העיר באפור

ישר בן־מרדכי אומר שהוא ישן טוב בלילה. שנת ישרים, אפשר לומר. לכאורה, יש כמה וכמה דברים שאמורים לטרוד את מנוחתו: ארבעת המפעלים של חברת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט), שהוא מנהלה, מככבים ברשימת עשרת המפעלים המזהמים ביותר בישראל – כך לפי דו"ח שפרסם בחודש שעבר המשרד להגנת הסביבה. שלושה מהם אף העפילו לחמישייה הראשונה.

במקרה הזה, לזיהום יש משמעות חמורה ומיידית. במקביל לרשימת המפעלים המזהמים פרסמו משרד הבריאות והאגודה למלחמה בסרטן את נתוני התחלואה בסרטן בישראל בשנים 2011־2015, ומהם עולה כי שיעור התחלואה באזור חיפה הוא הגבוה ביותר בארץ: 11 אחוזים בקרב גברים ו־9 אחוזים בקרב נשים. בהתבסס על מחקרי ארגון הבריאות העולמי, קבע משרד הבריאות שסביר בהחלט להניח שלזיהום האוויר יש חלק בהתפשטות מחלת הסרטן בעיר הצפונית.

אבל בן־מרדכי משוכנע שאין סיבה לתפוס מרחק מהמפעלים שהוא אחראי עליהם. הוא עצמו גר כאן בעיר, ולא חושב לעזוב אותה. "חיפה היא עיר האם שלי, הגעתי אליה כשעליתי מטורקיה", הוא מספר. "פרט ל־15 שנים שגרתי באשדוד, מאז 1995 אני חיפני, וגם ילדיי גרים בחיפה וסביבתה".

ואתה לא מפחד שאתה או ילדיך תחלו כתוצאה מזיהום האוויר כאן?
"ממש לא. שני ההורים שלי נפטרו מסרטן, ושניהם בכלל גרו בתל־אביב. כשמסתכלים סביבנו, רואים שהדבר הזה מופיע בכל מיני מקומות. ארגון הבריאות העולמי מציין שמתוך כלל התחלואה בסרטן בעולם, רק שני אחוזים מיוחסים לזיהום אוויר, והנושא הזה לא מוכר כגורם מכריע".

המבנה המיוחד שאנו נפגשים בו מגלם בתוכו לא מעט היבטים מסיפורה של העיר חיפה. אם ראש העיר הנכנסת עינת קליש־רותם, אדריכלית במקצועה, תנהל סמול־טוק עם מנהל בז"ן, ודאי יהיה לה מה להגיד על המבנה המנדטורי הזה, שהוקם בשנת 1939. הבריטים, שליטי הארץ באותם ימים, בנו אותו לפי מודל של בתי זיקוק אנגליים. בחזיתו ההדורה הוא מזכיר מבנה בנק אירופי קלאסי: יש לו שלושה מִפתחים – שלוש דלתות בעלות שתי כנפות כל אחת – ומעל כל דלת חרותים ראשי התיבות CRL, "בתי זיקוק מאוחדים בע"מ". ההדר המערבי נחת כאן, כמו באתרים חשובים אחרים בעיר, אבל לא תמיד טרח להתעדכן. הריצוף המקורי נשאר עד היום, ומעקה הפליז לאורך המדרגות המובילות ללשכה של בן־מרדכי חוגג גם הוא שמונים שנה. הסמליות החיפנית נמשכת גם כשמביטים החוצה: אזור המשרדים הטובל בירק מנוגד ניגוד חריף למתחם המתקנים והצינורות רושפי העשן ופולטי הזיהום שנמצא במרחק יריקה ממנו. על הקומפלקס הזה מצביעים לא מעט מתושבי חיפה כשהם נשאלים מהו מקור צרותיה של עירם.

"אין מילה אחרת לתאר את זיהום האוויר מלבד רוע. ואין תושב אחד בחיפה שלא חווה בעצמו או בסביבתו את הרוע הזה", אומר בתסכול אנדרה סוידאן, בעל בר וחנות יינות בעיר. "זה חודר לחיים שלנו ומנטרל אותנו. אנחנו סובלים מבעיות נשימה, כאבי ראש, שיעולים. זה כמו לשבת ולשחק ברולטה רוסית. צעירים רבים עוזבים כיום את חיפה גם בגלל הקושי למצוא בה עבודה וגם בגלל זיהום האוויר. כשאני יודע שהעיר הזו היא מקום ראשון בארץ במספר חולי הסרטן, גם אני לא רוצה שילדיי יבנו כאן את חייהם".

פרופ' דניאל הרשקוביץ, בעבר יו"ר הבית היהודי וכיום נציב שירות המדינה, חושש גם הוא מזיהום האוויר ומהשלכותיו, אבל לא מתכוון לעזוב את עירו האהובה. "קל מאוד להיות פטריוט של חיפה. יש כאן יופי שנגזר משילוב נדיר של הר וים, והצירוף הזה גם אחראי לאקלים ממוזג: בדרך כלל לא חם מדי בקיץ ולא קר מדי בחורף. בבית שלנו, שנמצא בשכונת אחוזה, כמעט לא צריך להפעיל מזגן. אם אתה בר־מזל גם יהיה לך מהחלון נוף יוצא מן הכלל, וזה יוצר איכות חיים מיוחדת".

פרופ' (אמריטה) רחל אלתרמן, מתכננת ערים, משפטנית וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן בטכניון, מייחסת משקל נמוך יותר לנוף החיפני. "יופי לא עושה כלכלה", אומרת אלתרמן. "גרנו בחיפה במשך 25 שנה, אך ב־1996 עזבנו אותה כי בעלי נאלץ לבלות שעות רבות בכבישים. הוא עבד כמהנדס בניין בחברות גדולות, וכל הפרויקטים הרציניים היו רחוקים מדי. חיפה היא הסיפור שמראה כיצד מחסור בהזדמנויות כלכליות לא מאפשר את המשך החיוּת של עיר".

תכנון: המנדט עדיין כאן

משהו לא טוב עובר בעשורים האחרונים על חיפה. מצד אחד זו עיר של הר ירוק ורצועת חוף רחבה, ומצד שני היא הפכה מזוהה עם זיהום אוויר כבד. תמצאו בה ארכיטקטורה היסטורית טמפלרית במושבה הגרמנית, אך גם צבר בלתי נתפס של בתי באוהאוס ישנים, מתקלפים ובלתי משומרים בשכונת הדר. קניונים צומחים בזה אחר זה, אבל המסחר ברחובות מחוסל. בשכונות כמו בת־גלים יש בתים השוכנים במרחק פסיעה בלבד מקו החוף, אבל המראה הכללי משדר הזנחה. העיר משופעת בסטודנטים, אוכלוסייה שנחשבת למבוקשת, אבל רבים מהם ינדדו דרומה ברגע שיסיימו את לימודיהם באוניברסיטת חיפה או בטכניון.

"הנתון המדאיג ביותר הוא שמספר התושבים בחיפה לא גדל משמעותית כבר עשרות שנים, וזאת בזמן שנתניה, אשדוד וערים נוספות התפתחו בצורה מדהימה", אומר לנו אלי לוי, כתב ערוץ 10 בצפון. "חיפה הפכה למעשה לשתי ערים: שכונות הכרמל המבוססות – ומנגד העיר התחתית ושכונת הדר. משפחות רבות מהכרמל כלל לא מגיעות לעיר התחתית, ולא ידעו להגיד לך אפילו איפה רחוב הרצל, שהיה בעבר רחוב הקניות המרכזי. רוב החרדים גרים בשכונות משלהם, וכך גם רבים מהתושבים הערבים. יש פערי מעמדות תהומיים, והם רק מתרחבים משנה לשנה. זו עיר שכאילו יש בה הכול, אבל למעשה אין בה כלום והיא נמצאת בדעיכה מתמדת".

לא תמיד היו כך פני הדברים. חיפה המודרנית, שהחלה להתגבש בימי השלטון העות'מאני, ידעה תקופות של צמיחה מטאורית. במחצית השנייה של המאה ה־18 היא יצאה מצילה של עכו – שהייתה אז עיר הנמל החשובה באזור – והפכה למרכז הכלכלי המשפיע ביותר בכל ארץ ישראל וסביבתה. אוניות הקיטור הגדולות שהפליגו בים התיכון מאמצע המאה ה־19 תרמו רבות לתהליך הזה. "היות שהנמל בעכו היה ישן וצר, מוקף סלעים ולא מוגן מרוחות, אוניות הקיטור לא יכלו אפילו להתקרב אליו", אומר פרופ' יוסי בן־ארצי, איש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. "הן נאלצו 'לברוח' לצד השני של המפרץ, וכך הגיעו לחיפה. בהתחלה היו פורקים את המטען בחיפה ומביאים אותו לעכו, אבל עם הזמן הקימו בחיפה עצמה מחסנים. כל התנועה הזו משכה לכאן אוכלוסייה מגוונת של מוסלמים, נוצרים, יהודים וסוחרים אירופים. גם הטמפלרים שהחליטו להתיישב בחיפה תרמו רבות למודרניזציה שלה".

המיצוב של חיפה כמעצמת ימאות הביא אליה גם תשתית תחבורה יבשתית חשובה: מסילת הברזל החיג'אזית. מפסי הרכבת שחיברו את דמשק לעיר מדינה שבחיג'אז (כיום בערב הסעודית) יצאה שלוחה שנמתחה מהעיירה הסורית דרעא ועד חיפה. לא במקרה תיאר אותה הרצל ב"אלטנוילנד" כ"עיר העתיד", מרכז בינלאומי משוכלל ומשגשג. "עיר זו כולה עשתה רושם אירופי מעיקרו", כתב הרצל בחלק העתידני בספרו האוטופי. "אפשר היה לחשוב שנמצאים בתוך עיר חוף גדולה של איטליה".

"המסילה החיג'אזית הייתה התרומה הכי גדולה של האימפריה העות'מאנית לארץ ישראל", אומר בן־ארצי. "היא גם נתנה את הגושפנקא למעמדה של חיפה, כי הלכה למעשה היא חיברה את העיר עם אירופה. האספקה והלוגיסטיקה של הרכבת יצאו מחיפה, שהפכה באותם ימים לעיר החשובה ביותר בארץ ישראל. בתוך עשר שנים גדלה אוכלוסיית העיר פי חמישה. לא בכדי הוחלט ב־1912 להקים את הטכניון בחיפה, ולא בירושלים או ביפו".

גם הבריטים בתורם זיהו את הפוטנציאל הצומח של חיפה. בינואר 1919, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהשלימו את כיבוש חלקה הצפוני של ארץ ישראל, כבר הגיעה לעיר מסילת ברזל מקנטרה שבמצרים, והתחברה למסילה החיג'אזית. כך נוצר קו בין קהיר לדמשק, כשמרכז העניינים והבסיס הלוגיסטי שוב נמצא בחיפה. עשר שנים לאחר מכן החלו הבריטים לבנות את נמל חיפה כנמל הגדול ביותר בים התיכון, ובמקביל הקימו בעיר שדה תעופה, מחנות צבא ובתי זיקוק לטיפול בנפט שהוזרם מעיראק. האיטלקים, שהפציצו את חיפה ארבע פעמים במלחמת העולם השנייה, ידעו היטב מדוע בחרו בה: הפגיעה בעיר נועדה לצמצם את מקורות הדלק של הצבא הבריטי, ולסייע לנאצים להשיג שליטה בים התיכון.

האנתרופולוג ד"ר רגב נתנזון, שמלמד כיום במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, ערך מחקר מעמיק על חיפה ותולדותיה. לדבריו, הבעיות העכשוויות של העיר נעוצות בכשלי תכנון מהתקופה ההיא. "כשהבריטים החליטו לבנות בחיפה נמל מים עמוקים לטובת המטרות האימפריאליות שלהם, הם לא חשבו על התושבים שצריכים גישה לחוף הים כדי לקיים חיי פנאי נורמליים. הנמל והתעשיות הכבדות שהקימו מייצרים את מה שאנחנו מכניסים לריאות שלנו עד היום. גם אחרי הקמת המדינה, ממשלת ישראל לא בדיוק עשתה מאמצים לשנות את מה שקבעו הבריטים".

שופינג: ברחובות שלנו יש שקט

כשהחלו להתרקם תוכניות החלוקה של ארץ ישראל, הכריזה הסוכנות היהודית על מבצע לייהוד חיפה. היישוב העברי הבין שאם ישורטט גבול בליבה של הארץ, חשוב להכליל את המרכז הכלכלי החשוב הזה במדינה היהודית, מה שאכן קרה בפועל. מאידך גיסא, הקמתה של מדינת ישראל הנחיתה פגיעה אנושה על מעמדה הבינלאומי של העיר: מאותו רגע היא לא יכלה עוד להעניק שירותים למדינות האזור, שהפכו למדינות אויב.

השפעה מיידית נוספת הייתה נטישה המונית של תושבים ערבים. בשנים שלאחר מכן קלטה חיפה רבבות עולים חדשים, וחזרה לגודלה ערב מלחמת השחרור. את שיאי פריחה חוותה העיר בתקופתו של אבא חושי, שעמד בראשה מ־1951 ועד 1969. באותם ימים אמנם החלו להיווצר בחיפה פערים חברתיים שגררו פעולות מחאה סוערות – זכורים במיוחד "אירועי ואדי סאליב" מ־1959 – אך שנות כהונתו של חושי התאפינו בעיקר ביוזמות מעצבות כמו בניית הכרמלית, הקמת אוניברסיטת חיפה ופתיחתו של תיאטרון חיפה. פארק "מרכז תעשיות מדע" (מת"ם), מתחם ההיי־טק המעסיק כיום כ־8,000 עובדים, החל גם הוא להיבנות בשלהי כהונתו של חושי.

מאז חלפו עשורים, ונדמה שבחיפה הזמן נעצר. שיטוט בשכונת הדר הכרמל ממחיש זאת היטב: רחוב מסדה הטרנדי, שנחשב לשינקין של חיפה, נראה בעיקר כמו שינקין התל־אביבי נוסח שנות התשעים. צעירים רבים פוקדים אותו, אך התחושה מנומנמת. בתי הקפה בעלי המראה הבסיסי למדי, חנות התקליטים, הסושייה השכונתית והחנות לחפצי יד שנייה – כל אלה מעניקים לרחוב לא מעט קסם, אך גם מראה מאולתר.

חזותם של רבים מהבניינים בשכונה מוזנחת. בריאיון ל"הארץ" אמרה קליש־רותם שבכוונתה לפעול מול אונסק"ו להכרזה על הדר הכרמל כאתר לשימור, בדומה ל"עיר הלבנה" בתל־אביב, אך נדמה שהדרך לכך עוד ארוכה מאוד. "את רואה את הבניינים פה מאחור?", שואל אלי לוי כשאנחנו יושבים בבית קפה ברחוב מסדה. "בעבר זה היה אזור המגורים של עשירי חיפה; כיום גרים פה בעיקר סטודנטים ועולים חדשים. אין פה התחדשות עירונית כמו שעשו בשרונה בתל־אביב, למרות שחלק מהבניינים האלה נבנו באותה תקופה".

הליכה קצרה מובילה ממסדה לרחוב הרצל, שבמשך שנים רבות נחשב ללב המסחרי של הדר, ואולי של חיפה כולה. גם הרחוב הזה מנומנם כיום, ומסתובבים בו בעיקר גמלאים. חלונות הראווה מיושנים, ובאחרים לא תראו דבר מלבד שלט "להשכרה". "פעם זה היה הדיזנגוף של חיפה, אבל מאז הוא איבד מזוהרו", אומר פרופ' הרשקוביץ. "מרכז הכובד של חנויות היוקרה בעיר עבר למקומות אחרים".

"העיר חיפה מתה מבחינת הדופק הפנימי של חיים אורבניים, של מדרכות, בתי קפה, חנויות והולכי רגל", אומר בן־ארצי. "את כל זה הרגו הקניונים הרבים שנפתחו בחיפה בכלל, וה'גרנד קניון' בפרט. אני היחיד בכל חיפה שעד היום לא דרך בקניון הזה. כתבתי ולחמתי כנגד הקמתו, כי הוא דוגמה שממחישה איך הון ושלטון חוברים יחד כדי לקחת שטח ציבורי ירוק עם בעלי חיים וצמחים נדירים, ולהפוך אותו לאזור בנייה מסחרית. 'סלילת המקרוני' של כבישים סביבו הרסה את כל אזור נחל גיבורים".

"בעיר התחתית היו מעדניות שעברו מדור לדור, אך לבסוף נאלצו להיסגר", מספר סוידאן. "מאז הבעלים לא יכולים להסתכל על עצמם במראה, כי הם סגרו את מפעל החיים של סבא שלהם. אנחנו רוצים להרגיש חלק מהעיר שגדלנו בה, אבל 15 שנות שלטונו של יונה יהב גרמו לנו לניתוק טוטלי ממנה. אנחנו הולכים בחיפה ומרגישים זרים".

בן־ארצי דווקא מסנגר על ראש העיר היוצא: "אני חושב שבתקופה של יהב נוצרו בעיר מפעלי תשתית שישפיעו לא פחות מאלה של תקופת אבא חושי, ואף יותר. קחי למשל את החייאת קמפוס הנמל, הפרויקטים בעיר התחתית, מנהרות הכרמל שכולם דיברו עליהן אבל רק בימיו זה נעשה, המטרונית, פארק טיילת הכט, פתיחת חוף הים לכל האורך מבית החולים רמב"ם ועד עתלית, פארק מדעי, אצטדיון, הכפלה של אזור ההיי־טק והבאת חברות בינלאומיות ענקיות כמו גוגל ומייקרוסופט. כולם מרגישים שהעיר בנסיגה, אבל הדברים האלו יחזיקו מעמד לאורך שנים וישפיעו לטובה על חיפה.

"צריך לשכנע את הממשלה להפסיק להסתכל על חיפה כחצר אחורית, ובמקום זאת לראות בה יעד לפיתוח. המצב הקיומי שיכול להחיות את חיפה הוא השלום האזורי. כבר היום יש משאיות שמגיעות מנמל חיפה למפרץ ולבגדד. השלום עם ירדן אפשר זאת, וניתן רק לדמיין מה הסדר עם מדינות כמו סוריה או לבנון יכול לתרום לעיר".

זיהום: ברוך הבא לקריית הסרטן

היעלמות התושבים מרחובות המסחר לא בהכרח מעידה על העדפותיהם הצרכניות. ייתכן שהם פשוט רואים בקניונים עיר אלטרנטיבית מוגנת, שאפשר להסתתר בה מפני זיהום האוויר שבחוץ. לחששות מהסוג הזה יש בסיס מוצק: "באופן שיטתי, אזור הצפון בכלל וחיפה בפרט חורגים מהממוצע הארצי של תחלואה בסרטן", אומר לנו פרופ' אלדד דן, מומחה להמטולוגיה ורפואה פנימית ומנהל בנק הדם בבית החולים רמב"ם. "שכיחות סרטן הלימפומה, למשל, עלתה ב־50 אחוז בתוך שלושים שנה. מאחר שאין הבדל גנטי בין האנשים שגרים בחיפה לאלה שבתל־אביב, הנחת העבודה היא שהפערים בתחלואה נגרמים מחשיפה סביבתית. אין ביכולתי לומר אם זה זיהום מים, זיהום אוויר או זיהום מזון, אבל אני בהחלט מייחס את זה להשפעה סביבתית".

המשרד להגנת הסביבה כבר הכריז על מפרץ חיפה וסביבתו כאזור מזוהם, והחל להפעיל בו תוכנית לאומית לצמצום סיכונים סביבתיים. זיהום האוויר היה גם אחד הנושאים שהדגישה קליש־רותם במסע הבחירות שלה, וכעת ממתינים כולם לראות כיצד תתנהל מול בתי הזיקוק. תושבי חיפה זוכרים היטב את היחסים המתוחים בין ראש העיר הקודם לבז"ן, עד כדי הוצאת צו סגירה למפעלים המזהמים וחסימת הכניסה אליהם במשאיות.

כשאנחנו יוצאים ממשרדו של בן־מרדכי לסיור במתחם בז"ן, מראים לנו את מה שמכונה "הלפיד הבוער", לשון האש הפורצת מעלה. כשהבעֵרה הזו גוברת, היא מאירה לעיתים את שמי הלילה במפרץ ומעוררת בהלה בקרב התושבים, שחוששים שהדבר מעיד על תקלה הרת אסון בבתי הזיקוק. בעבר הורה יהב להקים ועדת בדיקה לנושא, אך בבז"ן דווקא מסבירים שהלפיד מספק את האפשרות היעילה ביותר לשרוף גזים כדי שלא ייפלטו לאוויר, וכי האש הזו אינה בהכרח מצביעה על תקלה.

צמד הלֶבֶּניות, מגדלי הקירור הענקיים העשויים בטון, כבר אינן פעילות. הן ניצבות בדממה על מקומן כסמל של בז"ן, או אולי כמגדלור המסמל את זיהום האוויר במפרץ חיפה. כיום פועל בהן מרכז מבקרים שסיורים של בתי ספר מתארחים בו. במתחם יש גם מתקן לטיפול במי שפכים, ובו אקווריום גדול מלא דגים, המשמשים במובן מסוים כנסיינים: הם מספקים עדות נושמת לכך שהמים המטופלים אינם מזוהמים. כשחושבים על כל החומרים הכימיים ששפכו מפעלי המפרץ לאורך שנים לנחל הקישון, וכשנזכרים בחיילי השייטת שקיפחו את חייהם במחלת הסרטן בעקבות הצלילה במים, יש בדגים החיים האלה משהו מצמרר.

כשבן־מרדכי נשאל עד כמה השפיע יהב על התנהלות בתי הזיקוק, הוא משיב: "מי שאחראי לרגולציה ולקביעת פני הפעילות שלנו הם לא העירייה והעומד בראשה אלא המשרד להגנת הסביבה, מכבי האש, משטרת ישראל וגורמים נוספים. העירייה רק בודקת שאנחנו אכן ממלאים את כל הרגולציות, ואם כן, עליה לתת לנו רישיון עסק. יונה יהב החליט ב־2015 לא לחדש את הרישיון, למרות שהמפעל עמד בכל התנאים. בז"ן פנתה לבית המשפט, שחייב את ראש העיר להעניק רישיון באופן מיידי".

יהב יכול לזקוף לזכותו הישג סביבתי חשוב אחר: בשנה שעברה רוקַן סופית מכל האמוניה של חברת "חיפה כימיקלים", שנחשב לפצצה מתקתקת המסכנת את כל תושבי המפרץ. חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי, שהמועצה הלאומית לכלכלה שכרה כדי שתבחן את הנושא של מפעלי בז"ן, המליצה לסגור עד שנת 2025 גם אותם. אפשרות אחרת היא להעביר את בתי הזיקוק לאזור אחר בארץ. אבל בינתיים נראה שבז"ן לא הולכת לשום מקום, ואדרבה – החברה אף שוקדת על הרחבת מתקניה הקיימים. בימים אלה היא עושה מאמצים להפוך את שטח המפעלים למועצה מקומית תעשייתית בפני עצמה, בדומה לנאות־חובב שבדרום או מגדל־תפן בצפון. היוזמה הזו, שזכתה לרוח גבית משר הפנים אריה דרעי, מעוררת דאגה בקרב פעילי הסביבה, ובארגון "מגמה ירוקה" כבר מכנים את הרשות המקומית העצמאית "קריית הסרטן".

אחד ממוצרי בתי הזיקוק הוא בנזן, חומר המוכר כמסרטן. לפי דו"ח שפרסם במאי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, ברבע מכלל הדיגומים של בנזן בתחנות הדגימה באזור מפעלי בז"ן בשנת 2017 נרשמו חריגות מהערכים המרביים המותרים. "כשיש שבע חריגות כאלה מדובר בעבירה על החוק", אומר לנו ישראל דנציגר, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. "אחרי שכך היה, הפעלנו נגד בז"ן כלי אכיפתי מאוד אגרסיבי: צו 45, שדורש מהמפעל להציג תוכנית פעולה להפחתת זיהום האוויר, ואם הוא לא עומד ביעדים – באפשרותנו לסגור מתקנים או אפילו את המפעל כולו. בעקבות הצו הזה ערכי הבנזן אכן ירדו ב־2018 בצורה תלולה, אבל גם כעת יש חריגות קטנות מהתקן. כדי שאוכל להתקדם משפטית מול בז"ן עליי להוכיח חד־משמעית שהזיהום הזה מגיע ממפעליה, וזה מה שאנו עושים ממש בימים אלה. צריך לזכור שאם הפעולה שלנו לא תהיה יסודית, בית המשפט יבטל אותה במחי יד".

"בנזן הוא אכן חומר מסרטן, ולכן יש אצלנו הקפדה יתרה על הטיפול בחומר זה", אומר בן־מרדכי בתגובה. "רמת הפליטות ירדה מעשרה טונות לשנה עד כדי 2.5 טונות לשנה, וידנו עוד נטויה. התקן הישראלי בנושא הזה הוא המחמיר ביותר בעולם, אבל ברגע שהוא נקבע, נעשה הכול כדי לעמוד בו. צריך לזכור גם שאנחנו לא צמודים לבתי המגורים, ושבנזן נפלט גם מהמכוניות ומתחנות הדלק שנמצאות ממש מתחת לאף של כולנו. כמי שמייצרים דלק באופן הבטיחותי ביותר, אנחנו למעשה מסייעים להפחתת פליטות הבנזן. מעבר לכך, בעשר השנים האחרונות השקענו בתחום הסביבתי כ־1.3 מיליארדי שקלים, והורדנו את סך כל הפליטות שלנו בקרוב לתשעים אחוז".

גם נמל חיפה, מעצם פעילותו, מייצר זיהום אוויר, זיהום ים וזיהום חופים. לאחרונה זכה הנמל לתפקיד טלוויזיוני מפתיע כשערוץ "קשת 13" הקים בשטחו את מסלולי המכשולים של "נינג'ה ישראל". אך לרוב לא תמצאו כאן מכורים לספורט אקסטרים אלא אוניות שפולטות דלקים, משאיות שמשנעות סחורה ומחסנים המכילים בין השאר חומרים כימיים. כל אלה יחד מצטרפים למפגע סביבתי, אך בה בעת אין ספק שנמל חיפה חייב לפעול באינטנסיביות כדי למלא את תפקידו.

"95 אחוזים מהסמל של העיר חיפה מתייחסים לנמל", אומר לנו מנכ"ל נמל חיפה, מנדי זלצמן. "יש בסמל הזה שוברי גלים, רציפים וכמובן ספינת מפרשים. עם השנים, הנמל הפך לשק חבטות – בין השאר כי הבריטים מיקמו אותו על הסילואטה, קו הנוף היפה של המפרץ. לכל מיני אדריכלים הוא היה לרועץ, ומאז שעלתה התוכנית העירונית של פיתוח 'חזית הים', הנמל נחשב כמשבית השמחות של חיפה".

לאחרונה נטל זלצמן הפסקה מהנמל לצורך התמודדות על ראשות העיר חיפה, ולאחר הבחירות שב לתפקידו. "אני חושב שהנמל ועובדיו לא זוכים להערכה שהם ראויים לה", הוא אומר. "האם אנשים במדינה יודעים שבשנת 2012 ה־OECD בדק את היעילות של 41 נמלים, ודירג את נמל חיפה במקום הרביעי? זהו נמל עמוס, אבל במובן החיובי, שמעיד על ביקוש ער. שלושים פארקי תעשייה, מקיסריה עד רמת הגולן, נהנים מייצוא וייבוא מוזלים בזכות האוניות הגדולות שיכולות להגיע לכאן. מכיוון שהאוניות האלה עושות את המרחק מחיפה לניו־יורק ב־11 יום בלבד, אפשר להטעין עליהן עגבנות שרי ופלפלונים מהערבה".

לנמל הוותיק צפויה לקום בקרוב תחרות מצד "נמל המפרץ" – נמל חדש שמוקם לא הרחק משם, ויופעל על ידי חברת SIPG הסינית. בתוכו אמור לפעול גם נמל דלקים, שקליש-רותם היא אחת המתנגדות הבולטות להקמתו. מלבד ההשלכות על הסביבה, הנמל ומיקומו עשויים להקשות על תוכניותיה להרחבת נמל התעופה של חיפה על מנת שיקלוט יותר טיסות בינלאומיות.

זלצמן מצידו אומר לנו שאינו נרתע מהמתחרה החדש. "כל דיון על נמל המפרץ הוא עקר, כי הפרויקט הזה כבר קורם עור וגידים. אנחנו כנמל צפוני נשענים על נחיתות גיאוגרפית אינהרנטית, ולכן רגילים לתחרות".

תחבורה: החלומות באוויר

בכל פעם שמדברים על הפוטנציאל של חיפה, נזרקים לאוויר שלל סופרלטיבים בעלי ניחוחות בינלאומיים. יונה יהב דיבר על הפיכת העיר ל"ברצלונה של ישראל", כאשר המשמעות היא פתיחת חזית העיר לנמל נוסעים וליאכטות, ויצירת מרכז תיירות, נופש ופנאי. קליש־רותם כבר אמרה שברצונה להפוך את חיפה ל"ברלין הישראלית", ושנמל התעופה בעיר יפעל "כמו באיים ביוון". אחרים מדברים על גרסה מקומית לריביירה הצרפתית. אבל נכון לעכשיו, כשמשוטטים בחיפה לא מוצאים כמעט נציגים אותנטיים של תיירות חו"ל. מעט התיירים שמגיעים מסתפקים לרוב בגנים הבהאיים.

עם אולגה וסלבה, זוג צעיר ממוסקבה, אני משוחחת כשהם נעצרים לסלפי על רקע הנוף המרהיב של המפרץ שנשקף מ"טיילת לואי" הסמוכה לבתי המלון. "באנו ברכבת מתל־אביב כדי לבלות יום בחיפה ולבקר בגנים הבהאיים. שמענו שזה מקום יפה", הם מסבירים וממשיכים במורד רחוב יפה נוף.

"עד לפני 15 שנים היית מסתובב בעיר התחתית ורואה עוד ועוד אוטובוסים של תיירים", אומר אלי לוי. "בשנים האחרונות הם נעלמו. יש תיירים שיורדים כאן מאוניות ומיד נוסעים לכנרת, לירושלים או אפילו לירדן ולמצרים. גם מי שרוצים לבלות בחוף ים, ילכו לאכזיב, לנהריה, להרצליה או לתל־אביב. בחיפה אין אטרקציה מיוחדת, ואולי הסטיגמה של זיהום האוויר מחלחלת גם לסוכני הנסיעות".

בתחום התחבורה הציבורית דווקא יושמו בחיפה במשך השנים כמה פתרונות מרעננים – המטרונית, שמספקת לתושבים מערכת אוטובוסים מהירה על מסלולים מיוחדים, וגם הכרמלית, כלי תחבורה תת־קרקעי המחבר בין העיר התחתית, שכונת הדר ומרכז הכרמל. מאז השקתה ב־1959 ידעה הכרמלית עליות, מורדות והשבתת פעילות. בשנת 2017, למשל, נסגרה הכרמלית לזמן מה בעקבות שרפה שפרצה בה, ובמהלך 2018 שבה לפעול בהדרגה. פתרון תחבורתי אחר מממש את החזון האוטופי של הרצל על "רכבת אוויר חשמלית": רכבל אחד, ותיק ומוכר, נמתח בין שכונת בת־גלים לצפון הכרמל, ובימים אלה נבנה רכבל חדש, שיחבר בין התחנה המרכזית במפרץ ובין הטכניון ואוניברסיטת חיפה שעל ההר.

גם על הפרויקטים האלה נמתחה לאורך השנים ביקורת ציבורית. נטען שמשוכללים ככל שיהיו, הם לא מסוגלים לתת פתרון כולל לבעיות התחבורה בחיפה. קליש־רותם כבר אמרה שאת פרויקט הרכבל השני היא רוצה לגנוז כליל. באשר לכרמלית הצהירה קליש־רותם שזו תופעל שבעה ימים בשבוע, אך מאז השתנו הנסיבות הפוליטיות: בעקבות השותפות עם הנציגים החרדים בעירייה, ראש העיר הנכנסת הודיעה שלעת עתה תישאר הכרמלית סגורה בשבת.

"האמצעים הקיימים בחיפה מקדמים את השימוש בתחבורה ציבורית, וזה מבורך", אומר פרופ' דוד מהלאל, מומחה להנדסת תחבורה מהטכניון ששימש בעבר כדירקטור בכרמלית. "השאיפה היא לאפשר ניידות, ויחד עם זאת לשמר את המרחב הציבורי יותר לאנשים ופחות למכוניות. כרגע הכרמלית היא אמצעי התחבורה היעיל ביותר מהעיר לכרמל, ועם זאת, כשנסעתי בה לאחרונה די התאכזבתי: ניסו לפתוח אותה מחדש כמה שיותר מהר, לא גמרו את העבודות, וזה נראה מוזנח. אנחנו נלחמים על הקהל שיש לו מכונית פרטית, ולכן עלינו ליצור עבורו חלופה שלא רק מביאה אותו מנקודה לנקודה, אלא גם מכבדת את מי שנוסע בה".

ברכבל החדש, אם יושק, מהלאל לא מתכוון לנסוע כלל. "בדו"ח שהגשתי לפני כעשור הסברתי מדוע אין סיבה להתלהב מפתרון תחבורתי כזה. בימי סערה הוא לא יעבוד, כשיש רוחות הוא לא יעבוד, ומספיק יום אחד של חוסר פעילות כדי שתיווצר קטסטרופה. רכבל מיועד לאתרי נופש, כשלאנשים יש פנאי. תחבורה ציבורית צריכה להיות אמינה במאה אחוז. במקרה של חיפה זה נראה לי בעיקר גימיק".

דו־קיום: פסטיבל סובלני, הפגנה קיצונית

את ההגירה השלילית מחיפה מייחסים המרואיינים בעיקר לבריחה של צעירים. הגורמים האפשריים מגוונים – זיהום האוויר, קושי במציאת דירות מתאימות, ומחסור במשרות בתחומים כמו תקשורת, עריכת דין וראיית חשבון. לצד זאת, רבים מתושבי הכפרים הערביים בצפון בוחרים לשפר דיור באמצעות מעבר לחיפה. "כשמדברים על 'בריחה של צעירים מחיפה' זו אמירה גזענית", אומר נתנזון. "אם מסתכלים על כלל האוכלוסייה ולא מפלחים אותה לפי זהות לאומית אתנית, הנתונים הם טובים. אבל הנהלת העיר ודמויות דומיננטיות אחרות מוטרדות, כי יש רצון לראות הגירה יהודית ולא ערבית.

"בגובה פני המדרכה את יכולה לראות חיים נורמליים, וכל מי שנמצא כאן מרגיש נוח ורצוי ושזה שלו. בשכונת הדר מסתובבים גם יהודים וגם ערבים, ואפשר לשמוע בה בליל של שפות. אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים: יש ניסיונות 'לייהד' את הדר באמצעות התנחלויות עירוניות שממומנות בכספי קרנות פילנתרופיות. הן מוכנסות לשכונה באופן מאורגן כדי לדחוק החוצה את הערבים ואת האוכלוסיות המוחלשות".

ג'עפר פרח, תושב חיפה וראש מרכז "מוסאוא" לזכויות האזרחים הערבים בישראל, דווקא מתאר קליטה מוצלחת של ערבים בעיר. "בעשור האחרון נכנסה אוכלוסייה ערבית חדשה של צעירים, סטודנטים ואנשי עסקים", הוא אומר. "הם חיזקו את העיר ופתחו הרבה בתי עסק חדשים. פעם היו אומרים שאם ערבי נכנס לגור בבניין, הוא מוריד את מחירי הדירות; היום זה להפך – ערבי שמגיע, מעלה את המחירים.

"הרבה יהודים כבר מעדיפים למכור את הדירה שלהם לערבים. יש שוק גדול של דירות למכירה, כי תהליך העזיבה של יהודים את חיפה הוא משמעותי. הערבים עצמם מוכרים את הווילות בכפרים ומעדיפים דירה כאן בעיר, בגלל איכות השירות של הרשות המקומית. גם ערבי שקונה דירה בעפולה לא עושה את זה מאהבת עפולה, אלא כי רע יותר באום־אל־פאחם".

למרות תקריות שעלו לכותרות פה ושם, חיפה עדיין נחשבת לסמל של דו־קיום יהודי־ערבי. אחד מסמלי הסובלנות המקומית הוא פסטיבל "החג של החגים", שמתקיים מדי שנה מאז 1993 בוואדי ניסנאס. זה קורה בדצמבר, סמוך לחנוכה ולחג המולד, ובשנותיו הראשונות של הפסטיבל – גם סמוך לרמדאן ולעיד־אל־פיטר.

"יהודים נוהגים להסתובב בשכונות הערביות בוואדי ניסנאס ובחליסה", אומר לוי. "ברחוב מסדה בהדר יהודים וערבים גרים בבניינים משותפים. בימי חמישי בערב אפשר לראות בשדרות בן־גוריון את מכוניות הפאר של עשירי שכם ורמאללה שמגיעים לפה לבלות בסוף השבוע.

"בשנה האחרונה היה משבר ביחסי יהודים־ערבים בעיר, לאחר שהתקיימו כאן הפגנות תמיכה בתושבי עזה. ההצלחה של הליכוד והבית היהודי בבחירות האחרונות נובעת אולי מכך שהם דיברו נגד ההפגנות האלה, והדגישו את הנושא של הצביון היהודי. אבל צריך לזכור שלמרות המתיחות, ברמה היומיומית אין פה קטטות רחוב. עיקר הזעם של הימין היהודי הוא נגד אנשים שמתגוררים מחוץ לחיפה והגיעו לכאן כדי להפגין, ונגד מי שהביא את המפגינים האלה".

פרח היה בין משתתפי ההפגנות, נעצר ולטענתו ברכו נשברה כתוצאה מאלימות משטרתית. ובכל זאת, הוא משדר אופטימיות באשר לדו־קיום בעיר: "אני חושב שהיחסים בין יהודים לערבים בחיפה הם הרבה יותר טובים מכפי שתוארו בתקשורת בשנה האחרונה. היה ניסיון להציג את החיים המשותפים כאן ככישלון אחד גדול, ניסו לנצל את הבחירות להסתה גזענית, וזה לא עבד".

תרבות: דרושה כיכר

במפת התרבות והפנאי הישראלית חיפה אינה זוכה לדירוג גבוה. הקולינריה בה לא מגיעה לקרסולי מסעדות השף של תל־אביב, ופרט לפסטיבל הסרטים אין בה יותר מדי אירועי תרבות חשובים. אם יש מוסד תרבות חיפני שפרץ לתודעה הישראלית בשנים האחרונות, הרי זה תיאטרון "אלמידאן", שהשרה מירי רגב החליטה לשלול ממנו את תמיכת משרדה בעקבות העלאת הצגה המבוססת על כתביו של מחבל.

הסופר א"ב יהושע, שהעיר חיפה ניבטת מכמה מספריו, קובל על הדשדוש התרבותי. הוא עצמו התגורר בחיפה במשך 43 שנה, עד שבשנת 2012 נטש אותה לטובת גבעתיים. "עזבתי כי כל הילדים שלי עברו למרכז מסיבות של תעסוקה", אומר יהושע. "אני מתגעגע לדברים רבים בעיר הזו. יש בה איזונים נכונים בין הר לבין ים, בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים. תמיד הרגשתי שם שאני קצת נמצא בחוץ לארץ, וזה כשלעצמו כבר היה סימן חיובי. בשנים האחרונות נוצרה 'מדינת תל־אביב', וזה רע מאוד כי הכול מתרכז שם. ישראל היא ארץ קטנה, ואפשר היה קצת לבזר אותה יותר".

מה היית ממליץ לעינת קליש־רותם עם כניסתה ללשכת ראש העיר?
"אני מציע להשקיע יותר בתרבות, כמו שעושים בתל־אביב. היו יוצרים בחיפה: נתן זך, יעקב אורלנד, סמי מיכאל ואנוכי. אני רואה כיצד בתל־אביב, במקומות שבהם יצרנו, מקומות נקראו על שמן של יצירות. אני הצעתי ליונה יהב לקרוא לאחת הכיכרות בחיפה 'המאהב', על שם ספרי, אבל זה לא קרה. גם דברים קטנים כאלה יכולים לתת לחיפה את הגוון התרבותי שבתל־אביב יודעים לתת.

"חשוב לשמור על החילוניות המופלאה של העיר הזו, חילוניות שחיה בשלום עם הדתיים ושומרת על היחסים הטובים עם הערבים. תמיד אפשר לבכות על העבר, אבל צריך להסתכל קדימה. אין מה לבכות על דברים שמשתנים בכל העולם מבחינת מרכזי ערים. חיפה היא מודל נכון למה שישראל יכולה להיות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il