לזה אריאל וְרוֹמֶן לא ציפה: זמן קצר לאחר שסרטו "המלאך" עלה לאוויר ברשת נטפליקס, פורסמה בעיתון גדול במצרים, בעמוד הראשון, מודעה שמבקשת מהאזרחים לא לצפות בו. המפרסמים כנראה לא אהבו את האופן שבו הוצגה הצמרת המצרית של ימי מלחמת יום הכיפורים, או שנרתעו מהעיסוק במעלליו של אשרף מרואן, הדמות המרכזית בסרט. "בנטפליקס למעשה רצו להוציא את הסרט במזרח התיכון בווליום נמוך, כדי לא לעורר סביבו מהומה פוליטית", מספר ורומן, במאי ותסריטאי ישראלי שעושה חיל בשנים האחרונות בהוליווד. "הם הניחו שמי שיאהב אותו, כבר יספר לאחרים. אבל אז הופיעה המודעה – ויצרה כמובן תגובה הפוכה. מיד לאחר מכן, מיליונים בעולם הערבי צפו ב'המלאך'. אני מניח שאם הסרט היה עולה שם בבתי הקולנוע, מעטים היו הולכים לצפות בו בגלוי, אבל בבית אי אפשר לעקוב אחריך".
45 שנה אחרי תום הקרבות, עדיין סוערים אינספור ויכוחים סביב מלחמת יום הכיפורים. מה הייתה מידת אשמתם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין? האם ישראל הייתה יכולה למנוע את הפלישה ממצרים ומסוריה? וכיצד נוצרו הכשלים המודיעיניים, שאפשרו לאויב להפתיע את צה"ל ולגבות מחיר יקר? וכמו כל השאלות הללו, גם שאלת התפקיד שמילא אשרף מרואן באירועי אותם ימים, תישאר כנראה שנויה במחלוקת קיצונית: האם הוא פעל בשירותה של ישראל, והעניק לה הזדמנות לבלום את מתקפת הפתע – או שמא מדובר בסוכן כפול, שהוביל את מערכת הביטחון הישראלית היישר אל המלכודת שנטוותה בקהיר?
על כמה מהעובדות אין ויכוח. אשרף מרואן, איל הון שהיה חתנו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר והפך בהמשך ליועצו הקרוב של הנשיא אנואר סאדאת, פנה ב־1970 למוסד הישראלי. הוא הציע מיוזמתו את שירותיו, בתמורה לממון רב. מעמדו הרם בצמרת השלטון המצרי הפך אותו לנכס מודיעיני יקר ערך, מקור למידע מפגישות חשאיות ביותר שהתקיימו בארמון הנשיאות. לא במקרה ניתן לו כאן בארץ הכינוי "המלאך". הסוכן יוצא הדופן אפילו זכה לפגישה אישית בלונדון עם ראש המוסד דאז, צבי זמיר, 14 שעות לפני פתיחתה של מלחמת יום כיפור. הוא התריע על העומד להתרחש, וייתכן שריכך במעט את ההפתעה הישראלית, בעיקר בחזית רמת הגולן. ב־2007, לאחר שסיפורו נחשף, הוא צנח אל מותו ממרפסת בלונדון, בנסיבות שנותרו גם הן עלומות עד היום.
כעת זוכה סיפורו של מרואן לסרט עלילתי – "המלאך", המבוסס על ספר באותו השם מאת אורי בר־יוסף. "מפיקי הסרט פנו אליי אחרי שכבר נכתב דראפט ראשון לתסריט (על ידי דיוויד ארטה – ד"מ)", אומר ורומן. "הסיפור שהוצג בפניי ריתק אותי. כמי שאוהב דמויות דואליות, הבנתי שיש כאן בסיס לסרט נהדר. בשלב מסוים החלטנו להיפגש עם חברות הפקה, ונטפליקס היו הראשונים שדיברנו איתם. גם הם אהבו את הרעיון, והתחלנו את שלב הפיתוח. יחסית לסרטים אחרים, כל העשייה של 'המלאך' הייתה מהירה: תוך שנתיים הצלחנו להגיע מדראפט ראשון לתוצאה המוגמרת".
עד כמה היה מסובך להציג דמות כל כך שנויה במחלוקת?
"האתגר הגדול מבחינתי היה לספר את הסיפור שלו בצורה מאוזנת מבחינה פוליטית, כי אין הוכחות ונתונים מדויקים, ויחד עם זאת להעביר את הדמות שלו בצורה הטובה ביותר לצופים. החלטתי לעסוק פחות בשאלה במי בעצם הוא תמך מבחינה פוליטית, ולהתמקד יותר בהבנת המניע האישי שלו והמוטיבציה לעשות את הדברים. ממה שהתרשמתי, המטרות שלו השתנו עם הזמן. בשלב הראשון הוא באמת רצה להרוויח כסף ולנקום בנאצר, שהתייחס אליו בצורה פוגעת, אבל אחרי שנאצר נפטר, המניעים של מרואן הפכו ללאומניים יותר".
היה חשוב לך להיצמד לעובדות כפי שהתרחשו?
"בסרט כזה אתה כותב תסריט על סמך עדויות ואירועים שקרו, ואת השאר אתה צריך לדמיין או להמציא. ברור שתיקח לעצמך חופש יצירתי בכל מה שנוגע להווי ולחיים של הדמות, באופן שישרת את הסיפור שלך. כך שלכל האירועים בסרט יש בסיס עובדתי, גם אם לפעמים הלכנו רחוק יותר כדי להעצים את המתח והדרמה סביב הגיבור הראשי. לדוגמה, אני לא יודע אם איש מוסד באמת החטיף סטירה למרואן כמו שקורה בסרט, אבל ברור שהיה שם הרבה מאוד לחץ, בטח סביב הדיווחים הראשונים שלו בנוגע למלחמה המתוכננת, שהיו הרבה פחות מדויקים".
תקציב ההפקה של הסרט "המלאך", שיצא לאוויר העולם באמצע ספטמבר, עמד על 12 מיליון דולר. קאסט שחקנים בינלאומי לוהק לצילומים, שנערכו באנגליה, בארצות הברית ובמרוקו. "ההפקה הייתה מאוד מורכבת ומאתגרת. זה סרט קטן יחסית, עם פחות מארבעים ימי צילום, והמעברים בין המדינות לא היו פשוטים – בפרט כשמדובר בסרט תקופתי, שכל פרט בו הוא קריטי".
אילו תגובות קיבלת מאז שהסרט יצא?
"מאוד מחממות לב. לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים ייחשפו אליו במהירות כזו. מישהו אפילו המליץ לי על הסרט הזה, בלי לדעת שאני ביימתי אותו".
מי שפחות התלהב היו גורמים בעולם הערבי, שלא אהבו לראות במאי ישראלי מטפל בסוגיה מצרית סבוכה – בייחוד כאשר ששון גבאי מגלם את סאדאת, וצחי הלוי נכנס לדמותו של מועמר קדאפי. "שניהם עשו תפקידים נהדרים, אבל האמת היא שהיה כאן אילוץ הפקתי", מגלה ורומן. "פנינו לכל השחקנים המצרים המפורסמים ביותר, וכולם חשבו, התייעצו, ובסופו של דבר סירבו להשתתף בסרט".
אחרי כל העיסוק שלך בנושא, אתה מאמין שאפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?
"זה היה רק עניין של זמן, מתי היא תפרוץ. המצרים לא היו ממשיכים הלאה בלי לנסות לנקום על מה שקרה בששת הימים. אני מניח שהייתה אפשרות למנוע את המהלכים הצבאיים באמצעים דיפלומטיים, אבל הטון של שני הצדדים לא אפשר את זה. הייתה אז בארץ תחושה חזקה מאוד של כוחניות ופחות פתיחות להידברות, מה שאני מרגיש שקורה גם עכשיו".
במהלך התחקיר גילית על מרואן משהו שממש הפתיע אותך?
"אנשים שהכירו אותו בשנים אחרי המלחמה, ולא ידעו דבר על הפעילות שלו בתקופה ההיא, תיארו אותו כפציפיסט מושבע. הם אמרו שבכל שיחה איתו תמיד עלה מצידו רצון עז שיהיה שלום".
ואת מי באמת הוא שירת, לדעתך?
"אחרי ששמעתי גרסאות רבות ושוחחתי עם חבריו הקרובים, כולל בנו של סאדאת, אין לי ספק שאשרף מרואן היה סוכן כפול. בזמן שעבד עבור המוסד, הוא עבד גם עבור המצרים".
הסינתיסייזרים גילו את הסוד
אריאל ורומן (45), נשוי ואב טרי לבת, נולד וגדל ברמת־אביב. המוזיקה הייתה אהבתו הראשונה, ובגיל צעיר מאוד התחיל ללמוד לתופף. רק אחר כך הגיעה המשיכה לקולנוע. "לבר־מצווה קיבלתי מההורים שלי מצלמת 8 מ"מ, ומבחינתי זו הייתה הארה. הצילום ריתק אותי והיה קסום בעיניי. קולנוע היה אז סוג הבידור העוצמתי והפופולרי ביותר. לעולם לא אשכח את הסרט הראשון שראיתי: 'מזימות בינלאומיות' של אלפרד היצ'קוק, בקולנוע אלנבי. אחי הגדול, שעד היום הוא חובב קולנוע מושבע, חשף בפניי בימאים נפלאים כמו פדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני, אינגמר ברגמן, טום פורד ואחרים. עם הזמן העיסוק בקולנוע הפך לחלום שלי".
כבר כתלמיד תיכון יצר ורומן עשרות סרטים קצרים. למרות התשוקה הגדולה להמשיך בעשייה קולנועית, הוא בחר להתגייס לשירות קרבי ביחידת החילוץ 669. "בשלב מסוים כל החברים שלי התחילו לדבר על יחידות קרביות, ובסוף אני הייתי כמעט היחיד שמצא את עצמו ביחידה כזאת. זה כנראה משהו שיש לי באופי – הצורך להוכיח את עצמי, לעשות הכי הרבה שאני יכול ולקחת את הדרך הקשה ביותר".
אחרי הצבא הוא שינה כיוון, וטס ללונדון ללמוד משפטים. שם דווקא תפס אותו מחדש חלומו הישן לעסוק במוזיקה, הפעם כדי־ג'יי של מסיבות טראנס. "תקלטתי ברחבי העולם, תוך שאני מפתח לעצמי מעין חיים כפולים. האמת התגלתה בשנה השלישית שלי בלונדון, כשאבא שלי הגיע לבקר אותי וגילה בדירה סינתיסייזרים במקום ספרי משפטים".
בשלב מסוים הוא נסע לניו־יורק, הלך בעקבות חבר לשיעור קולנוע באוניברסיטה, ומיד הבין שזה מה שהוא צריך לעשות. "הייתי אז כמעט בן שלושים. המשפחה והחברים אמרו לי בשיא הנחמדות שהם מצטערים על הבחירה שלי, ושאני עשוי להרוס לעצמי את החיים. הם צדקו, באמת היה בזה משהו חסר סיכוי לחלוטין. האנגלית שלי לא הייתה טובה אז, אחרי שבמשך שנים לא קראתי ספרים. אבל הבנתי שאני פשוט לא יכול להתנתק מהחלום הזה".
ורומן למד שנה באוניברסיטת ניו־יורק (NYU), ואז המשיך בבית הספר לקולנוע של לוס־אנג'לס. באותן שנים יצר סרט קצר בשם Jewel of the Sahara, שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים. כוכב הסרט היה ג'רארד באטלר – אז עדיין שחקן אלמוני, לפני הפריצה הגדולה בסרט "פאנטום האופרה".
השלב הבא בסיפורו של ורומן נשמע כמו אגדה קלאסית. "באחד הימים הגעתי למפגש חברים ושוחחתי שם עם בחור בן גילי, שסיפר לי שהוא עבד בוול־סטריט, השתעמם, ועכשיו הוא מחפש משהו לעשות. הוא התלהב כשסיפרתי לו שכתבתי תסריט, ושאל אם יוכל להיות הסטאז'ר שלי. הסכמתי בשמחה והתחלנו לעבוד. בשלב מסוים נסענו לטורונטו לפגישות עם משקיעים, במטרה לגייס תקציב לסרט. ביום השני שלנו שם הוא אמר לי שהגיעה עבורי חבילה. כשפתחתי אותה, היה בתוכה צ'ק בחתימתו, על סך 960 אלף דולר. אמרתי לו שזה לא מצחיק וקרעתי את הצ'ק. ואז התברר לי שהסכום הזה אמיתי לגמרי. אותו בחור היה בן למשפחה עשירה מאוד, והחליט לממן לי את 'RX' – הסרט הראשון שלי באורך מלא".
כמעט לא מציאותי.
"בדיוק, אבל ככה דברים קורים, והופכים לסיפורים נהדרים. בכלל, מדהים אותי היום להסתכל לאחור ולראות איך כל הקריירה שלי התפתחה. אמא שלי הכירה לי מישהו מהתעשייה, חבר חיבר אותי עם איזה מפיק או עם מישהו מאיזה סטודיו וכן הלאה. אני הייתי פשוט אוסף טלפונים. למדתי שבכל פעם מחדש אתה צריך להציב מול עצמך את המטרה שלך, וזה רק נעשה קשה יותר. הלחץ לעשות דברים טובים ומיוחדים גדל כל הזמן, בטח אם אתה שואף ליצירות מגוונות. כל סרט שאני עושה, כל פרויקט שאני מנסה להרים או תהליך שאני עובר, מרים מולי מסך של אבק סמיך, ואני צריך לחצות אותו בכל פעם מחדש".
המותחן הרומנטי RX עלה לאקרנים באפריל 2005 ועורר עניין רב. מיד אחר כך הוצע לבמאי הישראלי להוביל את "דאניקה", בכיכובה של השחקנית זוכת האוסקר מאריסה טומיי, שכבר היה אז בשלבי הפקה מתקדמים. התוצר הסופי לא היה מוצלח, ויצא בפורמט ביתי בלבד. "היום בדיעבד לא הייתי לוקח את ההצעה הזו. אני נמנע מלהיכנס להפקות ברגע האחרון. אמנם קיבלתי עבודה והרבה כסף, אבל כשהכול כבר מוכן מראש על ידי אחרים וממך רק מצפים להציל את המצב, זה לא טוב מבחינה יצירתית ובדרך כלל זה גם לא מצליח. עשיתי טעות ולא אחזור עליה. לפחות לא נשרפתי כבמאי כתוצאה מהסרט הזה, והצלחתי להמשיך הלאה".
הפרויקט הבא של ורומן התבשל במשך כמה שנים. ב־2012 יצא לבסוף הסרט "אייסמן", שאותו ביים וכתב יחד עם מורגן לנד, ובמרכזו רוצח שכיר שעובד עבור המאפיה. רשימת הכוכבים כללה הפעם שורה של שמות גדולים כמו ג'יימס פרנקו, וינונה ריידר, ריי ליוטה ומייקל שאנון. "כשבמשך חמש שנים אתה מסתובב בהוליווד, מספר לכולם שאתה רוצה לעשות רק דבר אחד, ומשגע את כולם – הם פשוט באים", צוחק ורומן כשאני מנסה להבין איך הצליח ללהק קאסט מפואר כזה לסרט שתקציבו דל יחסית. "התמדה זה הסוד הכי גדול. אל תקשיב לאף אחד, עשה את שלך ותמשיך הלאה".
לפני שנתיים הוציא ורומן את המותחן "קרימינל", שגיבורו הוא פושע שבמוחו מושתלים זיכרונות של סוכן סי־איי־אי. הסרט, בכיכובם של קווין קוסטנר, גארי אולדמן וטומי לי ג'ונס, גרף 38 מיליון דולר בקופות. "אני אוהב את קווין ועד היום אנחנו בקשר טוב. זה היה פרויקט קשה, עם תסריט וסטודיו בעייתיים, ואיתו הרגשתי שיש לי פרטנר. אני יודע שלהרבה אנשים קשה לעבוד איתו והוא מאוד שתלטן, אבל אני נהניתי מאוד משיתוף הפעולה בינינו. יחד עם זאת אני חושב שהוא עשה את הסרט הזה בעיקר בשביל כסף".
ב"קרימינל" השתתפה גם גל גדות, שמאז הספיקה להפוך לאחת השחקניות המצליחות בהוליווד. "גל ובעלה הם חברים טובים וקרובים שלי, ואני הכי מאושר בעולם בשבילה. זה נראה שב'וונדר וומן' כל הכוכבים הסתדרו לה, עם טיימינג מושלם והצלחה קופתית שלא הייתה כמוה לאישה. זה מדהים. ועדיין, כשאתה בא אליהם הביתה לארוחת שישי, אתה רואה אותה מבשלת ומנקה ושוטפת את הכלים ועל הדרך מטפלת בילדים. במעמד שלה ועם הכסף שהיא מרוויחה, אני בטוח שהיא יכולה להרשות לעצמה צוות של עוזרים, אבל היא מתעקשת להישאר צנועה, אמיתית ומחוברת. לדעתי רק בגלל זה היא תמשיך לגדול ולהצליח. אין סיכוי שהיא לא תישאר בין עשר הכוכבות הגדולות בהוליווד בעשור הקרוב".
יש מקום לזרים
כבר 17 שנים שהוא חי בלוס־אנג'לס, בירת הקולנוע העולמית, בין אלפי בימאים, שחקנים ומפיקים שמבקשים להגשים חלומות של עושר ותהילה. "המרוץ היצירתי שקיים פה, והידיעה שכל כך הרבה אנשים טוחנים את אותה אנרגיה, גורמים לי באופן מפתיע לסוג של רוגע", הוא אומר. "בטח ביחס לימים בארץ, שבהם אני נמצא בריצה בלתי פוסקת בין משפחה לחברים, כשבכל שנייה מישהו יכול לבוא לשבת לי בסלון. הסביבה בלוס־אנג'לס נותנת לי מוטיבציה גדולה לעשייה ותחושה של אחריות גדולה. כבר התרגלתי לכך שגם כשיש יום יפה בחוץ, אני יושב בבית וכותב.
"לא משנה מה כבר עשית ולאן הגעת, אין כאן זרים לנוח עליהם. בשרשרת של העסק הזה, הבמאי הוא כמעט החוליה היחידה שאין לה תשע נשמות. שחקן יכול להשתתף בכמה כישלונות רצופים, מפיק יכול ליפול על ימין ועל שמאל ולהמשיך הלאה, אבל על במאי מסתכלים רק לפי הסרט האחרון שלו או סדרת הטלוויזיה האחרונה. אם פישלת בגדול, בהחלט ייתכן שלא תראה מצלמה במשך הרבה שנים. מצד שני, גם ההצלחה עלולה להיות מסוכנת".
למה הכוונה?
"פרסום ותהילה הם בין הדברים שהכי קשה להתמודד איתם. אני מכיר הרבה אנשים שפשוט נהרסו מזה, כולל חברים טובים שלי שהתחילו כאן יחד איתי ובהמשך נפלו לסמים, והיום הם רק עוברים בין קבוצות גמילה. אם תבדוק סטטיסטית מה קרה עם בימאים שהצליחו בענק בסרט הראשון, תגלה שרובם הידרדרו למקומות קשים מאוד".
יכול להיות שקיים בך פחד מפני ההצלחה?
"מבחינתי הבימוי הוא מסע של חיים, ואני מקווה להתפתח, להשתפר לאורך השנים, ולביים סרטים עד נשימתי האחרונה. הדבר הכי חשוב זה שאני עובד, ועל הדרך אני נהנה עכשיו מהרבה תשומת הלב בזכות 'המלאך'. מאז שנטפליקס ואמזון נכנסו לשוק, התעשייה כאן נפתחה ל'זרים', אבל זה עדיין מאוד קשה. ההצלחה האמיתית היא להישאר עם רגליים על הקרקע, להיות מאוזן ולא לאבד את התשוקה למה שאתה עושה. בעיניי זה מסר חשוב לכל מי שרוצה להתעסק בתחום הזה. האפשרות להצליח בעשייה הקולנועית היא אמנם גבוהה מאי פעם, אבל אם אתה רוצה פרסום וכסף, עדיף שתחפש משהו אחר ולא תעסוק באמנות".
במה שונה העבודה עם נטפליקס מפרויקטים קודמים שלך?
"הערך המוסף הוא שלא קיים הלחץ של סרט שיוצא לבתי הקולנוע ואתה צריך לקוות שאנשים יקנו כרטיסים. זה גוף מאוד עצמתי, וברגע אחד הסרט שלך מקבל הרבה חשיפה".
חלק מהסרטים שהם מפיקים, יוצאים קודם לקולנוע. איך הם מחליטים מה לשלוח לשם ומה יגיע ישירות לשירות הצפייה הביתית שלהם?
"נטפליקס פחות מתמקדים בעניין בתי הקולנוע. בכל שנה נקבעים מראש שלושה־ארבעה סרטים שאיתם הם מכוונים לצאת להקרנות, במטרה לקחת חלק גם בהתמודדות על הפרסים השונים. 'המלאך' מתאים להם בול לפלטפורמה הטלוויזיונית, הוא זוכה להרבה חשיפה והם מרוצים".
תעשיית הקולנוע, והבידור בכלל, עברה בתקופה האחרונה טלטלות בעקבות חשיפתן של עוד ועוד פגיעות מיניות, שלחלקן אחראים בכירי הענף. כשאני שואל את ורומן האם תנועת MeToo משפיעה על ההתנהלות היומיומית, הוא משיב: "השינוי הוא גדול מאוד. כל האינטראקציה בין נשים לגברים השתנתה והפכה פלסטית וקרה. הרגשתי את זה במיוחד בטקס פרסי האמי האחרון: גברים שם נזהרו אפילו לא ללחוץ יד לאישה. גברים חוששים להעסיק היום נשים, וכולם מבינים שנכנסנו לעידן של פחד ואימה. חשוב מאוד שסוף־סוף מטפלים בבעיות, אבל מצד שני נראה שמערכת המשפט איבדה את תפקידה. עורכים משפטי שדה בלי לבדוק את הדברים לעומקם, והרבה אנשים כאן מאוימים בסחיטה, באשמתם או לא באשמתם. אני אדם חם ואוהב, אבל בעבודה תמיד הקפדתי על הדברים האלה, והיום לא אעז להיכנס בכלל לעניינים אישיים במהלך פגישות מקצועיות".
יש לך קשרים עם התעשייה בישראל?
"בהחלט, והעמקתי אותם מאוד בשנים האחרונות. אני מכיר הרבה יוצרים, שחקנים ומפיקים. כרגע יש לי חשש גדול מהשנה הבאה, עם השינויים בטלוויזיה וצמצום ההשקעות בסרטים. אנחנו הולכים להיכנס למשבר עמוק בתעשייה הישראלית, וזו צפויה להיות שנת חושך גדולה ליוצרים בארץ".
בימים אלה ורומן מקושר לפיתוח סדרת טלוויזיה שאמורה לעלות בערוץ קשת 13, וכן לסרט דוקומנטרי, חידוש לסרט רמבו וכמה פיצ'רים (סרטים באורך מלא) נוספים, אבל נדמה שגם הוא לא בטוח מה השלב הבא. "הכול נכון והכול לא נכון", הוא אומר בחיוך גדול. "כשביימתי את 'קרימינל' נפגשתי בין השאר עם השחקן חאווייר ברדם. חבר שלו, שקורא עבורו את התסריטים, אמר לי: 'חאווייר עושה את הסרט אבל הוא לא עושה את הסרט. ואם הוא אומר לך כן זה לא, ואם הוא אומר לא זה כן'. ככה פחות או יותר אני מתייחס לעבודות שלי. בגלל חוסר הוודאות המופרע בתעשייה הזאת, אתה חייב שיהיו לך כמה פרויקטים בטלוויזיה ובקולנוע. אתה נע ביניהם, וכשמשהו קורה זה נס".
על מה אתה חולם?
"אני חי את החלום מדי יום, ולא יכול לדמיין מציאות טובה יותר עבורי מזו הנוכחית, כשאני קם כל בוקר ועושה את הדברים שאני הכי אוהב. עכשיו גם יש לי משפחה, אז הגשמתי עוד חלום, ורק שנהיה כולנו בריאים".
יש לך זמן גם לעיסוקים אחרים?
"מוזיקה אלקטרונית היא משהו שאני מאוד אוהב, חזרתי לתקלט וכשיש לי זמן אני מעביר שעות באולפן. כל נושא הטכנולוגיה והפיתוח מעניין אותי מאוד, ואני קשור לכמה חברות, אבל לא יכול להרחיב כרגע בנושא".
יש סיכוי שתחזור לארץ?
"תמיד יש סיכוי. זה יקרה כשאבין שהנוכחות הפיזית שלי פה היא כבר לא משמעותית. אנחנו הולכים ומתקדמים למצב שבו אפשר להיות בכל מקום בעולם. אני גם מניח שאם לא תהיה לי אותה מוטיבציה למה שאני עושה, אתחיל לחשוב על דברים אחרים שיגרמו לי אושר".
מאחת עד חמש, איפה אתה בסולם האושר?
"האושר הפנימי שלי בחמש, אבל הגלובלי באחת. יש לי המון דאגות לעולם, ואני לא ישן בלילה בגלל כל מה שקורה ובגלל ההזנחה הנוראית של כדור הארץ. אני מכריח את עצמי לחיות את הרגע, ולא לחשוב על העתיד. לכן כרגע, כשאני מדבר איתך, אין מאושר ממני".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
