פגישת עסקים עם אייכמן

"אירוע אחד אני לא אשכח", מספרת ענב פלטין. "זה היה בהלוויה של סבא. עמדנו בבית הקברות בראשון־לציון, ולפתע ניגשה אליי אישה שנשענה על קביים. 'את יודעת מי היה סבא שלך?', היא שאלה. 'בזכותו אני פה, אבל לא רק אני. הביטי סביב. כל האנשים האלה נמצאים כאן בזכותו'". עיניה מתמלאות דמעות.

ענב (43), נשואה ואם לשלושה, מתגוררת במושב גינתון ומשרתת בקבע כסגנית מפקד בה"ד 13 של המשטרה הצבאית. כילדה היא שמעה שסבא נפתלי אחראי להצלת חייהם של רבים, אך רק שם, בלוויה, הידיעה העמומה הזו הפכה פתאום למוחשית. "הוא היה אדם צנוע מאוד, והסיפור שלו איכשהו נבלע. תמיד קראתי לו 'הסבא הגיבור', אבל לא ידעתי בדיוק למה הוא גיבור", היא אומרת. רק בבגרותה החלה ללקט את עלילותיו של סבה, פירור אחרי פירור. "בבית לא דיברו על זה, וגם סבתא לא אמרה דבר. כשהיא נפטרה, עשר שנים אחריו, מצאו בארון שלה מכתבים ומסמכים רבים שסיפרו את הסיפור שלו. אז התחלתי להתעניין במה שעשה, ולגלות את התמונה המלאה".

"חבר מסור בלב ובנפש לתנועת השחרור ומלחמת התקומה של עמנו, אחד מחשובי הפעילים בעלייה ב', אשר הציל אישית אלפי יהודים מידי המשמידים וסייע להם באופן מכריע לשוב למולדת", כתב מנחם בגין על נפתלי פלטין. לא פחות מחמש פעמים נפגש פלטין פנים אל פנים עם אדולף אייכמן, כדי לשכנע אותו להניח לכמה מאות יהודים להימלט מפראג הכבושה. על אף שהקצין הנאצי התעלל בו וגבה ממנו מחיר אישי כבד מנשוא, הוא המשיך במשימתו. במקביל ארגן מבצע נועז לחילוצם של היהודים הללו מאירופה והעלאתם ארצה בדרך הים, אל מול הספינות הבריטיות המבקשות לצוד את המעפילים.

כדי שהדברים לא ישקעו בתהומות הנשייה, העלתה אותם המשפחה על הכתב בספר "קברניט בעת סופה", שהודפס במספר עותקים מוגבל עבור קרובים וכמה ידידים. בספר הזה, וברחוב קטן בראשון־לציון הנושא את שמו של פלטין, מסתכמת הנצחתו. אף שמפעל ההצלה שלו היה יוצא דופן בהיקפו ובאופיו, איש כמעט לא שמע את שמו. האם זה משום שהיה מהמחנה ה"לא נכון"? האם השתייכותו לתנועת בית"ר היא זו שדחקה אותו מהשורה הראשונה של מחוללי הציונות וההעפלה? בני משפחתו משוכנעים שהתשובה חיובית.

"'סקריה', הספינה שהביאה את היהודים שיצאו מפראג, הייתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר שהגיעה לחופי הארץ", אומר יוסי פלטין (74), בנו של נפתלי ואביה של ענב. "האם מישהו היום מכיר את שמה? לא, כי טרחו להעלים את מבצע העלאת היהודים שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית. על הסקריה היו כ־2,500 מעפילים, ואני מניח שלפניה הרוויזיוניסטים הצליחו להביא ארצה עוד 10־12 אלף איש, וגם על כך לא יודעים. בינתיים השנים חלפו והפרשיות האלה נשכחו".

גם כשמנחם בגין עלה לשלטון, הוא לא דאג לתיקון המצב. "בשנות שלטון הליכוד התמונה אכן השתנתה במקצת. בגן לונדון בתל־אביב יש אנדרטה שמזכירה את כל ספינות המעפילים. אבא בעצמו ארגן לפני המון שנים עצרת זיכרון בחיפה. אבל כל מה שקשור לעלייה ההיא, עליית 'אף על פי', נשאר בגדר אירועים פנימיים בתוך חוגי הרוויזיוניסטים. איש לא טרח להפוך את המורשת שלהם למורשת לאומית".

אתה מרגיש שנעשה לאביך עוול לאומי?
"איני יודע אם זה עוול לאומי, אבל זה עוול".

צנצנת אפר מהגסטאפו

נפתלי (הנריך) פלטין נולד ב־1910 בבניה־לוקה שביוגוסלביה, למשפחה יהודית שהייתה רחוקה מאוד מכל סממן דתי. מכיוון שאביו עבד במערכת הרכבות האוסטרו־הונגרית, עברה המשפחה לווינה. "אבא שלי רצה ללמוד ארכיטקטורה, אבל הוריו התעקשו שילמד רפואה", מספר אבינועם (71), בנו של נפתלי. "במשך שנתיים הוא למד את שני המקצועות, עד שההורים גילו זאת ואיימו שיפסיקו לממן את לימודיו. בראשית שנות השלושים, כששלטונות אוסטריה התחילו להטיל מגבלות על הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה, הוא נאלץ לעבור לפראג".

יוסי: "בהרשמה לאוניברסיטה עמדה לפניו סטודנטית נחמדה מריגה שבלטביה, מטילדה שמה. כך הוא הכיר את אמי, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים. שניהם למדו רפואה, והוא עזר לה בשיעורי המתמטיקה והפיזיקה".

מטילדה (מאטה) ונפתלי נישאו ב־1934 בריגה, על חוף הים הבלטי. כעבור שנה נולדה להם בתם עדינה. אחיה של מטילדה, חיים ויהושע, היו חברי בית"ר מילדות, ובעקבותיהם החל פלטין לגלות עניין בתנועה וברעיונותיה. הוא התרשם מאוד מנאומיו של ז'בוטינסקי, הפך בהדרגה לפעיל רוויזיוניסטי בולט, והצטרף לקן בית"ר בפראג. רוב יהודי העיר לא גילו עניין בציונות, אך הוא, הודות לכישוריו הארגוניים ואישיותו הכובשת, הצליח למשוך צעירים רבים לפעילות בית"ר. בתוך זמן קצר אף הפך לסגנו של נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, אליהו גלזר (גלעזר).

לקראת סוף שנות השלושים כבר עמד פלטין לסיים את התמחותו ברפואה, ורק בחינת הגמר חסרה לו כדי שיוסמך. אלא שבינתיים החלו השמיים להתקדר מעל אירופה, ובאוניברסיטה הדוברת גרמנית התגברה האנטישמיות. הפרופסורים ה"אריים" הפסיקו לבחון סטודנטים ממוצא יהודי, וגם לא אפשרו ליהודים להירשם לפקולטה לרפואה. במקום לשקוד על לימודיו מצא את עצמו פלטין מתמסר למשימות אחרות לגמרי, שהטילה עליו ההנהגה הרוויזיוניסטית.

בספר "קברניט בעת סופה" מספר ההיסטוריון יוסף קיסטר שזאב ז'בוטינסקי הבין לאן נושבת הרוח באירופה, וביקש להציל את היהודים ולהרחיק אותם מ"הלבה המתקרבת". "בקיץ תרצ"ו, יוני 1936, העלה את רעיון האבקואציה (פינוי – מ"ט) כפתרון הקונסטרוקטיבי היחיד לבעיה היהודית. (…) רבבות נענו לקריאתו ועשו כל מאמץ להגיע לחופי המולדת הנעולים, ללא מכסות עלייה והיתרים הניתנים בשיעורים קטנים בהתאם לשיקולים פוליטיים, שאינם עולים בקנה אחד עם הצרכים האמיתיים ועם השיקול הלאומי־ציוני".

הסוכנות היהודית ומוסדות היישוב בארץ התנגדו נמרצות לעלייה הבלתי־לגאלית, שכללה למשל הסוואה של העולים כתיירים. "עלייתם ארצה של בית"רים, חברי התנועה הרוויזיוניסטית ואוהדיה, שלא בדרך של קבלת היתר עלייה על פי חוק ההגירה ובהתאם להסדר המוסכם בין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית, הייתה לצנינים בעיניהם", כותב קיסטר. הנהלת הסוכנות, הוא מספר, אף תבעה משלטונות המנדט לנקוט צעדים חריפים נגד התופעה.

באירופה, בינתיים, נפלה אוסטריה בידי הנאצים, ופראג הפכה למוקד פעילות ההעפלה. ב־15 במארס 1939 השלימו הגרמנים גם את כיבושה של צ'כוסלובקיה, וגלעזר ופלטין, יחד עם הלל קוק (לימים חבר האספה המכוננת של מדינת ישראל), החלו בהכנות אינטנסיביות לפינוי יהודי המדינה לארץ ישראל. הם פתחו משרד לרישום מועמדים לעלייה – תחילה מאנשי בית"ר, ואחר כך גם ללא קשר תנועתי. המשימה המורכבת שעמדה בפניהם הייתה לקבל אישור מהגסטאפו להוצאת היהודים מצ'כוסלובקיה, להשיג רכבות שיסיעו אותם אל חופי הדנובה, ולשכור ספינות שייקחו אותם לאורך הנהר עד לנמלי הים השחור. "התוכנית הייתה להעלות לספינות האלה יהודים מפראג, וינה, ברטיסלבה ורומניה", אומר יוסי. "בעיר הנמל סולינה ברומניה תכננו החברים להעביר את כולם לספינת מעפילים גדולה, שתפליג לארץ ישראל גם ללא אישור הבריטים. צריך לזכור שהאסטרטגיה הגרמנית באותו שלב הייתה לגרש את היהודים. ועידת ואנזה עדיין לא התקיימה, וההשמדה טרם החלה. היה אפשר להוציא את היהודים מצ'כיה, אם הגרמנים היו מאשרים זאת".

וכך כתב נפתלי פלטין בספר "הנסיך השחור", שיצא לזכרו של יוסף כצנלסון – ממנהיגי הרוויזיוניסטים בוורשה, והאחראי על תנועת ההעפלה "אף על פי": "יום לפני כניסת הנאצים לעיר, הצלחנו להוציא את מפקדת עלייה ב'. כשקיבלנו את הידיעה מאנשי המחתרת הצ'כית שהיטלר עומד להיכנס לעיר למחרת, הצלחנו בו בלילה להוציא מן העיר את כל הצוות ויוסף בתוכו".

לאחר כיבוש פראג פנה פלטין להנהגת בית"ר וביקש לזרז את חילוץ היהודים. "באותם ימים קשים, סמוך לפרוץ מלחמת העולם, השתנו התנאים מיום ליום", כתב פלטין לימים. "לעיתים הייתה מוכנה ספינה, ולפתע התברר שכל מה שהוסכם – בטל. היה הכרח למצוא ספינה חדשה בן לילה ולהבטיח שהנסיעה תצא לפועל. (…) לא הייתה אפשרות של העברת מטבע והיינו נאלצים לאלתר, למשל: לקנות פחם בצ'כוסלובקיה, להעבירו לארץ אחרת ושם לקבל את המטבע הזר".

"העלייה הבלתי לגאלית הייתה צריכה להתגבר על בעיות רבות", אומר אבינועם. "היו אוניות שנטרפו בים, או כאלה שהתנאים בהן היו קשים מנשוא. לעיתים אפילו פרצו בהן מרידות. לכן ההנהגה החליטה שאין להעלות על סיפון האוניות ילדים מתחת לגיל חמש, מחשש שלא יעמדו בתנאי הדרך".

אחרי ההלם הראשוני למראה חיילי הוורמאכט והאס־אס ברחובות פראג, חזרו יהודים להתייצב במשרד הקטן של פלטין וחבריו כדי להירשם לעלייה. באחד הימים, מספר גלעזר בספר "הנסיך השחור", הופיעה שם אישה זקנה מווינה, וסיפרה כי בליל הבדולח נאסר בעלה ונשלח לדכאו. "הגסטאפו שלח לה צנצנת עם אפרו, בצירוף הודעה קצרה שהוא נהרג בניסיון לברוח מהמחנה. היא ברחה לפראג אך היד הנאצית השיגה אותה גם כאן. 'קחו אותי איתכם', התחננה. 'אל תעזבו אותי, כי נשארתי גלמודה. בארץ יש לי קרובים ואתם היחידים שיכולים להביא אותי לשם'. מה יכול פלטין להשיב לה? בעצמו לא ידע מה ילד יום. מאות נרשמו לפני זקנה זו, האם מותר אפוא לרשום נוספים? כמה חרד היה להוציא מפיו מילה העלולה עוד לעורר אשליות! מחר יגידו לו 'הרי הבטחת!'. הוא ניסה להסביר לה שהכול עוד לוט בערפל ואין הוא יודע אם בכלל נוכל להמשיך. האישה פרצה בבכי מר והלכה. מחר בבוקר היא בוודאי תעמוד שוב על יד דלת חדרו. וכי נשארה לה ברירה אחרת?

"אחריה נכנס בחור צעיר. עיניו עצובות, פניו חיוורים ונפולים. שמו לבנשוס והוא מווינה. לאחר שראה את ההתעללות ביהודים, ניפץ את חלונות הראווה של משרד הנסיעות הגרמני, הכה את איש הס.ס. שניסה לאסרו, והצליח לברוח לצ'כוסלובקיה. 'חשבתי שניצלתי והנה הגיעו גם לכאן', אמר. 'אם לא תוציאו אותי מכאן, לא נשאר לי אלא לשים קץ לחיי'".

כשהשטן מחליט לעזור

באביב 1939 גובשה רשימה של 525 יהודים שיועדו לעלות על הספינות, כשהדבר יתאפשר. בינתיים מצבם הלך ורע, כספם אזל והם נעו בין תקווה לייאוש. גורלם הפך לכדור משחק בין מפקדת הוורמאכט, שהתנגדה ליציאת יהודים צעירים שמא יתגייסו לצבאות בעלות הברית, ובין הגסטאפו, שדגל במדיניות "יודן ריין" ורצה רק לנקות את אירופה מיהודים. "שאיפת אויבינו בנפש הפכה לרוח מסייעת במפרשים של אוניותינו", כותב גלעזר. "אנשי הגסטאפו דרשו שהשיירה תצא בהקדם לדרך. השטן עצמו עזר לנו, אלא שהוא עשה זאת בדרך הברוטאלית המיוחדת לו".

כעת הערימו את הקשיים חברות הספנות שפעלו על הדנובה: הן חששו שאם לא תמתין בקצה הנהר אונייה שתיקח את היהודים הלאה, ללב ים, ייתקעו הנוסעים על ספינותיהן. לא הייתה ברירה אלא לשלם סכומים ניכרים לבעלי הספינות, כדי שלא יחזרו בהם מההסכם. כל זאת בעוד החורף הולך ומתקרב, ועמו גלי הקור שיקפיאו את מי הנהר. גלעזר מספר על שיחות טלפון נסערות עם הנהגת התנועה: "'כמה כסף יש לך?', שאלו את פלטין. '6 דולר לנפש', ענה. זו הייתה בשורה רעה. 'אנחנו זקוקים ל־20 עד 25 לירות שטרלינג לנפש', צעק יוסף כצנלסון, 'אנחנו חורשים את כל הנמלים בחיפוש אחרי אוניות, אבל אתה עשה נא מאמץ להשיג סיוע כספי מידי הקהילה היהודית או מידי מוסדות אחרים'. 'אין שום סיכוי לכך', ענה פלטין. 'הם לא יתנו לנו פרוטה שחוקה. שליחי הסוכנות היהודית שכנעו את המוסדות כאן שאסור לעזור לנו, לאחר שהסבירו להם שאנו 'אלמנטים בלתי אחראיים', מקבלים את המועמדים לעלייה בלי סלקציה ומביאים לארץ גנבים ופרוצות'".

הגסטאפו, שכאמור רצה לראות את היהודים מסתלקים, פתח באותם ימים בעיר משרד להגירה יהודית. פלטין מצידו שלח לגסטאפו שורת תזכירים ומכתבים, והבטיח שאם יינתן לו סיוע, יוכל להוציא יהודים רבים מהמדינה בתוך זמן קצר. במשך תקופה ארוכה לא קיבל כל תשובה, ואז להפתעתו הוזמן למטה הראשי של הגסטאפו, בבניין בנק פצ'ק. פלטין התייצב שם עם אביו, שזמן לא רב קודם לכן הגיע גם הוא לפראג. מלווים באיש ס"ס הלכו השניים במסדרונות בנשימה עצורה.

"נכנסתי לתוך חדר קטן", כתב נפתלי פלטין ב"הנסיך השחור". "על הקיר הייתה תלויה תמונה של היטלר. מאחורי השולחן ישב בשקט קצין גסטאפו, לבוש בקפידה רבה, שערותיו שחורות, חזותו מתונה ואומרת ביטחון עצמי. 'האתה הוא מנהיג היהודים בפראג?', שאל".

כשפלטין סיפר על תפקידו, קטע אותו הקצין ואמר שהוא מכיר את הפרטים. "לאן אתם רוצים לנסוע?", שאל. פלטין ענה שכל הוויזות שברשותם הוחתמו על ידי קונסוליה של מדינה דרום־אמריקנית, אך איש הגסטאפו חייך: "אני יודע לאן הוויזות, ואני גם יודע שבכוונתכם לנסוע לארץ ישראל". לאחר מכן ביקש לדעת מה מספרם של היהודים שיש בכוונת אנשי בית"ר להוציא, וכיצד יממנו את הנסיעה. "זה תלוי במספר האוניות שנצליח להשיג", ענה פלטין. "התשלום ייעשה על ידי ההנהלה העולמית. כאן נצייד אותם בבדים וחפצים אישיים הכרחיים". הקצין ביקש תזכיר נוסף עם תוכניות מפורטות. בכך הסתיימה פגישתו הראשונה של פלטין עם איש הגסטאפו, שדרגתו הייתה אוברשטורמבאנפיהרר (סגן־אלוף), ושמו היה אוטו אדולף אייכמן.

ארבע פעמים נוספות נדרש פלטין להתייצב מול אייכמן, וזה נזף בו על הסחבת בארגון יציאת היהודים. הוא אף הודיע ש"אם השיירה תצא לדרך ותחזור מבלי שתפליג – יִיָרו כל המארגנים וכל אדם עשירי מהנוסעים. גורל זה צפוי להם גם אם לא יצאו לדרך בתוך שבועיים".

כשפלטין קם לעבר הדלת, פנה אליו אייכמן: "אדוני, יש לי בקשה קטנה אליך. מחר בבוקר הבא לי את הפספורטים של אביך ואמך. הם נשארים כאן". "מדוע?", שאל פלטין, ואייכמן השיב: "הם יהיו בני ערובה. אם יחזור לכאן מישהו מהטרנספורט הזה, אהרוג אותם כמו כלבים. אהרוג אותם גם אם תוציאו מילה רעה על גרמניה"

באחת הפגישות הללו שלף לפתע אייכמן מהמגירה גיליון של עיתון "דבר". "קרא, יהודי, זה בשפה שלך", ציווה. כשפלטין אמר שאינו יודע עברית, החל אייכמן ללעוג לו: "מה?! אז מה אתה נוסע לארץ ישראל? באיזו שפה תדבר שם, אולי בגרמנית, הא? שפה יפה גרמנית, היפה ביותר בעולם, נכון או לא?". פלטין שתק בעוד אייכמן אוחז בעיתון וממשיך לסנוט בו. "אתה ציוני, אתה? אתה חלוץ? אתם אויבים שלנו, שונאים את גרמניה. אתם תילחמו בנו. אין טרנספורט, אין יהודים נוסעים מכאן לארץ ישראל, יש גסטאפו, יש רובים עם כדורים. כמה יפה זה יהיה. נעמיד את הטרנספורט המסריח שלך בשורה ארוכה ונספור: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש – בום! אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש – בום! כשנגמור, נתחיל שוב מההתחלה. איך זה נראה לך? איפה אתה תעמוד, בתחילת השורה או בסופה? אתה יכול לבחור, אתה המנהיג. תוכל לעמוד בסוף, ואז תחיה עוד כמה רגעים. זה יהיה מאוד מעניין!"

הוא החל לספר לפלטין מה כתוב באחד מעמודי העיתון, שככל הנראה תורגם למענו קודם לכן. המאמר קרא לעולם להתלכד מול הסכנות הנשקפות מהחיה הנאצית. בעודו מצטט הפך אייכמן כעוס יותר ויותר, והחל להתהלך בחדר בעצבנות. פלטין הנבוך והמפוחד ניסה להסביר שהדברים נכתבו רק כדי לרצות את שלטונות המנדט בארץ ישראל, ונראה היה כי אייכמן נרגע.

בפגישה אחרת נכח גם מפקדו של אייכמן, ריינהארד היידריך, עוזרו של מפקד האס־אס היינריך הימלר. "איפה היהודי הזה?", שאל היידריך בצאתו אל חדר ההמתנה, שבו ישב פלטין. גם הוא ביקש לדעת כמה יהודים יוכלו אנשי בית"ר להוציא, ודרש להעביר לידיו את הרשימות במהירות.

לפי ההוראות שקיבל פלטין מהמפקדה הראשית של בית"ר, היה עליו לעזוב את צ'כוסלובקיה עם אשתו בטרנספורט שהוא מארגן. אלא שבשל המגבלות על צירוף ילדים קטנים, נאסר עליו לקחת את בתו עדינה. הוא החליט להתייצב שוב לפני אייכמן ולבקש כי יותר למאטה לנסוע אל הוריה בריגה ולהשאיר אצלם את הפעוטה. "אתה החזיר היהודי המלוכלך?", שאל אותו הסמל בכניסה לבניין. לאחר שפלטין נאלץ להשיב בחיוב, הורה לו השומר: "בוא איתנו. אסור להסתובב לאחור. ללכת ישר, חזיר".

לפני שייכנס לחדרו של אייכמן, נדרש פלטין לדפוק על אחת הדלתות ולבקש מספריים לגיזום עצים. "חשבתי: איזה מוות הם מכינים לי, החיות האלה", סיפר. "העלו אותי למעלה, העמידו אותי ליד הדלת והסתלקו. אייכמן פתח את הדלת, הכניס אותי לחדרו ולפתע פרץ בצחוק רם תוך שהוא מתנועע מעוצמת צחוקו: 'למה אתה צריך מספריים? מה תעשה בהם? נבהלת, הא?'"

כשפלטין ביקש שיינתן לו להעביר את בתו לריגה, שב אייכמן ופרץ בצחוק: "איזה פתרון זה, לשלוח את הילדה ללטביה? כמה זמן יעבור עד שנגיע לשם? אתה חושב שיש מקום אחד בכל העולם שהוא בטוח בשבילה? אידיוט שכמוך!". אך בסופו של דבר נענה אייכמן לבקשה, וכבר למחרת יצאו האם ובתה לריגה. כעבור זמן קצר חזרה מאטה לפראג, ומאז היא ונפתלי לא זכו לראות עוד את עדינה.

בפגישה האחרונה של פלטין עם אייכמן סוכם כי הטרנספורט יעזוב את פראג ב־13 באוקטובר 1939. הקצין הנאצי הצביע על תאריך מוקדם יותר, אך התברר שזהו יום הכיפורים. "בוודאי", אמר אייכמן, "ביום קדוש כזה אי אפשר לצאת". בתום הפגישה, כשפלטין קם לעבר הדלת, פנה אליו אייכמן בנימוס מעושה: "אדוני, רגע אחד, יש לי בקשה קטנה אליך, התוכל למלאה?". פלטין המופתע הנהן, ואייכמן המשיך: "מחר בבוקר הבא לי את הפספורטים של אביך ואמך. הם אינם יוצאים בטרנספורט. הם נשארים כאן". "מדוע?", שאל פלטין, ואייכמן השיב: "הם יהיו בני ערובה. אם יחזור לכאן מישהו מהטרנספורט הזה, אהרוג אותם כמו כלבים. אהרוג אותם גם אם תוציאו מילה רעה על גרמניה, אם תפטפטו שנהגתי בכם שלא כשורה, שסבלתם תחת שלטונה של גרמניה הגדולה".

קברט על הרפסודה

"ספינת הנהרות" שהמתינה בדנובה ל־525 היהודים הייתה למעשה רפסודה גדולה, שנקראה ספירולה. כשיצאה לכיוון נמל סולינה, עדיין לא היה ידוע אם תימצא שם ספינה להמשך המסע ביום. "חברת בית"ר ששמה יהודית ביקשה לעלות אף היא, אך הוריה סירבו משום שהייתה נכה", מספר יוסי. "אבא הלך אליהם הביתה ושכנע אותם להסכים, וכך הציל את חייה". יהודית היא האישה שכעבר שנים פנתה אל ענב בבית הקברות, לאחר מותו של נפתלי.

ברפסודה הגדולה היו שני מחסנים שירדו לעומק של שני מטרים וחצי. על קירותיהם הותקנו אצטבאות לשינה בשלוש קומות, ובאמצע החדר ניצבו שולחנות לימוד. למעלה הפעילו אנשי בית"ר מטבח, חדר חולים, מרפאת שיניים ומזכירות. סדר היום, שהתנהל במשמעת של מחנה בית"רי, כלל הרצאות, לימודי עברית וביקורת רפואית. יהודי מווינה ארגן גם תוכנית בידור בסגנון קברט וינאי, עם שירים אקטואליים שחיברו משוררים מקומיים, ובהם גלעזר. מקהלה בית"רית תרמה את שלה עם מופע של שירי ארץ ישראל.

הרפסודה שייטה לאורך הדנובה, כשהיא מעוררת התפעלות בקרב הקהילות שבדרך. עשרות צעירים עלו עליה בלילות בזמן שעגנה. עיתונאי רומני שהתרשם עמוקות הצמיד לספירולה את הכינוי "הרפסודה המזמרת". בעת שעגנה בנמל בראילה נולדה על הרפסודה תינוקת, והיא זכתה לשם מרים ספירולה.

במהלך ההפלגה חברה הספירולה לשתי ספינות נהר נוספות, שנשאו יהודים מרומניה וברטיסלבה. כעבור כמה ימים הגיעו לסולינה, הנמל האחרון שעל הנהר. "כושר מנהיגותו של אמי פלטין (כינויו של נפתלי בבית"ר – מ"ט) מתגלה במלוא היקפו כאשר המעפילים נתקעים בסולינה", כתב ב־1985 שלום רוזנפלד, עורך העיתון מעריב, שהיה בזמנו בין המפליגים. "אוניית הים אינה מגיעה, החורף כן. הדנובה קפואה ובתוכה אנחנו, והקור מגיע למינוס 30 מעלות. אין אוכל, הייאוש גובר, ואמי פלטין מארגן את מאות הבית"רים לעזרת החלשים והמבוגרים. לבסוף דורש רוב הקהל לחזור הביתה. אנו הצעירים חייבים להשתמש בכוח כדי לדכא רצון זה, שעלול להביא אותנו יותר מאוחר ישירות לאושוויץ".

עוד סיפר רוזנפלד כי מפקד המשטרה של עיר הנמל קיבל שוחד מראש הקהילה היהודית בבוקרשט כדי להעלים עין מנוכחותם. "נודע לאמי (פלטין) כי הוא גם זמר אופרה, והוא משכנעו לתרום להרמת המורל של היהודים הכלואים בארונות הברזל הקפואים בנהר. עטור במדיו מופיע הגבר הנאה לפנינו ושר אריות מ'כרמן' ו'טוסקה', תמונה סוריאליסטית ששווה סצינריו של סרט שעדיין לא נכתב".

אחרי שלושה חודשים הגיעה סוף־סוף הספינה המיוחלת. "הנהגת בית"ר שכרה מחברת ספנות טורקית אונייה ענקית להובלת פחם, 'סקריה'", מספר יוסי. "זו הייתה מכלית עצומת ממדים, בת יותר מ־3,000 טונות, הגדולה מכל ספינות המעפילים של מבצע 'אף על פי'. כשהגיעה לנמל ברומניה היא הייתה מזוהמת ושחורה מפחם, והבית"רים עבדו בניצוחו של אבא כדי לנקותה ולהכשירה להפלגה. בינתיים הם גרו על האונייה".

"לא היו בה שום סידורים לקבלת מאות ואלפי מעפילים, אלא תאים לקליטת 30 איש לכל היותר", כותב ערי ז'בוטינסקי, הבן של, בספר "קברניט בעת סופה". "היא הייתה ספינה רעועה ללא אור והסקה, המיועדת להובלת פחם, עם שלושה מחסנים בני שתי קומות, והיא הייתה מכוסה בשכבה עבה של אבקת פחם. היו בה שני בתי כיסא בסך הכול, והמטבח היה יכול לשמש לא יותר ממאה איש. צריך היה להתחיל מיד בהתקנת מיטות, מחסני מזון, מטבחים ובתי כיסא".

על הסקריה הועלתה פלוגת עבודה בית"רית, מאה צעירים שהוטל עליהם להשלים את כל העבודות הדרושות. עוד בטרם הסתיימו ההכנות נאלצו המארגנים להעלות למכלית 800 נוסעים, שנדרשו לעזוב את ספינות הדנובה. "תארו לעצמכם את מצבם של 800 איש הנמצאים פתאום בסוף דצמבר בים השחור, על אוניית פחם, בלי מאור, בלי מטבח לבשל בו אוכל חם, בלי בתי כיסא", כותב ערי ז'בוטינסקי. "אל המחסנים אי אפשר להגיע כי אין מדרגות, וכשאתה מגיע הרי לך חושך מצרים, אבק פחם וחורים ברצפה שלתוכם נפלו בימים הראשונים כמה אנשים. (…) בתנאים אלה התקינו מאה הבית"רים של פלטין בזמן קצר משכבים ל־2,000 איש, שלושה מטבחים, 20 בתי כיסא, שתי מרפאות, מחסן יוצא מהכלל למזונות. הייתה זו עבודה קשה שנעשתה כהלכה. לי הוכיח הדבר שהחומר האנושי שאנו שולחים לארץ ידע לבנות, במקרה הצורך ואם ירצה.

"בשתיים לפנות בוקר שתיתי כוס בירה עם רב החובל הנאצי באונייתו קודם שהפליגה בחזרה לגרמניה. הוא אמר לי שזה היה יום עבודה יפה, ואמנם, מימיי לא ראיתי אנשים עושים יותר מכך ביום אחד".

בדצמבר 1939 הפליגה הסקריה מסולינה לנמל חיפה, כשעל סיפונה 2,300 מעפילים, ובהם נפתלי פלטין וערי ז'בוטינסקי. הבריטים עקבו אחרי הספינה מיד כשיצאה ממצר הדרדנלים. ב־14 בפברואר 1940, עם הגיעה לחופי חיפה, נעצרו כל הגברים ונלקחו למחנה עתלית. "זו הייתה הפעם הראשונה שהגיעה לעתלית קבוצת אסירים בסדר גודל כזה. אחרי חצי שנה שחררו את כולם", מספר יוסי.

עוד לפני צאתם מצ'כוסלובקיה ארגנו פלטין, גלעזר והלל קוק שיירה נוספת, ובה 800 יהודים, מהמדינה ומשכנותיה. הללו יצאו מהעיר ברין לעבר עיר הנמל הרומנית קונסטנצה, ושם עלו על האונייה קאטינה. דרכם לחופי הארץ הייתה מלאת חתחתים. סערה טלטלה את האונייה, המנוע שבק כמה פעמים, והתנאים הסניטריים הירודים הביאו לתחלואה קשה. ארבעה מהמעפילים ואחד מאנשי הצוות לא שרדו את ההפלגה. לסיפון הדחוס הועלו גם ניצולי ספינת המעפילים ג'אפו, שנטרפה לאחר שעלתה על שרטון ליד כרתים.

מול הרצליה המתינה להם ספינת דיג שהחלה להעביר את המעפילים לחוף, אולם כבר בסבב הראשון זיהו אותם הבריטים ופתחו לעברם באש. 17 מהעולים נתפסו, והשאר – 220 איש ואישה – הצליחו למצוא מחסה בפרדסים ובקיבוצים. בזמן ששאר המעפילים ממתינים על הקאטינה לספינת הדיג שתיקח אותם לארץ המובטחת, הופיעו במקומה מטוסי סיור בריטיים. קפטן האונייה החליט להסב את ההגאים לאחור ולהפליג לעבר חופי יוון, אך שהיוונים לא אפשרו לקאטינה לעגון ולהצטייד באספקה הכרחית. למעפילים לא נותרה ברירה אלא לנסות שוב להגיע לחופי הארץ. לאחר כמה גיחות כאלה עצרו הבריטים את הספינה, ולקחו למעצר את הנוסעים שנותרו בה. אחרים הצליחו להגיע לחוף, בסיועם של אנשי אצ"ל ובהם מפקד הארגון דוד רזיאל ורעייתו שושנה.

דובי באושוויץ

לאחר שנפתלי ומאטה הגיעו ארצה, הם חשבו שיצליחו להעלות גם את בתם עדינה, בעזרת ידידת משפחה ששהתה בריגה. "הוריי התלבטו אם להיעתר להצעתה להביא את עדינה עמה לארץ", מספר יוסי. "בסופו של דבר אמי כתבה לה: 'תני לסבתא להחליט'". הסבתא, ששמעה על התנאים הקשים בארץ, החליטה שעדיף שהילדה תישאר בריגה. איש לא שיער שהנאצים יגיעו גם לשם, אך ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות ולטביה נרמסה תחת מגפיהם.

בתחילת 1942 נערכו בריגה שלוש אקציות, ו־30 אלף איש הועלו על רכבות, הוסעו ליער סטרומבולי ונורו למוות. "סבא, סבתא ואחותנו היו בין הנרצחים", מספרים יוסי ואבינועם. "עד סוף המלחמה אבא המשיך להאמין שעדינה ניצלה איכשהו, ועשה מאמצים עילאיים לקבל סימן חיים. הוא כתב לכל קצות העולם כדי להשיג מידע על גורלה, אבל לשווא. הוא היה קשור אליה מאוד, ועד סוף ימיו לא השלים עם מותה. עם זאת הוא הקדיש לנו את מלוא אהבתו האבהית, ובילה איתנו את כל זמנו הפנוי. כשבגרנו היינו חבריו הטובים ביותר, מקור גאוותו".

מותה של עדינה לא הרפה גם ממאטה, אך היא לא דיברה על כך מעולם עם שני בניה. רק פעם אחת התייחסה לכך שנמנע ממנה לקחת להפלגה את בתה הקטנה: "הרי על הספינה עצמה גם נולדו ילדים", אמרה במרירות.

"אחרי פטירתה של אמא מצאנו בבית מכתב שבו היא מבקשת לקרוא על קברה שיר שתרגמה מרוסית", מספר אבינועם. "השיר הזה מדבר על כך שאין עצב גדול יותר מעצב האמהות שאיבדו את ילדיהן במלחמה. מילאנו את בקשתה".

מה קרה לסבא וסבתא מצד אביכם, שנשארו בפראג כבני ערובה?
יוסי: "אבא ידע שהם היו בגטו טרזיינשטט, ואחר כך נרצחו. אחרי שאמא נפטרה מצאתי בביתה גם מכתב מאישה המעידה כי הכירה במחנה את ליאו פלטין, סבא שלי. ביררנו מי האישה הזו, הגענו לבית האבות שהיא התגוררה בו, והיא נתנה לנו מסמכים ששמרה – אישורי עבודה שסבא הנפיק לה כדי שתעבוד בגטו. זה היה קצה החוט שהוביל לחקירה מקיפה יותר".

בני משפחת פלטין הגיעו למוזיאון טרזיינשטט בצ'כיה, ושם נחשפו חלקים נוספים מהתמונה. אביו של נפתלי הגיע לטרזיינשטט במשלוח הראשון, ושם הצטרף להנהגת הגטו יחד עם יעקב אדלשטיין, זקן הקהילה המקומית. אייכמן נהג לבקר בגטו הזה לעיתים תכופות, ולערוך ביקורת על רישום התושבים. בנובמבר 1943 פתחו הנאצים בחקירה לאחר שנמצאה אי התאמה ברישומים: התברר כי 55 יהודים שהיו אמורים לצאת שנה קודם לכן במשלוח למחנה ריכוז הושארו בטעות בגטו, אך ליאו פלטין ואדלשטיין נמנעו מלציין זאת. בנוסף, כאשר נדרשו מנהיגי הגטו להכין מדי פעם "רשימת גירוש", הם היו מכניסים לתוכה שמות של אנשים שנפטרו ומותם לא דווח. התרמית התגלתה כשאחד מיהודי המחנה בגד בחבריו תמורת הוצאתו מרשימת הגירוש.

בעקבות החקירה נעצרו אדלשטיין, פלטין ושני יהודים נוספים. "סבא וחבריו בהנהגה גורשו לאושוויץ", מספרת ענב. "אמרו להם שהם הולכים להקים גטו חדש. הם הובלו למחנה בקרון בהמות מזוהם ודחוס, ואז נאסרו בבלוק העונשין מספר 11. בסופו של דבר הם הוצאו להורג בירייה".

חלק מהפרטים התגלו לה בדרך מצמררת. "תמיד סירבתי לצאת למסעות לפולין", היא מספרת. "לא הייתי מסוגלת, פחדתי שאשבר. לפני שנה קיבלתי פקודה להצטרף למשלחת מטעם המשטרה הצבאית. היה לי קשה מאוד, אבל ידעתי שחייבים לצאת. לא הפסקתי לבכות". באחד הצריפים באושוויץ, ששימש מעין צינוק עינויים, גילתה בין השמות שעל הקיר גם את השם פלטין. "הבנתי שכאן שיכנו את הוריו של סבא שלי. אחרי ששלושים איש ניסו לברוח, האשימו אותם והכניסו אותם לצינוק.

"אחר כך, ליד חורבות המשרפות, ראיתי שמישהו הניח דובי על האבנים. נשברתי לגמרי. לא הפסקתי להרהר מה היה קורה לו אני הייתי במקום סבא שלי. האם הייתי מסוגלת לאבד את הילד שלי, ובאותו זמן לעסוק בהצלתם של 2,300 יהודים אחרים? אני לא חושבת שהייתי מוצאת בתוכי את העוצמות שהיו לו".

תשלחי את הילדים שלך למסעות לפולין?
"החוויה הזו הרבה יותר חזקה לאמא מאשר לילד בן 18, אבל אין לי ספק ששלושת הבנים שלי יצאו לפולין בבוא העת".

להעניק הזדמנות שנייה

רבים מהפליטים שהגיעו מפראג התיישבו בראשון־לציון, ושם פגשו את חבריהם מהכשרת בית"ר בצ'כוסלובקיה. נפתלי פלטין מונה למפקד הפלוגה שהתנועה הקימה במקום. במשך שנתיים הם ניהלו חיי קומונה ועבדו בפרדסים בסרפנד (צריפין), עד שהתפזרו ורק הגרעין הקשה נשאר בראשון־לציון.

"אבא הצטרף ללח"י, ועד 1948 חי במחתרת", מספרים יוסי ואבינועם. "הוא היה מבוקש ופעמים רבות ישב במעצר. לאחר קום המדינה הוא ביקש מהאוניברסיטה העברית להכיר בלימודי הרפואה שלו בפראג, ולעבור את הבחינה הסופית לקראת הסמכה. אישרו לו את הבקשה, אבל כשניגש לבחינה התברר שהיא בתחום אחר לגמרי ממה שסוכם. לאחר שאבא ערער ניתן לו תאריך חדש לבחינה. הוא למד והתכונן, אך ביום האחרון החליט שלא לגשת. למה? הוא מעולם לא גילה לנו את שיקוליו. בסופו של דבר הוא היה רופא רק לבני משפחתו".

במקום לעבוד כרופא ניהל פלטין את סניף "קופת חולים לעובדים לאומיים" ברמלה. בהמשך מונה למנהל המחלקה המוניציפלית של תנועת החירות, ובהמשך מילא את התפקיד הזה במפלגת הליכוד. "כל הצעירים שעלו לגדולה – מאיר שטרית, דוד מגן, צבי צילקר, משה קצב ואחרים – עברו תחת ידו", מספר יוסי בחיוך. "דוד לוי מככב בסרט החתונה שלי".

ב־1960 נחטף אייכמן בידי אנשי המוסד, והובא מארגנטינה לארץ. למרבה הפליאה, פלטין לא נקרא להעיד במשפטו. "הסיבה היא כנראה פוליטית", אומרת ענב. "מישהו לא רצה שחלקה של התנועה הרוויזיוניסטית בהעלאת יהודים ייוודע במלוא היקפו. כולנו יודעים מה היה יחסם של מנהיגי המדינה לתנועות היריבות, וסבא שלי היה מהמחנה הלא נכון".

האם הוא רצה להעיד?
יוסי: "אני לא חושב. לא שאלנו אותו על כך והוא לא סיפר לנו. מכל מקום, הוא עקב בדבקות אחרי השידורים מהמשפט, ואפילו נסע עם אמא כמה פעמים לבית העם בירושלים, שבו התקיימו הדיונים".

למרבה הפליאה, פלטין לא נקרא להעיד במשפטו. "הסיבה היא כנראה פוליטית", אומרת ענב. "מישהו לא רצה שחלקה של התנועה הרוויזיוניסטית בהעלאת יהודים ייוודע במלוא היקפו. כולנו יודעים מה היה יחסם של מנהיגי המדינה לתנועות היריבות, וסבא שלי היה מהמחנה הלא נכון"

נפתלי פלטין הלך לעולמו ב־1986. כשאני שואל את ענב עד כמה נוכח בחייה זכרו של סבה, היא עונה: "מאוד. זה מתחיל במשפחה הגרעינית, בחינוך שאני נותנת לילדיי, וממשיך בתפקיד שלי בצבא. קשה לתאר עד כמה אני גאה ללבוש מדים. בשבילי זו המשכיות. יש לנו מה שלדור ההוא לא היה. גם אבי עבר מסלול קצונה, שהיה חשוב לו מאוד.

"בעבר שירתי בכלא, במקום שמגיעים אליו נחשלי השירות כביכול, אלה שאיבדו את אמונם במערכת, ולי היה חשוב להושיט להם יד ולהעניק להם הזדמנות שנייה. מה שאני מנסה להעביר כמפקדת בצבא, בנגיעה שלי בחיילים, הם הערכים שגדלתי עליהם – הנתינה, העשייה למען הזולת. כל אלה הם שלו, של סבא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il