כשפגשתי את אדי דריבן בפעם הראשונה, הייתי בהלם תרבות. באותו זמן עוד לא ידעתי שהוא עתיד לשנות את חיי בכל כך הרבה אופנים, ושאני עתידה לחוב לו את נישואיי, את דרך המחשבה שלי ואת כל תפיסת עולמי.
הכול התחיל משיחת טלפון עם אמא שלי, שבישרה לי במבטא ארגנטינאי צוהל: "אני מתחתנת!". באותה תקופה מיעטנו לשוחח. אמא הייתה בשיאו של מסע תשובה, שהיה סוער ומבלבל ויצר קרעים כואבים בקשר בינה לבינינו, הילדים. "מזל טוב, עם מי?", ניסיתי לשמוח בשמחתה, אבל התקשיתי עוד יותר לעשות זאת כששמעתי את התשובה: "עם השריף של חברון, אדי דריבן. החתונה בשבוע הבא, במערת המכפלה".
לא ידעתי מה לענות. באותה התקופה, לפני כ־15 שנה, חברון הייתה רחוקה ממני שנות אור. הודו כבר נראתה לי קרובה ונגישה יותר. הייתי אכולת דימויים תקשורתיים, יפת נפש עם נטיות שמאלניות. אבל לא היו לי הרבה ברירות, לחתונה הייתי חייבת להגיע, וכך מצאתי את עצמי על אוטובוס משוריין שנוסע בנתיב לא ידוע. כשהגעתי, ראיתי חבורה של אנשים מזוקנים שהפריטים האופנתיים המשותפים להם היו ג'ינס משופשף, סנדלי שורש, רובי אם־16 וקליעים בחגורות. מודה שלא הכרתי את הסטייל הזה עד אז. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את "אויבי העם" – המתנחלים. לא העליתי על דעתי שאלה האנשים שאותם אעריץ בעתיד, שלנציגיהם אצביע בבחירות, ושאצלם ארצה שילדיי יתחנכו. לקח לי כמה שנים עד שהכרתי את המורכבות והמיוחדות בחיבורים שלהם: אומץ ועזות בשילוב עם עדינות וחמלה; קיום התורה בקפדנות בשילוב עם אהבה ומסירות לארץ; ביישנות ומתן בסתר בשילוב עם חשיפה יומיומית, כחלק מהתנהלות מלחמתית מול אויב.
אדי נראה לי בהתחלה כמין סבא ג'פטו על טרקטורון. לא ממש הבנתי מה אמא שלי מוצאת בו, אבל בדיעבד, את הקשר המתחדש ביני ובין אמי אפשר לזקוף במידה רבה לזכותו. הוא תמך באמא והכיל אותה במשך 13 שנות נישואיהם, וידע ליישר אותה (וגם אותי) כשהיה צריך. טיפוס חזק ותקיף שלא פחד משום דבר – "חוץ מאמא שלך", נהג לומר בצחוק מהול באמת – ויחד עם זאת אדם אוהב, שידע לפרגן לכל אחד ולהאיר את הנקודות הטובות בו. הוא הרבה לציין את הטוב בכל אחד: "אתה אבא נפלא", היה אומר לבעלי. "לך יש יופי מלכותי", היה מחמיא לבתי. "את בת טובה־טובה, תני לאמא נשיקה", היה מפציר בי כדי לחזק את הקשר עם אמי. לנוכח הנשיקה היה מתמוגג ואומר "ככה אני אוהב אתכם".
לפני כשנתיים נפרדנו בצער מאדי אהובנו, והוא בן 86. לאחר מותו החליטה אמא ליצור סרט לזכרו. את הכלים המקצועיים היא רכשה בעבר כבמאית של סרטים דוקומנטריים על ציירים ישראלים, ונותר לה רק לעשות מטמורפוזה לתוכן. יחד עם העורכת דנה בירקאן התחילה אמא ללקט את החומרים הרבים שצולמו על אדי בימי חייו, ולטוות אותם לסרט שיגולל את סיפורו ואת השקפתו ומשנתו. "ידעתי שאדי השפיע בחייו על אלפי אנשים, והיה לי ברור שהוא השמיע קול ייחודי שלא היה כמוהו", היא מסבירה את הפרויקט שלקח על עצמה. "הערכתי אותו כמחנך של דור, כאחד שיש לו עמדה פשוטה שיכולה לעזור לעם ישראל. לכן רציתי להנציח את משנתו, אבל לא ראיתי את עצמי כותבת עליו ספר. הרבה יותר חזק לצפות באדי – בטון של דבריו, במימיקה, במבטא ובכל מה שהפך אותו לאיש שהוא.
"אספתי חומרים רבים, ולא ממש ידעתי איך לתפור אותם. לבסוף הפרדתי את הסרט לנושאים – ההיסטוריה של אדי, יהדות, משפחה, נוער, אמונה. במהלך העבודה הרגשתי הרבה פעמים שאני צריכה להקריב חלק מהסיפורים עליו כדי לשמור על עניין בקרב הצופים, ובאמת התוצר הסופי הוא ארבעים דקות מרתקות. באזכרה שלו אמרו שישנם אישים כמו יאיר שטרן או הרב קוק, שהשפיעו על כמות מסוימת של בני אדם בימי חייהם – אבל אחרי מותם המשיכה ההשקפה שלהם להשפיע לדורות. גם את מידת ההשפעה של אדי נוכל לבחון רק עם הזמן, ולכך כיוונתי בסרט עליו".
צעקות בבית המשפט
אמא שלי, שרה חיה דריבן, נולדה בארגנטינה לפני 66 שנה בשם צ'רנה קלרה פסוקי. אביה היה יהודי מפולין שנמלט מהנאצים, ואמה הייתה ארגנטינאית נוצרייה. בגיל 18 אמא עלתה ארצה מתוך רצון לחיות בארץ ישראל, אף שכאן לא הכירו בגיור שעברה. כאן היא פגשה את אבא שלי, שעלה גם הוא מארגנטינה, ועברה הליך גיור במטרה להתחתן. שנים אחר כך, כשהיא כבר אם לשלושה, עברה אמא סוג של התפכחות ומשבר. הבית התפרק, ושם התחיל תהליך החזרה בתשובה שלה. במשך עשור חיפשה את אלוקים בכל מקום, עד שהגיעה אל אדי דריבן, שעזר לה סוף־סוף לקבל את עצמה ולחבר את הרוח עם האדמה.
אדי עצמו עלה ארצה מארה"ב בגיל 24. הוא נולד במדינת ניו־יורק, בן למשפחה יהודייה שלא הייתה מחוברת באופן משמעותי ליהדותה, וגדל על ערכי השירות והנאמנות ללאום האמריקני. המשפחה עברה לוויומינג, ואדי הצעיר חונך שם להתמודד עם הקשיים והסכנות הכרוכים בהובלת עדרי צאן עצומים בהרים. לעיתים היו אלה מסעות של חודשים ארוכים, שבמהלכם לא ראה אף בן אנוש, אלא רק זאבים ודובי גריזלי. הרקע הזה הכין אותו לבאות – התגייסות לצבא האמריקני, כמקובל במשפחתו, ושירות כחייל מארינס במלחמת קוריאה. ב־1954, עם שחרורו מהצבא, עלה לישראל. מאז ועד סוף ימיו למד את ארצו ואת תושביה, את דתו ואת אויביו, את העברית ואת הערבית. שנים ארוכות של היכרות מעמיקה עם כל אלה הפכו אותו למומחה אוטודידקט באסטרטגיה של המזרח התיכון.
זמן קצר לאחר הגעתו ארצה הוא התיישב בשדה־בוקר. ב־1955 רכש אדי את הסוסים הראשונים למה שיהיה עדר הסוסים של שדה־בוקר. עם סוסיו הוא היה נודד לבית־ג'וברין ומשם למרחבי הבשור שבנגב המערבי. הוא אילף את חלקם להיות סוסי עבודה, והכין עגלות סוסים נוסח המערב.
באחת התמונות נראה אדי עם דוד בן־גוריון, שמביט בו בחיבה. "הזקן" אהב אותו מאוד – אולי משום שאדי התאים למודל של היהודי החדש, מפריח השממה, הגאה והאמיץ, שמתנער מכל שמץ של גלותיות. "אבל בן־גוריון לא ידע מה שיש לי פה, בלב", נהג אדי לומר. "פה יש לי שורשים, פה יש לי את אברהם אבינו".
אשתו הראשונה, יהודית, הייתה פרטיזנית לשעבר שעלתה ארצה עוד לפני מלחמת השחרור, ושירתה בפלמ"ח כקצינת מודיעין של חטיבת הנגב. היא הלכה לעולמה בגיל צעיר בעקבות בעיות לב, ככל הנראה תוצאה מעינויים שעברה בשבי הנאצים. כעבור זמן התחתן אדי עם אשתו השנייה, קלרה, ועזב איתה את שדה־בוקר. הוא הקים עדר צאן באזור חבל הבשור, ולאחר מלחמת ששת הימים המשיך לאזור הספר שבין בית־ג'וברין ותרקומיא. שם הוא התגורר באוהל בדווי עשוי יריעות יוטה, במורדות הדרומיים של חרבת נטיף שמצפון־מזרח לעמק האלה, ובהמשך השתכן במערה גדולה בשיפולי הר חברון.
ב־1968, כשנוצר גרעין ההתיישבות בבית הממשל בחברון, ביקש אדי להצטרף, והרב משה לוינגר קיבל אותו בשמחה. אדי סייע בחידוש היישוב היהודי בעיר האבות, וזכה לכינוי "השריף של חברון". הוא החל לאתר ולגאול שטחים ביהודה ושומרון, וכך אפשר את הקמתם של לא מעט יישובים. "הייתה תקופה שאדי הגיע לגוש עציון, ושם ישב על מפות האזור וחקר היטב כדי למצוא אדמות פנויות", מספרת הרבנית ציפי שליסל, בספרה "חברון שוברת שתיקה". "מובן שכשהיהודים הגיעו לקרקעות אלו, טענו הערבים שזה השטח שלהם. הם פנו לבית המשפט ואדי הגיע למשפט עם המפות והמסמכים. הערבים הגיעו עם כל החמולה, צעקו וייללו שאלה האדמות שלהם, והשופט הטה להם אוזן. אדי הבין מיד את כללי המשחק. בדיון הבא הוא כבר הגיע לבית המשפט בצעקות וזעקות 'אלה האדמות שלי ושל אבותיי, אלה אדמות של דוד המלך'. כך זכה לגאול עוד אדמות מאזור גוש עציון".
"בית דריבן", שאליו עבר אדי עם משפחתו, היה האנגר עזוב באזור התעשייה של קריית־ארבע. הוא נמצא במרחק כקילומטר מהגדר החיצונית של היישוב, בין בית דפוס ומפעלים ליצור יין. אדי הפך את המבנה לבית של ארבע קומות וחצי, שבהן חדרי מגורים וחדרי אירוח. חבורה של נערים צעירים שטיפח ליוותה אותו בעבודתו, וחיילים שהו על גג הבית.
דב, בנו הבכור, המשיך את דרכו כרועה צאן הרוכב על סוסו בהרי חברון. לפני עשרים שנה נרצח כשמחבלים ירו עליו מן המארב, בשטחה של חוות מעון, שבה התגורר עם אשתו וארבעת ילדיו. "נרצח על רקע רומנטי", אמר עליו אדי, והסביר שבנו נפל על אהבת הארץ.
דבר תורה בחמש מילים
זמן קצר לאחר שאדי התאלמן מאשתו השנייה, החליטה בתו יהודית שהוא צריך להתחתן מחדש, וכך נוצר לבסוף השידוך עם אמא שלי. "כשאני הגעתי לבית, רק חלקו היה בנוי", מספרת אמי. "לא היה צבע, רק טיח, והפנים והחוץ היו זהים. הסוסים והעיזים גרו בתוך הבית. אני זוכרת שבביקור הראשון שלי החזקתי בידיים זר פרחים גדול ולבן, וכאשר הדלת נפתחה יצא ריח נורא ואיום, כמו של תחנה מרכזית שלא ניקו אותה חודשיים. אם גרת כאן, תמיד כשנסעת באוטובוס שאלו אותך 'אתה בא מחוות דריבן?'. התחלתי להוציא את החיות, לנקות, לשרוף צמחי תבלין כדי שהריח שלהם ייספג. ביקרתי בגמ"חים ואספתי ריהוט, קישטתי את הבית בספריי צבעים. עברנו תקופות של התאמה, ולאט־לאט למדתי את המקום והתחלתי להבין שאני יודעת לטפל בחללים האלה.
"בשלב מסוים אדי הפגיש אותי עם מהנדס, וככה התחלתי לקחת חלק גם בתכנון הבנייה, ולא רק בקישוט. באותו זמן קיבלתי החלטה נועזת – לבנות בתוך הבית בריכה מחוממת, כי שמעתי מהפיזיותרפיסטית ש'אין כמו גיגית לזִקנה'. לא נהגנו לנסוע לחופשות, ורצינו שיהיה לנו הכול בתוך הבית. הראש הגדול שלו והטעם שלי בנו יחד את המשפט שכתבתי עוד לפני שראיתי את הבית הזה: השם, תאיר את חיי בשמש ענקית, ויחד נבנה תא פתוח לעם ישראל".
הבית הזה שיקף גם את יחסיו של אדי עם הסביבה הערבית. "הוא ידע להסביר שיש פה יהודי גאה. ככה הוא הצליח במקום שבו כל השאר נכשלו. הערבים אהבו אותו, והוא כיבד והעריך את התרבות שלהם. הפגנת הכוח שלו התבטאה בין השאר בצורה ארכיטקטונית: כשהערבים מסביב בנו עוד קומה, גם הוא בנה עוד קומה. הוא גם הושפע מהתרבות הערבית שבה כל המשפחה חיה ביחד, ורצה לבנות בתים לבנים שלו, אבל לא לקח בחשבון את ההשפעה של תרבות המערב, שבה לכל אחד יש מרחב ופרטיות משלו. בזה הוא פספס, וזה גרם לו צער".
לתקופה קצרה התגוררו ציפי שליסל ומשפחתה במתחם. בספרה היא מספרת שכאשר בנה בן ה־13 הלך לשם פעם ברגל מקריית־ארבע, יצאו מולו שני נערים ערבים שקיללו ודחפו אותו. "כשאדי שמע זאת, הוא לקח ברכבו את בני ונסע איתו למקום שבו פגעו בו. כשעצר את הרכב סמוך לבית הערבי, ברחו שני הנערים במהירות אל הבית ואביהם יצא וניגש לרכב. 'אנחנו בסדר, רוצים רק שלום. לא רוצים לריב', ניסה לפייס את אדי. אדי דיבר איתו בערבית, והערבי נכנס לבית והביא את הנערים. הם הגיעו אליו מתייפחים, ביקשו סליחה וחזרו לביתם.
"(…) אדי הסביר לבני שהוא צריך להרים את הכתפיים, ללכת זקוף ולהזיז את זרועותיו בחשיבות מצד לצד. אדי הורה לו ללכת בצורה זו הלוך וחזור כמה פעמים לאורך הרחוב, כדי שכל הערבים יראו אותו הולך כך. (…) על פי הוראותיו הלך בני לאורך הרחוב ובאמצע הכביש, כשאדי נוהג באיטיות מאחוריו ומדי פעם נותן לו הוראות דרך חלון הרכב, כיצד ללכת בחשיבות".
לקרני אלדד, שראיינה אותו לכתבה במעריב, אמר אדי: "אני מכבד את הערבים. יש לי חברים ערבים. הם הכי קרובים אלינו בעולם, גם הם מבני שֵם. אני מכבד אותם, אבל אנחנו במלחמה איתם. מי שרוצה לחיות בשלום עם הערבים – צריך שהם יפחדו מפניו. צריך מאזן אימה".
בפעמים הראשונות שבהן אני הגעתי לחווה, פחדתי מהערבים שבאזור. גם אותי אדי לימד איך לעמוד נכון, איך להתלבש, איך להסתכל ומה לחשוב כשאני עוברת לידם. הוא לימד אותי לא להתנצל על יהדותי, להרגיש יהודייה גאה ובכך גם לזכות בכבוד מצידם. הוא הוציא את הגלות מעליי.
יום אחד הביאו אווזים לחווה. כשהיינו יורדים מהרכב, האווזים היו רודפים אחרי הילדים, והם נבהלו מאוד. אדי ואמא שלי לימדו את הילדים לנהוג הפוך מהאינסטינקט שלהם: "תלכו בצעדים גדולים לכיוונם, אל תברחו", הסבירו להם, ואכן כך הצליחו הילדים להבריח את האווזים. מבחינת אמא ואדי, זו הייתה המחשה לדרך שבה צריך להתנהג באזור, אפילו כשיושבים מאחורי ההגה. "כשאתה עובר פה בדרך", אמר לי אדי (הוא דיבר בלשון זכר לכל אחד), "צריך להיות עם נוכחות". "זמבורה, זמבורה", הוא תמיד צעק עליי שאצפור ואסמן שאנחנו עוברים כאן. בתור שוחרת אדם ושלום זה הפריע לי, אבל ראיתי שזאת אכן השפה שמכירים ומכבדים באזור.
לפעמים הייתי מסתכלת על אדי והיה נדמה לי שהוא לא איתנו – לא ממש רואה או שומע מה כולם מדברים. אחר כך הייתי מגלה שהוא מרוכז יותר מכולנו, קולט הכול, ותמיד מוכן לכל דבר שלא יבוא. כשהייתי בת 28, הוא ישב איתי יום אחד לשיחה והודיע לי: "את צ'כה תחתן (את צריכה להתחתן). לא מכבד אותך איך שאת חיה". הוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים, ואני, שלא לגמרי הכרתי אותו באותה תקופה, שוב חשבתי שהוא זקן שלא מבין כלום. התעצבנתי עליו ועל אמא שלי, וחזרתי הביתה מתוסכלת. אבל כשבן זוגי פתח את הדלת, אמרתי לו ללא שהות: "אנחנו חייבים להתחתן, זה ממש לא מכבד אותי שאתה לא מתחתן איתי". הוא היה המום וענה: "לא ידעתי שאת מרגישה ככה". למחרת הוא התקשר אליי מבית כנסת קטן בתל־אביב ואמר שמצא לנו מקום. כעבור כמה שבועות התחתנו.
הרבה סלבריטאים ותל־אביבים מהברנז'ה באו לחתונה. הגיע זמן החופה, ולא מצאתי את אמא שלי, שכנראה הלכה לשירותים. פתאום שמענו את אדי זועק בקול עצום, מול כולם: "שרה, שרה, ח־ת־ו־נ־ה!". זה היה רגע שנחרת לעולמי עד בתודעה של כל מי שהיה במקום, כנראה יותר מהחופה עצמה.
פעם אחת הזמנתי חברים, חוזרים בתשובה, להתארח בשבת בחווה. בזמן הסעודה ביקשו מאדי להגיד דבר תורה; כולם סביב השולחן היו אנשים שאוהבים חידושים ופלפולים. אדי חיכה שיהיה שקט גמור, ואז פתח את פיו ואמר בקולו החזק: "יהושע כבש את ארץ ישראל". בזה סיים את דבריו. כולם היו בהלם לרגע, ואז הבינו את הגאונות שבפשטות. מאז אנו מקפידים להגיד את דבר התורה הזה בסעודה, לזכרו.
"אלוקים נתן לנו את הארץ הזאת", היה אדי נוהג לדפוק על השולחן, ולחזור על דבריו שוב ושוב. ואני ידעתי שאילו היו נותנים לו את השלטון לכמה חודשים, היינו זוכים שהארץ תשקוט חמישים שנה לפחות, ושאף מדינה בעולם לא תעז לעמוד כנגדנו.
לפעמים הוא היה דופק על השולחן כדי לגרום לנו לשיר. ברגע הראשון הילדים היו נבהלים, ואחר כך צוחקים ומצטרפים אליו כששר בקול חזק ותקיף ובמבטא אמריקני כבד "דוד מלך ישראל חי וקיים". השירה שלו השרתה תחושה שדוד מלך ישראל באמת חי וקיים בשולחן הזה.
בדידות, לא פחד
כשאני שואלת את אמא מהי מבחינתה הנקודה המרכזית במשנתו של אדי, היא אומרת: "אם אפשר לסכם אותו במילה אחת – זה כוח. אדי חתר לאחדות, כי היא מביאה כוח. הוא רצה להוציא את הגלות מתוכנו. שנדע שאנחנו יהודים, ושהארץ הזאת היא שלנו. ללכת בה בגאון, כמו בעל בית, וגם לכבד ולהכיר את האויב – לדעת את המנטליות והשפה שלו, ותמיד להיות ער ונכון להגן על עצמך בעת הצורך".
איך נראים החיים עם איש כזה?
"מכיוון שהכוח הוא חלק מהמהות שלו, הוא היה גב שאפשר להישען עליו. אדי לא היה מאוים מאף אחד ומשום דבר, ותמיד יכולתי להרגיש מוגנת, לדעת שאני לא לבד. ולא רק אני הרגשתי ככה, היו פה הרבה אנשים שהוא גידל.
"הייתה לו גם היכולת להשתנות, שהתבטאה כשהוא הפך מקאובוי עם כובע בוקרים לאיש המזרח התיכון עם כאפייה. לחיות איתו היה ללמוד לעבור מעמדה של 'לוחמת מול לוחם', למקום של קבלה וגילוי הרכות. זה הביא אותנו לגעת בילד הפנימי שלנו, פשוט לשחק. בנקודה הזאת השגנו את האושר וההנאה בזוגיות שלנו. לאדי היה פוטנציאל ענקי של חיים בתוכו, ואי אפשר היה לתת לזה להיעלם עם המוות שלו. רציתי שיישארו כל האדוות של אישיותו בעולם. מבחינתי השנה של עשיית הסרט היא עוד שנה בנישואין שלנו".
ואיפה את נמצאת בתוך הסרט?
"כל מה שקשור אל אדי, קשור גם אליי. אמנם יש המון מה לספר 'עלינו', אבל הרגשתי שהחשיבות כאן היא לא להראות את היחס שלו אליי, אלא יותר להיות הרוח מאחוריו, זאת שמרכיבה את הפאזל.
"העריכה הצריכה כמה החלטות קשות, כמו איפה לחתוך, להפסיק או לשנות את הדיבור של אדי. מאחורי זה עמד הרצון לא לפגוע באנשים אחרים, אבל גם לא לבקר את החשיבה שלו. רציתי לתת לו להביע את היכולות האישיות שלו, את הבועה שהוא יצר בחוות דריבן, שבה הוא יכול היה לשבת ולשתות תה עם כולם. קרה שבצד אחד של השולחן ישב ערבי מחמאס, בצד השני ישראלי מהשמאל הקיצוני, ואדי בין שניהם. חשוב היה לי להנציח גם את היחס שלו לאויב, ואת הקנאה שלו במנהגים שהם שמרו ואנחנו איבדנו".
את הסרט שיצרה, "פשוט יהודי", יכול לראות כל מי שמגיע לבית דריבן, וכעת היא ממתינה להזמנות מיישובים, בתי ספר, מתנ"סים וכדומה. "אני מרגישה שאני עדיין צריכה ללוות אותו, כמו תינוק בתחילת דרכו. החלום שלי הוא להקים בבית אולם להקרנת הסרט, ואתר הנצחה צנוע, כדי להכיר את האדם שבנה את האזור פה. כשבאים לכאן אפשר להבין איך הוא הצליח לבנות ולהתמודד עם סיטואציות שבהן אחרים נכשלו וברחו. להרגשתי המקום הזה הוא הארץ אשר השם הראה לאדי. ברור לי שהשם שלח אותו לכאן.
"אני גם רוצה לצאת עם הסרט לקהלים שיכולים לנצל לטובה את ההשקפה שלו, ללמוד ולהדהד מדמותו. באים אליי אנשים ומצטטים לי משפטים שאדי אמר להם, דברים שבנו אותם ומלווים אותם לאורך שנים".
כיום משמש הבית למסיבות בת מצווה, מפגשי נשים, כינוסים, שבתות חתן וכדומה. "יש פה ספר תורה, זה בית של כולם, וכל מי שבא לפה רוצה לחזור. הבית נראה כאילו הוא עומד באמצע המערב הפרוע, אבל זה לא ככה, זה גן עדן".
ומה מתוכנן בהמשך?
"מאוד הייתי רוצה שיהיה לבית הזה רב, דמות תורנית שתוכל להכיל את כל הגוונים של עם ישראל. אולי זה יהיה סוג של 'בית יהודי' כמו שיש בחו"ל. הייתי רוצה לבנות פה גלריה של אמנות וחנות שתרכז מוצרים שונים מהאזור. שיתקיימו פה אירועים לנשים, מיני־פסטיבלים שבהם כל אחת תהיה חופשייה לרקוד, ליצור, להיות בבריכה, בערסל על הדשא. אני חולמת לפתוח גם בית קפה בשם 'עוגה אצל סבתא' – נשים בגילי יכינו עוגות וסלטים, וכן הן יצאו מהבתים, ירוויחו קצת כסף ויהיו בקשר עם העולם דרך נתינה. הייתי רוצה פה בוסתן ואוהל גדול לזכרו של אדי, ובעיקר שיהיה איזון בשילוב של העבר והעתיד, הישן והחדש".
את לא פוחדת להיות בבית לבד?
"לא, אין לי פחד מהאויב. אדי לימד אותי הכול. יש לפעמים בדידות, אבל לא פחד".
מה אדי לימד אותך?
"להרים את הראש, ללכת בגב זקוף ולהמשיך קדימה. הוא היה המורה שלי לאהבה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
