סינון בבתי הספר הדתיים: כניסה למצטיינים בלבד

"הבת שלי נפסלה על שאלה אמונית. שאלו אותה אם היא מתפללת, והיא ענתה בכנות שלנוכח הטרגדיה שעברנו, קשה לה מאוד להתפלל באופן מסודר ולהתחבר למילים. תשובה הכי כנה של מי שעבר משבר. אבל לקחו את זה למחוזות אחרים".

את הדברים הכואבים משמיעה ד"ר אדווה ביטון, אמה של אדל, הילדה שנפצעה אנושות בפיגוע ונפטרה כעבור שנתיים. במארס 2017 עלתה ביטון לכותרות המגזריות בעקבות פוסט שפרסמה בפייסבוק: בגילוי לב היא סיפרה כיצד האולפנה הקרובה לביתה בשומרון סירבה לקבל את בתה מוריה, תלמידת כיתה ו'. היא תיארה את מה שעובר על ילדה בת 11, שניגשת לבחינות כניסה לאולפנה ואינה מתקבלת, בלי שאיש יסביר באותו שלב מדוע ולמה. התשובה השלילית לא הגיעה מיד לאחר הבחינות; הילדה נכנסה תחילה ל"זמן המתנה", ורק לאחר תכתובת ארוכה עם הנהלת האולפנה ניתנה לבסוף הבשורה המאכזבת.

כאלף גולשים הגיבו לפוסט – חלקם הביעו זעם על המוסד החינוכי, אחרים שלחו חיבוק לאם, ורבים־רבים סיפרו על חוויות דומות וקשות. תגובותיהם הוכיחו שאין זה אירוע נקודתי של חוסר התאמה בין התלמידה למוסד החינוכי הרצוי. "אתה לא מבין אילו שיחות קיבלתי מהורים אחרי שפרסמתי את הביקורת שלי על הסינון", אומרת ביטון. "דרשו מילדים בכיתה ו' קורות חיים. מה כבר ילד בכיתה ו' יכול לכתוב בקורות חיים, ריבונו של עולם? מי בכלל קובע שהוא צריך לעשות דבר כזה? האם הרשתות כפופות למשרד החינוך, או להפך? אני בכלל לא מבינה איך זה מתנהל, אני רק מרגישה שאין פיקוח. כל הרשתות מקבלות תקציבים ממשרד החינוך, והן לא ישויות פרטיות. הן לא יכולות להתנהל לפי גחמות או תקנות מצחיקות. ואני לא מתחילה לדבר על גביית הכספים, שמשתנה בכל מוסד ובכל רשת. כל אחד עושה מה שבראש שלו".

הסינון בשערי מוסדות החינוך העל־יסודיים הוא סוגיה כאובה בשביל אינספור משפחות בציבור הדתי־לאומי. ברקע עומדת הנטייה להקים מוסדות חינוך קטנים ואליטיסטיים, שכל אחד מהם מתהדר בתואר "תורני", "מדעי", "אקדמי", "למצטיינים" או כולם יחד. בכל שנה הכאב מתפוצץ בפוסטים זועמים של הורים המתארים את ההשפלות שספגו ילדיהם. בחלק מהמקרים, גם כששנת הלימודים נפתחת אין לילד היכן ללמוד. כעת קמים לראשונה כמה מנהלי בתי ספר ופותחים במאבק נגד מה שהם מתארים כ"חורבן החינוך, הרעות והדת". פורום יש"י (יחד שבטי ישראל) שהקימו שם לו למטרה לבלום את מגמות האליטיזם והסינון במוסדות החינוך במגזר, ולשנות את השיטה כולה.

"כולם מודעים לבעיה, אין מי שיגיד 'אתה טועה'", טוען רפי מימון, מנהל בית ספר ברחובות. "כולם ללא יוצא מן הכלל – משרד החינוך, מנכ"ל המשרד, ההורים, החמ"ד והמוסדות האליטיסטיים – מבינים שנעשות כאן עוולות. נוצרה מציאות של ג'ונגל, שבה החזק שורד, וכל אחד דואג רק לילד שלו. צריך להבין שילדים נפגעים מהמלחמה הזו, ומוסדות נהרסים. אנחנו הופכים לחברה שיש בה תחתית ויש בה אליטה. חברה שבה אנשים לא מסוגלים לחיות זה עם זה".

"כשאני שומעת את הסיסמה 'חמ"ד הוא כמו משפחה', אני יודעת שזו רק סיסמה, לצערי הרב", אומרת ביטון, החברה בפורום. "זו לא ממש משפחה, כי במשפחה לא ממיינים. במשפחה מקבלים את כולם. אני חושבת שההורים אשמים בסיפור הזה. אם אנחנו מוכנים לשלוח את ילדינו למערכות שמתנהלות כך, שעוטות איזו מסכה של מצוינות, אנחנו יוצרים את המציאות. זו אחת הרעות החולות של המגזר, פצע מוגלתי שחייבים לטפל בו".

שבע תשובות שליליות

את יוזמי המאבק אנחנו פוגשים בישיבה התיכונית "אמי"ת אלירז" בפתח־תקווה. מנהל הישיבה, יאיר שטבון, הוא הרוח החיה מאחורי הפורום. לצידו כמה וכמה אנשי חינוך בעלי הישגים: אריאל בן־ברוך, ממייסדי חוות־יאיר בשומרון ומנהל התיכון הדתי "אחיה" בהרצליה; אלי ניסנהולץ, איש היי־טק מעלי שבגיל 32 בחר להקדיש את עצמו לחינוך, וכיום מנהל את "אמי"ת יהודה" בעפולה; רפי מימון, מנהל "אמי"ת המר" ברחובות, בית ספר שלפני חודשים אחדים זכה בפרס החינוך הארצי; והרב מירו (מאיר) דיין, ראש ישיבת בני עקיבא בבית־שאן.

המרואיינים לכתבה מצביעים על עיוות מבני במערכת החינוך הציונית־דתית כולה. במצב נורמלי, לדבריהם, יש מיעוט אליטיסטי שיוצר לעצמו מוסדות יוקרתיים, בעוד רוב בתי הספר פונים אל הממוצע; המצב כיום, לעומת זאת, הוא שגם בתי הספר "הממוצעים" מבקשים לעצמם הילה של בית ספר אליטיסטי, הישגי ותורני – והדרך לכך היא סינון של כמה שיותר תלמידים המבקשים להתקבל. התוצאה: כמעט בכל משפחה דתית־לאומית יהיו ילד או ילדה שיחוו על בשרם את כאב הדחייה.

חברי הפורום מדגישים שאין זה עוד סיבוב במלחמות "לייטים נגד חרד"לים", או בין רשתות החינוך הדתיות־לאומיות המתחרות. הם עצמם מייצגים את כל רצף הגוונים של הציונות הדתית. לתפיסתם, עיצוב התיכונים הדתיים, הישיבות התיכוניות והאולפנות, מבחני הקבלה והעברת התלמידים מבית ספר אחד למשנהו – כל אלה הם בגדר "פשע חינוכי". הם מתארים תהליך מסוכן שפוצע את נפשות התלמידים, יוצר מעמדות נבדלים, ומאלץ ילדים לעבור ראיונות משפילים. זהו תהליך שיש לו ניצנים כבר בגני הילדים, ואחריתו בשנות השירות הצבאי ואפילו לאחר מכן. יותר מזה, הם אומרים, בהתנהלות המוסדות יש אלמנטים של עבירה על החוק.

במהלך הפגישה אחד המנהלים מקבל טלפון: קרוב משפחה מספר לו על בנו, שניסה ללא הצלחה להתקבל לישיבה תיכונית. ילד נפלא, הציונים שלו מעולים, פעיל בבני עקיבא, מנגן בפסנתר. "הוא ועוד כמה נערים הוזמנו לסוף שבוע בישיבה בשומרון", מספר לנו המנהל. "התנהגו איתם כאילו זה המקום שמחר הם הולכים ללמוד בו. ערכו להם טיולים, ארגנו לימוד בחברותות בשבת. ביום ראשון נערכו בחינות, ואחרי שבוע הודיעו ל־10 אחוזים מהנבחנים שהם התקבלו. השאר נכנסו ל'תהליך המתנה' – כלומר, מתישהו המוסד יספר להם אם הם נבחרו. אצל קרוב המשפחה שלי התשובה השלילית הגיעה בגל הניפוי הרביעי. זו התנהלות מקולקלת".

"זה פשע", קובע אחד הנוכחים.

"נכון, זה פשע", מסכים המנהל. "הרי הישיבה יודעת ש־90 אחוז מהילדים האלה היא לא תקבל, אז למה להזמין את כולם למבחנים? גם הילדים שזכו לתשובה חיובית בסבב הרביעי כבר מבינים שהציבו אותם בעדיפות האחרונה. ואחר כך הישיבה תתגאה שקיבלה רק אחד מעשרה. זו זוועה".

שטבון: "זו מציאות נפוצה, שילד טוב ומצטיין יקבל תשובות שליליות משבעה מוסדות חינוך. ערב פתיחת שנת הלימודים הוא יגלה שלא התקבל לשום מקום".

כי אין מקום בבתי הספר האלה?
"כי אף אחד לא רוצה אותו".

למה?
"כי מאפשרים להם לסנן. גם בבית הספר שלי יש לי אפשרות לסנן, מה שאסור על פי החוק. אני יכול להתגאות באינטגרציה – אצלנו כולם לומדים – אבל מכיוון שאין אזורי רישום, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני יכול לקבל את הילד הזה, ולא לקבל ילדים אחרים. לפי החוק אסור לי לראיין אותם, אסור לערוך מיון. הרישום למוסד חייב להיערך דרך הרשות המקומית. זה מופיע בחוזר מנכ"ל, כולם יודעים את זה, אבל לא עושים דבר כדי לאכוף את הנהלים או לשנות את השיטה".

המוסדות הדתיים־לאומיים עוברים על החוק?
"חד־משמעית. בציבור החילוני, ילד שמסיים כיתה ו' מקבל אוטומטית רישום הלאה: כולם הולכים לחטיבת ביניים מסוימת, לפי כתובת מגורים. אפשרות הסינון היחידה בבתי הספר הממלכתיים היא כשיש כיתת אמנות או רפואה. מעבר לכך, כולם לומדים ביחד. בכל בית ספר יש כיתות אתגר, כיתות מב"ר וכיתות מופ"ת, כולן במקום אחד. אצל הדתיים יש בית ספר תורני, ויהיה בית ספר מב"ר, אבל אף אחד לא יחשוב לשים אותם באותו מקום".

"אני לא למדתי באולפנה", אומרת ד"ר ביטון. "למדתי בבית ספר חילוני, ולא ראיתי מיון וסינון. ראיתי שכבות של שבע־שמונה כיתות ובהן מגמות שונות, כיתת מב"ר וכיתת מצוינים, וכיתה של ילדים טובים ורגילים. ההטרוגניות נתנה לנו ראייה רחבה, והבנו שלא כולנו תבניות של 'העתק־הדבק'. במציאות של החמ"ד השיקולים אחרים. כואב לי לראות איך מנפנפים בתורתו של הרב קוק, שאמר שלכל אחד יש אור מיוחד משלו. במוסדות החינוך שלנו לא מיישמים את משנת הרב קוק".

כולם רוצים 8200

כשאני שואל אם הדתיים צריכים ללמוד מהציבור החילוני איך לנהל מערכת חינוך נורמלית, התשובה של רפי מימון ברורה: "המוסדות שלנו צריכים להיות כמו אצל החילונים. יש מה ללמוד מהם, ולא בושה להגיד את זה. בעיקר צריך ללמוד איך מקימים מוסדות גדולים וחזקים. יש בתי ספר חילוניים שלומדים בהם 2,000 או 3,000 תלמידים – מוסדות ענקיים, עם תקציבי ענק. המוסדות הדתיים־לאומיים נאבקים על שקלים בודדים בגלל התנהלות אליטיסטית, שהיא גם לא נכונה חינוכית. במילים אחרות, בתי ספר מכילים וגדולים יותר יהפכו אותנו לחברה צודקת יותר".

"מוסדות גדולים יכולים לתת רוחב של אפשרויות", אומר שטבון, "צריך להבין שהמשמעות היא עושר תרבותי, יותר מגמות, יותר כוח לבית הספר. מוסד שיש בו פחות מ־500 תלמידים צריך לגרד כסף. זה לא נכון מבחינת הציונות הדתית להחזיק בתי ספר קטנים".

כשאריאל בן־ברוך קיבל לידיו את ניהול תיכון "אחיה", למדו בו 42 תלמידים בלבד. בתוך שנים ספורות הצליח המנהל החדש להגדיל את מספרם פי חמישה. סוד ההצלחה היה הכנסת "תוכנית ימית" למערכת הלימודים: מלבד המקצועות הרגילים, הנערים בתיכון אחיה לומדים את הים ואת מיומנויות השיט. היום בן־ברוך הוא אולי המבקר החריף ביותר של שיטת הסינון. "אנחנו קוראים לעצמנו 'חינוך ממלכתי־דתי', אבל לעניות דעתי, אנחנו לא ממלכתי ולא דתי", הוא אומר. "לא ממלכתי, כי יש אצלנו פיצולי מעמדות בין בתי הספר, שהשם ישמור. וממילא זה גם אנטי־דתי מוחלט. עם כל הכבוד לחוסר הפשרות בחינוך, זה לא 'ואהבת לרעך כמוך'".

תסביר.
"כל הורה מרגיש שהוא חייב לשלוח את הבן שלו למקום הכי טוב. אם לישיבה בקריית־הרצוג יש תוכנית עם מכון לב, ההורה שבנו התקבל לשם אומר לעצמו: נהדר, סידרתי לילד להגיע ליחידה 8200. אין כלום חוץ מזה. אין חיים, אין חינוך, יש רק 'החזק מנצח ומגיע ל־8200'. כל המוסדות רוצים להציג את עצמם כסיירת לימודית, וכל ההורים מחפשים מסלול לגאונים. אבל סיירת בנויה למיעוט מצומצם.

"כשהרב מאיר שפירא מלובלין הקים ישיבה, הוא לקח אליו את הטובים ביותר – אבל הוא גם ייסד את מפעל 'הדף היומי' שמיועד לכל עם ישראל. ומה קורה אצלנו? הגולם קם על יוצרו. חצי מההורים מאמינים שהבן שלהם התקבל לישיבה בגלל יכולותיו המדהימות, וחצי מרגישים שהם סוג ב'. 50 אחוז עלק־סיירת ו־50 אחוז זבל. זה חורבן גמור, אסור שזה יקרה".

אז מה צריך לעשות?
"סיירת אפשר לשלב בבתי ספר גדולים. למיעוט שבמיעוט, אפשר גם להקים בתי ספר מיוחדים. אם יש כמה שפיצים שבכיתה י"א יכולים להתחיל תואר במתמטיקה, ועם ישראל צריך מדעני טילים, אדרבה. אפשר לפתוח כיתה אחת כזו במחוז. צריך גם שיהיו כמה מוסדות בודדים של שפיצים תורניים, עם סילבוס מדויק. עם ישראל צריך את זה, הכול טוב ויפה. אבל כל 80־90 האחוזים האחרים צריכים להיות מוסדות גדולים ואיתנים.

"אני התחנכתי על תורת הרב קוק, שאומרת שצריך להקים סיירת של עם ישראל בשביל עם ישראל. זה נשאר בגדר סיסמה. מדברים על מדד להצלחה? המדד להצלחה יהיה שאף תלמיד לא יקבל מכתב שמודיע שלא התקבל לבית הספר. צריך להיות רק מכתב אחד: אתה פה, ויש לנו כל מה שתרצה".

"אנחנו קוראים לעצמנו 'חינוך ממלכתי־דתי', אבל לעניות דעתי, אנחנו לא ממלכתי ולא דתי. לא ממלכתי, כי יש אצלנו פיצולי מעמדות בין בתי הספר, שהשם ישמור. וממילא זה גם אנטי־דתי מוחלט. עם כל הכבוד לחוסר הפשרות בחינוך, זה לא 'ואהבת לרעך כמוך'"

בני הנוער שלא מצליחים להתקבל למוסדות החינוך היוקרתיים נאלצים להשתלב במסגרות אחרות, שנתפסות בעיניהם ובעיני הוריהם כברירת מחדל. "מה קורה במוסד של ה'מסכנים'?", אומר אלי ניסנהולץ. "התלמידים שם תופסים את עצמם ככישלון. במציאות כזו, קשה מאוד להרים אותם למעלה. בהרבה בתי ספר אתה רואה את הדשדוש הזה, את התסכול של הילד שחלק מחבריו זכו להגיע למוסדות אליטיסטיים, והוא נמצא כאן. כמה שתנסה להעיף אותו גבוה, הוא כבר שבוי בתפיסה של 'בחייך, מה אתה רוצה, אם הייתי תלמיד רציני לא הייתי פה'. וזה לא נכון, כי סיננו אותו על שטויות והבלים".

"ואחרי שדחו אותם ממוסד למוסד, הם לא רוצים לבוא בכלל לבית הספר", ממשיך שטבון. "אתה צריך קודם כול לדבר איתם על שייכות למקום, על חיבור לזהות. השיטה הנוכחית מרסקת את הילדים. אנחנו יוצרים פערים ומנציחים אותם".

בראיונות הקבלה, מספר שטבון, ילדים בני 11־12 נדרשים להתמודד עם שאלות מניפולטיביות של בוחנים ומסננים. "אם בתעודה של הילד יש באחד המקצועות ציון פחות טוב, שואלים אותו 'מה זה? למה קיבלת כל כך נמוך?'. הוא עונה בכנות – כי הוא ילד – שהמורה לא אהבה אותו. ואז מתחילים לחפור בנפשו, שוב בניגוד להוראות משרד החינוך: 'המורה לא אהבה אותך? למה?'

"הילדים נאלצים להתכונן לראיונות כמו לקראת קבלה לאוניברסיטה. הם נלחצים, ההורים משתגעים, וגם מנהלי בתי הספר היסודיים סובלים מזה. אני מכיר אנשי חינוך שהיום כבר משקרים למוסדות היוקרתיים ומספרים שכל התלמידים שלהם מצוינים. למה? כי כשהם אמרו אמת, והעזו לספר על קושי פה או שם, מיהרו לסנן תלמידים שלהם על סמך הדברים הללו. ואז ההורים היו מתקשרים: 'איך אתה מעז להגיד שלבן שלי היה קושי? בגללך הוא לא התקבל'".

"נוצרה כאן תחרות של 'איש את רעהו חיים בלעו', והילדים הם אלה שמפסידים", אומר בן־ברוך. "תן לילד לגדול לפני שאתה קורע לו את הצורה בראיונות".

לשווק במקום לחנך

הרדיפה אחר דימוי אקסקלוסיבי ויוקרתי, קובעים המנהלים, גורמת לעיוותים חינוכיים קשים. שטבון מספר על מוסד שראשיו החליטו לא לפתוח כיתת מב"ר. הרי תפקידה של כיתה כזו הוא לתת מענה לתלמידים בעלי לקויות למידה, ומכאן שבית הספר שהיא נמצאת בו כבר לא יכול להכריז על עצמו כ"יוקרתי".

"לפי הסטטיסטיקה, ברוך השם, אין הבדל בשיעור לקויי הלמידה במגזרים השונים. זה קיים בכל האוכלוסיות. אבל כשאומרים למנהלי מוסד 'תפתחו כיתת מב"ר, זה יעזור לילדים עם לקויות למידה שכבר נמצאים אצלכם' – הם מסרבים. הם אומרים 'לא, כיתת מב"ר תסגור אותי'. והילדים האלה, שצריכים מב"ר ולא נתנו להם, ייכשלו ויסבלו, העיקר שבית הספר ישמור על תדמיתו. זו בעצם אמירה שהילדים האלה לא מעניינים אותנו. בבית הספר שלי אני מקבל אותם באהבה ובשמחה, אבל המנהל ששולח אותם אליי אומר בעצם 'אני לא יודע איך לעבוד איתם, איך להתעסק איתם'".

בשיח המנהלים עולה סיפורה של תוכנית חינוכית שמתמקדת בחקלאות ועבודת אדמה, ונועדה במקורה לילדים הסובלים מקשיים לימודיים. התוכנית הזו עשתה פלאים בשביל נערים מכל רחבי הארץ, ועם הזמן הפכה למבוקשת ביותר. מה שקרה בפועל, טוענים בני שיחי, הוא שמנהלי התוכנית סיננו את הפונים, והפכו גם את המיזם הזה למסלול למצוינים. כך נוצר עוד מוסד שמקבל אליו רק את הטובים ביותר. ולקויי הלמידה? הם נאלצו לחפש תוכנית אחרת.

גם מנהלי בתי הספר "האקסקלוסיביים פחות" נאלצים לעסוק בגיוס תלמידים ובשיווק עצמי, על חשבון הזמן המוקדש לחינוך. את סדר יומם מלווה חשש תמידי שיקום אחד ההורים ויכריז על פתיחת מוסד חדש, שייצור סחף לכיוונו. "רוב הזמן אני עסוק בהישרדות במקום בפדגוגיה", אומר מימון. "אם אתה רוצה תקציב ותקנים, ונלחם בשיניים על הילדים שילמדו אצלך, זה תופס לך את כל היום. אני צריך לגרד ילדים מכל מקום. אגב, אלה ילדים שאם לא אביא אותם אליי, הם ילכו לבתי ספר חילוניים".

"היום מנהל בית ספר דתי הוא כמו חבר כנסת", אומר שטבון. "הוא צריך לארגן חוגי בית, להשקיע בפרסום. מקבילו החילוני מתעסק בחינוך, נקודה. אנחנו משווקים את עצמנו לדעת, והשיווק הכי טוב מבחינת בית ספר הוא להכריז על עצמו כמי שמסנן ולא מקבל ילדים מורכבים. כמה שיותר סינון, יותר טוב. אני שומע מנהלי בתי ספר שמתגאים באירועים שיווקיים: אצלנו כל התלמידים הם מעל 90. ואני תמיד עושה להם בושות. מאיפה לבית הספר שלך יש ציונים כאלה? איך אתה לא מתבייש? אתה מסנן, אז יש לך 90.

"במפגש מנהלים בפתח־תקווה, נתנו לאחד המנהלים מארז בונבוניירה על הישגיו בשיעור הזכאות לתעודת בגרות. אמרתי שאני רוצה לקבל את המרמלדות ואת המקופלות, כי הן שלי. הרי אותו בית ספר העביר אליי את התלמידים שהוא לא רצה. אז בזכות מי אחוז הזכאות הגבוה שלו? בזכותי".

על איזה בסיס נערך הסינון? האם מנהלי בתי הספר מעוניינים בתלמידים כמה שיותר "תורניים", או שמא מוצא ומעמד סוציו־אקונומי הם אלה שקובעים? אנשי פורום יש"י טוענים שמחסומי הכניסה בנויים גם על אפליה וגזענות. "יש הורים שהקימו לעצמם בית ספר, והם יגידו לך את זה על השולחן וישר בפנים: הבן שלנו לא ילמד עם אתיופי", אומר מימון. עם זאת, הנוכחים מסכימים שרוב תהליכי הסינון היום לא מבוססים על רקע עדתי, אלא על רדיפת המצוינות. "ילד תורני עם פאות שמתפלל נפלא, אבל הציונים שלו נמוכים – יסונן. גם אם הוא מגיע ממשפחה חזקה ואליטיסטית", אומר שטבון. "מגיעים אליי ילדים נפלאים, גם אשכנזים־בלונדינים, עם בעיות למידה קשות. הם לא התקבלו במקומות אחרים, כדי לא להוריד לבית הספר את המדד. מנגד, ילדים חלשים בגמרא שלא רוצים להתפלל אבל מקבלים מאה בפיזיקה ובאנגלית ובמתמטיקה – יחטפו אותם בכל הישיבות.

"זה שקר להגיד שהישיבות התיכוניות האליטיסטיות הן יותר תורניות. הסלקציה היום היא לא על רקע תורני. אני מזמין אותך להתקיל אותי בבוקר, בוא ותשמע את התפילה אצלי בבית הספר. אני לוקח את כל הישיבות בגזרה", אומר שטבון בחיוך של גאווה.

מימון: "הכאב הגדול הוא שזה גולש כבר ליסודי, ואפילו לגני הילדים. פתאום אי אפשר להיות ביחד. יש 'גן ומעון לאברכים'. ילד בכיתה א' לא יכול ללמוד עם חברו מהשכונה. לאן הגענו?"

לפי בן־ברוך, הפערים בין התלמידים בגבולות הגזרה של הציונות הדתית – מתיכון דתי ועד ישיבה תיכונית – אינם כה גדולים. "80 אחוז מבני הציונות הדתית יכולים להיות יחד. מי שרוצה ללמוד רק תורה ולעשות בגרות 'על הדרך' – אפשר לתת לו את זה, אבל כמה כאלה יש? לגבי כל השאר, אנחנו רוצים לראות אותם מתאחדים למקום אחד. כולם יכולים לחיות תחת קורת גג אחת, כשבתוכה אפשר ליצור מסלולים שונים". עד שיהיו לציבור הדתי־לאומי מוסדות גדולים ואזוריים, הוא מציע לא לערוך מבחנים וסינונים; מוסד שהביקוש אליו עולה על ההיצע, פשוט יקיים הגרלה בין הנרשמים. גם אז יהיו כאלה שימצאו עצמם בחוץ, אך הדבר לא יהיה כרוך במסכת השפלות ובתחושת כישלון.

הרב מאיר דיין מתון יותר מחבריו לפורום בהסתכלותו על המצב הקיים, אך גם הוא מאמין בצורך באינטגרציה. לבחירה של הציונות הדתית בחינוך אליטיסטי, הוא אומר, יש השלכות ארוכות טווח, אך המציאות בשטח שונה ממקום למקום. "לפני 25 שנה ייסדתי את הישיבה התיכונית בבית־שאן, בהבנה שהתיכון הדתי המקומי לא נותן את המענה הנכון. טענו נגדי שאני מחבל בהצלת התיכון הדתי, אבל ההבדל בין מה שעשיתי ובין אליטיזם הוא בגישה האינטגרטיבית. המטרה אצלי הייתה לחבר את ילדי בית־שאן והאזור לישיבה אחת. הגיעו אלינו גם ילדי הבקעה וילדי עפולה וילדי הקיבוצים מרב ומעלה־גלבוע. החלום שלי היה שהילדים לא יצטרכו ללמוד בחוץ אלא יוכלו להישאר כאן, עם חבריהם.

"יש גישה שאומרת 'הבן שלי לא יכול ללמוד עם הבן שלך'. אני מתנגד לבתי ספר אליטיסטיים, שכל קיומם מבוסס על לקחת 30 תלמידים מתוך 600 מתמודדים מכל הארץ. יש יותר מדי בתי ספר כאלו. הבסיס מכיתה ז' ומעלה צריך להיות בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, עם אוכלוסיות מגוונות על הרצף ממסורתיים ועד לדוסים. כולם יכולים ללמוד יחד, ואין שום סיבה שלא יעשו זאת. יש אפילו הפריה בין האוכלוסיות, אבל בציבור שלנו זה לא נתפס טוב. זה מבנה בסיסי שקיים אצלנו: לבדל את עצמנו מאחרים. נכון, תמצא את זה גם אצל החרדים וגם אצל החילונים במסגרות מסוימות, אבל אצלנו האליטיזם מובנה. הפסדנו את כל הציבור של ש"ס בגלל הגישה הזו".

מה רע ברצון להקים מוסד שכולו מצוינות?
"זו אידיאולוגיה שאומרת שאני אחראי לגדל תלמידי חכמים, ולא אחראי על כל מה שקורה מסביב. אני לא שם. אני סבור שאדם צריך לגדל את ילדיו ותלמידיו תוך מודעות ואחריות לחברה, לקהילה. אני לא רוצה שהבן שלי ילמד בתיבת נוח, כי אני מאמין יותר באברהם אבינו וב'לך לך'. אנשים נבנים מזה לא פחות".

"זה מבנה בסיסי שקיים אצלנו: לבדל את עצמנו מאחרים. הפסדנו את כל הציבור של ש"ס בגלל הגישה הזו. אני סבור שאדם צריך לגדל את ילדיו ותלמידיו תוך מודעות ואחריות לחברה, לקהילה. אני לא רוצה שהבן שלי ילמד בתיבת נוח, כי אני מאמין יותר באברהם אבינו וב'לך לך'. אנשים נבנים מזה לא פחות"

שלא תרים את האף

לפערי המעמדות בין בתי הספר יש השלכות שמורגשות גם לאחר שנות התיכון. מי שלמד בתיכון יוקרתי פחות יתקשה להתקבל למכינות ולישיבות מבוקשות – וייתכן שהדבר ישפיע על סיכוייו לשירות צבאי משמעותי, ויתבטא אפילו סביב השידוכים והזוגיות.

"בוגרי תיכון דתי לא יכולים להתקבל לישיבות ברמה גבוהה", אומר מימון. "תלמידים שלי רצו ללמוד במכינת עלי, ולא יכלו להתמודד בכלל מול השאר. יש בחור אחד שלמד אצלי והיום הוא במגלן, תותח־על. אחרי מאמצים אדירים הצלחתי לשכנע שיקבלו אותו. אבל זה רק אחד. אחד!", הוא מזדעק. "אם הוא היה מגיע מישיבה תיכונית יותר נחשבת, היה לו קל יותר להתקבל". הפתרון שהוא מצא לקושי של תלמידיו להתקבל למכינות היה הקמת מכינה משלו ברחובות.

"יש ישיבות ומכינות שמתקשרות לבתי ספר כדי להזמין תלמידים", אומר ניסנהולץ. "מהמכינה בעלי אני לא מקבל טלפונים".

שטבון: "אנחנו נגיע עם התלמידים שלנו לכל המכינות. יש מנהל מכינה שהיה חייל שלי ביחידת דובדבן. פגשתי אותו ואמרתי לו: דיר באלק אם תסתובב עם האף למעלה. הוא הכניס תלמידים שלי. אבל אנחנו מתאבדים על כל אחד, ואין סיבה שזה יהיה כך".

כשל חינוכי נוסף שפורום יש"י מתריע עליו הוא הקלות הבלתי נסבלת של סילוק תלמידים. "יש תופעה נוראית של תנועת תלמידים בין בתי הספר והישיבות", אומר שטבון. "אצל החילונים, ילד שהגיע לכיתה י', לרוב גם יסיים י"ב באותו מקום. אצלנו, מי ששינה לבוש ותספורת או שהוא מאיים על שיעור הזכאות – יועבר".

לא מעט מההעברות הכפויות הללו, הוא קובע, אינן חוקיות. "זה חלק מהאווירה של אי לקיחת אחריות על הילדים. שולחים להם בדואר 'מכתבי עזיבה'. אני כל הזמן מקבל אליי ילדים שמגיעים עם המכתבים האלה. אני אומר להורים: סליחה, אסור למוסד ההוא להעיף את הילד. הם בודקים ומגלים שזה נכון, אבל הילד כבר מרוסק, ולא יחזור ללמוד במקום שלא רוצה אותו".

"יש מוסדות שלא רוצים לעבוד קשה", אומר בן־ברוך. "אם יש ילדים שאפשר 'להזרים' אותם הלאה במקום להשקיע בהם, שולחים אותם לבתי הספר החלשים".

הביקורת של אנשי הפורום מופנית לכמה כתובות, ובהן גם שר החינוך נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי. "הוא הריבון, הוא שותף לבעיה והוא אחראי", אומר מימון. עם זאת, ברור ששיטת הסינונים לא נוצרה במהלך הקדנציה של בנט, ושמשרד החינוך והחמ"ד מכירים אותה היטב כבר שנים. "הם פשוט לא רוצים להתעסק עם זה", קובעים המנהלים.

המעגלים שהבעיה צומחת מהם רחבים הרבה יותר. לדברי הקבוצה, הרצון להקים בתי ספר "ייחודיים" ו"מצוינים" הפך לתפיסה מרכזית בקרב הציבור הדתי־לאומי. אם רוצים להסיט את הספינה, הם אומרים, השינוי צריך לבוא מההורים, מנציגיהם ומהנהגת הציונות הדתית. "אני מאשים לא מעט את ההורים", אומר ניסנהולץ. "התרבות ההורית שלנו דוחפת למצוינות דרך בניית מסגרות מוגנות וממודרות. יש מרדף תמידי אחרי ה'כמה שיותר כמוך'. זו דרישה שבאה מהשטח, ומנהלי המוסדות נענים לה. למרות שיש נהלים וחוקים, לאף אחד אין רצון לטפל בזוועה הזו".

בכירי הרבנים בציונות הדתית מודעים לבעיה, אך איש עוד לא קפץ למים הסוערים האלה. אדרבה, אומרים המנהלים, יש מהרבנים שמעודדים את התופעה, לעיתים מתוך אי הבנה של כל היבטיה. "לא פעם אני שומע רבנים אומרים שבחינוך אסור להתפשר, ותחרות רק בונה, ואין כאן 'יורד לאומנות חברו'", אומר ניסנהולץ ומוסיף במרירות: "'כלל ישראל' היא סיסמת חיים, למעט בחינוך".

"השינוי חייב להתחיל דרך הכיס", קובע מימון. "רוצים בית ספר אליטיסטי פרטי? בבקשה: שכל הורה ישלם 40 אלף דולר. כמו בארה"ב. אם יש בעיר רחובות בית ספר אליטיסטי, שהורס את החברה ודואג שהילדים שלו יתפסו את כל המקומות בישיבות ובסיירות – למה שהוא ואני נקבל תקציב זהה? אם הורים יצטרכו לפתוח את הכיס, התופעה הזו תתגמד ב־40 אחוז. כל רב קהילה שמאמין באמת באחדות ישראל, צריך לעבור ממעשים לדיבורים ולהוביל בקהילה שלו איחוד מוסדות. רק כך תגיע גאולה מסוימת".

ואם המהפך לא יבוא מהשטח או מהרבנים, ייתכן שהוא יגיע מכיוון בית המשפט. אנשי פורום יש"י לא מתכוונים להגיש עתירה נגד המערכת הקיימת, אבל לא יופתעו אם תוגש אחת כזו בידי הורים מתוסכלים, שלא יסכימו שילדיהם יסוננו וימוינו לפי גחמות. "יש הורים שהתחילו להבין את זה. הם פונים לבית המשפט, ומיד הילדים שלהם מתקבלים לבית הספר שבאזור שלהם", אומר שטבון. "לפי החוק, כאמור, אסור לסנן. לא צריך לחכות למלחמות המשפטיות, אפשר להתחיל כבר עכשיו לטפל בבעיה, אבל לפי המגמה הנוכחית – אנחנו הולכים לראות הרבה דם. יהיו בג"צים והליכים משפטים והורים שירצו ללכת עד הסוף, והם ינצחו את השיטה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה:

"משרד החינוך, לרבות הנהלת החינוך הממלכתי־דתי, רואה חשיבות במציאת האיזון הנכון בין ערך הבחירה ורצונו של תלמיד, לבין המחויבות להעניק הזדמנות שווה לכל ילד ולהיענות לכל הפניות. היות שכך, התפתח החמ"ד בשנים האחרונות וביצע שינויים משמעותיים בתחומים רבים. כך למשל, בוטלו מבחני הכניסה לבתי הספר העל־יסודיים, ונקבעו כללים ברורים ואחידים לתהליכי ההרשמה לכל בתי הספר. הכללים הללו מחייבים פרסום ברור, תאריך אחיד לקבלת תשובות ועוד. יובהר כי אין ולו תלמיד אחד בחמ"ד שלא נמצא לו שיבוץ, וכי תהליכי הרישום החדשים מאפשרים למידה תקינה ומלאה בבית הספר היסודי.

"נוסף על כך, במטה החמ"ד יש מי שמלווה כל תלמיד שמתלבט ולא מצא מקום ללמוד בו, עד לשיבוצו המלא. במקומות שבהם יש כמה מוסדות חינוך על־יסודיים באותה רשות או באותו אזור (כמו למשל בבנימין, בשומרון, ברחובות או בגוש עציון), אנו מקיימים 'שולחנות עגולים' עם הרשות המקומית ומביאים לידי ביטוי את רצונות התלמידים וההורים. במקרים שבהם תלמיד לא מתקבל למוסד מסוים על רקע תפוסה מלאה, מוצעת לו מסגרת חלופית, ומתקיים שיח משותף איתו ועם הוריו. בהקשר זה נציין כי מוסדות החינוך שנפתחו בשנים האחרונות ענו על הצרכים השונים של התלמידים, והשיח עם הקהילה נעשה באופן עקבי ומקצועי על מנת לתת מענה לכלל צורכי הציבור. חשוב להזכיר כי בחמ"ד ישנם אתגרים מובנים בעניין מעברי תלמידים לבתי הספר העל־יסודיים, ובהם מודל הפעילות הייחודי של בתי ספר פנימייתיים (ישיבות תיכוניות ואולפנות ארציות), לצד רצון ההורים והתלמידים להתאמת המוסד לתפיסת עולמם הדתית.

"אנו נמשיך לפעול על מנת לייעל ולשפר את השירות עבור התלמידים וההורים, ולהעניק חינוך איכותי, שוויוני וערכי לכל ילדה וילד בישראל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il