"באחד המסעות בבורדו שבדרום צרפת, גלשנו כמה פיצ'ים, קטעי טיפוס, כדי להגיע לבסיס המסלול. תוך כדי גלישה ראינו שהסלע מאוד רקוב, מתפורר. הבנו שהאחיזות יכולות ליפול, ופחדנו. כשהגענו לבסיס החלטנו שלא מטפסים כי זה מסוכן. אז התחלנו מסלול בתול, כמה מטרים ימינה ממנו, כזה שמעולם לא טיפסו עליו קודם לכן. מסלול מסומן עם שם ודרגת קושי – כבר מאות או אלפי אנשים טיפסו אותו לפניך, אז אתה יכול לדעת שהוא בטוח. מה שהיה יכול להישלף כבר נשלף. אבל מסלול בתול, יש שם כל מיני אחיזות, סלעים שנשלפים מהקיר. אז טיפסנו, ובאמת אחיזה אחת נשלפה והייתה נפילה. המטפס הזקן נפל מגובה רב מאוד".
"המטפס הזקן" הוא אנדריאה ענתי: כך הוא מכנה את עצמו בסיפוריו. לא נראה שהוא מתרגש בהיזכרו בנפילה הדרמטית. "קרה נס. במקרה היו שם זוג מטפסים שזרקו מלמעלה חבל כדי לגלוש. התחלתי לצעוק בצרפתית, 'יש פה פצועים, תנו לנו לטפס על החבל שלכם!', וככה ניצלנו. אבל תחשבי על זה: כשאתה פצוע בטבע פראי, בלב הנחל, אי אפשר לבנות על כך שמישהו יזרוק לך חבל. זה מקרה נדיר ביותר".
בצהרי שישי, בין מצוקי גיא בן הנום, לא ניתן לראות שום סימן לפציעה שספג בנפילה ההיא, לפני שנים אחדות. גם אין סימנים לגילו המתקדם של ענתי: בן 86, הוא מתחבר לרתמה, חובש קסדה, קושר לעצמו חבל ומדלג בקלילות בין הסלעים, ללא היסוס או עיכובים מיותרים. "אני בקושי עומד על הרגליים בשנתיים האחרונות, אז עוד לטפס", הוא יטען מאוחר יותר, כשאביע את התפעלותי. אבל המבטים המוסטים אליו מצד הצעירים שבאים לטפס בוואדי הזה, סותרים את הצטנעותו. המקצועיים והמנוסים שביניהם כבר יודעים: בכל יום שישי אפשר למצוא כאן את ענתי עם בת זוגו עדינה גרבר, מטפסים "בסגנון של פעם", כפי שהם מכנים זאת. בניגוד לדור הטיפוס הנוכחי, הם מטפסים במסלול "נקי", בלי עגינות, טבעות מתכת שכבר תקועות בסלע. השניים האלה יעפילו בעזרת "אבני עיגון" שהם נושאים עליהם. "פעם היו מטפסים על מצוקים טבעיים ללא עזרים, בלי עוגנים ושרשראות גלישה", מסביר ענתי. וגרבר מוסיפה: "היום שיטת הטיפוס הזאת פחות נפוצה, והרוב הולכים לכיוון ספורטיבי. צעירים שרואים אותנו תמיד שואלים: זה לא מפחיד אתכם לטפס ככה? זה לא מסוכן?".
למה התחום השתנה באופן כזה?
"אנשים אוהבים נוחות, רוצים שהכול ילך להם פשוט. אבל זה לא רק זה. הרמה האתלטית עלתה מאז בכמה דרגות. בזמנו מי שהתקדם ברמות הקושי והגיע ל־6, a6, נחשב לעילוי. היום מי שלא מטפס a6, בכלל לא מסתכלים עליו. לא מקבלים אותו לקורס מתחילים. גם באלפים, מי שמוכן להוביל ולטפס a6 – יש לו מבחר אדיר, העולם פתוח בפניו. מי שמטפס ברמה פחות קשה צריך להסתכל במדריכי טיפוס (guide books) צריך לחפש. ככה זה, התחום נעשה תחרותי".
ענתי, דוקטור לפיזיקה, מנהל כבר 42 שנה את הרומן שלו עם הטיפוס. ראשיתו – אי אז בנחל אוג. הם היו אז כמה מאות טפסנים שחרשו את מצוקי הארץ כדי למצוא מסלולים מתאימים לספורט הבלתי מוכר, הרבה לפני שמועדוני טיפוס כבשו את ישראל וכוכבי התחום כבשו את המסך. "בדרך כלל מה שהיה קורה זה שאם מישהו טייל ועבר ליד מצוק, הוא היה בוחן אותו ובודק אם זה נראה מסלול אפשרי. אם כן, היה קורא לנו לבוא לטפס למחרת. היינו הולכים, מנסים אותו ומפיצים בין החבר'ה: 'פתחנו מסלול חדש בנחל מגדים, דרגת הקושי היא כך וכך, יפה מאוד, אחיזות קטנות, יש מקום טוב לעגון, אין בעיה'. הייתה אז קבוצה רצינית של מטפסים בארץ, אבל כולם כבר ירדו מזה. יושבים היום על הכורסה מול הטלוויזיה. אני היחידי מהשכבה הוותיקה שממשיך לטפס".
את הקשר בין ענתי למצוקים התלולים הצית מכר אמריקני שעלה לארץ. "הוזמנתי עם אשתי לארוחת ערב אצלו. ישבנו, דיברנו והשיחה קלחה, ופתאום הוא מספר לי שהוא חובב טיפוס. אמרתי לו – מה חובב טיפוס? בתור ילד ראיתי בסרטים שיש מטפסים באלפים, באוורסט, אבל לא תיארתי לעצמי שאפגוש אחד בעצמי. נשארתי המום. הוא אמר לי: 'כן, טיפסנו בארבל, טיפסנו בגליל'. כשהראה לי את הציוד שלו, לא האמנתי למראה עיניי. ראיתי שם חבלים, טבעות טיפוס, שרשראות, ונשארתי פעור פה. זה היה רגע של קסם שעד היום אני לא יכול להסביר".
עיניו בורקות וחיוך של ילד נמתח על פניו כשהוא נזכר. "להתפעל מציוד? זה ודאי נשמע שטויות. אבל אני הוקסמתי. הוא הזמין אותי להצטרף לטיפוס בנחל אוג איתו ועם חבר שלו, מדריך טיפוס. אוזניי שמעו את פי אומר – יאללה, אני בא. וברגע שידיי נגעו במצוק ובחבל, מיד ידעתי שלזה חיכיתי כל שנותיי. נכבשתי בו במקום".
ענתי, שהיה באותם ימים שחיין חתירה בנבחרת הפועל ירושלים, החליט לפרוש מהספורט בשל ההתאהבות החדשה. "אני הרי חי רק פעם אחת, ולא נשאר לי זמן לשום תחביב אחר שאהבתי – לא ריצה, לא צלילה ולא שחייה. מאז אני מכור רק לטיפוס", הוא פוסק בנחרצות. "דיברתי עם המדריך ההוא, אמרתי לו שאני רוצה לעבור קורס בסיסי, והוא דרש שאארגן עוד חניכים. אחרי כמה ימים הבאתי לו ממכון ויצמן חמישה סטודנטים ופרופסור אחד, ועשינו את הקורס בהר הכרמל".
בתוך שנים ספורות הפך ענתי עצמו למדריך טיפוס מוסמך מטעם מכון וינגייט, והתחיל להעמיד דורות של מטפסים מקצועיים. הוא גם כתב מדריכים רבים בתחום. "התקדמתי מהר מאוד. בימים ההם לא היה מהיכן לצבור את הידע, לא היו חוברות, או ספרים, כלום. לאנשים גם לא היה ציוד, לא היו חבלים. טיפסו בנעלי טניס, לקחו חגורות בטיחות ועשו מהן רתמות מאולתרות. אז כפיזיקאי מצאתי לעצמי כללים: איך להעביר חבל, איך לקשור בצורה נכונה. זה פשוט עניין אותי. וכשהתחלתי להדריך, החלטתי לרשום את הכללים והחוקים שלי בחוברות הדרכה של טכניקות טיפוס.
"התרומה שלי לענף הטיפוס מבחינת כיבוש פסגות היא אפסית לעומת התרומה שלי בחינוך הדורות הבאים – בתיאוריה של קשרים, בדרכי תנועה. אני לא מאמין שיש בארץ מטפס שהקדיש להוראה כל כך הרבה. הייתי היחיד שטען בזמנו, לפני חמישים שנה, שקורס בסיסי של שלושה ימים זה כלום. אני נתתי קורס של שבעה ימי שדה, ולא קיבלתי חניכים שלא טיפסו אף פעם – רק בעלי ניסיון של שנה שרוצים להיות מקצוענים. מכל הארץ הגיעו כדי לעבור אצלי את הקורס הבסיסי, למרות שזו מחויבות רבה. בסוף כל שיעור הייתי נותן להם שיעורי בית מספריית הטיפוס שלי: לקרוא הדרכות כתובות שלי או של אחרים".
הגיעה לגיל שצריך להוביל
בניגוד למרבית העוסקים כיום בענף, את ענתי לא תראו כמעט מתאמן במועדוני הטיפוס: הוא בשטח, נושם את מרחבי ההרים. מרבית המצוקים בישראל מוכרים לו היטב, וגם בעולם לא מנע מרגליו וידיו לטפס – או "לרקוד על הקיר", במילותיו. הרי קלימנוס שביוון, ורדון שבדרום צרפת, ארקו באיטליה, וגם ואדי רם בירדן וההר הגבוה שבסיני – את כולם פקד במרוצת השנים. את הקירות הצנועים של גיא בן הנום הוא כבר למד בעל פה, בהיותו ירושלמי שמתאמן במקום מזה עשרות שנים. "פה, זה המסלול שקרוי על שם עדינה, שהובילה אותו ראשונה. שם אין עגינה מספיק טובה", הוא מצביע לכל עבר.
בין עשרות סוגי הטיפוס נמצאים שלושה ענפים מרכזיים: טיפוס אלפיני, שמתאפיין בציוד מועט ובקצב מהיר במיוחד; טיפוס בולדרינג, שבו מתקדמים על בולדרים נמוכים ללא ציוד עזר או אבטוח, מלבד מזרן מתחת למסלול; וטיפוס הובלה. בשטח, טיפוס הובלה נעשה בשניים: המטפס המוביל עולה במעלה המצוק, מאבטח את עצמו לקיר תוך כדי הטיפוס, ותולה את החבל גם עבור המטפס השני. הטיפוס הזה מתחלק לשני סוגים: טיפוס ספורטיבי – על מצוק שהוכשר מראש ונקדחו בו עיגונים ("בולטים") לאבטוח המטפס המוביל; והטיפוס המסורתי של ענתי, שבו משתמש המוביל באבני עיגון לצורך אבטוח, ללא הכנה מראש של המצוק. הטיפוס המסורתי דורש ציוד רב יותר לעומת טיפוס ספורטיבי וגם מיומנות רבה יותר, שכן המוביל צריך להתמקצע בהנחת האבן כך שלא תישלף. בתחרויות יש גם ענף "ספיד" – מסלול קבוע שהמטפס צריך להשלים בזמן הקצר ביותר.
ההיכרות של ענתי עם גרבר, בת זוגו לטיפוס ולחיים, החלה כאן לפני 35 שנים, כשהיא הגיעה ללמוד אצל המדריך בעל השם. במשך תקופה ארוכה ענתי היה המוביל במסעותיהם המשותפים, עד שהיוצרות התהפכו. "לפני בערך 15 שנים אמרתי די, בנאדם מגיע לגיל שהוא צריך להפסיק להוביל. עדינה חששה שלא נטפס יותר, אז הרגעתי אותה: 'מהיום את מתחילה להוביל'. בתוך חצי שנה, ואני לא מגזים, אנשים ראו אותה מובילה כאילו היא עושה זאת שנים. מישהו אמר לה: הדבר הכי טוב שקרה לך זה שאנדריאה הפסיק להוביל", הוא מספר בגאווה, בזמן שגרבר מסיימת לטפס ולהכין לנו את המסלול. "ביליי אוף", משמיע ענתי את הקריאה המקובלת, ומתחיל לעלות במצוק.
קבענו לטפס כאן יחד. בשבילי זו הפעם הראשונה בשטח, אבל זה לא מה שימנע מענתי לגעור בי כשאני מאיימת לעצור. "חלק מהמשחק זה לפחד קצת", הוא משיב לתחינותיי. כשהוא מאבטח אותי מלמטה ומסביר לי את הטכניקות הדרושות, נדמה שהוא חוזר לימיו כמדריך.
בארץ יש כיום עשרות אלפי חובבי טיפוס. מה שהיה פעם ספורט אתגרי מאולתר למביני דבר, כבר הפך למיינסטרים ולענף ממוסד, ולא רק כאן. בעוד כשנתיים יככבו מטפסי הקירות בבכורה אולימפית בטוקיו, כשכלל הסגנונות ייכנסו לאולימפיאדה כענף אחד משוקלל. אלכס חזנוב, המוכר מהתוכנית "נינג'ה ישראל", זכה לאחרונה במדליית זהב בתחרות גביע העולם בבולדרינג שנערכה בסין, ועורר תקווה, ולו קטנה, שנראה גם מדליה אולימפית. אבל על ענתי, כאמור, ההתפתחות של הענף כספורט תחרותי לא עושה רושם. "התחרות היא כל מה שמכוער בספורט ובחיים. כל מה שיפה ונשגב, אין בו שמץ של תחרותיות. יש בחורים שגם בחיזור אחרי בחורות הם תחרותיים – 'זאת מבוקשת, אז אני אראה להם מי ינצח'. אלוהים אדירים, לך עם מי שמוצאת חן בעיניך, לא עם מי שתגרוף באמצעותה ניצחון.
"גם בשנים הכי טובות שלי בטיפוס, אף פעם לא הייתי ברמה גבוהה. תחרותיות הייתה יכולה להגביר בי את הרצון להתאמן ולהשתפר, אבל לי לא אכפת. אני לא רוצה להשתפר. אני פשוט נהנה לטפס. מי שתחרותי, ברגע שהוא מגיע לגיל שגורם לו לרדת ברמה – הוא עוזב את הטיפוס, כי לא נעים לו לעשות בושות. מי שבחיים שלו לא היה תחרותי ממשיך לטפס, ממשיך ליהנות. עכשיו תגידי לי, מי מפסיד?"
גם מועדוני הטיפוס הרבים שנפתחו, לא מוסיפים בעיניו כבוד לענף. "היום כבר אין עיר שאין בה מועדון. יש אנשים שבאים רק לקיר טיפוס, זה כמו חוג בשבילם. משל למה הדבר דומה? לאחד שאהב לטייל בטבע, בנחלים, ופתאום גילה את ההליכון של חדר הכושר. זה ההבדל בין לטפס על קיר פלסטיק ובין לצאת לנחלים של הגליל והגולן. אנחנו מדברים על עולם אחר לגמרי. זה כבר לא טיפוס הרים, זו התעמלות".
גרבר מצידה מציינת שגם לקירות המלאכותיים יש חשיבות – כאימון לקראת הדבר האמיתי. "אם הרמה האתלטית היא חשובה, אז התרומה של קירות הטיפוס בהחלט גדולה. כשאתה מתאמן על קיר טיפוס בלי סוף, יום ולילה, קיץ וחורף, הכושר שלך משתפר והרמה עולה, ואז כשאתה יוצא לטבע נפתחים לך מסלולים אחרים, קשים יותר. אם לא היה לך אימון שיחזק אותך, לא היית מצליח לטפס בהם".
לא ספורט ל"פושטים"
ענתי, אב לשניים וסב לחמישה, נולד וגדל בפירנצה שבאיטליה, השני מארבעת הבנים במשפחתו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ברחה המשפחה מהעיר ונדדה בין בתי חווה רחוקים. "בכל מקום היה אח בוער ודיר כבשים וחצרות. ובכל פעם כשהבעלים גילו שאנחנו יהודים, היינו בורחים למקום אחר. כן, זה היה כיף", הוא אומר בלי טיפת ציניות. לבסוף ברחה המשפחה ליער בטוסקנה וחיה שם במערה. את הימים הללו הוא זוכר כיפים במיוחד.
שבעים שנה אחר כך נסע ענתי עם שניים מאחיו, עמנואל ובובי, לחפש את המערה בה הסתתרו. האח הרביעי, גבריאל, הלך לעולמו זה מכבר. אל מסע החיפוש התלוותה כלתו של בובי, הבמאית תמר טל־ענתי (שיצרה גם את "הצלמנייה" ו"הטייסות"). מהחומרים שצילמה יצרה בשנת 2016 את הסרט התיעודי "שלושה אחים ומערה", שהיה מועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.
בובי, הצעיר בין השלושה, היה רק בן ארבע בתקופת ההסתתרות במערה. בעוד אנדריאה זוכר את הימים ההם כהרפתקה, אחיו הבכור עמנואל – פרופסור בעל שם עולמי לארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ואמנות פרה־היסטורית – מתייחס לאותה תקופה כקשה וכואבת. הסרט מתאר את חוויות הזיכרון השונות של האחים, ועוסק בגבול שבין סיפור היסטורי לאגדה.
אמרת שם משפט שמעולם לא שמעתי: "היה לי כיף בשואה".
"טוב, הייתי ילד. לא הייתי מודע לסכנות. אהבתי להסתובב ביערות, לשחק ברובין הוד ולאסוף פטריות. היה לי נחמד מאוד".
איך אתה מסביר את ההבדל הגדול בין החוויה שלך לזו של עמנואל?
"עד היום יש הבדל בינינו: כל מה שבא – אני לוקח בקלות, והוא כבד, רציני. חוץ מזה, הוא גם היה מבוגר יותר, ולכן מודע יותר".
אתה לא זוכר רגעים של קושי, פחד?
"בנקודות מסוימות, כן. פתאום יורים עלינו פגזים, אז באותו רגע אתה רועד מפחד. אבל זה היה פעם בכמה זמן. אני גם זוכר שזאת הייתה תקופה קצרה, משהו כמו עשרים יום, חודש. אחי הגדול טוען שאלה היו חודשים ארוכים, שבהם סבלנו מאוד".
כשהיה בן 12 עלתה המשפחה ארצה, ואחרי שבועיים במחנה עתלית הם עברו להתגורר בקריית־מטלון. בתום לימודי התיכון שירת ענתי כאלחוטן בחיל הים, ואז פנה ללימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית. את התואר השני עשה ב־MIT שבארה"ב, ואת הדוקטורט במכון ויצמן. במשך שנים רבות הוא שימש במכון ויצמן ובאוניברסיטה העברית כחוקר בכיר לפיזיקה בתחום מדעי כדור הארץ, ופרסם שורה ארוכה של מאמרים מדעיים, כשבמקביל הקדיש את זמנו הפנוי לטיפוס. "הפיזיקאי המטפס", הוא מכנה את עצמו כשאני שואלת איזה צד חזק בו יותר.
אף שלמתבונן מן הצד נדמה שיש מרחק רב בין הספורט הזה ובין העולם האקדמי, ענתי מספר כי כבר הוכח שקיים ביניהם קשר הדוק. "מחקר שנערך באיים הבריטיים גילה שבקרב המטפסים, אחוזים גבוהים במיוחד עוסקים בתחומים מדעיים. לעומת זאת לא תמצאי כמעט שחקני כדורגל שמטפסים, כי זה לא מספיק תחרותי. הם רוצים לנצח".
זאת באמת הסיבה, לדעתך?
"אני לא יכול להגיד מה הסיבה, אבל אני יכול להגיד משהו שיחמיא לעצמי, לעצמנו. זה ספורט נאצל, ברמה רוחנית גבוהה. 'פושטים' שיכולים לשחק כדורגל, זה לא מתאים להם. אבל אני לא מהימן, וקורלציה לא באמת מוכיחה שום דבר".
גם אם הפיזיקאי המטפס התרגל לשוחח עם חבריו לצוק על מחקרים וניסויי מעבדה, הספורט האליטיסטי שלו קיבל בחודשים האחרונים חותמת עממית בעקבות עליית התוכנית "נינג'ה ישראל", שרבים ממשתתפיה הם מטפסים מקצוענים. ענתי עצמו צפה בתוכנית פעם אחת בלבד, כדי לראות את חברו עופר בלוטרייך, שהבטיח את מקומו בגמר. "כולם מדברים כל הזמן על נינג'ה, נינג'ה. עדינה סיפרה לי שיש המון חדשים שבאים עכשיו להתאמן בקיר המלאכותי", הוא אומר.
אולי תתחיל לראות פה גם שחקני כדורגל בקרוב.
"אני לא נבהל", ענתי צוחק.
כושר? אני שבר כלי
לא רק פיזיקה וטכניקות טיפוס מעסיקות את מוחו הקודח של ענתי. מעבר לכתיבת החומר המקצועי בתחומו המדעי ובתחומו הספורטיבי, הוא חיבר גם רומאן עלילתי בשם "טיפוס וזן בפרובנס", המתאר צעיר בלגי שמטפס יחד עם יהודי מבוגר בהרים בדרום צרפת. הפילוסופיה ותורת הזן של המבוגר מערערות את עולמו של הצעיר. הספר ראה אור בצרפת ב־2006, ולאחר מכן הופיע גם בעברית (הוצאת "הדובדבן"). את הספר כתב ענתי בצרפתית בלבד, אף שכמעט לא דיבר את השפה. "העלילה מתקיימת שם, אז היה לי יותר נוח", הוא מסביר. "לא, בעצם לא זאת הסיבה. האמת שאין לי מושג למה. הרבה אנשים שאלו אותי על זה, וראיתי שבכל פעם אני נותן תשובה אחרת כדי להיפטר מהשואל. כשעניתי שזה בגלל העלילה, ראיתי שמיד משתכנעים, ומאז עשיתי לעצמי חיים קלים ואימצתי את התשובה הזו".
לספר הזה נלווה כמובן מסע בשטח. "היה לי חשוב שמי שקורא ומכיר את האזור, ידע בדיוק באילו מסלולים מדובר. אז לפני פרסום המהדורה בעברית יצאתי עם עדינה לעשרה ימים בחבל פרובנס, כדי לצלם את המסלולים שתיארתי. טיפסתי כשמצלמה קשורה לצווארי".
אתה מזוהה עם דמות המטפס הבוגר שבספר?
"לא ממש. זה לא ספר אוטוביוגרפי. ברור שהכותב גם מדבר מליבו, ובאמת לאחת מחופשות הטיפוס שלי בפרובנס יצאתי עם שותף צעיר ממני, ישראלי בשם יניב, ושטחתי בפניו כל מיני רעיונות פילוסופיים. אבל אין כמעט דמיון. בהתחלה העירו לי שזה ספר כבד, כתב הגות יבש שלא יימכר לעולם, כי אנשים מחפשים משהו קל לקרוא בנסיעה ברכבת. אז הוספתי לו קצת חלקים עסיסיים, שלא יהיה יבש מדי, רק שיימכר דרך הוצאה לאור".
על אף פערי הגילים, מעורבותו של ענתי בקהילת המטפסים היא רבה – למשל במחאתם נגד רשות הטבע והגנים, המגבילה את הענף. בעבר היו יוצאים ענתי וחבריו לשוטט ולטפס היכן שירצו, ואילו היום, כשקהילת המטפסים רק הולכת וגדלה, מספר האתרים המותרים לפעילות כזו עומד על כ־23 בלבד. במהלך השנים נסגרו בפניהם מצוקי הכרמל, הקיר הדרומי בעין פארה, מערת קשת ומצוקי גיתה (שנפתחו לא מזמן מחדש), בעיקר בשל סיבות ביטחוניות וסביבתיות. מטפסים רבים שמנסים בכל זאת לכרוך חבל במקומות הללו, חוטפים קנסות גבוהים במיוחד.
"הגישה של אנשי רט"ג מוטעית", אומר ענתי. "יש מטפסים שרופים ששונאים אותם. אני לא שונא אף אחד, אבל חושב שהם מפספסים אפשרות לרתום לצידם את הציבור הזה. אם הם היו מבקשים מאיתנו לא לטפס בגלל ציפור נדירה או פרח ייחודי, כל המטפסים שאני מכיר היו נמנעים מכך. מדובר בציבור של שומרי טבע בדרגה הגבוהה ביותר שאני יכול להעלות על דעתי, כולם. זה היה מניע הרבה יותר חזק מאשר איזה קנס מגוחך. אבל הרט"ג מתייחסים לעצמם כמו משטרה, ואלינו כאל יריבים. אם יש סיכון במקומות מסוימים, אני מבין; הם חייבים לכסות את התחת שלהם, כמו שאומרים. הם לא רוצים לקחת סיכונים, אז עושיים סייג לתורה".
זמן מה אחרי הטיפוס, על מקינטה איטלקית בחצר ביתו שבקריית־יובל, מספר לי ענתי על אשתו הראשונה, עדנה, שהייתה פסנתרנית במקצועה. כשהלכה פעם ברחוב היא הותקפה בידי כנופיה ששדדה אותה לאור היום, והאירוע השפיע עליה רבות עד למותה, לפני עשר שנים. "הטיפוס לא מצא חן בעיניה בהתחלה, כי היא רצתה שנזדקן יחד בבתי קפה. היא רואה שהיא מזדקנת, ובעלה – אז הייתי עדיין צעיר ורענן – כל הזמן טס, מטפס, רוכב על אופניים. היא חשבה שזה מרחיק אותנו. כשהתחלתי לטפס הרי היינו כבר עשרות שנים ביחד. אבל אחרי כמה שנים היא ראתה שאני מאושר מזה, והבינה שיהיה אכזרי לבקש ממני לשבת בנעלי בית ולהסתכל על הטלוויזיה כל הזמן".
אני חייבת להבין, איך אתה עושה את זה בגילך?
"אני שומר על כושר, וזה מאפשר לי להמשיך לטפס, והטיפוס שומר על הכושר. זה הדדי. 'כושר', אפשר לחשוב. עכשיו אני שבר כלי. אבל לעומת אנשים אחרים בגילי, נו, אני עוד עומד על הרגליים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
