מבעד לעדשה: המטפל שריפא את עצמו מעיוורון

כמה שעות אחרי הריאיון עם מאיר שניידר, קרה לי דבר מוזר מאוד: גיליתי שכאשר אני פותח את החלון, נראים פתאום עצים, עלים, פרחים, גדרות, חלונות, עננים. איפה הם היו עד עכשיו? אחד העקרונות של שניידר, מטפל בעל שם עולמי בתחום שיפור הראייה, הוא להרפות את העיניים, לשחרר אותן ממאמץ ולאוורר אותן: להביט רחוק ולהתבונן בפרטים שעומדים מנגד. כמרכיב משקפיים, ניסיתי את התרגילים בעצמי – וכך, אחרי שקמתי מהכיסא ופתחתי חלון ועיניים, מצאתי עולם חדש וקסום.

שניידר, שבלידתו הוגדר כעיוור בשל קטרקט בשתי העיניים, גלאוקומה, ריצוד בלתי רצוני ובעיות נוספות, יכול להיחשב לפלא רפואי. בזכות תרגילים יומיומיים לפי השיטה שפיתח, השתפרה הראייה שלו מאחוז אחד ל־70 אחוזים, מה שמאפשר לו בין השאר להחזיק רישיון נהיגה ללא מגבלות. בארבעים השנים האחרונות הוא מתגורר בסן־פרנסיסקו, ולישראל הוא הגיע כעת לרגל השקת המהדורה העברית של ספרו "מאיר עיניים – עשרה צעדים טבעיים לשיפור ראייה מיטבי" (הוצאת פוקוס).

הטיפול שבו משתמש שניידר נבנה על בסיס "שיטת בייטס", שפותחה על ידי הרופא האמריקני ד"ר ויליאם בייטס בתחילת המאה ה־20. ההנחה של בייטס הייתה שהעיניים יודעות באופן טבעי כיצד לתפקד היטב גם ללא משקפיים, ושהן מושפעות מהמתח הנפשי שבו שרוי האדם וממצבו הגופני. אחד המרכיבים החשובים בשיטה שלו הוא מתן מנוחה והרפיה לעיניים. שניידר שכלל את הטיפול של בייטס לתשעה עקרונות (ראה מסגרת), ולפיהם הוא מדריך אנשים בכל העולם.

לשיטת בייטס הוא נחשף לראשונה כשהיה בן 17. "סבתא שלי הייתה האדם הכי חשוב בחיי. לבקשתה, הייתי הולך לספרייה ומביא לה משם ספרים ברוסית. הספרנית, מרים איזרסקי שמה, הכירה לי בחור בשם יעקב שושן, שקרא שני ספרים על שיטת בייטס. הוא סיפר שהצליח לשפר בעזרתה את הראייה שלו, וטען שאם אבצע את התרגילים האלה, אין ספק שגם אני אצליח לראות בתוך שנה לכל היותר. בהתחלה לא האמנתי לו, בטחתי ברופאים שלי. אבל אחרי שהסביר לי את התרגילים, התלהבתי מאוד. פתאום הרגשתי שאולי באמת קיים סיכוי שאראה. זה היה גילוי מרגש".

חדור מטרה, הוא הקדיש לתרגול למעלה מעשר שעות בכל יום. התנהגותו עוררה את כעסם של הסובבים אותו, שלא הבינו מה פשר התנועות המוזרות. "אחד העקרונות שבייטס מלמד הוא להתבונן בפרטים – להניע את העיניים מפרט לפרט ולהביט בהם לעומק. יש גם 'תרגיל שמש', שבו עוצמים את העיניים מולה ומזיזים את הראש מצד לצד. כך יצא שבשעות הלימודים הזזתי את הראש כל הזמן. זה שיגע את המורים שלי, שרצו שאשב בשקט. אבל אחרי שלמדתי את תרגילי העיניים, שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. פשוט הייתי נלהב מכל הדברים שקרו לי".

באותה תקופה שמר על קשר עם הספרנית שחשפה אותו לשיטה, ולמד ממנה על החיבור שבין בריאות העיניים לבריאות הגוף. "היא התעניינה מאוד בענייני בריאות, ועזרה לאנשים לשפר את מצב גופם בעזרת תרגילים. כשראתה שאני מצליח להתקדם בתרגילי העיניים, היא לימדה אותי גם טכניקות תנועה. לאחר זמן מה, כשהוכחתי רצינות, היא האיצה בי להתחיל לטפל באנשים".

דיאלוג בחשיכה

שניידר (64), גרוש ואב לשניים, נולד באוקראינה להורים חירשים־אילמים. אביו עסק בצילום ואמו הייתה עקרת בית. כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ. בשל עיוורונו עבר שניידר במהלך השנים חמישה ניתוחים כושלים, שהשאירו את עדשות עיניו מצולקות. בגיל שש כבר קיבל ממדינת ישראל תעודת עיוור לצמיתות.

בבית הספר למד בכיתת ברייל משולבת, וסבל לא פעם מהצקות – "אבל אני לא שתקתי. החזרתי להם מכות. בגלל זה הרבה פעמים נשלחתי אל המנהל. בעיני המורים הייתי מופרע. אחר כך, כשלמדתי בגימנסיה הרצליה, זה השתנה. הייתי אחד התלמידים הטובים בכיתה. עדיין היו מתעצבנים עליי, כי כששיחקנו כדורגל בחצר לא ראיתי את הכדור, והייתי בועט חזק מאוד. ילדים רצו שאהיה בקבוצה שלהם, רק כדי שלא אבעט להם ברגל. זה היה מצחיק".

במגרש הוא הסתדר, אבל הבעיות החברתיות המשיכו. "בנות לא רצו לרקוד איתי במסיבות – לא איתי ולא עם השמן של הכיתה. מדי פעם מישהי הייתה עושה לי טובה. הן לא רצו קשר עם ה'עוואר', וזה מאוד כאב לי. החברים אמנם היו בוגרים מספיק כדי להיות נחמדים אליי, אבל תמיד שמו אותי בשוליים".

הרגשת שמתייחסים אליך כאל מסכן?
"לא, כאל מטרד. בכל שנה היו מחליפים את ספרי הלימוד, ואם ספרי הברייל העדכניים לא הגיעו בזמן, המורים היו כופים על תלמידים לשבת איתי אחרי הצהריים ולהקריא לי את החומר – והם לא אהבו את זה. ממש לא. ובכל זאת היה לי ביטחון עצמי גבוה, כי סבתא שלי, הוריי ואחותי נתנו לי תחושה שאני שווה הרבה".

הביטחון העצמי לווה גם במרד כנגד המוסכמות והציפיות־לכאורה מאדם במצבו. "לא מצא חן בעיניי שאמרו לי 'אל תעשה את זה, ואל תעשה את זה'. אז רכבתי על אופניים והתנגשתי באנשים ובעצים ונפלתי לבורות. רצו להוציא אותי מהגדנ"ע, אבל התעקשתי להישאר. אהבתי ללכת לטיולים בכל מיני ג'בלאות, ועשיתי את זה בגיבוי של סבתא שלי. מלבדה, כולם מסביב התנגדו. הרבה התנהגו אליי בחוסר סבלנות. המורה שלי למתמטיקה, למשל, דרש שמישהו יכתוב בשבילי את החומר. באותו זמן הייתה לי מין משקפת שיכולתי להסתכל בעזרתה על הלוח, וגם זכוכית מגדלת שאפשרה לי לכתוב – אבל כל המאמצים והתנועות שעשיתי הפריעו לו, והוא הוציא אותי לא פעם מהכיתה. הוא טען שהניסיון שלי לראות פוגע בתהליך הלמידה שלי".

הרצון להוכיח שהוא יכול לעשות מעבר לציפיות החברה, הניע אותו כאמור לאמץ באדיקות את שיטת בייטס, וזו הניבה תוצאות. בגיל 17, בעקבות ההנחיות ממרים הספרנית, הוא גם החל לטפל באישה חולת פוליו בעזרת תנועות ותרגילים. "אמנם אי אפשר לרפא את המחלה הזו, אבל אפשר להקל על התנועות של החולה. הפיזיותרפיה עובדת על השרירים החזקים: אם זרוע אחת לא עובדת, לא מתעסקים איתה כמעט, אלא מלמדים את החולה לעשות כמה שיותר דברים בזרוע השנייה. גם לא עושים הרבה כדי לשנות את הרגלי התנועה והשימוש בגוף. בשיטה שלמדתי מהספרנית, זה בדיוק הפוך. אז הלכתי עם החולה הזו לים – במים הרי אפשר להזיז את האברים בקלות רבה יותר – ובעזרת דמיון ועבודה על השרירים החלשים היא הצליחה כעבור זמן להניע את הזרוע החולה שלה".

קשר עין

בעקבות הניסיון המוצלח פנו אל שניידר אנשים נוספים, וכך הוא צבר ניסיון והחל לפתח תרגילי תנועה משלו. אלה הפכו בהמשך לחלק אינטגרלי מהשיטה שלו לשיפור הראייה.

למרות מאמציו להתגייס, הוא קיבל פטור מהשירות הצבאי. מכיוון שסייע בשיטה שלו ללא מעט אנשים, הרגיש שניידר שזה ייעודו וניסה להתקבל לשני בתי ספר לפיזיותרפיה – וינגייט ואסף הרופא. שניהם דחו אותו, לטענתו, משום שטיפל בלי לקבל הסמכה, והדבר הרתיע אותם. במקום זאת נרשם לחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, במטרה לעבור בהמשך ללימודי ביולוגיה. באוניברסיטה הוא פגש את ורד ונונו, שסבלה גם היא מפוליו. "כשסיפרתי לה מה אני עושה, היא ביקשה שאעזור לה. בעזרת הרבה תרגול הצלחנו להרים את הרגל שלה מהרצפה, ולחסוך לה ניתוח שהייתה צריכה לעבור. הרגשתי שנתתי לה תקווה".

ד"ר יוסף רזון ז"ל – רופא קונבנציונלי שהפך לאחד ממובילי תנועת הרפואה הטבעית בארץ – שמע על השיטה של שניידר ותמך בה. בעקבות זאת הלך והתרחב זרם המטופלים שהגיעו אל שניידר, רובם עם בעיות ראייה. בהיותו בן 19 בלבד הוא פתח מרכז טיפול צנוע בתל־אביב, יחד עם ונונו ושותף נוסף. כשצבר עוד ביטחון, החל לסמן מטרות וחלומות: להגדיל את מעגל המטפלים והמטופלים, ולפתוח בתי מרפא שיפעלו בשיטת הריפוי העצמי.

בגיל 21 החליט שניידר לנסות את מזלו בבתי הספר לפיזיותרפיה בארצות הברית. הוא יצא לאמריקה, אך גם למוסדות שם לא התקבל – לטענתו, בשל היותו תלמיד זר. במקום זאת השלים תואר ראשון בלימודים כלליים באוניברסיטת סן־פרנסיסקו, והוכשר באנטומיה ובפיזיולוגיה בבית ספר לאחיות. בזמן הלימודים גר עם אחותו בלה, שחיה בעיר. כמי שהיה רגיל לטפל באנשים מדי יום, הוא חש חוסר מעש שלא התאים לאופיו. לאחר שניסה ללא הצלחה להתקבל לעבודה אצל כמה רופאים בקליפורניה, הגיע אל אופטומטריסט בשם ריי גוטליב, שקיבל אותו בשמחה לקליניקה שלו. "שם בעצם המצאתי מחדש את שיטת בייטס", אומר שניידר.

מה גרם לו לקבל אותך לעבודה?
"גוטליב האמין בשיטת בייטס, וראה שאני עמוק בעניינים. לא כל אחד מצליח להגיע מאחוז אחד של ראייה לעשרה אחוזים. כשפגשתי אותו, גוטליב אמר שאני האדם שעליו הוא חלם במשך שנים, כי אני ההוכחה הכי טובה לכך שהשיטה עובדת".

מקץ שנתיים נפרדו דרכיהם, ושניידר בן ה־32 פתח בסן־פרנסיסקו מכון משלו. "בהתחלה אנשים שמעו עליי מפה לאוזן, ובהמשך פורסמו גם כתבות בתקשורת. התחלתי לטוס להמון מקומות וללמד.לפני כמה שנים הגיעה אליי אישה סינית בשם צ'ון האן לאו, עם בת דודתה שהתעוורה. אחרי הטיפול היא ביקשה ממני לבוא ללמד תרגילי עיניים בקבוצה בינלאומית של בודהיסטים וצמחונים. המפגש התקיים בהרי סנטה־קרוז בארה"ב, והגיעו אליו אנשים מהונג־קונג, ממלזיה ומטייוואן. מכיוון שמצאתי חן בעיניהם, הוזמנתי בהמשך לסינגפור ולטייוואן. הייתה גם מישהי מאוסטריה שהגיעה אליי והזמינה אותי למסע הרצאות במדינה. במהלך השנים הייתי בארבעים מדינות בארה"ב, ובשלושים ארצות אחרות".

גליה חזן, קלינאית תקשורת ישראלית שסובלת מלקות ראייה, הגיעה אליו לאחר שכבר פנתה לרופאים רבים. "רופאי עיניים, אופטומטריסטים ומרפאות בעיסוק – כולם אמרו לי שאין מה לעשות עם הלקות שלי", היא מספרת. "לפני כשנה השתתפתי בסדנה של כמה שעות ששניידר העביר בירושלים, ובעקבותיה התחלתי לתרגל כמעט מדי יום. אחרי שישה חודשים ניגשתי לאופטומטריסט שלי, והתוצאות היו מפתיעות: בראייה מרחוק, עין ימין הצליחה לקרוא שורה אחת קטנה יותר, ועין שמאל עשתה קפיצה של שתי שורות. המספר בעדשות שלי ירד ברבע. האופטומטריסט אמר שזה לא הגיוני".

גם אמיר (השם המלא שמור במערכת), בן 57, כבד ראייה בעל תעודת עיוור, הגיע לטיפול בשיטת שניידר. "הרופאים אמרו שבאזור המקולה שבעין, אין לי תאים שבעזרתם אוכל לראות", הוא מספר. "אחרי עבודה של שנתיים עם שיטת שניידר, הצלחתי להגשים חלום: לראות את פני הבת שלי ולהקריא לה סיפור. אפילו הצלחתי לרכוב על קורקינט".

המשקפיים רק מקלקלים

שיטתו של שניידר מעוררת הסתייגות בעולם הרפואה הקונבנציונלי. רופאי עיניים ואופטומטריסטים מטילים ספק ביכולתם של התרגילים לתקן בעיות ראייה. הם דורשים שהשיטה תוכח באמצעים המקובלים – ניסויים הכוללים קבוצות ביקורות, סמיות כפולה, מחקרים חוזרים ופרסומים מדעיים. אבל שניידר לא מתרגש מיחס הממסד. "מדענים גרמנים במאה ה־19 הגיעו למסקנה שאין שום אפשרות לשפר את הראייה, וכולם מקבלים את האקסיומה הזאת בלי לחקור אם היא נכונה או לא. נוירולוגים ורופאי עיניים אף פעם לא בוחנים שום דבר מחוץ לקופסה שלהם, הם לא פתוחים לשום אפשרות אחרת. אמנם יש כבר מי שממליצים עליי, ויש לא מעט מטופלים ברחבי העולם שמעידים על ההצלחה, אבל הממסד ממשיך לטעון שהשיטה לא מוכחת".

למה בעצם?
"הם טוענים שרק אם אתה לוקח 24 מטופלים בשיטה שלך, ומולם עוד 24 אנשים עם בעיה דומה – תוכל להשוות ולהוכיח את ההצלחה. זה מצחיק. אנחנו מדברים על אנשים שהורידו את המשקפיים ורואים בלעדיהם: למה צריך עוד הוכחה שזה עובד? הם אומרים עוד משהו: כדי להוכיח מדעית שהשיטה מצליחה, צריך לערוך חמישים מחקרים. מחקר אחד לא מספיק, כי אפשר תמיד להוכיח ההפך. הם שמים המון מכשולים. אבל אני לא מאמין שזו תורה מסיני ושאי אפשר לשפר את העיניים. יותר מזה, אני חושב שמשקפיים יכולים לקלקל את הראייה. נכון שאם כבר התרגלת אליהם ואתה רוצה למצוא את תחנת האוטובוס כדאי שתשתמש בהם, אבל כדי לשוחח פנים אל פנים אתה לא זקוק להם.

"הרעיון שלי הוא שאסור לאמץ את העיניים, והמשקפיים גורמים לך להתאמץ. חלק מהרשתית קולט את כל האור שאתה מקבל דרך המשקפיים, וזה פוגע בהרמוניה בתוך העין. מהבחינה הזאת עדשות מגע הן טובות יותר, אבל אז נוצרת בעיה אחרת: העין לא יכולה 'לנשום' איתן, הקרנית לא מקבלת חמצן. מעבר לזה, העין דוחה כל גוף זר שמוכנס לתוכה, ולכן כשאתה מנסה להתרגל לעדשות מערכת החיסון נחלשת, וכל דבר שקורה בעין יכול להביא לזיהום".

אבל זו עוד הבעיה הקטנה, טוען שניידר, לעומת ניתוחי לייזר. "זה הדבר הגרוע ביותר, כי אתה בעצם עושה מהקרנית משקפיים. הקרנית משמשת לשבירת האור הראשון, ויש הרמוניה בינה ובין השכבה המימית, העדשה, הזגוגית והרשתית. בניתוח הזה, ההרמוניה נפגעת".

אבל בסופו של דבר, שיעורי ההצלחה של הניתוח גבוהים.
"הניתוח מתקן את הראייה ב־98 אחוז מהמקרים, והוא טוב לעשר שנים. אחר כך צריך לעבור אותו עוד פעם. גם יש לו תופעות לוואי בעייתיות. רוב האנשים מסתנוורים בקלות בעקבות הניתוח, ונעשים הרבה יותר רגישים לכל מיני דברים, כמו גרגירי חול. בנוסף, הוא גורם לחולשת הקרנית והעין. יש הרבה בעיות של גלאוקומה ושל קרע ברשתית, ובחלק מהמקרים התוצאה היא עיוורון.

"אני בעד ניתוח אם הוא נחוץ. הילדים שלי נולדו עם קטרקט, וניתחנו אותם בגיל שבועיים. אבל ניתוח לייזר אינו כזה. הסיכון גבוה ממה שאנשים חושבים. הוא אמנם נסתר, אבל קיים. תאר לעצמך שחתכו לך חלק מהקרנית, ויש לך חולשה מסוימת בעין. עכשיו נניח שהראש שלך מתנגש בקיר: הסיכוי שהרשתית תיקרע הוא גדול יותר. הרופאים פשוט לא חוקרים את הנושא הזה מספיק. עדיף שאנשים ירכיבו משקפיים, או משקפי חריר".

שניידר נותן לי להרכיב מעין משקפי שמש מפלסטיק, שעדשותיהם מנוקבות בחורים רבים. פתאום אני רואה בבירור את האותיות הקטנות שקודם לכן לא הצלחתי לראות על לוח הבדיקה שמולי. "אלו לא משקפיים אופטיים", הוא מסביר. "הם ממקדים את האור שנכנס לעיניים. זה כמו שמסתכלים דרך האגרוף ורואים יותר בבירור. המבט הזה מצמצם את האור שנכנס פנימה". יש לציין שמשקפי חריר אכן מחדדים את הראייה בזמן הרכבתם, אבל יש להם כמה חסרונות: שדה הראייה מצטמצם, נוצרת תמונה כפולה באזורי חפיפה בין חורים סמוכים, וחלה ירידה משמעותית בקונטרסט ובבהירות.

כשאני מרכיב שוב את המשקפיים שלי, אני חש עייפות בעיניי. שניידר מציע לי לעשות "כיפוי", תרגיל ההרפיה המפורסם של בייטס: "עצום את עיניך וכסה אותן בעדינות בכפות הידיים. דמיין צבע שחור. העיניים נוטות 'להתייבש' ולעבוד קשה, והשחור נותן להן מנוחה מלאה". הוא מבקש ממני לנשום מהבטן לאט ועמוק, ותוך כדי כך נוקש קלות באצבעותיו על גבי. בתרגילים הוא משלב טיפול במגע: "המטרה היא להזרים יותר דם לראש. רוב האנשים מאבדים מכושר הראייה בגלל חוסר בזרימת הדם. זאת לרוב הסיבה לעיוורון בעת זקנה. זה יכול להביא לבעיות כמו לחץ בעיניים ודימום ברשתית: אם אין מספיק דם, הרשתית מצמיחה כלי דם שדולפים ומביאים להרס ולעיוורון. השיטה שלי עובדת על העין ועל הגוף, ומבינה את הקשר ביניהם. לכן במצב פתולוגי כדאי לעבוד עם מטפל במגע, וכאשר מדובר רק בקוצר ראייה אפשר לבצע את התרגילים לבד".

תפיסה רווחת נוספת ששניידר מנפץ נוגעת למשקפי השמש. הרופאים מזהירים שחשיפה ממושכת של העיניים לשמש מעלה את הסיכון לחלות בגלאוקומה, אך שניידר טוען שעדיף ללכת בלי משקפי מגן כאלה. "מחקר שנערך באוסטרליה טען שעיזים שנמצאות זמן ממושך בשמש סובלות הרבה יותר מקטרקט – אבל לא בחנו במחקר הזה מה העיזים אוכלות. כלומר, התוצאות תלויות בכל מיני משתנים שלא נבדקו, ולכן אני לא מקבל את המחקרים האלו".

אז להסיר את משקפי השמש?
"מי שמסונוור מאור חזק, שירכיב אותם, אבל בדרך כלל אנשים משתמשים בהם גם כשהם לא ממש נחוצים. המשקפיים האלה מחלישים את האישונים, את בלוטת התריס ואת מערכת החיסון. הם גם גורמים לדיכאון. תסתכל מה קורה בארצות סקנדינביה: מתאבדים שם, כי אין מספיק אור. לעומת זאת, תראה כמה עצבים יש בארץ, ובכל זאת אנשים אופטימיים – כי יש שמש.

"בתרגיל השמש שאני מלמד, צריך לעצום את העיניים ברכות, לעמוד או לשבת מול השמש ולהניע את הראש מכתף לכתף במאה ושמונים מעלות. התרגיל הזה מחזק את שרירי הקשתית, וגם הרשתית מפיקה תועלת מאור מרוכז יותר, כי בהתכווצות ובהתרחבות של האישונים זרימת הדם בעין משתפרת".

מה לגבי פזילה קשה? אפשר לתקן אותה בתרגילים?
"התשובה היא כן. איך מגדירים פזילה? עין אחת כל כך יפה, שהשנייה מסתכלת עליה", הוא צוחק. "יש המון תרגילים, אבל לפני שעושים אותם צריך להיות בהרפיה מוחלטת".

שניידר מוציא שלוש תמונות פספורט שלו, ומראה לי איך הפזילה הקשה שהייתה בעיניו בגיל צעיר, נעלמה כמעט לגמרי עם השנים. "אתה רואה איך אני פוזל בגיל 38? וזה היה בגיל 48", הוא מפנה את תשומת ליבי לתמונה נוספת. "נכון שזה השתנה? כל הזמן יש שיפור".

מה לגבי אנשים שסובלים מיובש בעיניים?
"היובש נגרם מכמה סיבות: שהייה בחדרים ממוזגים, קריאה מופרזת לתוך הלילה, הסתכלות על המחשב, וגם מתח בגב האמצעי. אם הגב האמצעי משתחרר, מגיעות הרבה יותר דמעות לעיניים. כמעט בכל בוקר אני יושב ברגליים משוכלות על המיטה בחדר חשוך מעט, מסתכל לכל עבר, מניע את הגב בתנועה סיבובית, וכך העיניים שלי דומעות. אפשר להיפטר מיובש בעיניים בלי שום בעיה".

רואים רחוק

סבלת מקטרקט מלידה והצלחת לצאת מזה בעזרת תרגילים. בדרך כלל אנשים מבוגרים שמפתחים קטרקט נשלחים לניתוח.
"לפעמים גם אני שולח אנשים לניתוח, אבל רק כאשר הקטרקט בשלב מאוד מתקדם. אם הוא עדיין לא הגיע לשם, אפשר לעצור אותו בעזרת תרגילים, למשל בהתבוננות למרחק. עדשה הופכת לקעורה כשמסתכלים מקרוב, ולשטוחה כשמסתכלים למרחק. קטרקט, עכירות של העדשה, נגרם כי התאים משנים את צורתם והופכים לצפופים. זה קורה כתוצאה מקריאה מרובה והסתכלות מקרוב, אבל אפשר גם להיוולד עם זה. לפי הסטטיסטיקה, אחד מ־20 אלף יילודים כבר סובל מקטרקט. אני אחד מהם, ובעקבותיי גם הילדים שלי".

אף שנותחו כאמור בגיל שבועיים, ילדיו עשו ועדיין עושים תרגילי עיניים. "לרוב הילדים שנולדים עם קטרקט יש 40 אחוזי ראייה, פגם שניתן לתיקון בעזרת משקפיים. לילדים שלי יש עכשיו ראייה של 80 אחוז בלי משקפיים, ומאה אחוז עם משקפיים".

ניתוח קטרקט נחשב לפשוט יחסית.
"נכון, יש לו 94 אחוזי הצלחה, וזה מדהים. אבל יש גם שישה אחוזים שבהם זה לא מצליח. היה לי מקרה של אדם שראה אחרי הניתוח כמו שלא ראה במשך 15 שנה, וחודש אחר כך, בגלל התקפה של גלאוקומה, כבר לא היה יכול לראות את הפנים שלו בראי. שנית, 60 אחוזים מהמנותחים בהצלחה סובלים במשך השנים מסיבוכים שיכולים להיות קשורים בקטרקט. בכל פעם שאתה עושה ניתוח, אתה מחליש את העין. המקרה של הילדים שלי שונה, כי בלי הניתוח, המוח הראייתי שלהם לא היה מתפתח. אבל אם בגיל 70 מוציאים לך את העדשה, ואין לך זרימת דם מספקת או מטבוליזם חזק כמו לילד, נוצרת חולשה בעין".

לפני כמה שנים, כשהייתה לי בעיית מיקוד בעיניים, עשיתי תרגילים של שיטת בייטס וזה באמת עזר לי. אבל צריך להקדיש לכך הרבה מאוד זמן, וזה לא מתאים לכולם.
"צריך לתרגל 25 דקות ביום, ולחלק אותן על פני כל היום. אין זמן מבוזבז: אתה מחכה מול הכספומט או בכל מקום אחר, ועושה תרגילים. דקה פה, דקה שם. תינוק בגיל שמונה שבועות עושה תרגילי עיניים כל הזמן, מסתכל לכל מקום. לי לא הייתה היכולת הזו, ולכן בגיל 17 הייתי צריך לעבוד על ההתבוננות".

שניידר מפעיל בארה"ב קליניקה ובית ספר לריפוי עצמי. מדי פעם הוא נוסע לאירופה כדי להעביר הרצאות וסדנאות, ולאחרונה הוא מגיע לביקורים תכופים יותר בארץ. נדמה שאחרי שנים של מאבק להכרה, השיטה מתחילה להניב פירות. כשאני שואל אותו מה החזון שלו, הוא משיב: "הפוטנציאל של הגוף שלנו הוא הרבה מעבר למה שאנשים מדמיינים. אני בן 64, והיום שחיתי מעבר לשובר הגלים ובסביבתו, במשך שעה ורבע. אני מסוגל לשאת אנשים על הגב, יש לי הרבה מאוד כוח. האפשרות שלנו להתקדם היא מדהימה, וכך גם בנושא העיניים – אבל אנחנו נבלמים כי אומרים לנו שאי אפשר לשפר את הראייה. החזון שלי הוא להביא את העולם להבנה שזה אפשרי. אם הרבה אנשים יאמינו בכך, ייתכן שהממסד, שכבול בדעות קדומות, ישנה את דעתו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il