בשלהי אוקטובר 1991, בשעת ערב חורפית, אוטובוס של "החברה לפיתוח מטה בנימין" עשה דרכו משילה לתל־אביב. הימים ימי ועידת מדריד, ולקראת צאתו של ראש הממשלה יצחק שמיר למפגש הפסגה, כינס הימין מחאת ענק בכיכר מלכי ישראל דאז. אלא שהאוטובוס משילה לא הגיע אל היעד. בצומת תפוח, קילומטרים ספורים מנקודת המוצא, הוא נקלע למארב של חוליית מחבלים. הכדורים הקטלניים חדרו את השמשה הקדמית של האוטובוס ופגעו בנהג, יצחק רופא, שבתושייתו הצליח לבלום את הרכב העמוס ממש על פי תהום. שני קורבנות גבה הפיגוע הזה – הנוסעת רחל דרוק, אם לשבעה בשנות השלושים לחייה; ויצחק רופא עצמו, שהותיר אחריו ארבעה ילדים ואישה בהריון.
"ברגעיו האחרונים הצליח יצחק להציל את האוטובוס כולו מנפילה", מספר דובי דינר, מי שניהל עד לאחרונה את החברה לפיתוח מטה בנימין (להלן – החל"פ), ובתוכה את מערך ההסעות. "בעקבות המקרה הזה התחלנו לחפש פתרונות שיגנו על הנהגים שלנו, כדי למזער אסונות. הבנו שאם הנהג לא פגוע, הוא יכול להמשיך לנסוע ולהימלט מהמקום עם הנוסעים. אז עוד לא עלה בדעתנו למגן את האוטובוסים".
אנשי החל"פ בדקו שכבות מיגון שונות לתא הנהג, וביצעו ירי לעברן כדי לבחון את האפקט. רק ארבע שנים מאוחר יותר נכנסה המדינה לתמונה וסיפקה פתרון מקיף יותר. "ראש הממשלה יצחק רבין עצמו אמר לנו שהסכמי אוסלו כל כך מחוררים, שצריך לעבור ביו"ש לאוטובוסים מוגני ירי", מספר דינר. "היועץ שלו ללוחמה בטרור, יגאל פרסלר, הצטווה לקדם את המיזם. בכל שנה משרד החינוך ומפעל הפיס נותנים למועצות האזוריות בכל הארץ כשלושים־ארבעים אוטובוסים חדשים; ב־1995 הורה רבין להקצות את כל המנה הזו ליש"ע, כאוטובוסים מוגני ירי. המועצות שמעבר לקו הירוק קיבלו עשרים אוטובוסים מסוג וולוו מחברת 'מרכבים' ועשרים נוספים מ'הארגז' – שעבדו על המיגון במקביל, כדי שהתהליך יהיה מהיר יותר".
האוטובוסים החדשים היו ממוגנים בצדדים בלבד, ורק עד לגובה ראשיהם של הנוסעים כאשר הם יושבים; הרכבים ההם לא יכלו לשאת משקל גדול מזה. מ־95' יוצרו בכל שנה עוד ועוד אוטובוסים כאלה, עד שב־2002 נתקבלה הנחיה להפסיק את הייצור, אחרי שמספרם הגיעה למכסה הדרושה. דינר מסביר כי בדומה להורדת הקו האדום בכנרת, גם במקרה הזה מדובר היה בעיקר במשחק של הגדרות. "האוכלוסייה המשיכה לגדול, אבל במקום להוסיף אוטובוסים, שינו את הדרישות", הוא מספר. "פשוט הגדירו מחדש חלק מהצירים ככאלה שאין צורך לנסוע בהם באוטובוסים ממוגני ירי. כך לדוגמה, הסעת תלמידים מסוימת לעיר מודיעין, שמאז 2005 התנהלה באוטובוס ממוגן, הפכה להסעה רגילה. רק בשנת 2010 חודש ייצור האוטובוסים הממוגנים".
היום כבר יש לחברה לפיתוח מטה בנימין אוטובוסים בעלי מעטפת מיגון מתקדמת בהרבה, שמקיפה גם את הרצפה והדפנות. כשדינר מביט לאחור על 40 שנותיו כמנכ"ל החברה, הוא בהחלט מרוצה מההישגים שנרשמו לזכותה וההתקדמות שעשתה, ולא רק בתחום הזה. החברה שהתבססה בראשית דרכה על שני מיניבוסים והרבה סיוע חיצוני, חתומה על מיזמים כלכליים ותעשייתיים רבים באזור, על רכישת קרקעות ועל פיתוח היישובים במגוון תחומים, וכמובן חולשת על עשרות אוטובוסים.
ניהול מערך כזה, אומר דינר, מלווה בהמון אחריות. "כשלילדי מעלה־מכמש לא היה בית ספר ביישוב והם למדו בעפרה, אחת האימהות אמרה לי: 'את הדבר הכי יקר שיש לי בחיים, אני שמה אצלך באוטובוס. בכל בוקר אני שמה עליו שלושה ילדים. על אחריותך שהם יגיעו בשלום לבית הספר'. והיא דווקא לא התכוונה לירי. זה שבמהלך השנים הללו אף אוטובוס לא התהפך עם ילדים בתוכו – זו ברכה גדולה. וישנה כמובן שאלת השאלות בחורפים שבהם יורד שלג, ובעיקר כשהכבישים מתכסים קרח ־ אם לפתוח או לא לפתוח את מוסדות החינוך. תודה לאל, ההחלטות שקיבלנו עד היום עברו בשלום, אבל בין זה לבין תאונה מפרידה שנייה אחת. וזה משקל גדול לשאת על הכתפיים במשך ארבעים שנה".
השולחנות לכם, הכיסאות לנו
לדברי חבריו לעבודה, דינר לא רק נשא את האחריות על כתפיו, אלא העביר אותה לפעמים לכפות ידיו ־ כשנרתם בעצמו להחליף נהגי הסעות ונהגי משאיות שגויסו למילואים או נעדרו מסיבות אחרות. גם מאחורי הגה האמבולנס הוא התיישב מדי פעם, לאחר שהוכשר לכך. "בתקופות מתוחות דובי היה מחכה בלילה עד שאחרון הנהגים יודיע לו שחזר הביתה בשלום", הם מספרים.
לחבל בנימין הגיע דינר בגיל 21, כשהוריו החליטו לעבור ליישוב עפרה. באחד הימים חזר ההסדרניק הצעיר הביתה, ובעודו מחנה את הרכב עצרה בסמוך אליו מכוניתו של השכן מהבית ממול. השכן, פנחס ולרשטיין שמו, פתח חלון ובלי הקדמות מיותרות אמר לו: "שמע, מקימים מועצה. פואד בן־אליעזר, מפקד אזור יהודה ושומרון, חתם על צו הקמה וחייבים להזדרז". את דינר זה לא עניין במיוחד, אבל ולרשטיין לא ויתר והתעקש לרתום אותו לעניין. הוא הבטיח שפרויקט ההקמה של המועצה, שתכלול שמונה יישובים, יימשך לא יותר מחודש. "באתי לחודש ימים ונשארתי ארבעים שנה", הוא מחייך.
עוד לפני כן צבר ניסיון בהפעלת קייטנת קיץ בתנאי פנימייה לכל ילדי יו"ש, מקריית־ארבע עד עפולה. "באותה שנה, 1979, הצטרפתי לצוות שארגן את חגיגות החמישים לתנועת בני עקיבא, ומשם לקחו אותי למיזם הקייטנות. ניצלנו את ימי 'בין הזמנים' של ישיבת ההסדר בעיר ימית והבאנו לשם יותר מ־300 ילדים. בכל שבוע הגיע מחזור אחר של ילדים, כשההסעה שמחזירה קבוצה אחת מביאה את זו שאחריה. הבאתי חברים מהישיבה ומבני עקיבא, מהסניף שלי בבית־וגן, שידריכו איתי בקייטנה. חלקם הפכו בהמשך לתושבי עפרה. בשנה שלאחר מכן הקייטנה התקיימה בכפר־מימון, ואני כבר הייתי חלק ממועצת מטה בנימין".
עד להקמת המועצות האזוריות ביו"ש הייתה מועצה משותפת לחבל בנימין ולגוש עציון. בראשה העמיד משרד הפנים את בנימין כהן, ששימש בעבר כראש מועצת מטה־יהודה. ב־1979 הוחלט כאמור לפצל את המועצות, ופנחס ולרשטיין מונה להוביל את זו של אזור בנימין. "חלוקת הרכוש של המועצות נעשתה כמו בין זוג שמתגרש", אומר דינר בחיוך. "הם לוקחים את השולחנות, אנחנו את הכיסאות. למועצה המשותפת גם היו אוטובוס אחד ושני מיניבוסים. מאחר שבגוש עציון כל היישובים קרובים זה לזה, הוחלט שהם יקבלו את האוטובוס ואנחנו את שני המיניבוסים".
המועצה הטרייה התמקמה בקרוואן בבית־אל, במקום שבו עומדת היום הישיבה התיכונית. מלבד מערך הסעות עבור ילדי בית הספר היה עליה להקים תשתיות מקומיות נוספות ־ ממערכת של פינוי זבל ועד מעונות יום משלה, שכן ארגוני הנשים הישראליים סירבו באופן כמעט גורף להפעיל מעונות באזור. שנתיים לאחר הכרזת המועצה הוחלט להקים לצידה חברה כלכלית שתפקידה יהיה לפתח את היישובים וליצור בהם מקורות תעשייה ותעסוקה. ולרשטיין, שמתוקף תפקידו כראש מועצה מונה ליו"ר הדירקטוריון של החברה, הציע לדינר לבנות ולנהל אותה.
היומנים הניהוליים של דינר מאותם ימים – וגם מעשרות השנים שלאחר מכן – שמורים אצלו בקפידה. הנתונים שמורים גם בראשו, עד לרמת פירוט מפתיעה ("מספר האוטובוס הראשון של בית־אל שעזר לנו היה 175212"). הוא מציג בפניי למשל פקודת קנייה בסך 100 אלף לירות לטובת רכישת טקסטיל, ריהוט וכלי בית למעונות הילדים במטה. אולם הפרויקט המרכזי הראשון שלו, הוא מספר, היה מערך ההסעות, שממשיך ומתפתח עד היום.
"חוק חינוך חובה קובע שיש להביא את הילד לבית הספר, או את בית הספר אל הילד. כשאין בית ספר ביישוב, יש הסעות. ב־1984 קיבלתי הצעה לתפקיד בחברה שעבדה עם העיר עמנואל, שהייתה עוד בשלבי הקמה. פנחס שאל אותי מה אני הולך לעשות שם, והסברתי שרוצים לבנות מערך הסעות מעמנואל לירושלים ולבני־ברק. הרעיון היה לאפשר לתושבים לגור בעיר החדשה בלי להתנתק ממקומות הלימוד והתעסוקה שלהם בערים שמהן באו. אז פנחס אמר לי: 'בוא תעשה את זה פה. תקנה אוטובוסים'. ואז באה הפריצה הגדולה של החברה לפיתוח".
הפריצה הגדולה הזו היא פרי הלך המחשבה הייחודי של דינר, שתמיד מוצא איך לייעל כל מערכת ולמקסם את הביצועים שלה. "כל ילדי בית־אל ועפרה למדו בירושלים", הוא מספר. "ההסעה שלנו לקחה מדי בוקר את התיכוניסטים לכל בתי הספר בירושלים, ואספה אותם בשלוש. כשמספר הילדים גדל, לקחנו קבלן הסעות מירושלים שיפעיל אוטובוס נוסף. כעבור זמן הבנו שבעוד הקבלן שמסיים לפזר את הילדים בבוקר משוחרר למעשה לעבודות נוספות עד לסיום הלימודים, הנהג שלנו תקוע בירושלים בחוסר מעש: על פי הרישיון שלו, אסור לו לעשות שום פעולה שלא קשורה בצורכי החינוך והתרבות של המועצה. אמרנו לעצמנו: נקים חברת אוטובוסים, נסיע את הילדים שלנו לתיכונים, ובשעות שלאחר מכן הנהגים יוכלו לעשות הסעות נוספות שישמשו כמקור הכנסה. פניתי לכל בתי הספר בירושלים ואמרתי להם: יש לכם ביקור במוזיאון, הצגה בבית העם, שיעורי שחייה? אנחנו עומדים לרשותכם.
"אחר הצהריים, כשילדי היישובים כבר חזרו הביתה, האוטובוסים שלנו שוב היו פנויים. אז תליתי שלט בישיבת 'מרכז הרב': כל מי שרוצה להסיע חברים לחתונה ־ שישכור אוטובוס אצלנו. וכך התחילו להגיע הזמנות ונהנינו מכל העולמות. בבוקר עושים הסעות תלמידים, בין לבין עובדים עם ילדי ירושלים, אחר הצהריים מחזירים את ילדינו, ובלילה מספקים שירות הסעות לחתונות ושמחות. עד היום זה עובד ככה, רק יותר משוכלל".
לא רוצים אוטובוס צהוב
על אף הפריחה של מוסדות החינוך ביישובים השונים של מטה בנימין, מספרם הגדל של היישובים והתושבים מצריך מערך הסעות מסועף. היום עומדים לרשות החל"פ כשמונים אוטובוסים שמסיעים את הילדים בתחומי המועצה וגם לערים הסמוכות. אולם כדי להחזיר את התלמידים הביתה, אומר דינר, אין צורך ביותר מארבעים אוטובוסים. "כולם מתחילים ללמוד בשמונה בבוקר, אבל כל אחד מסיים את הלימודים בשעה אחרת. כך ארבעים נהגים יכולים להחזיר תלמידים ואז להגיע שוב לאותם מוסדות לסיבוב נוסף, ולי נשארים ארבעים אוטובוסים פנויים לטיולים, ימי שיא של בתי ספר וכדומה".
תוכנית דומה הוא בנה למשאית הזבל האחת והיחידה שהחזיקה המועצה בראשית ימיה. מכיוון ששמונת היישובים דאז לא ייצרו מספיק אשפה כדי למלא אותה, דינר פנה לצה"ל, הציע שירותי פינוי זבל, וכך הצליח להגדיל את ההכנסה של החברה שבראשותו. "בכל השטח שבאחריותנו חיו אז רק אלף תושבים. היום, ברוך השם, המועצה כבר ענקית", הוא אומר בסיפוק. "יש למעלה מ־70 אלף איש שמתגוררים ביישובי המועצה, ויישובים אחרים בשטחה הפכו למועצות עצמאיות ־ בית־אל, בית־אריה־עופרים, הר־אדר, מודיעין־עילית, גבעת־זאב ועוד. מאריאל ועד ירושלים ישנם כ־200 אלף תושבים יהודים".
לפני 12 שנים, ב־1996, שוב נקלעו נוסעי אוטובוס של החברה לסכנת חיים. הפעם הם נצלו הודות להחלטה מקרית, לכאורה, של דינר. "היו לנו בזמנו רק שני אוטובוסים ממוגני ירי. את עובדי המנהל האזרחי היינו מסיעים מירושלים לבית־אל וחזור ברכב רגיל. באותו ערב התקיימה מסיבת בר־מצווה באחד היישובים, וביקשתי לחבר את ההסעה של עובדי המנהל הירושלמים שסיימו את עבודתם אחר הצהריים, עם ההסעה של אורחי בר־המצווה שהמתינו בבנייני האומה בשעת ערב. לטובת השקט הנפשי של האורחים, החלטתי להוציא לנסיעה הזו רכב ממוגן ירי.
"כמה דקות אחרי שהאוטובוס יצא עם עובדי המנהל לכיוון ירושלים, חסם אותו רכב של מחבלים שיצאו והחלו לירות לעברו. תודה לאל שהאוטובוס היה ממוגן, ואיש מהנוסעים לא נפגע. לצערי, המחבלים המשיכו משם לאזור בית־אל וירו למוות בדוד בוים, תלמיד ישיבה תיכונית שעמד בטרמפיאדה".
עם השנים שינו האוטובוסים את חזותם החיצונית, דווקא בניגוד לעמדתו הראשונית של דינר. "אתה אמור לקחת אורחים חשובים למערת המכפלה, והם מבקשים שלא תשלח להם את האוטובוס הצהוב הזה של התלמידים", הוא צוחק. "אני דווקא התקמצנתי והתנגדתי לרעיון של שינוי תדמית, כי זה עולה הרבה כסף. אחר כך ויתרתי והסכמתי שהרכבים החדשים שמגיעים יהיו בצבעים אחרים, חדישים יותר. בסוף נשברנו וצבענו גם רכבים קיימים, וזה אכן מוכיח את עצמו כלכלית. בכלל, האוטובוסים נראים היום תיירותיים ויפים יותר. הרכבים החדשים גם מוגנים יותר מקודמיהם, גם נהנים מחלונות זכוכית במקום הפולי־קרבונט שנשרט והורס את הנוף, ולא קיים בהם הרווח בין שתי שכבות החלון, שילדי ההסעות נהגו לדחוף לתוכו ניירות ולכלוכים".
מערך ההסעות היה הפריצה הראשונה של החל"פ. אחריה הגיעה הקמת שכונת מגורים ביישוב נעלה ובעקבותיה שכונות נוספות, ובניית מבנים תעשייתיים ביישובים השונים. "המועצה ביקשה ליצור ליישובים מקורות הכנסה, מעבר למיסי היישוב ולתקציבים הממשלתיים", מסביר דינר. "חברנו לחטיבה להתיישבות של הסוכנות במטרה להקים מבנים שאפשר יהיה להשכיר אותם ליזמים עצמאיים. בנינו ביישוב ניל"י, בעפרה – מבנה שמשמש עד היום כלב המרכז המסחרי שבה ־ וכך גם בכפר־אדומים. באזור התעשייה של שילה הקמנו מבנים עבור עלי, מעלה־לבונה, שילה ושבות־רחל. בטלמון, בנריה, בפסגות ובכוכב־יעקב הקמנו מבנים לחנויות מכולת. הפרויקט המפואר ביותר שלנו יושב היום ביישוב עלי ־ מרכז מסחרי שבנינו בעלות של למעלה מ־12 מיליון שקלים. אנחנו העברנו את הכסף, מחציתו כהשקעה ומחציתו כהלוואה, שלאחר החזרתה המרכז יהיה בשותפות שלנו ושל היישוב. וזה בלי שאנשי עלי היו צריכים לשים שקל אחד בבנייה".
בתפיסת מקסום היעילות דבק דינר לא רק כאשר החברה לפיתוח מטה בנימין מפיקה מכך הכנסות. פנחס ולרשטיין מספר לנו שכאשר חברה לפיתוח במועצה אחרת נקלעה לקשיים, הוא ודינר הגיעו יחד אל ראש המועצה, והבטיחו למנוע התמוטטות. "דובי הסתכל על המספרים ובתוך שניות התחיל לייצר פתרונות. 'למה לא תחברו את זה לזה ותחסכו כסף?', הוא שאל, תוך שהוא מחבר עוד משהו ובחצי מבט מוצא איך אפשר לייעל את המקום. בין השאר הוא הציע להם להוסיף שעת לימוד לכיתות הנמוכות וכך לחסוך בהוצאות על ההסעות של אחר הצהריים, שכן מבחינת המערכת שעת הוראה זולה יותר מהסעה נוספת. האנשים שם עמדו פעורי פה: הם מעולם לא פגשו מישהו שמוכן לוותר על הכנסה לחברה שלו לטובת התייעלות".
במקרה אחר פנה דינר אל ולרשטיין בשבת בבית הכנסת, וסיפר לו שכל הלילה היה טרוד במחשבות על ההסעות שאוספות את החיילים בימי ראשון וחמישי. הוא הכין לעצמו תוכנית מסודרת, ויחד עם ולרשטיין פנה לאלוף הפיקוד, שאכן קיבל את המלצותיו. "שום ביזנס לא היה פה", מבהיר ולרשטיין, "פשוט רעיון להתייעלות לטובת עם ישראל".
כורדי לא שוכר
בשנת 1996 נפתח פרק חדש וחשוב במועצת מטה בנימין, כשהונחה אבן הפינה ל"שער בנימין" – אזור תעשייה ומסחר במיקום בעל נגישות גבוהה, על ציר 60 הסואן. טקס חגיגי נערך בהשתתפות ראש הממשלה הטרי בנימין נתניהו, אולם ביום שלמחרת התקשו בחל"פ להביא למקום חברות ויזמים. "משרד המסחר והתעשייה רצה לפתח את השטח ונתן לנו את הניהול", אומר דינר. "נקראנו לדגל, הקמנו חברה־בת בשם 'מנהלת אזורי תעשייה בנימין', אבל אז התברר לנו שאנשים לא רוצים לבוא. הצענו למנהלי מאפיית ברמן לעבור אלינו במקום לשלם מחיר יקר על שטח בגבעת־שאול, אבל הם ראו את הפקקים בדרך וביטלו. פנינו גם לחברת שטראוס־יוניליבר, אבל הם הטילו וטו על פתיחת מפעל מעבר לקו הירוק. אז החלטנו להקים את הבניין הראשון מכספנו, בתקווה שהיזמים יראו התחלה של בנייה ולא הר טרשים קירח, וכך יימשכו לבבותיהם למקום. במבנה הזה יש היום חנויות בגדים, בית מרקחת וחנות גדולה לציוד טיולים".
אלא שגם כאשר היזמים השתכנעו, התברר כי הבנקים עומדים בדרכם: לאור הניסיון בחבל ימית, ובעקבות הסכמי אוסלו שמשמעותם האפשרית היא פינוי יישובים גם ביו"ש, הם סירבו לאשר משכנתא למפעלים בשער בנימין. "אמרתי לבנקים: 'כשמישהו רוצה הלוואה בשביל מפעל בגבעת־שאול, מה אתם עושים? מבקשים שעבוד על הדירה של הבנאדם ועל הדירה של אמא שלו? בבקשה, תעשו אותו הדבר פה. ועל השישים אחוז שאתם נותנים לו, אני ערב. אם מפנים אותנו או שהעסק נופל – זה עליי'. מה אכפת לי? יהיה לי עוד מבנה בשער בנימין. בגלל החוזק הכלכלי שלנו יכולנו להציע את זה לאנשים, וכך להשוות את התנאים של ההלוואות משני צידי הקו הירוק. תמיד צחקתי שהלוואי שיפשטו רגל אחרי שלוש שנים ־ כי אז הם כבר החזירו לבנק את ההלוואה, ואני יכול לקנות את המקום בפחות כסף. אבל ברוך השם, זה לא קרה לאיש".
הבניין השני שהקימה החברה באזור המתפתח לא חולק לחנויות קטנות: הפעם הוחלט שיהיה זה האנגר גדול, מתוך תקווה שאחד הבנקים ישתכנע לשכן בו את הארכיון שלו, כפי שעשה בנק לאומי באזור התעשייה של לוד. ואז הגיע אלעזר סלע – תושב עפרה גם הוא, ועובד החל"פ בימים ההם ־ והביא יהודי בשם רמי לוי, שכבר היה מוכר למדי בירושלים. "עמדנו עם רמי לוי ליד הגבעה ואמרנו לו שאנחנו מחפשים חנות עוגן למקום", מספר דינר. "הודינו שאנחנו לא בטוחים כל כך שזה יצליח, אבל אנחנו כבר סוגרים על העברת מאפיית 'שיפון' לכאן, אחרי שהצליחה מאוד ביישוב אדם. אמרנו לו גם שיש הרבה יישובים קרובים, והרבה אנשים עוברים כאן וקונים. רמי לוי הסתכל ואמר: 'תקשיב טוב, רמי לוי הוא כורדי, וכורדי לא משלם שכירות. אם אני מאמין בדבר, אני קונה אותו. אם אני לא מאמין ־ אני לא בא. תעשה חשבון כמה יעלה לי לקנות את המקום כולל דמי השבחה של העברה מתעשייה למסחר, תגיד לי את הסכום ואני בא'. נקבתי במחיר, הוא אמר שידבר עם עדינה אשתו שאחראית על הכספים, ואחרי כן הביא לי 36 צ'קים דחויים שכיסו את הוצאות ההקמה. השאיפה שלו הייתה שבשנה השנייה להפעלת החנות הוא יגיע למחזור מסוים שיצדיק את ההשקעה. להפתעתנו, הוא הגיע לסכום הזה כבר בחודש הרביעי".
למבנה השלישי שהוקם עברה מאפיית שיפון. במקביל, תחנת המשטרה שכבר הוצבה בבניין הראשון, ביקשה להתפתח ולעבור למבנה החדש. "יום אחד אני מקבל טלפון ממפקד תחנת בנימין שאומר לי: 'חשוב לי מאוד שתהיה בשער בנימין תחנה גדולה שנותנת שירות לתושבי האזור. תן לי שבועיים לפני שאתה מביא מישהו אחר לשכור את המקום'. באותו שלב המבנה לא היה חוקי בגלל חריגות בנייה של מאפיית שיפון, שגם נתקעה בפיתוח הקומה השנייה, כך שהחלק הזה במבנה חזר אלינו. עדיין לא היו האישורים המתאימים לקבלת היתר בנייה שם, משום שזו החלפת ייעוד של המבנה. מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות, המשטרה הצליחה. במשרד האוצר, שאמור לממן את המעבר, אמרו לנו: 'אנחנו לא יכולים לחתום חוזה לבניין שאין לו היתר, אבל ניתן את התקציב למשרד לביטחון הפנים, ואם הוא רוצה לחתום ־ שיחתום'. אחרי יומיים נפגשנו במטה הארצי ברמלה עם היועץ המשפטי של המשטרה, והתחייבנו שתוך שנתיים יהיה היתר, תוך מתן ערבות בנקאית לכך. קיבלנו הסכמה ויצאנו לדרך. השקענו הרבה כסף בבניית חדרי מעצר, נשקייה, מטבח מבשל, בית כנסת עם ריהוט מקיבוץ לביא ומה לא. עד היום החל"פ מתחזקת את הבניין, וכשיש תקלה במעלית או במיזוג אנחנו מטפלים בזה".
מאז הלך והתפתח אזור שער בנימין, והיום הוא מתהדר במבנים רבים, שפע חנויות וחניות, ואפילו אולם שמחות. בצד זה הצליחה החל"פ לרכוש רצועת חוף בים המלח, ולבנות במקומות אחרים תחנות דלק. אחת מהן – זו שבמעבר מכמש, בואכה תל־ציון ופסגות – התחילה כתחנה ניידת ("כמו גזלן במחנות בני עקיבא"), והפכה לתחנה של ממש עם חנות נוחות. "באתי בהתלהבות לחברת 'דלק', אחרי שכבר בנינו בשותפות איתה תחנה בכניסה לגבעת־זאב", מספר דינר. "במעבר מכמש היו לנו אישורי בנייה, אבל החברים בדלק חששו מפינוי אפשרי ולא רצו לשתף פעולה. אמרו לי 'אתה משוגע? נשקיע 3 מיליוני שקלים ובעוד שנתיים יפנו?'. אמרתי להם, נעשה עסק אחר: אנחנו נשקיע את כספי ההקמה, ובשנים שהתחנה תפעל תחזירו לנו את ההשקעה. מאז ההשקעה הוחזרה, והתחנה נשארה שלנו".
דינר לא גורף את הקרדיט לבדו. "הגענו לכל זה בזכות חופש הפעולה שנתנו לי ראשי המועצה שכיהנו בשנים הללו – פנחס ולרשטיין ואבי רואה. זו גם הזדמנות לומר תודה לכל נהגי החברות לפיתוח, שמסיעים את התושבים ממקום למקום בימים ובלילות, ולא זוכים להכרת תודה".
אתה בסך הכול בן 61, ונראה שיש לך עוד הרבה מה לתרום. למה לפרוש?
"בכל הביקורים שלנו במשרדי הממשלה לטובת קידום הצרכים של בנימין, הייתי אומר שצריך טרקטור שיזיז את אלה שתקועים שם יותר מדי זמן. אז אחרי ארבעים שנה, גם אני צריך להעביר את השרביט לדור הבא. אני כמו מי שחשב שהתפקיד האחרון שלו בצה"ל יהיה מ"פ, ומצא את עצמו רמטכ"ל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
