבנתי שלא אוכל לתת לו את כל־כולי, חיפשתי מה מעניין אותי, והדבר היחיד היה אמנות. רק שאני לא מוכשר כאמן, אז הלכתי למה שעשיתי כבר מגיל 13 – שזה לאסוף דברים יחד ולסדר אותם".
קשה להתעלם מהלוק הייחודי שלו, שכולל כיפה גדולה על הראש ושרשרת "חי" עצומה על הצוואר. "כן, אני אדם ססגוני", הוא מודה. "זה עוד לוק מינימליסטי מבחינת התכשוט. כשאתה הולך עם 'חי' גדול יש בזה הצהרה, אבל אפשר לומר שאני מהבלתי מסונפים".
בגיל 16 הוא חזר בתשובה. "תמיד שואלים אותי אם היה איזה אסון במשפחה שהוביל לכך, אבל לא, זה פשוט קרה מתוך מחשבה ואמונה. אני רואה בעצמי אדם ליברלי, אני נשוי לאישה חילונית, ושנינו מקיימים בית על התפר". עברו התל־אביבי כנראה מסייע לו להיטמע בקלות במיליה האמנותי, שנדמה שמעטים הם היוצרים הדתיים שנקלעים אליו. "נכון, אין הרבה כאלה, אם כי בשנים האחרונות יש עלייה במספר האוצרים הדתיים – או יותר נכון האוצרות הדתיות, כי זה מקצוע שהוא כמעט נשי לגמרי".
אתה מרגיש שהדת מגבילה לפעמים את היכולת שלך לעסוק באמנות?
"אמנות היא תחום רחב, ויש בה דברים שחלקם בעייתיים מבחינת ההלכה. אבל כשאני עובד עם אמנים ספציפיים על תערוכות יחיד הרעיון הוא לעזור לאמן להוציא את המיטב, ואז כמובן לא אני אחליט בשבילו מה להציג – אלא אם כן זה לא עומד בסטנדרטים שלי לאמנות טובה. אני מאוד ליברל במה שאני מציג".
למה בחרת להציג בנתניה?
"איפה שאת לא הולכת בתל־אביב יש לך איזו גלריה או חלל תצוגה. במקומות אחרים זה לא קיים. כשמציגים בפריפריה – למעט המוזיאונים, שיש להם תערוכות נהדרות – בדרך כלל מדובר באמנות פרובינציאלית, של תושבי המקום. זו תפיסה שאני מתנגד אליה: המחשבה שצריך להציג מישהו רק בגלל מקום מגוריו, ולא בגלל איכות העבודות שלו. המטרה שלי הייתה להביא לכאן כמה שיותר עושר ואמנים חשובים ומעניינים, ולנסות לפתוח לאנשים את הראש לדברים אחרים".
לקראת סיום אני מעיפה מבט לעבר יצירה של מורן קליגר, שמראה קופים עסוקים במלאכת פליית הכינים. זו יצירה שמעוררת מחשבות על ניקיון כהענקת חום ואהבה, אבל לא רק. "אצל הקופים זו פעולה שמהווה אינטראקציה חברתית, ועוזרת לגיבוש הלהקה וליחסים שבין הפרטים", מסביר מורג־צפלביץ'. "מעבר למטרות המיידיות שלו, בסוף ניקיון הוא מושג יסוד בתרבות האנושית. הוא מעלה שאלות של נראות מול איכות, ויש לו חלק חשוב בפולחן הדתי. בראש השנה למשל מקיימים את מנהג התשליך, שבו 'מרוקנים' את הכיסים אל מקור מים כסמל להיטהרות הנפש. אני מאמין שהניקיון נותן לנו מקום לשנות ולחדש, מעין הזמנה 'לנקות מגירות', אבל לא בשביל כולם. בעוד שלרבים פעולת הניקיון היא עיסוק תרפויטי ואפילו קיומי, לאחרים עצם המחשבה עליה עשויה לגרום חלחלה. כך או כך, אני מרגיש שבניקיון יש גם משהו שמזכיר את האמנות עצמה. הגוף פועל בעזרת תנועות וחומרים, ויוצר משהו שלא היה קודם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
