מי שהולך ברחובות העיירה החרדית טלז־סטון שבמבואות ירושלים יתקשה לנחש שדווקא מכאן, מאחד היישובים הצפופים בארץ, יוצאת בשורה של התחברות לטבע וחזרה לחקלאות של ימי קדם. אבל אם בכל זאת יש בליבכם אמונה, תמצאו בקצה אחת הסמטאות את "בית היער" – בית קסום, מוקף עצי פרי ושיחי ירקות, לצד לול תרנגולות ולול שלווים. כאן גרה טליה שניידר, שהביאה לארץ לפני עשרים שנה את הפֶּרמָקַלצֶ'ר (Permaculture), והפכה לכוהנת הגדולה של התחום בישראל. אפילו השם שהוצע לשיטה על ידי האקדמיה ללשון העברית, "תרבות עדן", ניתן בהשראת הספר שכתבה שניידר, "גן עדן בפתח הבית" – המדריך הראשון לאורח החיים הזה במזרח התיכון.
"בפרמקלצ'ר אנחנו מרפאים את האדמה, מרפאים את עצמנו. חוזרים הביתה, למקומיות שלנו, לעשייה מקומית, בכל הרבדים", מסבירה לי שניידר. "השיטה מבקשת להתבונן בטבע, ולגלות מה סוד השפע הטמון בו. מה שנחשב יעיל בטבע לאו דווקא יעיל בעולמו של האדם. האם יש דרך אמצע ביניהם? את הדרך הזאת אנו מחפשים, והיא טמונה בתבניות הטבע ובידע מסורתי קדום. השאיפה שלנו היא להשתמש בכל דבר עד מיצוי מלא, כמו יעקב אבינו שחס על גרגר חרדל ועל פכים קטנים, ולעשות שדברים ישתלמו – לא רק לנו, אלא שיהיו שלמים לכל הנבראים".
וזה יכול להתאים לכל אדם? לא לכולם יש אפשרות לגדל מזון בעצמם, או להקים מערכות מחזור ביתיות.
"אפשר להגיד שאנחנו מציעים מעין אלטרנטיבה למיינסטרים, והיא עצמה הופכת למיינסטרים בשביל אנשים שהתעייפו מהמרוץ הגדול ומחפשים דרך להיות קרובים יותר לאדמה. חז"ל אמרו 'אדם שאין לו אדמה איננו אדם'; זאת אמירה מאוד קיצונית וקשה בדור שלנו. מה זה 'איננו אדם'?! אם אני גר בקומה 17 של איזה מגדל, אני לא בן־אדם? אני מבינה שחז"ל אומרים לנו שבעצם כל אחד מאיתנו יכול להיות חקלאי במהות. הרב צבי טאו הוציא ספר יפה מאוד, 'נושא אלומותיו – ערכה של החקלאות בישראל', ושם הוא אומר שכל אחד מישראל הוא חקלאי. גם אם יש לך שתי אדניות של פטרוזיליה וכוסברה, או אפילו אם אין לך שתי אדניות אבל אתה יודע מאיפה האוכל שלך מגיע, ואתה תומך בחקלאי, אתה סומך עליו את ידיך שיעשה עבודתו נאמנה, שייטיב עם העולם ולא יזהם את מי התהום – כבר מזה יש לך מהות חקלאית, כלומר אתה קשור לאדמה. גם אנשים עירוניים שבאים אליי יקבלו המון־המון כלים לחיים שמחוברים מאוד לטבע, למרות שהם גרים בקומה 17".
למשל?
"יש המון דברים שאפשר לעשות מבחינת צרכנות, הקצב של החיים. אפשר לוותר על שימוש בחומרי ניקוי מזהמים. יש המון דברים לעשות עם הילדים כדי שיהיו קרובים יותר למקצב הטבעי של העונות – סביב החגים, סביב העשבים שעולים ויורדים וחוזרים ומשתנים. רק לפתוח עיניים, רק לשים לב. ריכזתי מאות פתרונות, ואנשים שבאים אליי לקורסים או קוראים את הספרים שלי, נחשפים לאפשרויות אחרות".
"אני מגדלת 35 עצי פרי, יש כאן שפע מאוד גדול בתוך חצי דונם. בחורף אני מגדלת הרבה יותר, עם יבולי הקיץ זה קשה. אני גם לא מאמינה במשק אוטרקי, שמקיים את עצמו. זה לא אקולוגי, זה פשיזם ירוק. אני מאוד נזהרת לא ליפול לקיצוניות הזאת"
אין לנו מים לאסלות מיותרות
שיטת הפרמקלצ'ר פותחה בשנות השבעים על ידי שני אקולוגים אוסטרלים, ביל מוליסון ודיוויד הולמגרן, שהפיצו את עקרונותיה ברחבי הגלובוס. שמה משלב בין המילים Permanent (קבוע, בר קיימא), ו־Culture (תרבות) או Agriculture (חקלאות). מהות השיטה היא חיבור בין תרבות לקיימות, בין חקלאות לאיזון עם הסביבה. כל זאת תוך שימוש הן בידע קדום, והן במדע ובתפיסות עכשויות.
שלושה עקרונות מנחים יש לשיטה: מניעת זיהום הקרקע ושיקום מערכות שנפגעו; הקביעה שכל בני האדם זכאים למשאבים בסיסיים של מים נקיים, אוויר נקי, מזון ללא רעלים, מחסה ומידע רלוונטי; והקפדה על חלוקה שווה, כלומר מניעת ריכוז של משאבים בידי מיעוט. מתוך התפיסות הללו פורשת הפרמקלצ'ר את כנפיה על כל היבט בחיים האנושיים: תכנון הבית, הפרנסה, החברה, הכלכלה, המשפחה, הזמן, המשאבים וכמובן הגינה, המזון והחקלאות.
ברמה המעשית, הפרמקלצ'ר מלמדת איך לתכנן מערכות שדורשות מינימום השקעה ומספקות מקסימום יבול. היא שמה דגש על ההשלכות שיש למעשי האדם על כדור הארץ ועל הדורות הבאים. חסידי השיטה אומרים שאפשר ליישם אותה בכל סדר גודל, מהאדנית הפרטית ועד למדינה. "התשובות שהפרמקלצ'ר מציעה מתייחסות למשל לצריכת אנרגיה", אומרת שניידר. "יש אנשי פרמקלצ'ר שישתמשו רק בלואו־טק, ויימנעו ככל האפשר משימוש במוצר שמצריך תלות במערכות המקובלות, אבל רובם ישלבו בין לואו־טק להיי־טק. הם יפחיתו צריכה, אבל גם ישתמשו באנרגיה סולארית. גם בנושא התזונה קיים מנעד רחב – מאנשי פרמקלצ'ר שהם טבעונים מושבעים, ועד ציבור גדול שמאמין בטיפוח גידול חקלאי של בשר אורגני ללא זריקות, ובשחיטה בקנה מידה קטן. אלה מטפחים חוות מרתקות עם ביות מתקדם שאינו כולא את החיות בכלובים ואינו מזין אותם בתערובת, אלא משיב אותן למערכות עשב. כמו שכתוב 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת'".
מה לגבי חיסונים?
"לא נדבר על זה, זו לא תקופה טובה".
אנחנו יושבות בבית הנעים והמרווח, שבו ספות נמוכות מכוסות כריות רקומות. בסלון עומד שולחן צנוע ועליו קומקום תה וכוסות. שולחן פינת האוכל מוגבה על במה, שבצידה האחד ארון ספרי קודש, ובאוויר נישא ריח של שמנים ארומטיים ותה צמחים. בהמשך תיקח אותי בעלת הבית לסיבוב בגינה שכל שטחה מנוצל לגידול עצי מאכל ושיחי תבלין. כאן לא תמצאו מדשאה בזבזנית. השלווים והתרנגולות מספקים את תצרוכת הביצים של הבית, ותורמים לזיבול הגן. שירותי קומפוסט מייצרים גם הם זבל לדישון. בצידו השני של הבית הוקצה חדר המשמש כחנות של ספרים, מוצרי פרמקלצ'ר ומזון אורגני הפתוח לציבור הרחב במהלך השבוע.
החיבור הראשוני של שניידר לעבודת האדמה היה הרבה יותר קונבנציונלי. "למדתי גינון בקורס של משרד העבודה, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי", היא מספרת. "אני חובבת טבע, ושם לימדו אותי ההפך: איך להשמיד ולהרוג ולאבד כל מה שחי. הרגשתי שהגעתי למבוי סתום. חיפשתי איך לעשות גינון אחר, אבל זה לא היה כל כך קיים בארץ. לבסוף מצאתי ספר של שלמה אילן ז"ל, הגנן האורגני הראשון בישראל, וקראתי אותו בשקיקה. כשסיימתי אותו, היה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
בגיל 20 יצאה שניידר לשנת לימודים והכשרה באנגליה, כדי להגשים את הייעוד שבחרה לעצמה. "עברתי מחווה לחווה והשתלמתי בכל סוגי הפרמקלצ'ר אצל מורים שונים. לבסוף הרגשתי שהטרשים של ירושלים קוראים לי לחזור לכאן וליישם את השיטה. אבל כשחזרתי לארץ, גיליתי שזה שונה מאוד: אני יכולה ליישם את העקרונות שלמדתי, אבל ברמת הפרטים, מה שעושים שם לא עובד פה. אין לי גשם כל השנה, אין לי אחו ירוק, אין לי המון דברים. מה אני עושה עם שמונה חודשים של יובש? אז התחלתי לכתוב את 'גן עדן בפתח הבית' במטרה 'לעברת' את שיטת הפרמקלצ'ר, להתאים אותה לישראל ולהציע איך לעשות את זה כאן.
"הייתי צריכה להמציא את הגלגל באיזשהו מובן, אלא שלא המצאתי הכול בעצמי. אדרבה – ככל שלמדתי, גיליתי שהמקורות היהודיים שופעים פרמקלצ'ר. את פותחת מסכת שביעית, או מסכת אחרת בסדר זרעים, והרבה מקורות נוספים – ומגלה רשימות על רשימות של צמחים: איך לגדל אותם, מה לגדל עם מה, באיזה צורה לעצב את הערוגה, איך לחרוש, איך לשלב בשטח תרנגולות, עיזים וכבשים. המון אינפורמציה. כל מה שלמדתי בחו"ל, הכול נמצא כאן. כמובן, לא הייתי מבינה מה שכתוב במשנה ובגמרא בלי הרקע שרכשתי באנגליה".
במשך עשר שנים היא הייתה המורה היחידה לפרמקלצ'ר בארץ. היום יש מאות כאלה, רובם בוגרי הקורסים שלה. בשני בתי ספר אפשר ללמוד לבחינת בגרות בפרמקלצ'ר, כשספרה של שניידר הוא חלק חשוב מחומר הלימוד. מאות גני ילדים וחוגים עובדים עם ספר אחר שלה, "חוג טבע". בהשראת תורת הפרמקלצ'ר הוקמו גם המון חוות חקלאיות זעירות וקהילות חיבו"ק – "חקלאות בתמיכה קהילתית", כלומר חקלאים שמגדלים כמויות קטנות ומוכרים לקהילה. בדרך זו נחסכים פערי התיווך בין החקלאי לצרכן, ונמנע גם הזיהום הכרוך בשינוע התוצרת.
"כשהתחלתי ללמד, חיפשתי מהו הקול הישראלי המיוחד", מספרת שניידר. "אנחנו יודעים איך זה נראה באנגליה, ואנחנו יודעים מה האוסטרלים או היפנים הביאו לעולם, אבל מה העם שלי הביא? גיליתי שהנקודה שלנו זאת העבודה הקהילתית. היום אנחנו רואים בארץ מהפכה בתחום הגינות הקהילתיות וחיבו"ק. זה הדבר המיוחד לנו. אנחנו מהר מאוד הופכים לחברותא, נעשים סחבקים, מרגישים בנוח זה עם זה.
"היום מאות אנשים בארץ גם משתמשים בשירותי קומפוסט, כי הם מבינים שבמדינה מדברית כמו שלנו יש מעט מדי מי שתייה נקיים, ולכן לא נכון להשתמש בהם להדחת האסלות. הקמת שירותים כאלה היא תהליך פשוט להבנה ויישום, ואין בו שום סיכון אם עושים אותו נכון. גם על זה הוצאתי ספר – 'זבל אנושי'. ויש אנשים שהפסיקו להשתמש בחומרים מזהמים בעקבות ספר אחר שלי, 'ניחוחות מרפא', שמציע תחליפים לכל הדטרגנטים והכימיקלים שיש בשוק. אגב, כל הספרים שלי מודפסים בהוצאת הספרים שהקמתי, על נייר אקולוגי ובדיו על בסיס סויה שלא מזהם את מי התהום. לצערי אנחנו היחידים בארץ שעושים זאת".
איפה את עושה קניות?
"אני קונה רק מחקלאים אורגניים אקולוגיים".
וכלכלת הבית מבוססת גם על הגינה הפרטית שלך?
"כן. אני מגדלת 35 עצי פרי, יש כאן שפע מאוד גדול בתוך חצי דונם. תמיד יש לפחות שני עצים שמניבים, ויש ירק בגינה. בחורף אני מגדלת הרבה יותר, עם יבולי הקיץ זה קשה. אנשים אפילו לא מדמיינים כמה מים ירקות צריכים, וכיוון שאין לי פה מים חקלאיים, אני מפחיתה בגידולי קיץ. אני גם לא מאמינה במשק אוטרקי, שמקיים את עצמו. זה לא אקולוגי, זה פשיזם ירוק. אני מאוד נזהרת לא ליפול לקיצוניות הזאת. אנחנו אמורים להיות סמוכים זה על זה בצורה הדדית, מה שחז"ל מכנים 'מקבלים דין מן דין'".
חמש דקות משנות חיים
לתורת הפרמקלצ'ר הישראלית שפיתחה שניידר היא קוראת "שפע בשבע": לדבריה, ניתן להגיע לשפע בתוך שבע שנים, גם במטבח וגם בגינה. "משהו קורה סביבנו, חוץ מהקצב האנושי. יש עוד עולם, שהוא המציאות האמיתית. העולם הוא לא רק קו, הוא מעגלי. העולם המעגלי הזה קורה בשוליים, והתנועה בשוליים מאוד פורייה. רואים את זה בגינה – במפגש בין בריכה לצל, או בין צל לשמש, או בין שביל לגדר, פתאום יש איזו התעוררות. ורואים את זה גם בחיים שלנו. אם אנחנו יודעים לייצר קצוות בתוך הזמן, קצוות בתוך ההתנהלות היומיומית שלנו, יהיה לנו שפע גדול מאוד. את השפע הזה אפשר להשיג מתוך מה שיש לנו ממילא. התבוננות פנימה תגלה כמה דברים יש לנו שאנחנו בכלל לא נהנים מהם. לשבת בנחת בשמש חמש דקות ביום, ולקלף תפוז שקטפת מהעץ – זה יכול לשנות את כל היום שלך.
"קצוות זה גם מפגש שלי עם הטבע, ותכנון פרמקלצ'ר מלמד להרחיב את הקצוות האלה. כיום אדם קונבנציונלי נכנס הביתה, לוחץ על הכפתור הזה בשביל לחמם, על הכפתור הזה בשביל לקרר, או לוחץ על מקשים וחבילה עם אוכל מגיעה עד אליו. תכנון פרמקלצ'ר אומר: בואו נרחיב את הקצוות של עצמנו אל הסביבה הקרובה, אל השכונה, אל הקהילה, אל הגינה. נצא אל הגינה הקהילתית, הגינה החרבה שסביב בית הספר, ונתחיל לטפל בה. חז"ל אמרו: אם יש לך חצר חרבה – לך תתעסק בה. במהות שלנו אנחנו אמורים לעשות את זה, לא לחלוף על פניה כמו שאנחנו עושים היום. זה אמור לבעור בעצמותינו, שלא נהיה מסוגלים לראות אותה חרבה".
בקורס שלה – 80 שעות לימוד הפרושות על פני שנתיים – מנחילה שניידר את רזי הפרמקלצ'ר ו"שפע בשבע". אחרי הקורס, היא מבטיחה, החיים משתנים. "לימדתי 120 קורסים כאלה בעשרים השנים האחרונות. לאחרונה התחלתי ללמד שתי קבוצות שונות, של נשים ושל גברים, כי מדובר בשתי שפות שונות. לגברים זה הרבה יותר תכנון והרבה יותר מכוון לשמש כמקצוע, לנשים זה משהו שנמצא יותר בידיים, סביב החיים וסביב הבית, למשל לצורך יצירת פרנסה מהבית".
ספר נוסף שהוציאה שניידר לאחרונה, "ציפור על עץ החיים", מדבר על "תבניות טבעיות", שהן לדבריה השפה הבסיסית ביותר של הפרמקלצ'ר. "הכוונה היא לתופעות טבע חוזרות ונשנות. יש תבניות כמו יום ולילה או עונות השנה, שכולם רואים אותן. ויש תבניות דקות יותר, כמו למשל – אילו בעל חיים מופיעים באיזו שעה, מה משטר הרוחות בגינה מסוימת, איפה השמש נמצאת ועוד המון ניואנסים קטנים. הניואנסים של התבניות הללו שקיימות גם בנפש – בקשר שלי עם בעלי, עם הילדים שלי – הם בין הדברים שגרמו לי לחזור בתשובה. אספתי סביבי עשר נשים, כל אחת אושיה בתחומה, והספר נכתב מתוך שיחות איתן על התבניות האלה. אחת לשלושה חודשים יש כאן בבית מפגש בשם 'נשים מצפרות סוד': כל אישה מביאה מעולמה, ואנחנו גם מנגנות ושרות ולומדות את הספר הזה".
"בנושא התזונה קיים מנעד רחב – מאנשי פרמקלצ'ר שהם טבעונים מושבעים, ועד ציבור גדול שמאמין בטיפוח גידול חקלאי של בשר אורגני ללא זריקות, ובשחיטה בקנה מידה קטן. אלה מטפחים חוות מרתקות עם ביות מתקדם שאינו כולא את החיות בכלובים ואינו מזין אותם בתערובת, אלא משיב אותן למערכות עשב. כמו שכתוב 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת'"
נוירוזה מערבית
שניידר (45) נשואה למוזיקאי עופר שניידר ואם לארבעה, שאחד מהם מסתובב בבית ומעסיק את עצמו בלי להפריע לריאיון. היום היא משתייכת לקהילת הרב אשלג, אך במקור כאמור היא לא מגיעה ממשפחה דתייה, והחזרה שלה בתשובה קשורה היטב בפרמקלצ'ר. "כשכבר עסקתי בתחום הזה, הקמתי את 'השומרה' בהר־נוף, האתר הראשון בארץ של הפרמקלצ'ר. המנהלת הייתה חרדית שביקשה לשלב במקום תכנים של מצוות התלויות בארץ. היה שם רב שהנחה אותי, וכתבתי מערכים לאנשים דתיים. מתוך העשייה הזאת הכרתי עוד ועוד רבדים חקלאיים בתרבות שלנו, וזה הדהים אותי. ועוד יותר הייתי המומה כשהבנתי שעד גיל 28 לא נחשפתי לתכנים היהודיים האלה, לבושתי ולבושת מערכת החינוך".
אבל אם מסבירים לך מה שותלים ליד מה ואיך תרנגולות משתלבות בזה, מה הקשר לאמונה באלוהים?
"זה התחיל מכך שהחוכמה העתיקה הדהימה אותי. קל יותר לחפש חוכמה בהודו, וזה מה שעשיתי בהתחלה, חיפשתי רוחניות שם. פרמקלצ'ר מציעה את עצמה כשיטה רוחנית, האמירה שלה היא שאם אתה מתחבר לאדמה אתה נעשה אדם רוחני. אבל אחרי עשר שנות עיסוק בנושא, הרגשתי את הריקנות. היה חסר עוד אלמנט שיהפוך את העשייה הזאת למשהו קהילתי ומחבר, וביהדות שמעתי קול מאוד קהילתי ומחבר. ועוד דבר: במשך עשר שנים לימדתי במלוא הקיטור שמקומיוּת היא ערך עליון. אז כשזה מגיע לרוח, פתאום הודו היא ערך עליון? לא. אני רוצה מקומיות רוחנית, רוחניות מקומית. התחלתי לקרוא ספרים של בעל 'הסולם' (הרב יהודה לייב אשלג – ק"א), רבי נחמן מברסלב והרב קוק, שמלמדים שמי שמחובר לפנימיות מחובר גם לארץ, ושיש קשר בין הארץ לרצון. ראיתי יותר ויותר איך החוטים נמשכים בין הדברים. זה תהליך שמתרחש אצלי כבר עשר שנים, לא משהו שקורה ביום אחד".
מוקדם יותר אמרת לי שאת לא מאמינה במגזרים. ועדיין, בחרת לחיות פה.
"הטירוף של חיפוש אחר 'המקום המושלם' הוא קצת עבודה בעיניים על עצמנו. אין כזה מקום מבחינתי. יש מקום שבו החלטת לשבת ולגדל את ילדיך, להשפיע על הסביבה ולהיות מושפע ממנה. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. ברור שהייתי רוצה לחיות בטבע, אבל יש לזה מחיר כי אני גם רוצה קהילה. לי ולבעלי היה ברור ששני הערכים שחשובים לנו הם קהילה ושבת, ואת שני אלה מצאנו כאן. יש סדר עדיפויות, ואנחנו מוכנים לקבל את החסרונות במקום הזה כי היתרונות עולים עליהם. זו שמורת טבע אנושית. אין כאן גאדג'טים, אנחנו לא חלק מהמרוץ הטכנולוגי".
לדבריה, היא ובעלה אינם כופים את השקפת עולמם התזונתית־אקולוגית על ארבעת ילדיהם. "הילדים עכשיו רוצים להידמות לסובבים אותם. חשוב להם פליימוביל, חשוב להם חטיף לשבת, אז בסדר. בכל שבת יש ממתקים – בלי מונוסודיום וכדומה, אבל יש. הם מקבלים את כל השפע הזה, ויחד עם זאת יש להם אפשרויות נוספות".
איך תפיסת העולם שלך מתקבלת בחברה החרדית?
"יש בחברה הזאת מודעות גדולה לנושא של אוכל בריא, מתוך 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. גם בטלז־סטון וגם במאה־שערים, שם אני מלמדת. במאה־שערים יש אפילו שתי גינות קהילתיות. מרגישים צורך עמוק לצאת מהנוירוזה המערבית שכפתה עלינו ניתוק מהאדמה".
זו לא רק הנוירוזה המערבית, גם הגלות שכפתה עלינו את הניתוק הזה.
"נכון. אני חרדית־ציונית, אני חיה בארץ ישראל, קשורה אליה מאוד, ורואה את הארץ כחלק בלתי נפרד מהיישום של התורה. וזה מה שמרגש אותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
