ד"ר יהודית אברמס כמעט הגיעה למאדים. זה היה לפני עשור, כשעבדה כחוקרת בנאס"א, סוכנות החלל האמריקנית. היא התמקדה בפיתוח קונספט עתידני של מדבקות אולטרה־סאונד, מעין מכשירים שיודבקו לגוף האסטרונאוט ויאפשרו לערוך דימות ואבחון רפואי רציף כשהוא שוהה בחלל לתקופה ארוכה. בנאס"א רצו לשלב אותה בתוכנית להנחתת אדם על המאדים – לא לנחות בעצמה, אבל להיות שותפה בפרויקט – אך היא העדיפה למקד את מחקרה בתחום הרפואה כאן בכדור הארץ. את מה שניסתה לפתח שם בארה"ב היא מפתחת כיום כאן, בירושלים, ולא לאסטרונאוטים אלא לנשים: מיזם ההיי־טק שלה מתכוון לתת בידי כל אחת ואחת מכשיר אולטרה־סאונד נייד, זול וזמין, שיאפשר זיהוי מוקדם של סרטן השד, ויציל את חייהן של מיליונים.
היא חריגה בנוף הסטארט־אפים, ובנוף בכלל: גיורת, חוזרת בתשובה, אם חד־הורית, חובשת מטפחת. המיזם שלה, שעודו בשלבי פיתוח, כבר זכה בכמה פרסים, ובהם הפרס הראשון – 360 אלף דולר – בתחרות היוצרים של חברת מתחמי העבודה WeWork, שנערכה בקיץ. כשהוכרזה הזכייה, אברמס עמדה על הבמה המומה, בעוד פתיתי קונפטי צונחים סביבה. "הרגשתי את יד אלוקים שהביאה אותי למקום הזה", היא מספרת. "חמש שנות תסכול, שבהן לא הצלחתי להתחיל התמחות ברפואה, היו הדרך של אלוקים לסייע לצד היזמי שלי לשגשג. הייתה לי הזכות לפתח את הרעיונות שלי, לערוך מחקר בתחום האולטרה־סאונד וליצור קשרים עם מדענים ברחבי העולם שתומכים עכשיו בעבודתי. גם הטיפול בילד שלי, דיוויד, הועיל בצורה נפלאה. את הזמן של המשחקים והשירים איתו, ניצלתי לפיתוח יצירתיות ולחקירה עצמית. נתתי לאלוקים להראות לי את הדרך".
הזכייה שלחה את אברמס להתמודד מול סטארט־אפים מכל העולם, בתחרות שתתקיים בינואר הקרוב בניו־יורק, במדיסון סקוור גארדן. אם הפיתוח שלה יגשים את התקוות שתולים בו – בעזרת הפרס העולמי של WeWork או בלעדיו – ניתן יהיה להציל את חייהן של מאות אלפי נשים מדי שנה, ולחסוך ממיליוני נשים טיפולים קשים וכואבים. "אחת משמונה נשים תחלה בסרטן השד, וידוע שזיהוי מוקדם מציל חיים", אומרת אברמס. "לכן נפרדתי מחלום נאס"א וויתרתי על הצעות נוספות למען הסטארט־אפ שלי. כשהצטרפתי לעם היהודי למדתי ש'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא', ואני מאמינה שנצליח להציל הרבה חיים, הרבה עולמות. זה משמעותי יותר מכל אקזיט שאצליח לעשות".
צ'לו גורלי
היא נולדה באיידהו שבמערב ארצות הברית למשפחה נוצרית המשתייכת לקהילה הקווייקרית. הוריה התגרשו עוד בילדותה. אביה "לא היה בתמונה", אמה נאלצה לעבוד בשלוש עבודות כדי להתפרנס, ואברמס למעשה גידלה את עצמה.
מגיל צעיר העסיקו אותה תהיות סביב דת ואמונה, אך כשניסתה לקבל תשובות מאמה, היא התבקשה "להפסיק לשאול שאלות". את היהדות פגשה כשהייתה בת עשר, דווקא בשיעור נגינה בצ'לו. המורה ביקשה ממנה ללמוד את היצירה "כל נדרי" של מקס ברוך, וברגע שאברמס שמעה את הצלילים שיצאו מתחת ידיה, משהו בנפשה נרעד. מתוך המפגש הזה היא החלה ללמוד על היהדות מפה ומשם, ובדיעבד גילתה שנולדה ביום כיפור.
במשך ארבע שנים חקרה הנערה בעצמה את הדת הזרה לה. כשהייתה בת 14 שמעה לראשונה את המושג "כוהן", ותהתה אם יש באזור מישהו שנושא את התואר הזה. כדי למצוא תשובה פתחה את ספר הטלפונים המקומי, וגילתה שכך נקרא אחד משכניה. "למרות השעה המאוחרת, החלטתי לצאת החוצה ולנסות לראות מי זה. התפללתי להשם וביקשתי שיעזור לי". בסייעתא דשמיא, השכן בדיוק יצא לזרוק את הזבל. "רצתי אליו ושאלתי אותו אם הוא כוהן, והתשובה שלו הייתה כן".
ראובן כהן, שהפך בשבילה לתחליף אב, היה אז בן 78. היא למדה ממנו עברית, ואת המעט שידע על יהדות. מדי פעם הלכו יחד לבית הכנסת. לקראת סיום התיכון החליטה אברמס שהיא רוצה להתגייר, וכהן הציע שתיסע לישראל. היא הסכימה, בתנאי שיצטרף אליה. הם ביקרו יחד בירושלים, בגליל ובמצדה, כשכהן משתדל לשמש לה כמדריך. אחרי שישה שבועות הוא חזר לארצות הברית, והותיר אותה כאן לבדה.
אברמס חיפשה בירושלים רבנים שילוו אותה בתהליך הגיור, אך שוב ושוב נתקלה בסירוב. "לא ידעתי שזה חלק מהעניין – שאתה צריך לשמוע שלוש פעמים 'לא' כדי להראות שאתה באמת רוצה להתגייר", היא אומרת. כשהגיע יום כיפור, התפללה שיימצא לה פתרון. למחרת קיבלה שיחת טלפון מסמינר בצפת, ועברה בו את התהליך שבסיומו הצטרפה לעם היהודי.
במשך למעלה משנתיים התגוררה אברמס בישראל. היא קיוותה להישאר כאן ולהירשם ללימודי רפואה: זה היה החלום שרקמה מגיל צעיר, בהשראת רופא הילדים שלה, שתמיד היה מסביר לה היטב מה קורה בגוף בזמן מחלה. אלא שהעברית שבפיה לא הייתה טובה מספיק כדי ללמוד באוניברסיטה ישראלית, ולכן היא חזרה לארה"ב, שם היה עליה להשלים תואר ראשון במקצוע אחר לפני שתתחיל את הדרך להסמכה כרופאה. היא בחרה בהנדסה, גם כן בגלל חוויות ילדותה: אמה עבדה בחברת המחשבים וההדפסה HP, וכשאברמס ביקרה אותה היא פגשה שם את המייסדים ויליאם היולט ודייב פקארד, שאותם היא מגדירה "אנשים מעוררי השראה".
בלימודי ההנדסה הייתה אברמס האישה היחידה בין שבעים גברים ("לא היו שם אפילו שירותי נשים"), מה שלא הפריע לה לסיים את התואר בהצלחה. אחר כך עבדה תקופה קצרה ב־HP, ובהמשך גם באינטל. בסופו של דבר הגשימה את חלום לימודי הרפואה, אך עשתה זאת דווקא בפראג, בירת צ'כיה, שם שכר הלימוד נמוך במיוחד. את החופשות ניצלה כדי להגיש בהתנדבות סיוע רפואי לזקוקים לכך. בין השאר הייתה בגינאה ובהרי האפלצ'ים, הנחשבים ל"חצר האחורית" של ארה"ב.
ב־2009, לאחר שסיימה את לימודיה בפראג, הגישה אברמס מועמדות לתוכנית הלימודים הטכנולוגית־עסקית היוקרתית של "אוניברסיטת הסינגולריות" בעמק הסיליקון. היא התקבלה, וגם זכתה למלגה נדיבה מחברת גוגל. "עד היום אין לי מושג למה החליטו לקבל אותי", היא צוחקת. בתוכנית הזו ניתנה לה הזדמנות להכיר מנהיגי טכנולוגיה עולמיים, ובהם מייסד גוגל לארי פייג' ומייסד פייפאל אילון מאסק. "הפגישה עם אנשים שפיתחו דברים מדהימים כל כך, נטעה בי את האמונה שגם אני אוכל ביום מן הימים לפתח משהו משמעותי", אומרת אברמס.
הלימודים באוניברסיטת הסינגולריות גם פתחו לה את הפתח לפוסט־דוקטורט בנאס"א, דרך בכיר שהכירה שם. בסוכנות החלל היא התמקדה בחקר האולטרה־סאונד, בתקווה לפתח מדבקת דימות לאסטרונאוטים. "זו הייתה תקופה מרתקת. בנאס"א מעודדים אותך כל הזמן לחשוב מחוץ לקופסה, לעשות דברים בסטנדרט ענק".
כשאני שואלת איך ויתרה על ההזדמנות לגעת בחלל, היא חוזרת אל הנסיעה שלה להאיטי בעקבות רעידת האדמה הקשה באי היספניולה. הרעש שפקד את האי בינואר 2010 קטל כ־230 אלף בני אדם, והותיר כ־250 אלף פצועים. אברמס יצאה לשם עם כוחות ההצלה האמריקניים כדי להעניק סיוע רפואי, ובעת שהותה במדינה הפגועה היא הבינה כמה יכול להועיל לרופאים ציוד דימות זול וקל. "המנחה שלי בנאס"א אמר לי להמשיך לחשוב על מאדים גם כשאני בהאיטי. אבל כשעבדתי שם בבית חולים שתלוי בגנרטור שלפעמים פועל ולפעמים לא, הבנתי את החשיבות שברפואה, וגם הבנתי שצריך לפתח מכשיר אולטרה־סאונד נייד".
בלי שירותי מעבדה משוכללים ובלי מכשירי דימות מסיביים, היא השתדלה לתת לפצועים ולחולים את הטיפול הטוב ביותר. "בתקופה ההיא בעצם הבנתי עד כמה הרפואה שלנו היא 'רפואת טלאים'. אנחנו פותרים את הבעיה, אבל אפשר לעשות הרבה יותר באמצעות רפואה מתוכננת ובדיקה מראש".
לקבל החלטה מושכלת
הלימודים והעבודה בעמק הסיליקון, ההתנדבות ושאר העיסוקים עיכבו את תחילת ההתמחות של אברמס כרופאה, שלב הכרחי בדרך למקצוע חלומותיה. עיכוב משמעותי עוד יותר נוצר לאחר שנישאה וילדה את בנה דיוויד, היום בן 6. המחשבה על משמרות של 36 שעות בבית החולים בזמן שבנה הפעוט יישאר בלעדיה, גרמה לה לוותר על ההתמחות ולהתמסר לסטארט־אפ שלה.
באותה תקופה פקד אסון את משפחתה: בת־דודתה, גינקולוגית שהחלימה מסרטן השד ופעלה להעלאת המודעות לגילוי מוקדם, נהרגה בתאונה. הטרגדיה הביאה את אברמס למחשבה להפנות את הפיתוח שלה דווקא לתחום המלחמה בסרטן. "ההתפשטות של סרטן השד מהירה מאוד, ולכן גילוי מוקדם הוא קריטי. ככל שמזהים את המחלה מוקדם יותר, כך הסיכוי להחלמה מלאה הוא גבוה יותר", היא אומרת. לדבריה, מתוך 250 אלף מקרים של סרטן שד המאובחנים מדי שנה בארה"ב, רק 60 אלף מזוהים עוד כאשר הם ברמת חומרה 0, המאפשרת ריפוי בקלות.
כך נולד MonitHer – סטארט־אפ ששואף לפתח מכשיר נייד וביתי, מבוסס אולטרה־סאונד, שישמש נשים בסיכון גבוה לסרטן השד כדי לסרוק את הרקמות באופן לא פולשני, בפעולה שתימשך דקות ספורות. הבסיס לטכנולוגיה הוא תוכנה קלינית שכבר קיימת ועובדת, ואף זכתה לאישור ה־FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקני. פיתוח המכשיר עצמו עתיד להימשך עוד כשנה, לדברי אברמס. המטרה היא שכל אישה תוכל לרכוש אותו, לערוך את הבדיקה באינטימיות בתוך ביתה ולזכות בשקט נפשי. הפיתוח החדשני יאפשר להן גם לעקוב אחר שינויים לאורך זמן, ובמקרה של ממצא מדאיג – לשגר את תוצאות הדימות לרופא לצורך חוות דעת. גם מי שאינן באוכלוסיית הסיכון יוכלו להשתמש במכשיר, ולהעביר את הממצאים לעיונו של הרופא. "זה ייתן לנשים הרגשה טובה, שמישהו מנטר את בריאותן מקרוב", אומרת אברמס, "וזה גם יעניק לרופאים כלי לקבלת החלטות מושכלות ומבוססות מידע".
בדיקות ממוגרפיה לא עושות את זה כבר?
"המספרים מוכיחים שממוגרפיה לבדה לא מאתרת את הסרטן מוקדם מספיק. היא גם מניבה הרבה תוצאות חיוביות שגויות (False Positive). אחת מכל שלוש ממוגרפיות מזהה סרטן בטעות, וזה גורם להיסטריה ולאי ודאות. הבדיקה הקיימת לא יכולה לשמש כמסנן לנשים בסיכון גבוה, ולא יכולה להבדיל בין סוגי גידול שדורשים טיפול לכאלה שאינם דורשים טיפול. הדבר גורם לאבחנת־יתר ולבדיקות ביופסיה מיותרות. בארה"ב לבדה, 20 אלף נשים כורתות מדי שנה את שדיהן הבריאים כדי להימנע מחיים מלאי חרדה ופחד. אנחנו רוצים למנוע התערבויות בלתי נחוצות כאלו".
אמא, דברי עברית
עם השנים התחזקה אברמס מבחינה דתית. ב־2015, כש"אביה" היהודי ראובן כהן נפטר באמריקה והוא בן 102, היא אמרה קדיש לעילוי נשמתו שלוש פעמים ביום. אברמס אף לימדה את בנה בן השלוש את מילות הקדיש, והשניים החלו אומרים אותו יחד. בעקבות זאת ביקש ממנה דיוויד שתלמד אותו עוד תפילות, וכך לאט־לאט הם החלו לברך, להתפלל ולשמור שבת. באותה תקופה נישואיה עלו על שרטון והיא נפרדה מבעלה. לפני כשנה החליטה לעזוב את החיים הנוחים באמריקה ולעלות לארץ. מאז היא גרה בירושלים, ליד שוק מחנה־יהודה, עם בנה ואמה. היא עובדת מסביב לשעון ונעזרת באמה כדי לגדל את דיוויד, אבל מועדי הבילוי איתו רשומים ביומנה. אם יש צורך, היא מוותרת על שעות שינה בלילה וחוזרת לעבוד.
"ההחלטה לעלות לארץ היא ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים", אומרת אברמס. "כל השנים הייתה לי תחושה שזה מה שאני צריכה לעשות. אני מרגישה כאן חלוצה, תורמת. אני אוהבת את האווירה בישראל: זה בסדר לא לדעת משהו, ולשאול. אנשים לא מתביישים להודות שהם לא יודעים. לכן האנשים כאן חכמים ומובילים – הם לא מהססים לשאול, וזה מה שעוזר ללמוד". בנה, היא מספרת, השתדל להתאקלם כמה שיותר מהר. "הוא אמר לי: אנחנו ישראלים, תדברי איתי רק עברית".
בגלל כל עיסוקיה, אברמס לא סיימה עד היום את הכשרתה במקצוע הרפואה. כשהגיעה לארץ היא התקבלה להתמחות בבית החולים שערי צדק בתחום ההדמיה, והיה עליה להחליט אם להמשיך בפיתוח המכשיר שלה או לעטות את חלוק הרופאה. אף שאינה מגדירה את עצמה כחסידת ברסלב, היא נסעה עד לאומן הרחוקה, בתקווה ששם תצליח להגיע להחלטה הנכונה. כשחזרה, המשיכה בסטארט־אפ והניחה את ההתמחות לזמן אחר.
כיום היא פעילה בקהילת ההייטקיסטים החרדים, אישה יחידה כמעט במיליה הזה. "במגזר החרדי יש אנשים מבריקים", היא מעידה. "שנים של לימוד גמרא מחדדות את המוח ואת היכולות האנליטיות. אני מאוד רוצה להעצים גם את הנשים החרדיות ולגרום להן להיכנס להיי־טק. הן לא צריכות לפחד מזה".
אף שהיא גרושה, היא מקפידה לעטות מטפחת – בנה לומד ב"חיידר", ולדבריה קל לה יותר לשלב אותו שם כשהיא נראית כמו שאר האמהות, ואינה מעוררת שאלות.
ואיך מקבלים אותך בעולם ההיי־טק עם המראה הזה?
"מהנשים הדתיות שם אני מקבלת תגובות חיוביות. הן רואות בי מקור השראה, ומבינות שלא צריך לוותר על הדת או על האמהות כדי להצליח. אני רגילה להיות חריגה, אחרי שבהרבה מקומות הייתי אישה יחידה בין גברים, אבל מבחינתי כיסוי הראש הוא גם הצהרה: אני יהודייה גאה".
כשהפיתוח שלה יצא סוף־סוף לשוק, היא מקווה שהוא יסייע במיוחד למגזר החרדי ולאוכלוסיות שמרניות אחרות. "הקהילה הדתית, ובמיוחד החרדית, נבדקת פחות בהקשר של סרטן השד. אותו הדבר לגבי הקהילה המוסלמית. אם נשים תוכלנה לבדוק את עצמן במקווה או בטיפת חלב, תהיינה לזה השלכות עצומות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
