"ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב, ובשמים הרבה מאוד ואבן יקרה; לֹא בא כבֹּשם ההוא עוד לרֹב, אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה" (מלכים א, י', י')
ירושלים, ימי בית המקדש הראשון. רבים מנסים לשחזר או לדמיין מה היו פניה של העיר שבה מלכו צאצאי דוד ושלמה, ואיך נראו האנשים שהתהלכו ברחובותיה. הרבה פחות מחשבה מוקדשת לריחות ששלטו בה באותם ימים. רק מעטים מהתושבים רחצו באופן סדיר, ואם עשו כן, קרוב לוודאי שלא השתמשו בסבון ולא חפפו את הראש. לריחות הגוף החריפים הצטרפה צחנת הביוב, והבהמות הנשחטות תרמו גם הן את שלהן. תוסיפו את השמש הקופחת ממעל ברוב חודשי השנה, ותקבלו עיר קדושה אבל לא נעימה לאף.
התנאים האלה היוו קטליזטור לפריחת תעשיית הבשמים ומטהרי האוויר – כלומר הקטורת לשימוש ביתי. שיירות גמלים נושאות מור ולבונה נסעו מכאן לשם, מפיצות ברחבי הארץ את מרכולתן. מלכת שבא הביאה בקבוקון עטוף יפה מהדיוטי פרי לשלמה. סוחרים נבטים העמידו דוכנים בשוק וקראו למטרוניתות הנאוות. ומאחורי מסך עשן הקטורת הסתתר סוד, סוד שנשמר אלפי שנים, ומתפענח עכשיו לאיטו: סוד הפקתו של הבושם היקר ביותר במזרח הקדום. קראו לו צֳרִי וגם קָטַף, נָטַף ובֹשֶׂם. היוונים קראו לו בַּלְסָמוֹן, הרומאים קראו לו אוּפּוֹ־בַּלְסָמוֹן. היהודים – אפרסמון.
קשה לדמיין ריח, ובכל זאת, כששמעתי על חוות אפרסמון השוכנת בצומת אלמוג ועל דבש המופק שם מצמח הלבונה, התחלתי להרגיש ניחוחות קדומים בקצה האף. ארזתי ילד חמוד וסקרן, ונסענו מזרחה. כבר עכשיו כדאי להבהיר: אין שום קשר בין האפרסמון שציפה לי בקצה הדרך לבין האפרסמון שתמצאו היום בסלסילות הפלסטיק השקופות בסופר. זה האחרון הגיע אלינו מסין, ונקרא אפרסמון כי באנגלית קוראים לו פרסימון. השם האמיתי שלו בארץ מולדתו הוא קאקי, ומישהו חכם הבין שיהיה קצת קשה לשווק את המותג הזה כפרי מאכל. האפרסמון הארצישראלי המככב במקורות הקדומים מזוהה עם שיח שנקרא קומיפורה גילדנסיס (Commiphora gileadensis). אין ודאות של מאה אחוזים שמדובר באותו צמח עתיק, אבל מחקרים רבים תומכים בסברה זו.
את גיא ארליך, מי שמגדל היום ליד ים המלח את הצמחים הללו, אנחנו פוגשים בשביל מדברי בתוך ג'יפ מאובק. שני הכלבים שלו מלקקים אותנו בהתרגשות. אחרי נסיעה קצרה אנחנו יורדים מהג'יפ ומטפסים על גבעה קטנה, שם נטועות שורות־שורות של עצים ושיחים. מתחת לכל עץ – עשב תבלין אחר. בהתחלה זה נראה כמו סתם עשב, אבל מתברר שלכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו, והוא לא נמצא שם במקרה.
ארליך עצמו לא סגור על הזיהוי המדויק של האפרסמון הקדום. מכיוון שבין החוקרים קיימת מחלוקת בנושא, הוא החליט שלא להחליט. "כשהבנתי שייתכן שיש עוד זן של קומיפורה גילדנסיס, ידעתי מה הדבר הנכון לעשות: במקום להתווכח, השגתי כמה זרעים מנסיכות עומאן. עכשיו גדלים כאן שני הסוגים".
קיבלת זרעים מעומאן? איך?
"אל תשאלי, ואני לא אשקר. זה סיפור מורכב. אני מקווה שהקשרים בינינו יתרחבו ויעמיקו".
לא תספר לנו?
ארליך מחייך.
בשורה לאנושות
האפרסמון הוא תוצרת הארץ. החקלאי העברי שחי הרבה לפני הספירה הוא שגילה את הצמח הזה והצליח לגדל אותו. מטעי האפרסמון הגדולים ביותר של ימי קדם שכנו ביריחו, וחלקות נוספות היו בצוער שבחופו המזרחי של ים המלח, בעין גדי ואולי גם בקומראן. כשהגיעו הרומאים לאזור ובנו אמות מים, התרחבה מאוד החקלאות הריחנית. בעליהם של המטעים היו בני מלוכה ונכבדי העם, מרקוס אנטוניוס בשעתו נתן לקליאופטרה אהובתו את ים המלח על הגידולים שסביבו – אבל סוד הפקת הריח הנכסף נותר שמור בליבות המגדלים. איש מחוץ לאותה קהילה מצומצמת לא נחשף לתהליך. פסיפס מהמאה השלישית לספירה שהתגלה בעין גדי אף מטיל קללה נוראית מאת "זה אשר עיניו בשמיים" על מי שיגלה את "רזא דקרתא", את סוד העיר; לפי אחת הפרשנויות, מדובר בסוד הבושם של האפרסמון.
"הצמח הזה נקרא אז 'בושם', וכמו שקרה לג'יפ, לפריג'ידר ולפלאפון, גם כאן השם הפרטי הפך לשם כללי של נוזלים ריחניים", אומר ארליך, שעמל כבר שנים על הפקת הניחוח האופטימלי מהאפרסמון. הוא ניגש אל השיח שמולו ומתחיל למנות את חומרי הגלם המצויים בו. "בבשמים של ימינו יש בדרך כלל שילוב של שלושה 'תווים' שונים של ריחות, ובאופן מעניין גם בצמח הזה יש לפחות שלושה תווי ריח שונים. בחודשים החמים היו חורצים את הגזע, ומפיקים ממנו את החומר העיקרי – השרף, שבו נמצא ריח אחד. הריח השני הוא בפרי – לימוני יותר וקצת מתקתק; וריח שלישי, שהרכיבים שלו שונים לחלוטין, נמצא בעלווה הצעירה. תוכלי להריח אם תמוללי אותה בשתי אצבעות". מלבד הריח, לאפרסמון יש גם צפונות אחרות שצריכות להתפענח. "הסגולות הרפואיות המיוחסות לו הן כל כך מגוונות, שגם אם רק עשירית מהן יוכחו מדעית, יש כאן בשורה משמעותית לאנושות".
מהאפרסמון יש לארליך עשרת אלפים שתילים, "חצי מהם כבר באדמה. אני מפיק מהם בושם. התחלתי למכור אותו בחנות אינטרנטית שמישהו בנה לי, וגם קצת לקבוצות שמגיעות לכאן לסיורים. אבל אני עדיין בכיתה א' של המכירות. עד לפני חצי שנה לא מכרתי בכלל, משהו פנימי בי עצר אותי מלעשות את זה. בתקופה האחרונה השתחררתי מזה והתחלתי למכור. חשוב לי לציין שאין לי פטרון: לא התנועה הקיבוצית ולא מועצת יש"ע (קיבוץ אלמוג שוכן מעבר לקו הירוק – ק"א). זה מיזם פרטי. רק המועצה האזורית מגילות הלכה איתי יד ביד מההתחלה ועד היום. בדרך כלל לא מקצים כאן קרקעות לאנשים פרטיים, אבל הצלחתי לייצר תקדים ולקבל את השטח. מנהל המחוז של משרד החקלאות הגיע לכאן ונתן לי מכסת מים".
האפרסמון כאמור אינו ענף הגידול היחיד של ארליך. "בנבחרת שלי יש צמחים מהמקרא ומהמדבר, והיא עומדת על שתי רגליים. רגל אחת אומרת שאנחנו, החקלאים בישראל, לא יכולים להתחרות מול העולם: האדמה כאן יקרה, המים יקרים, כוח האדם יקר. לכן אני מתמקד בצמחים שאף אחד אחר לא מגדל. במקצה כזה יש לי סיכוי לנצח, לפחות בשנים הראשונות. הרגל השנייה אומרת שאני חייב לבצע מהלך כולל: גם חקלאות, גם מחקר ופיתוח וגם תעשייה".
שחקנית חשובה בנבחרת היא הלבונה. הצמח הזה, מסביר ארליך, קשור לפולחן בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות, אם כי היהודים כידוע לא משתמשים בו לעת הזאת. "בקטורת המוסלמית – שמשמשת לטקסים של גירוש שדים, חתונות ולוויות – הלבונה היא מרכיב מרכזי. בברית החדשה היא מוזכרת כאחת משלוש המתנות שהביאו מלכי המזרח לישו כשנולד: מור, לבונה וזהב. אגב, יש האומרים שזהב הוא האפרסמון. ברפואה המסורתית יש ללבונה תפקיד חשוב, מכיוון שהיא אנטי־דלקתית. בעת הקדומה גם היו נותנים לנידונים למוות לשתות יין עם לבונה או להריח לבונה, כי זה היה מאוד מרגיע. צוות ישראלי מהדסה ומאוניברסיטת אריאל ערך לפני 12 שנים מחקר על הלבונה כחומר אנטי־דיכאוני, והם גילו שאכן יש בה חומר שפותח דלתות במערכת העצבים המרכזית.
"היום הלבונה משמשת כתוסף ריח בתעשיית הקוסמטיקה. יש לה המון פוטנציאל ברפואה הקונבנציונלית, אבל חובת ההוכחה היא עלינו. צריך להשקיע עוד הרבה משאבים במחקר. בכלל", ממשיך ארליך בהתלהבות, "המשפחה של המור והלבונה היא מעניינת מאוד מבחינה רפואית. לפי רבקי אופיר, חוקרת מאוניברסיטת בן־גוריון, לצמחים יש אינטליגנציה טבעית, והבושמיים הם בין הקבוצות בעלות האינטליגנציה הגבוהה ביותר".
אני לא רוצה להעליב, אבל העצים האלה של הלבונה נראים מאוד לא מרשימים. אם הייתי חולפת לידם במדבר, לא הייתי עוצרת. העלבתי?
"כן. אני אוהב מאוד את הלבונה. יש בה משהו מרשים, גם אם זה לא עץ באובב. המבנה שלה מזכיר את עץ שיטת הסוכך, והגזע שלה מרתק. גם מבחינת השימושים שלה היא מרתקת. המראה שלה אולי פחות, אבל עדיין, אני חושב שהיא יפה".
נראה לי שאתה מאוהב.
"אני מאוהב לגמרי".
לפני כמה שנים, הוא מספר, ביקר בארץ יוסוף מוחמד איסמעיל "בארי בארי", שהיה אז נציג סומליה במועצת זכויות האדם של האו"ם. "אין לנו יחסים דיפלומטיים עם סומליה, ובכל זאת הוא הגיע לישראל לרגל יום ההולדת של שמעון פרס. ממשרד החוץ שאלו אותו מה הוא רוצה לראות בארץ, והתשובה שלו הייתה שהוא רוצה ללמוד קצת על מערכת הבריאות, על מערכת הבנקאות ועל הלבונה. בסומליה, מתברר, יש שני סוגים אחרים של הלבונה. הוא בא לחווה שלי ונוצרה בינינו כימיה טובה מאוד. התחלנו לחלום ביחד חלום בשני חלקים: הראשון הוא להקים כאן מרכז שימור ופיתוח של מיני לבונה שונים, והשני הוא להפוך את הלקטים הסומלים לחקלאים של לבונה, ואולי אפילו לייצר שם את השרף. אחרי שבמשך שנה היינו בקשר די הדוק של מיילים וטלפונים, קיבלתי את ההודעה המצערת שיוסוף נרצח בפיגוע במוגדישו, בירת סומליה".
השנה, די במקרה, התברר לארליך שיש ללבונה שימוש נוסף מלבד אלה שהכיר בעבר. "כרגע העצים שלי עדיין לא בוגרים דיים כדי להפיק את השרף שממנו מכינים את הקטורת והבושם, אבל קראתי מאמר על כך שדבורים שניזונות מפרחי הצמח הזה, מייצרות דבש איכותי מאוד. מכיוון שיש לי המון צמחי לבונה שפורחים בפריחה מרהיבה, שמתי כאן לפני ארבעה חודשים כוורת אחת. לאחרונה רדינו ממנה ארבעה קילוגרמים של דבש ייחודי, ומכרנו אותם במחיר גבוה מאוד (1,000 דולרים לקילו – ק"א). זאת תוצאה משמחת מאוד, שלא תכננתי. בגל הפריחה הבא אביא עוד כוורות ונראה לאן זה ילך".
נקמה מתקתקה
גיא ארליך, נשוי ואב לשלושה, לא תמיד היה חקלאי. בעבר ניהל את תחום התשתיות בעוטף ירושלים – תפקיד הדורש מגע צמוד עם אוכלוסיית הכפרים הערביים הנמצאים מחוץ לגדר ההפרדה אבל בתוך התחום המוניציפלי של העיר. עוד קודם לכן הקים את רשת "מעיין החינוך הדמוקרטי", והיה מעורב בקמפיין המוצלח להצלת עמק הצבאים בבירה. לפני עשר שנים עזב הכול, ועבר עם משפחתו לקיבוץ אלמוג. "הגיבורה האמיתית בסיפור שלי היא אשתי אפרת, שלא רק שלא זרקה אותי, היא גם מחייכת אליי לפעמים. לאורך השנים אני מקבל הרבה עזרה משכנים, מחברים, מהחטיבה להתיישבות ומהמועצה המקומית מגילות שהולכת איתי יד ביד. אני אומר על כך תודה ויודע שאני בר־מזל.
"בשנתיים הראשונות שלי כאן עוד עבדתי במשרה מלאה בירושלים, והחקלאות הייתה עבודה נוספת. השקעתי בגידולים את כל החסכונות שהיו לנו, וגם את הכסף ממכירת הבית בירושלים. אחר כך, כשהחסכונות הלכו, הבנתי שאם אני לא מתמסר לזה כל־כולי – זה לא יקרה בימי חיי. אז עזבתי את העבודה הקודמת, הקדשתי את כל הזמן לעבודה כאן, והשתמשתי גם בחלק מירושה שקיבלנו. כשזה לא הספיק, לקחנו הלוואות מהבנק. כלומר, מושקע כאן כל מה שיש לנו, ויותר מכך".
את שתי החלקות הראשונות שלו שתל ארליך שבועיים לפני שנת השמיטה האחרונה (תשע"ה). "אני לא אדם דתי, אבל הבנתי שלגידולים האלה יש משמעות מעבר לפרנסה של המשפחה שלי, וחשבתי שיהיה נכון לשמור למשל על הנושא של השמיטה. אחרי השמיטה שתלתי כמיטב יכולתי, עד שנגמר לי הכסף.
"בשלב מסוים, חברה אמריקנית גדולה מאוד של שמנים אתריים מצאה אותי וביקשה להיות המשווקת הבלעדית של השמן האתרי שאפיק. הם השקיעו לא מעט משאבים, כמה מאות אלפי דולרים – ואז יום אחד הם ברחו והשאירו אותי במצב מורכב מאוד. בחודשים הראשונים כעסתי, אחר כך הגעתי למסקנה שאני צריך להודות להם על הסיוע שהם נתנו לי, והנקמה שלי תהיה שאני אצליח בלעדיהם".
וכעת הגיע הזמן לבחון מקרוב את התוצרים של ארליך. הוא מטפטף לי שמן על פרק יד ימין ומצהיר: "זה 80 אחוז משמן המשחה של הכוהנים והמלכים בבית ראשון. למה רק 80? כי השמן שלהם הכיל חמישה מרכיבים: מור, קינמון, שמן זית, קנה בושם וקידה. היום אנחנו מכירים את ארבעת הראשונים, אבל אף אחד לא יודע מהי הקידה. בסוף ימי בית ראשון השמן הזה נגנז, ובתקופת בית שני השתמשו בשמן משחה אחר, שכולו אפרסמון". הוא מטפטף שמן על פרק יד שמאל שלי ומסביר: "כאן יש שמן אפרסמון. הוספתי לו קצת שמנים אתריים של מור ולבונה, כדי לא ליצור את הדבר האמיתי".
למה?
"לא יודע, כתוב שאסור, אז אני לא מסתבך. עכשיו קחי את שתי הידיים ותערבבי, והנה מה שיצא לך עכשיו!". הוא שולף בקבוקון נוסף ומצהיר: "שמן המשחה של בית המקדש השלישי יהיה הערבוב של שני השמנים".
ויש גם בקבוקון רביעי: "זה הבושם המלכותי. העולם הקדום היה מקום מאוד מסריח, לא היו שירותים בבתים והביוב זרם ברחובות, הריחות היו קשים, ולכן השתמשו בהרבה מאוד קטורת. אגב, המילה האנגלית לבושם, perfume, מגיעה משתי מילים יווניות: per זה דרך ו־fume זה עשן. דרך העשן. בעצם הבושם הראשון היה בצורת קטורת. את הבושם שבבקבוק הזה אני מפיק על בסיס שמן שקדים, בתוספת שמנים אתריים של מור, לבונה, אפרסמון, חלבנה, קינמון, לבנדר, פצ'ולי ועוד כמה צמחים".
בעצם, הרכבת אותו איך שאתה רוצה.
"נכון. זה לא דומה לבשמים המודרניים, זה משהו אחר. אני אוהב מאוד את הריח. אשתי אומרת שזה מזכיר לה בשמים של זקנות. אז היא אומרת".
חלון שמפיץ אור
בינתיים הילד שלי מאבד סבלנות. כנראה האזכור של מקלחת מדאיג אותו. ארליך נותן לו עלי ומכתש שבתוכו שרף יבש של מור ולבונה, מבקש ממנו לכתוש, ומדליק בצד כמה קרשים קטנים. "צריך לעשות הרבה רעש, כי כתוב ש'הקול יפה לבשמים'. כנראה זה היה ריטואל מוזיקלי", הוא מסביר. "אגב, איך אומרים גחל בארמית? גומרא. מכאן הגיעה מילה עברית יפה מאוד – 'מוגמר', שזה מה שיש לנו כאן בתוך המכתש. הביטוי המוכר 'לברך על המוגמר' מתייחס למוגמר הזה, לפני ששמים אותו על הגומרא".
אחרי שהקרשים הופכים לגחלים, ארליך מפזר עליהם את האבקה, והעשן מדיף ריח מצוין. "הרבה מאוד פעילים של הר הבית ובית המקדש עולים אליי לרגל", הוא מספר. "בהתחלה זה הטריד אותי, כי יצאתי לדרך כדי להתפרנס, ובסוף לא רק שאין לי פרנסה – גם מגיעים אליי כל מיני חבר'ה שבגלגולים קודמים שלי הייתי נרתע מהם. אבל התברר לי שכאשר אני מוקף בהם, אט־אט אני מוצא בהם משהו נחמד. לאורך השנים למדתי לעשות הבחנה בין האדם לבין הדעות שלו. גם מי שמאמין אחרת ממני, ואפילו מי שבעיניי הדעות שלו עלולות להיות מסוכנות – אני עדיין יכול לראות את הבנאדם שבו. בקרב רבים מאנשי המקדש יש משהו שאני אוהב: הפער בין הלב לפה הוא קטן מאוד, שזה לא מובן מאליו בימינו. הרב ישראל אריאל (ראש מכון המקדש – ק"א), למשל, הוא איש מקסים. בביקור הראשון שלו כאן אמרתי לו: כשירד בית מקדש מהשמיים, אני אשמח להיות ספק הקטורת הראשי שלו, ואני מוכן לעבוד קשה מאוד כבר עכשיו כדי שיהיו לי כמה שיותר סממנים. אבל אני לא הולך לבנות לך בית מקדש, תשכח מזה. הוא כעס ואמר לי: 'גיא, אתה לא יודע מה הייעוד שלך'. ואז הוא נתן לי את המחמאה הכי גדולה שאדם יכול לקבל: 'אתה משוגע'. אחר כך הוא הגיע לכאן עוד הרבה פעמים.
"מצאתי את עצמי מתעסק הרבה בנושא בית המקדש, נושא שלא חלמתי שאגע בו. תהיתי מה קושר אותי למושג הזה ולכל הבשמים והשמנים הקדומים, ומצאתי תשובה. קודם כול – אלפי שנים השתמשו בצמחים האלה ברפואה העממית. אנחנו מכירים היטב את הרפואה הטיבטית והסינית והאירופית והאמריקנית, אבל יש גם רפואה מסורתית יהודית, עם מורשת עמוקה ורחבה שהרבה ממנה הוא האפרסמון. אנחנו אלה שהביאו אותו לאנושות.
"החצי השני של התשובה נוגע לבית המקדש. היו לו חלונות מאוד מיוחדים, שתוארו כ'שקופים אטומים'. בדרך כלל התפקיד של החלון הוא להכניס אור לתוך הבית, אבל החלונות של בית המקדש הוציאו את האור שלו מבפנים החוצה. אז אם מרכז למחקר ופיתוח של צמחי מרפא יוכל לפזר אור מסביבו, זה בית המקדש שלי, ואני חי עם זה מצוין. וכשיבוא בית המקדש מהשמיים, אז גם הוא יהיה שלי, ואני עומד על זכותי להיות ספק הקטורת שלו. ובאמת, מוניתי על ידי מכון המקדש לתפקיד. מה עושים עם זה? בינתיים אי אפשר ללכת עם זה למכולת, אבל לפחות יש תחושה של ייעוד".
לפני שנה הכריז ארליך על עצמו בעמוד הפייסבוק שלו כי הוא "נאמן מקדש". "זה קרה גם בזכות ההיכרות עם אנשי המקדש, וגם בעקבות ההכרזה של האו"ם שירושלים לא קשורה לעם היהודי. אני מרגיש שיש משהו עקום מאוד בכך שלא נותנים לאנשים לקיים צורך דתי בסיסי שלהם. אם מישהו רוצה לבוא ולהתפלל בהר הבית – במה הוא מפריע למוסלמים שמתפללים שם? היהודים לא מבקשים להיכנס לתוך המסגדים, לא מנסים להפריע. יש משהו צבוע בהתנהגות כלפיהם. מצד אחד מדברים על זכויות אדם, מצד שני זכויות האדם של אנשים שחושבים אחרת הן פחות רלוונטיות. זה לא בסדר. יש כאן איזה רצון להפוך משהו למוקצה".
אתה עלית להר הבית?
"עליתי בשלבים הרבה יותר מוקדמים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. בתקופה האחרונה ארנון סגל אמר שייקח אותי, אבל הבנתי שצריך נעליים שלא עשויות מעור, אז נתקעתי".
מה, סנדלים כמו אלה שאתה נועל עכשיו?
"נכון, סנדלים כאלה. נגמרו לי התירוצים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
