הקומיקס שנתן תקווה לילדי הגטו

נהג המרוצים זגובאנינה מחליט לעשות את הבלתי אפשרי. אף שהמכונית הצהובה־אדומה שלו יצאה מפס הייצור של מפעל נחות וכושל, הוא רוצה להתחרות נגד המכוניות הנוצצות של חברת מרצדס הגרמנית ואלפא רומיאו האיטלקית. אם לא די בנחיתות המכנית הברורה, היריבים הממותגים מנסים לחבל במכוניתו, ואף מכים אותו נמרצות. ובכל זאת, כמו בסיפור קלאסי של דוד וגליית, מצליחים זגובאנינה ומכוניתו ממש ברגע האחרון לנצח במרוץ ולזכות בתהילה. האם האויב הובס? עדיין לא. הוא כבר מתחיל לתכנן את הנקמה, ומכריז: "זגובאנינה המאוס! אני לא מסוגל לראות אותו. הניצחון עלה לו יותר מדי לראש. עכשיו יהיה כמו טווס… בקרוב אסלק אותו!"

זגובאנינה היה גם שם החיבה של מי שהגה את דמותו – איוון פולאק, נער יהודי בן 14 מגטו טרזיינשטט, שייסד יחד עם חבריו עיתון בשם "קָמָרָד" ("חבר"). פולאק היה העורך, כתב את התכנים בכתב ידו, קישט באיורים עדינים פרי מכחולו, ויצר לוגו קבוע בצורת לב אדום. ב־16 עמודי העיתון, שהמספור שלהם נמשך ברצף מגיליון לגיליון, התפרסמו מאמרים, סיפורים בהמשכים, תשבצים ומדורים קבועים – כולל מדור ספורט שסיקר את משחקי הכדורגל בגטו. "אני מקווה שהעיתון יהיה לכם לחבר אמיתי", כתב פולאק בגיליון הראשון, שראה אור באוקטובר 1943.

עם החבר הזה חלקו ילדי הגטו את קשיי הקיום היומיומי. הרעב, ההיגיינה הלקויה, שעות העוצר, האלימות והחשש המתמיד מפני הטרנספורטים והגירוש למחנות – הכול קיבל ביטוי מעל דפי קמרד. את החומרים כתבו נערים בני 12 עד 14 שחיו יחד בחדר צפוף, והצליחו ליצור עיתון כמעט־שבועי, בלי צנזורה של המבוגרים ומתחת לאפם של הנאצים. כל גיליון יצא בעותק אחד בלבד, וקהל הקוראים המצומצם מנה 25 ילדים – כולם בנים, שוכני חדר A במעון Q609. ביום שישי בערב הוקרא העיתון לכולם יחד, ולאחר מכן עבר מיד ליד, כדי שכל אחד מהילדים יוכל לקרוא בו בנפרד.

עלילותיהם של זגובאנינה ומתחריו המפוקפקים על מסלול המרוצים הופיעו בכריכה האחורית של העיתון, בסדרת הקומיקס "זאנדלוז'אנדו" (ZANDLUZANDO). הסיפור היה צבעוני, מצויר ביד בוטחת ועשיר בהסתעפויות עלילתיות. "אני הופך את כתב העת לעתיד ומצייר את זאנדלוז'אנדו", תיאר פולאק באחד ממאמריו בעיתון את תהליך היצירה. "באותה שעה אני בדרך כלל מתפוצץ מרוב כעס, כי אני מוקף חבורת מציצים סקרנים שמענים אותי ללא רחמים, אך עליי להמשיך. אחרי שאני גומר לצייר את זאנדלוז'אנדו, אני פותח את הצבעים, נוטל מכחול, סמרטוט ואת רבע גיליון הנייר, ומתחיל לערבב. אני מערבב את הצבע עד שהוא לפי טעמי ואחרי זה מתחיל המכחול שלי להשתולל. הציור בצבעים דורש עבודה רצופה שאי אפשר להפסיק אותה. לכן אם מישהו מפריע לי בעבודה הזאת, זה יכול להוציא אותי מהכלים".

מבין דיירי החדר ההוא בטרזיינשטט, ארבעה ילדים בלבד נותרו בחיים לאחר השואה. פולאק עצמו גורש עם הוריו ב־6 באוקטובר 1944 לאושוויץ־בירקנאו. ההורים נרצחו מיד עם הגיעם לשם, ובנם נשלח לאחר סלקציה למחנה העבודה קאופרינג שליד דכאו בגרמניה, ונאלץ לעבוד בבניית מפעלים תת־קרקעיים בתנאים קשים ביותר. כעבור שלושה חודשים, ב־19 בינואר 1945, נספה גם הוא. למרבה הפלא, כל 22 גיליונות "קמרד" שערך שרדו בשלמותם. כיום הם שוכנים בארכיון של בית טרזין בקיבוץ גבעת־חיים איחוד בעמק חפר, שם עברו רסטורציה והוכנסו לשימור בתנאי אקלים מבוקרים. לצורך הכתבה הזו הוצאו הגיליונות בחרדת קודש אל אור היום. כדי לעלעל בהם, יש לעטות על הידיים כפפות מבד עדין.

פרקי "זאנדלוז'אנדו" מוצגים כיום בתערוכה של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, שכותרתה "מיליון וחצי – ילדוּת בשואה בראי הקומיקס". מיליון וחצי הוא מספרם המוערך של הילדים היהודים שנספו בשואה. "הדבר הכי מרתק בעיניי הוא הבחירה של איוון פולאק לקחת את הסיפור שלו לאזור של מרוץ מכוניות, ולהציב שם את הנאצים כמתחרים", אומר המאייר והקומיקסאי שי צ'רקה, שפרקים מספרו "יודוסיאה" מוצגים גם הם בתערוכה. "באותה תקופה יצרו בארה"ב קומיקס שבו סופרמן נלחם בנאצים. התחושה שאני קיבלתי היא שהילד בגטו טרזין היה הרבה פחות נאיבי והרבה יותר מציאותי מיהודי בוגר בניו־יורק באותה תקופה. איוון לא היה יכול ללכת לאזורים משיחיים בנוסח סופרמן. הדבר שכנראה הכי חסר לו היה הכבוד, לקבל את התהילה שלו, ולו תהילה קטנה. אני חושב שבמרוץ מכוניות אתה זוכה בתהילה. הוא אמר לעצמו: 'בדמיון שלי יש לי כלי שבעזרתו אני יכול לנצח את הנאצים'".

"אין ספק שאיוון פולאק הבין בזמן אמת שהוא עושה משהו מדהים", אומרת אניטה טרסי, המנכ"לית לשעבר של בית טרזין. "המשמעת העצמית שלו והיכולת הזו לא לוותר הן יוצאות מן הכלל בעיניי. איוון הוא הכוח המניע בעיתון, עם עוד כמה ילדים שנושאים באחריות, ועוד כמה שמעריצים אותם אבל אולי מרגישים שהם לא יכולים להתחייב לדבר הגדול הזה. בעיתון ובקומיקס לא היו שגיאות כתיב בכלל, אפילו אין כמעט מחיקות, מה שמראה כמה אינטליגנטי ומשכיל איוון היה. קומיקס הוא שפה בינלאומית והוא רצה אותה, רצה את התקשורת, כי הוא ידע שיש לה ערך".

עלילה דמיונית, אצטדיון מציאותי

"פעם, כשהלכתי אל Q319, שמעתי בחצר צעקות ומהומה נוראה. הצצתי מהחלון וראיתי מחזה איום. בדיוק חזרה עגלה עם דוודים ושוקת אחרי חלוקת האוכל. סביב העגלה הצטופפו כ־15 זקנים, שבקושי טיפסו על העגלה וגירדו את השאריות מן הסירים. זקנה אחת גילתה דוד שחציו מלא בתפוחי אדמה. היא התנפלה עליו כמו מסונוורת, עד שהפכה את הדוד. תפוחי האדמה התפזרו וכבר החלה המהומה! (…) בינתיים פילס לעצמו הטבח הראשי דרך בפקעת האנשים והתייחס אליהם בקשיחות. בבחילה הפניתי את גבי למחזה העגום וריחמתי על היצורים המושפלים"
("מתוך המאמר "מחזה עצוב", מאת טומאש גאנס, גיליון 7 של ה"קמרד")

טרזיינשטט היא עיר מבצר שהקים הקיסר יוזף השני מצפון לפראג במאה ה־18. מדצמבר 1941 נשלחו אליה יהודים, בעיקר מבוהמיה ומורביה שבצ'כיה אך גם מגרמניה, מהולנד, מאוסטריה, מהונגריה וממדינות נוספות. הם שוכנו בצפיפות נוראית וסבלו ממחלות ומרעב. גם אם הגטו שנדחסו בו נחשב לנוח יותר מגטאות אחרים, מהר מאוד הם הבינו שזו רק תחנת ביניים, שממנה יישלחו אל מחנות הריכוז בדרך שאין ממנה חזרה. 65 טרנספורטים יצאו מהעיר, ובהם 87 אלף איש; רק 3,000 מהנשלחים נותרו בחיים בסוף המלחמה. מתוך 12,171 ילדי הגטו נשלחו למחנות 9,001, ורק 325 מהם שרדו.

רבים מהיהודים שרוכזו בטרזיינשטט היו אנשי רוח ותרבות, ובדרך כלשהי התקיימה בגטו שגרת פעילות תרבותית. הגרמנים נכחו בחלק מהאירועים ונהגו להשתמש בהם לצורכי תעמולה. בין השאר נערכו שם משחקי כדורגל, קונצרטים, הצגות ילדים וסדנאות יצירה. כעשרה עיתוני ילדים ונוער ראו אור בתוך תחומי הגטו. "הגטו נוסד בשנת 1941, אבל עיתוני הילדים החלו להופיע רק ב־1943", אומרת תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין. "הסיבה לכך היא שבתחילה שוכנו הילדים יחד עם הוריהם, והיו חלק מקלחת המתח וחוסר הוודאות. בגלל העומס וחוסר הפרטיות, וכן מתוך מטרות חינוכיות, החליטה ההנהגה היהודית בגטו להקים בתי ילדים. הורים יכלו לבחור אם לשכן שם את ילדיהם בני ה־12 ומעלה, תחת השגחת מדריכים שברובם היו יוצאי תנועות חלוציות ודאגו גם לחינוכם של בני הנוער".

כל אחד מהחדרים נקרא "הֶאיים" – "בית" בגרמנית – ונוהל בידי מדריך כיחידה אוטונומית. להאיים כזה נשלח גם איוון פולאק. הוא הגיע עם הוריו לטרזיינשטט מהעיר נאחוד שבצפון־מערב בוהמיה, כיום ברפובליקה הצ'כית, שם עבד האב כמנהל של קופת חיסכון מקומית. גם לאחר שהפקידו את בנם יחידם בידי המדריכים, הורשו ההורים לפגוש אותו, ואמו הייתה כורכת למענו את העיתון המוכן.
כיצד ייתכן שכל גיליונות קמרד שרדו בשלמותם? מתברר שכאשר פולאק נאלץ לצאת עם הוריו בטרנספורט, הוא השאיר את העיתונים בידי מדריכי הילדים בגטו, והללו שמרו עליהם מכל משמר. בכלל, היהודים האחרונים שנותרו בטרזיינשטט עשו כל שביכולתם כדי לאסוף מסמכים, כתבי־עת וציורים של אחיהם שגורשו. אחרי המלחמה התאגדו יוצאי הגטו והקימו את ה"דוקומנטציה אקציה" – מפעל לשימור ותיעוד מסמכים מהשואה. עם האישים הבולטים בקבוצה נמנו הציירת עליזה ש"ק, בעלה זאב ש"ק, ממייסדי שירות החוץ הישראלי, והעיתונאית והסופרת רות בונדי.

בונדי, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, הגיעה לטרזיינשטט כבחורה צעירה, ומשם נשלחה לאושוויץ ולמחנות הריכוז בהמבורג ובברגן־בלזן. ב־1975 הייתה בין הניצולים שהקימו את בית טרזין, ובמשך השנים עסקה הן במחקרים על השואה והן בתרגום טקסטים של ניצולים לאנגלית ולעברית. בשנת 1997 יצא לאור הספר "קראו לו חבר – עיתון הילדים 'קמרד' מגטו טרזיינשטאט (טרזין) 1943־1944", בעריכתה של בונדי, שתרגמה את כל גיליונות העיתון מצ'כית לעברית. הספר ראה אור בהוצאה משותפת של בית טרזין ויד ושם, ולרגל תערוכת הקומיקס הוא יוצא שוב במהדורה חדשה. ההיסטוריה של הגטו המתוארת בכתבה מבוססת במידה רבה על המבוא שכתבה בונדי לספרה.

אוצרת התערוכה מיכל פז־קלפ מספרת שהגיעה אל הקומיקס של פולאק ממש במקרה. "לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחפש חומרים לתערוכת הקומיקס, המאיירת איה גורדון־נוי הכירה לי את הספר 'קראו לו חבר'. בעקבותיו הגעתי לבית טרזין, ראיתי את הקומיקס שנשתמר כולו, ולא האמנתי למראה עיניי".

מעבר למשמעות ההיסטורית, איך היית מתארת את התוכן של היצירה הזו?
"זהו סיפור הרפתקאות שבנוי ממש כפי שהיה נהוג באותן שנים. יש בו גם משהו מאוד בוסרי וראשוני – הדמויות שטוחות יחסית, יש כאן 'הטוב' ו'הרע'. רמת האלימות גבוהה: לאיוון אין כל בלמים, כי מסביבו הכול משתולל. באחד הפרקים, האויבים של הגיבור לא מסתפקים בקשירתו כמעשה קונדס, אלא ממש מכים אותו באכזריות באלות, והוא נשאר מוטל קשור, עם סימני שאלה על הפנים – אמצעי קומיקסי קלאסי ותמים לכאורה, בתוך סצנה אכזרית ממש".

וכך זה נשמע בפרקים 6 ו־7, בטקסט שפולאק שילב באיוריו: "אני חייב להתנקם בזגובאנינה (…) טוב, אני אתן לו מכות, אבל תמורת כסף", "אנחנו נוציא לו את הנשמה. נפזר מסמרים על הכביש ואחר כך, ישמור אותו אלוהים!", "כמה הוא כבד, על זה מגיע לו עוד מכות", "הנה לך, אפס, תתפגר!"

קינברג ערכה מחקר כדי להתחקות אחר הדמויות והמקומות המופיעים בקומיקס של פולאק. "כל מה שהוא צייר היה קיים באותם ימים – אם אלה דגמי המכוניות, האלופים שהגיבור מתחרה נגדם או אצטדיון 'אבוס' שבו נערך המרוץ", היא אומרת. "כלומר, מעטפת הסיפור שברא פולאק הייתה מבוססת על מציאות שהכיר, כמי שכנראה היה חובב מרוצי מכוניות. ניכר גם שהיה לו בראש סיפור מובנה, שאותו חילק לתמות כמו 'התגמול', 'הפיוס', 'המזימה נחשפת' וכדומה. כבר בפרק הראשון של הקומיקס, כשהוא מציג את הדמויות, הכינוי של המכונאי הוא 'בלי שמן', נהג מרוצים נוסף עונה לשם 'פשיטת רגל', והמנהל נקרא 'הכול חובות'. זה לוקח לכיוון שאופייני מאוד לכל העיתון – ההומור הציני שאפיין את הנערים בהאיים.

"בכלל, בכתבות ובסיפורים שנכתבו לקמרד אפשר לראות את הדמיון המפותח של הילדים. היה להם גם ידע כללי עשיר, בפרט בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, וניכרת ההשפעה של ספרים שהם קראו. בסיפורים שהם המציאו בסגנון מערבונים, אפשר בנקל לזהות את סיפורי קארל מאי למשל. זו התרבות שהילדים האלה באו ממנה".

לשתול תפוחי אדמה במעיל

"אני לוקח כלי והולך לקחת את הסוכר והמרגרינה שמקבלים באותו הזמן. 'איזה צירוף מקרים נהדר שמקבלים את הכול יחד', אני אומר לעצמי, 'הפעם אני חייב לחלק לי את זה כדי שזה יספיק לי'. (…) זה טעים לי מאוד, ולכן החלטתי שאחתוך לי עוד. למחרת במשך היום החזקתי מעמד בלי לחם, אבל בערב הייתי מוכרח שילוו לי. בטרזין אני כנראה כבר לא אצא מהחובות"
("איך אני גומר את הלחם", מאת הרברט גרוטה, גיליון 10 של "קמרד")

מכל נערי החדר ההוא בגטו, מי שהיו שותפים בכתיבת העיתון ומי שקראו בו, רק אחד עדיין חי. מיכאל (מישה) קראוס, כיום בן 88, היה חברו הטוב של פולאק עוד בנאחוד, ואחר כך הגיע איתו לטרזיינשטט והיה מהכותבים הבולטים ב"קמרד". כמו פולאק גם קראוס גורש לאושוויץ, אך הצליח לשרוד שם ובמחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. את תלאותיו פירט ביומן שכתב ופרסם לאחר המלחמה. מתוך 188 עמודי היומן במהדורתו העברית, לקורותיו בטרזיינשטט מוקדשים כשישה בלבד.

כיום מתגורר קראוס עם אשתו אילנה, ישראלית לשעבר, בדיור מוגן ליד בוסטון בארה"ב. "לצערי, הזיכרון שלי כבר לא כזה טוב", הוא אומר לנו בשיחה באמצעות סקייפ. "אני גם מנסה לשכוח את השנים במחנות הריכוז, אך לצערי אני זוכר. אמנם לא את הכול, אבל הרבה, הרבה מדי. בטרזין היה יחסית טוב, בהשוואה למה שעברתי באושוויץ ובמאוטהאוזן".

אבל עוד קודם לכן, קראוס זוכר כיצד בספטמבר 1940 נסגרו בתי הספר בפני התלמידים היהודים בנאחוד, והם לא הורשו להתחיל את שנת הלימודים. "איוון ואני הרבינו אז להיפגש, ושם התחילו משחקי הדמיון שלנו. נהגנו לדמיין שיש לנו ממלכה במערב קנדה, והיינו 'האחים פרקר' (ששלטו במאה ה־19 על שטחים נרחבים במדינה – מ"פ). בגטו היו לנו שיעורים עם המדריך, וגם שיחקנו כדורגל. איוון ואני הבאנו איתנו כמה ספרים מהבית והיינו קוראים בהם יחד".

ביומנו הוא כותב: "ממארס חייתי ב'האיים'. …ישנתי על דרגש בן שלוש קומות, למעלה. קורי עכביש גדולים היו תלויים מהקורות המאובקות, הם קישטו את התקרה, ולעיתים קרובות נכנסתי בהם בראשי, כי אם הזדקפתי לא היה מספיק מקום". כעבור חצי שנה, הוא מספר, עבר עם חבריו ל־Q609, שם "התנאים היו קצת טובים יותר. (…) הוצאנו לאור ביטאון והיחסים בינינו היו יחסי חברות".

קראוס הצעיר כתב לקמרד סיפורים בהמשכים. בסיפור "אוצרו של ראלף לאנגדון" הוא כותב למשל: "בן 17 נודע לדיק לאנגדון שהוא יתום. סוון לאנדרסון הציע לו את עזרתו, אך דיק הסכים לקבל רק סכום כסף קטן כדי לקנות ציוד וסוס טוב. דיק החליט לנקום את מות אביו. כעבור שבוע יצא למקום הרצח, ואחר כך, לפי עקבות ועל סמך עדויות שונות של מתיישבים וציידים, יצא לפורט נורמן".

"העיתון היה רעיון של איוון", הוא מספר לי. "המדריכים היו בעד זה, והוא היה כותב את העיתון במשך השבוע. זה היה המוח שלו מאחורי הכול". כשאני שואלת מהיכן מצאו הוא וחבריו כוחות לעבוד מדי שבוע על עיתון, הוא משיב: "אין לי מושג, אבל זה נתן לנו משהו לעשות ולהתרכז בו לאורך השבוע".

העיתון שיצרו הילדים הוא פיסת היסטוריה נדירה ונעדרת פילטרים, המתעדת את שגרת החיים של הגטו בצבעים ריאליסטיים, ולא אחת בנימה אירונית. כך למשל נכתב בגיליון 19: "האם ידעתם שאתמול היו בבית Q609 יותר מעשרה מקרים של חום מעל 39 מעלות? האם ידעתם שמשוררנו, איוון פולאק, המציא מילה חדשה? האם ידעתם שבית השימוש בקומה הראשונה של Q609 שוב לא לשימוש? האם ידעתם שירקה גאנס רק הבריא ושוב הוא מדבר שטויות? האם ידעתם שבקרב אוכלוסיית Q609 יש בערך 55 ילדים שנמצאים כאן בלי הורים?"

העיתון היה עשיר בתיאורים של הבנים בחדר, כולל פירוט הכינויים שהודבקו להם, השמות המשעשעים שניתנו לשמיכה ולכרית של כל אחד, ושלל רכילות בלתי מצונזרת. כל ילד היה יכול לפרוק מעל הנייר את מה שהוא חושב על חבריו, לטוב ולרע. פולאק למשל מתואר כ"נער הכי אינטליגנטי" בחדר, לצד תיאור מחמיא פחות: "יש לו מעיל קצר מלוכלך נורא, שעליו הוא מכריז שהוא נקי, אך לי נדמה שאפשר לשתול עליו תפוחי אדמה". עוד מסופר: "לפעמים הוא מקבל התקפי משחק תיאטרון שבהם כולם יכולים למות מצחוק".

בקמרד אפשר למצוא גם התייחסות לגנבות המזון בגטו. "הנושא הזה היה משמעותי מאוד בחייהם של הילדים", אומרת אניטה טרסי. "הגנבות מהמחסנים הכלליים נחשבו לגיטימיות לעומת האיסור המוחלט לגנוב אחד מהשני. זה בא לידי ביטוי גם בשאלה איך מגיבה הקבוצה, איך מגיב המדריך".

היות שהילדים הורשו להביא איתם לגטו חפצים מועטים בלבד, מלאכת האיסוף של מכשירי הכתיבה והנייר לעיתון הייתה מסובכת לא פחות מיצירת התוכן. מי שיתבונן בקומיקס יבחין שהצבעים לעיתים עזים ולעיתים דהויים – לא רק מפאת השנים הרבות שעברו, אלא גם בגלל הקושי של פולאק בשבועות מסוימים להשיג את החומרים הנחוצים. "דרושים לי ללידת 'קמרד' שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים", כתב הנער במאמר בהמשכים. "לגיליונות 7 ו־8 תרם האן את הנייר. (…) נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות, ואחר כך – נראה. את העט הנובע הלווה לי שולינה, קאמצ'וס הלווה את המחק, את צבעי המים נתן לי בייק, את המכחול מישקוס (מישה קראוס – מ"פ). עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: 'אני תורם אותו לקמרד'".

בגיליון 12 של קמרד מסופר כי כמה מהחברים נלקחו מהחדר ומהגטו, בהם גם מישה קראוס. "טרנספורט. הטרנספורט בא לפתע פתאום, כמו ברק. הוא פגע בכעשרים מהנערים שלנו, בתוכם כמעט כל הטובים ביותר במעון. אבל לא היה מה לעשות (…) כולנו הולכים עד תחנת הרכבת. בכל מקום מלא אנשים. פה ושם אלונקה עם חולה. כמה מילות נחמה ועידוד, ברכת שלום אחרונה וכבר הם בתוך הקרון. אנחנו עומדים שעה קלה ומסתכלים. חבל… חבל… כולנו הולכים לישון מוקדם, כל אחד שקוע במחשבותיו".

קראוס החרוץ דאג להשאיר לחברו פולאק צרור מאמרים עבור הגיליונות הבאים של קמרד, ואלה התפרסמו בעיתון כשהמחבר עצמו כבר לא היה בטרזיינשטט. "חששותיי היו נכונים", מתאר קראוס ביומנו את מאורעות היום ההוא. "המעון שלנו, Q609, קיבל 15 פתקים וביניהם גם שמי. מיד התחלתי לארוז. החברים עזרו לי. בסוף ארזתי לי את הדברים האהובים עליי ביותר, המאמרים, הציורים וכו'. החבר האהוב עליי ביותר, איוון פולאק, ערך לי מהר עוד מאמרים מהעיתון שלנו. אז הזדרזתי ללכת לאמא ועזרתי לה לארוז. קשה הייתה לי הפרדה מהחברים שליוו אותי למה שנקרא 'זאמלשטאלא' (מקום איסוף)".

כשאני שואלת מה עלה בגורל המאמרים והציורים שהכינו לו חבריו טרם צאתו בטרנספורט, קראוס עונה בצער: "החרימו לי אותם מיד כשהגעתי לאושוויץ. שם אסור היה להחזיק בשום דבר פרטי". מיד אחרי המלחמה, הוא אומר, נודע לו על מותו של פולק. "גם ההורים שלי נספו בשואה, ובכלל, מעט מאוד אנשים מנאחוד נשארו בחיים. כעבור שנים, כשנוכחתי לדעת שהגיליונות של קמרד שרדו בשלמותם, שמחתי מאוד. זה הזכיר לי דברים שעברנו יחד בגטו".

בעיניים של המוזלמן

בשנת 2004 הוציא ערוץ הילדים סרט קצר בשם "שלכם, איוון", על ילדה שעורכת את עיתון בית הספר וצריכה לכתוב מאמר ליום השואה. היא נתקלת בסיפורו של ה"קמרד" ומתחקה אחר קורות חייו של פולאק, בן גילה, תוך שהיא מוצאת את המכנה המשותף הרחב בינו לבינה. "שואה זה דבר גדול ומפחיד, אבל אני חושבת שמצאתי דרך לכתוב כתבה על השואה: צריך לספר סיפור של ילד אחד. אני חושבת שמצאתי ילד כזה, ילד שאולי אני קצת דומה לו", היא אומרת בסרט.

בתערוכה בחולון מוצג הקומיקס של פולאק לצד איורים מ"אנה פרנק: היומן הגרפי" של הבימאי ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי (שפז־קלפ תרגמה וערכה את המהדורה העברית שלו). עוד בתערוכה: איורי מאנגה – אנימציה מתוצרת יפן, שם נחשבת אנה פרנק לגיבורה מפורסמת; הקומיקס "מאוס" של ארט ספיגלמן, אלגוריה מאוירת על השואה שבה היהודים הם עכברים; ויצירות של מישל קישקה, אורי פינק, רותו מודן ורבים אחרים. אך בעוד מרביתן עוסקות בעיבוד מאוחר למוראות השואה, 22 פרקי זאנדלוז'אנדו בולטים כעדות אותנטית מתוך הימים האפלים ההם.

לסוגת הקומיקס, המכונה גם "האמנות התשיעית", יש בדרך כלל קונוטציה שמחה וקלילה. כיצד הגיע פולאק דווקא ליצירה שכזו, בתוך שגרת החיים הקשה של הגטו? "איוון לא קרא לזה 'קומיקס'", מבהיר צ'רקה. "אנחנו, שקיבלנו את המילה הזו מהאמריקנים, מיד מייחסים לז'אנר הזה קונוטציה של קומיות. הצרפתים למשל קוראים לקומיקס Bandes Dessinées, שזה ביטוי שהוא פרווה מבחינת התוכן שניתן לצקת בו. מעבר לכך, גם בגטאות ובמחנות היה הומור, וזה משהו שאני מתעסק בו בקומיקס ה'יודיסאה' שלי".

להמחשת דבריו מעלה צ'רקה זיכרון ילדות על קרוב משפחה, ניצול שואה, שהגיע פעם לבקר אותם. "הוא בא להגיד לנו לילה טוב לפני השינה. ישנו, אחי ואני, על מיטת קומתיים, והוא נכנס לחדר ופרץ בצחוק: מיטת הקומתיים הזכירה לו משהו שקרה כשישן בדרגש באחד המחנות. הוא סיפר לנו איך פעם חלה ונשאר במחנה כשכולם יצאו לעבודה. כשהסתובב מחוץ לצריף הוא ראה תלולית שלג, חפר בפנים ומצא סלקים. את הסלקים החביא אצלו בדרגש, אבל בלילה הם התחילו להפשיר ולטפטף, ומי שישן למטה צעק עליו: 'מה אתה משתין פה?'. אותו קרוב שלנו נתן לו כמה סלקים ואמר לו לשתוק. כשהוא סיפר את זה, פתאום הבנתי שניצול שואה יכול להיזכר בקטעים שמצחיקים אותו. הכול יחסי, וגם בתוך הזוועה יש רגעים שהם מצחיקים יחסית".

"בשביל ילדי הגטו הקומיקס היה סוג של אסקפיזם כפול", אומרת פז־קלפ. "גם בתהליך היצירה, וגם כשאיוון קרא לחברים שלו את הקומיקס המוכן והם דיברו עליו. סביב העלילה נוצר עולם שלם, ומי שהקומיקס שימש לו עוד לפני המלחמה אמצעי של פנאי והנאה, מצא זאת גם עכשיו. זו הייתה דרך לדבוק במציאות, לשמור על סוג של שפיות".

ובכל זאת, יוצרי קומיקס נאלצו להמתין תקופה ארוכה לפני שקיבלו לגיטימציה לעסוק בשואה. "הקומיקס סבל בשנים האלה ממעמד נמוך. חשבו שזו אמנות ירודה, אף שידעו שהיא יעילה מאוד כדי לפנות באמצעותה להמונים ולקהל צעיר; הנאצים עצמם עשו בה שימוש לצורכי תעמולה. התפיסה בתקופה שאחרי המלחמה הייתה שעל נושא כמו השואה אי אפשר לדבר בקומיקס. גם הקומיקס 'החיה המתה', שהתפרסם בספר ב־1944, תיאר באמצעות חיות מואנשות רק את מאורעות המלחמה, תוך אזכור קל ביותר של השואה.

 

"עם השנים, ככל שנודעו הדברים שהתרחשו באירופה, גם העיסוק התרבותי בשואה הלך והתרחב: הוא החל בעיתונות ובספרות, המשיך לקולנוע, ובסוף הגיע לקומיקס. הספר שקידם מאוד את הנושא הזה היה 'יומנה של אנה פרנק', שעובד לראשונה לרומאן גרפי כבר ב־1959, מתוך רצון להנגיש אותו לנוער. השימוש בקומיקס היה לגמרי חינוכי־דידקטי לילדים. הבינו שילדים צריכים להכיר את היומן הזה, שלמעשה לא עוסק בזוועות אושוויץ אלא בסיפור הסתתרות".

גם בתערוכה שיצרה פז־קלפ אין מראות זוועה. יש כאן אמנם עיסוק מפורש בילד דרך תמות של "קורבן", "ניצול ושורד" ואפילו "הילד התליין" – כלומר, ילדים גרמנים ששיתפו פעולה בדבקות עם האידיאולוגיה הנאצית – אך הכול מונגש באמצעים מרוככים שגם ילדים יוכלו להכיל. "אמנם עמדתי בראש מצעד חיים לאושוויץ, אבל אני מתנגדת לז'אנר של לימוד על השואה דרך זעזוע", מסבירה פז־קלפ. "אני חושבת שאם רוצים ללמוד ולהפנים באמת מה קרה, זה לא יכול להיות טראומטי ומתוך הפחדה. צריך לראות את האנשים, להבין את החוויה האנושית החזקה בשואה. זה לא יהיה הוגן כלפי הקורבנות, אם נשכח שהם היו בני אדם. הם לא רק מוזלמן שאי אפשר להרגיש כלפיו כלום מלבד אימה. התערוכה הזו רוצה להסתכל בעיניים של המוזלמן ולראות את הנפש של האדם שמאחוריו. לכן היה לי חשוב לבוא ולדבר על החיים, ולא על המוות. רבים מהיוצרים המוצגים כאן התעניינו בפעולה, בהישרדות, בסיפור ההמשך והתקומה, כל מה שמראה שאפילו אם אדם נספה לבסוף, הוא לא היה סטטי".

פגישה לאין קץ

בשלושת הגיליונות האחרונים של קמרד אפשר למצוא מאמרים שמודפסים במכונת כתיבה. מכיוון שכל נער שהגיע לגיל 14 אולץ לצאת לעבוד, המדריכים התגייסו לסייע ביצירת העיתון. כך המשיך קמרד להתקיים עד לגיליון 22, מספטמבר 1944. במאמר שהתפרסם בעיתון הזה, תחת הכותרת "הצעירים כעבור אחת־עשרה שנה", מנסים ילדי החדר לנבא איך תיראה פגישה שלהם כשיהיו מבוגרים. מתואר שם כיצד שניים מהנערים מתנגשים זה בזה ברחוב באקראי, ומבינים שהם בעצם מכירים מהגטו. "המשך יבוא", מובטח בסוף העמוד.

גם בגיליון זה מתכנן פולאק את המשך העבודה על העיתון. לחבריו הוא כותב: "הלו, הלו! נדמה לי שנרדמתם. כתבו רק שלושה בנים. אם זה יימשך כך, כנראה ניפול מהרגליים מרוב עבודה, מפני שנצטרך לכתוב כל הזמן יותר ויותר מאמרים. (…) אל תחששו מביקורת. תראו שהמאמרים שלכם ילכו וישתפרו, ובכך ישתפר גם קמרד". אך התהליך שהוא מתאר נקטע עם בוא הרכבת שלקחה את אחרוני הנערים של חדר A במעון Q609. "אלה ילדים, איך הם בכלל יכולים לחשוב על כך שהם לא יהיו? זה בלתי נתפס", אומרת פז־קלפ.

הקומיקס של פולאק, היא מספרת, מוציא מהמבקרים בתערוכה תגובות נרגשות. "עוד בשלב ההכנות, בכל פעם שמישהו נכנס לחדר שלי והראיתי לו את הקומיקס הזה, הוא יצא משם בוכה. מרגע שפורסם שהתערוכה הזו נפתחת, התחלו להתקשר אלינו ניצולים שרוצים לבוא ולתת עדות, וזה מצמרר. אנחנו אכן מתכוונים לקיים ימי עיון מיוחדים בהשתתפותם".

בבית טרזין הזמינו לאורך השנים את התלמידים שביקרו במקום לכתוב את הגיליון ה־23 של קמרד, הגיליון שלא יצא מעולם, ואפילו לחבר גרסה עדכנית לסיפור מרוץ המכוניות. גם בתערוכת הקומיקס בחולון עומדים כמה שולחנות ליד התצוגה של זאנדלוז'אנדו, והילדים יכולים לשבת ולאייר קומיקס בעקבות התערוכה. "הבנו שאיוון פולאק חייב לקבל את הכבוד המגיע לו", אומרת פז־קלפ. "מבחינתי זו מצווה. הוא היה שם, ונעלם. הציבור אינו מכיר אותו. כשילדים יושבים ויוצרים בחלל אחד עם הקומיקס שלו, זה מחזיר אותו לחיים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il