יש איזו תחושת אנדרדוג תמידית בתנועת הנוער עזרא. היא אמנם נוסדה ב־1919, עשור שלם לפני אחותה הצעירה בני עקיבא, אך חבריה רגילים להיות המיעוט: בקרב הציונות הדתית, רוב בוגרי תנועות הנוער יצאו מסניפי בני עקיבא. מספר חניכיה של האחרונה עומד כיום על למעלה מ־50 אלף, בעוד עזרא קטנה בהרבה. אבל כשאוספים את בוגרי עזרא למקום אחד, למעין פגישת מחזור, תחושת האנדרדוג נעלמת או לפחות נדחקת.
בסוף חודש תשרי האחרון התכנסו אלפי גברים ונשים, נערים ונערות, בהיכל הספורט פיס ארנה בירושלים, לכנס שפתח את אירועי שנת המאה ל"תנועת הנוער החרדית־לאומית", כפי שהוגדרה עזרא כשנוסדה, או "תנועת הנוער התורנית־לאומית", כהגדרתה כיום. ראשי התנועה מספרים כי היא הולכת ונחלצת מצילה של האחות הפופולרית יותר. "בשנים האחרונות התחושה שלנו מאוד השתנתה", אומר שאול דה־מלאך, מזכ"ל עזרא, ימים אחדים לפני שבת הארגון של תנועתו. "אני מרגיש שזה קשור לתהליכים שעוברת הציונות הדתית. לדעתי בשלושים השנה האחרונות לא היה בידול בזהות שלנו ושל בני עקיבא, כי ארץ ישראל הייתה במרכז. תנועת גוש אמונים סחפה את הציונות הדתית, ולכן ההבדלים היטשטשו. אך עכשיו, פתאום ארץ ישראל היא לא ה־נושא.
"שבעים שנה אחרי קום המדינה, יש הרבה שאלות קיומיות שעולות, כמו למשל היחס לתפוצות. סוגיות עמוקות מתעוררות, ויש יותר מקום להגדיר מי אתה ומה אתה חושב. לא סתם יש אצלנו בעזרא גדילה וצמיחה בשנים האחרונות. אנשים מחפשים את זה. הם מסתכלים על עצמם ואומרים בגאווה: אני דוס. אני חי בעולם הזה, הוא מעניין אותי, אך גם יש לי 'אני מאמין' משלי".
אבל כשהיית חניך בעזרא, הרגשת "אנדרדוג"?
"בישיבת חורב, שבה למדתי, עזרא הייתה המיינסטרים. בגיל הזה אתה מכיר את המעגלים הקרובים אליך, ולכן אף פעם לא הרגשתי נחות".
עזרא ראשונה
כשאנחנו מתיישבים בבית קפה ירושלמי, מבקש דה־מלאך, שלולא הזקן היה נראה צעיר מ־35 שנותיו, לבדוק אם כבר יש במקרה סופגניות. הוא נשוי ואב לארבעה, מתגורר בכוכב־יעקב. יליד באר־שבע שבילדותו עבר עם משפחתו לירושלים, ושם התחנך: בישיבה התיכונית חורב, ולאחר מכן בישיבה הגבוהה החרד"לית הר המור.לאחר תקופה קצרה בתפקיד חינוכי בישיבת מקור חיים בכפר־עציון, הוא קיבל לידיו את ניהול מחלקת ההדרכה של עזרא, ובגיל 31 בלבד מונה למזכ"ל.
בתוך חניך בעזרא, אומר דה־מלאך, הוא לא היה פעיל במיוחד, "אבל כמדריך נכנסתי לעניינים. הייתי מדריך חוץ בסניף מבוא־מודיעים, מושב 'קרליבכי' ליד מודיעין, תקופה קצרה אחרי ששלמה קרליבך נפטר. בפרספקטיבה של היום, זה היה מקום סופר־מיוחד, מעניין ומאתגר, שסיפק לי חוויה מכוננת. היו לי שלושה חניכים בלבד לשבת שלמה".
התנועה שאותה הוא מוביל הוקמה בגרמניה, בשנה שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה. מייסדיה היו סטודנטים דתיים שהתחנכו בדרכו של הרש"ר הירש, השואפת לשלב "תורה עם דרך ארץ": חיים המושתתים על היהדות גם במעשי החול. כמו תנועות אחרות בזמנה, גם עזרא – הקרויה על שם עזרא הסופר שעלה מבבל – תמכה בציונות ועודדה עלייה לארץ ישראל. ההמנון שלה מבוסס על "שיר האמונה" שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
"ההיסטוריה של עזרא אינה מוכרת, אפילו בתוך התנועה", אומר דה־מלאך. "כשפתחנו במיזם שנת ה־100, הכרזנו שאנחנו רוצים לכתוב את הסיפור של הציונות התורנית. את תנועת הקיבוץ הדתי, למשל, הקימו יוצאי עזרא, אבל בקיבוצים לא בהכרח יגידו לך את זה. הייתה 'הכשרה' דתית מפורסמת ברודגס שבגרמניה, שהייתה ההכשרה החלוצית הראשונה בשנות השלושים. הרבה מחבריה עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, וייסדו כאן כמה יישובים: הם הקימו את חפץ־חיים, וסמוך לכפר־תבור הקימו את מחנה־ישראל, שנכשל. הם היו חלוצים דוסים. זה לא ייאמן שאנחנו לא לומדים על דמויות כאלה". כדי להשלים את החסר, מתכוונים בתנועה להוציא בקרוב ספר ובו "הסיפור העזראי": חמישים איש יכתבו מאמרים העוסקים בעקרונות רעיוניים ואמוניים, ובתוך כך יגוללו את סיפורם ואת קורותיה של התנועה.
כשאני מציין ששם התנועה התקבע בקרב חניכים ובוגרים כ"ה־עזרא", מספר דה־מלאך כי יש לכך בסיס היסטורי. "בפרוטוקולים של הדיונים סביב השאלה כיצד לקרוא לתנועה, רואים שהיו כאלה שלא רצו בכלל לדבר על 'תנועה', כי זה ייתפס כפאשיסטי. הם הציעו: נקרא לזה 'דר עזרא', ובעברית – 'העזרא'. המטרה הייתה לא להיכנס לקטגוריה ספציפית של ארגון, תנועה או גוף.
"זו הייתה תנועת הנוער הדתית הראשונה בעולם. כל תנועות הנוער שיקפו תופעה של מרידה בדת ובממסד, יציאה אל הטבע, חיפוש פלטפורמה למרד בבורגנות ובתרבות העולמית. המייסדים של עזרא בגרמניה אמרו שלא צריכה להיות סתירה: נהיה חרדים כפי שאנחנו, ויחד עם זה נקים תנועת נוער. לכן עזרא הצליחה כל כך. הסטיגמה שאומרת שככל שאתה דוס כך אתה מתרחק מהעולם המעשי, אינה נכונה. היופי בתנועה שלנו הוא שיש עושר שלם, יחד עם שמירה על ההלכה. אנחנו גאים בכך שאנחנו סופר־דוסים ומקפידים על קלה כחמורה. לא נלך על פתיחות־יתר לעולם, אלא ההפך".
מה ההבדל בין עזרא לבני עקיבא?
"אספר לך סיפור שמבטא זאת בצורה טובה: בקיץ שעבר ערכנו בעזרא קורס חובשים פנימי. אנחנו מאמינים במקצועיות, והגענו למסקנה שכוח אורגני מתוך התנועה יהיה טוב יותר מלהביא חובשים שלא מבינים כלום בתנועה. בנוסף, הקורס הרגיל הוא מעורב, ואנחנו רצינו לערוך קורס נפרד לבנים ולבנות. עשינו מהלך כלכלי: מימנו את הקורס, ובתמורה המשתתפים התנדבו לשמש חובשים בטיולים שלנו במהלך השנה. משתתפי הקורס לא היו רק בוגרי התנועה, ויום אחד אני מקבל טלפון מאחד החובשים, בוגר בני עקיבא, שאומר לי: הייתי פה שבוע בקורס, ואצלכם מדברים אחרת. אני רוצה לפגוש אותך כדי להבין. הוא ישב איתי ואמר: אני נפעם. לעזרא יש יכולת להציב רף תורני בלי להתנצל, לגלות עמוד שדרה". לפי דה־מלאך, הדרך הזו מוכיחה את עצמה – "בכל אחת מהשנים האחרונות יש יותר ויותר השתתפות של חניכים, עלייה של בין 15 ל־20 אחוזים".
כששוחחתי עם קודמך בתפקיד, בני פרינץ, היה ניכר שחסרה לו מאוד ההכרה הציבורית הרחבה לעזרא. אף אחד לא יודע מי אתם ומה אתם עושים.
"אני חושב שבני הוציא את התנועה מההרגשה הזו. צריך להבין שאף פעם לא היינו מחוברים לעטיני השלטון, וזה בהחלט יכול לבאס. פא"י ההיסטורית – פועלי אגודת ישראל, הבית הפוליטי הטבעי של עזרא – התפרקה. אבל אני באתי לעשות חינוך, לא פוליטיקה. מעניינים אותי הרוח, החזון, הערכים, אופן ההתנהלות של הסניפים. יש לא מעט סגני ראשי ערים או בכירים אחרים, שבשיחה בארבע עיניים אומרים לי בפירוש: 'הייתי שמח שהבן שלי יהיה אצלך בתנועה'. זו תעודת הכבוד הכי טובה. בכל מקום מפרגנים לי על התכנים שלנו, שהם ברמה הגבוהה ביותר. בסוף אלה הדברים החשובים".
חבר הכנסת האחרון מטעמה של פא"י היה אברהם ורדיגר, שכיהן עד 1996. המפלגה קיימת היום רק כבעלת נכסים כלכליים, והיא קשורה ליישובים שהקימה – מחפץ־חיים ושעלבים עד מבוא־חורון ונחליאל. "ברור שקשה שאין לנו אמא ואבא בפוליטיקה הארצית", אומר דה־מלאך. "מצד שני, זה מאפשר לנו הרבה יותר עצמאות. אנחנו פחות עסקנים, ויש לנו יכולת להציג עמדה ולהגיד מה אנחנו חושבים בכל נושא. זה למשל סוד ההצלחה של תנועת הצופים. ללא שיוך סקטוריאלי, יש לנו עוצמות וחופש".
לא הייתם רוצים להיות קשורים, נניח, לבית היהודי?
"לא הייתי רוצה שעבוד לאף גוף פוליטי; שותפות היא משהו שהייתי שמח לקדם. אני לא מרגיש שאנו נפגעים בכך שאין לנו ייצוג פוליטי, מה גם שהרבה אנשים מרכזיים בציבוריות הישראלית הם בוגרי התנועה".
איש מהח"כים הנוכחיים, מודה דה־מלאך, אינו בוגר עזרא. עד 2015 כיהן בכנסת דוד רותם ז"ל (ישראל ביתנו), שהיה בוגר התנועה. אחיה של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, מספר המזכ"ל, היו פעילים מאוד בתנועתו. "כשהגעתי אליה לפגישה היא אמרה 'אני חייבת לצלם סלפי איתך, כדי לשלוח לאחים שלי'. הרב חנן פורת ז"ל היה מאוד מזוהה עמנו. כמה וכמה פעמים הוא אמר לנו: 'אתם חייבים להתנהג כמו סיירת, אתם לא כמו כולם. מה שאתם עושים זה להציב רף גבוה, שגורם לנו לרצות להשתפר'".
גאוות יחידה
אחד מהכלים שבאמצעותם מנסה עזרא להתנהג כסיירת הוא "מרכז קדם", שמטרתו הכשרת בוגרי התנועה ברוח משנתה הערכית. המרכז, שפותח בשיתוף פעולה עם מכון המחקר השמרני "פורום קהלת", מפעיל שלושה מוקדים, שאחד מהם מיועד לנשים. הגיל הממוצע של המשתתפים הוא 25, ולאחר סיום התוכנית הם מתחייבים להעביר למדריכי התנועה הכשרות בהנחיה, מתודיקה ועוד. "היום אנחנו סומכים על צוות המנחים שלנו. הלוואי שהמורים בבית הספר של הבן שלי היו מקבלים ליווי כמו שאנחנו נותנים למדריכים – ליווי תוכן, ליווי ערכי ותשומת לב רבה. לכן גם יש גידול במספר המבקשים להשתתף".
בכל חודש אלול מקיימת התנועה תוכנית שמטרתה להכיר למשתתפים מושגים הקשורים לתרבות. "פעם הסמינריונים של תנועות הנוער היו הדבר הכי נחשב, כי בישיבות לא לימדו אמונה, והסמינריון היה משלים. כיום זה לא המצב, וסמינריון האמונה נעשה פתטי. אמרנו שזה לא יכול להיות ככה". מרכז קדם פתח למעשה בית מדרש, בשיתוף פעולה של כמה ישיבות. "המטרה היא לתת הכוונה לחיים. יש תופעה של חבר'ה שעברו עשרים שנות לימוד תורני, אבל שנתיים באוניברסיטה בלי מצפן או עמוד שדרה הספיקו כדי לפגוע בהם כאנשים דתיים. התחלנו גם תוכנית עם ישיבות ההסדר, 'מבוא למודרנה', שמיועדת לשנה האחרונה של הלימודים בישיבה. לא כחיסון, לא כמלחמה בתרבות המערב, אלא כדי להראות שמי שיש לו עמוד שדרה לא צריך לפחד".
מה לומדים בתוכניות האלו?
"המאמרים שהחבר'ה מתבקשים לקרוא עוסקים בפילוסופיה, מבוא לתרבות ולמודרנה, מדיניות, כלכלה ועוד. חשוב לנו להבהיר שאנחנו חלק מהתרבות, אוהבים אותה, שותפים לה, ונקרא מה שיעשיר את העולם התורני שלנו".
אז לא תלמדו על תוכניות ריאליטי.
"נלמד על תרבות ההמונים וחוכמת ההמונים. לכל דבר יש שורשים רעיוניים".
ישיבת הר המור מהווה עד היום את הבית התורני של דה־מלאך עצמו. "אני מאוד אוהב את הישיבה, ואני חלק ממנה. הבוגרים שלנו הם חברי צוות בכל הישיבות, והם משמשים כמנחים באירועים וסמינריונים. ההיבט התורני של תנועת עזרא, הדוסיות שלה, הם חלק מהיופי שלה. לדעתי גם בבני עקיבא מבינים את זה. דבר עם האנשים שם, ותבין שיש לנו משימות שונות. התפקיד שלנו והתפקיד שלהם שונה מהשורש.
"יש רצון פנימי – במיוחד בתחום החינוך – שבעיניי הוא יצר השמדה: מחשבה מפא"יניקית שאומרת שכולם צריכים להצביע באותו פתק, להיות חברים באותו ארגון־גג, להחזיק באותם ערכים ולחשוב באותה הצורה. בעיניי יש גוונים שונים בחברה הישראלית, יש צרכים שונים. יש ארבע תנועות נוער דתיות, ואני מאחל לכל אחת הצלחה רבה בדרך שלה".
בכל סניפי עזרא נשמרת הפרדה בין בנים לבנות, וכל הקבוצות נפרדות – בניגוד לבני עקיבא, שבה יש לעיתים קבוצות מעורבות. עם זאת, בכל סניף יש רק מרכזת אחת או מרכז אחד (מה שמכונה בלשון בני עקיבא "קומונר" או "קומונרית"), ובנושא הזה תנועת הנוער אריאל מחמירה עוד יותר, ומציבה קומונר בסניפי הבנים וקומונרית בסניפי הבנות. "אנחנו גם מאמינים שכל בחורה צריכה להגיע לשירות לאומי. אמנם יש לנו בוגרות בצבא, וזה לא חטא נורא, אך מתוך אמירה ערכית אנחנו מעודדים שירות לאומי. הלוואי שכל התנועות הדתיות יבינו זאת".
דוגמה נוספת ל"דוסיות" שאינה מתנצלת, מביא דה־מלאך מהחגיגות בארנה: "בהפסקה מאורגנת מראש, מרכזות הסניפים לימדו את המשנה הראשונה של הש"ס, 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. בחרנו חמש מרכזות שלמדו איתי את הנושא לעומק, עם עשרה עמודי מקורות. כל אחת הייתה צריכה לכתוב את ה'אני מאמין' שלה בנושא. היה לפיד שעבר ביניהן באולם, והן קראו את המשנה. המהות הייתה פשוטה: עוצרים ולומדים תורה".
ההבדלים בין עזרא לתנועות האחרות מתבטאים לדבריו גם באידיאולוגיה פוליטית. "בשנה שעברה לא היינו מוכנים להצטרף לעצרת השנתית ביום רצח רבין ולחתימה על 'קול קורא' שיצא לקראת העצרת. זה לא תואם את הערכים שלנו. אם אתם רוצים אחדות, תאפשרו לי להיות שונה. אני לא רוצה לעקם את מה שכתוב בהלכה רק מתוך צורך לחבק ולהגיד 'יישר כוח' לכולם. אחידות דביקה אינה נכונה. אני אמנם רוצה לדבר ולהיות בקשר עם כולם, אבל לא אטשטש את הזהות שלי, ולא אעקם את מי שאני כדי לגרום לזה לקרות. זה לא מתאים".
בדרך למגזר חדש
לפני כעשור החליטה ועידת התנועה על שינוי ההגדרה ההיסטורית "תנועת הנוער החרדי־לאומי". במקומה, כאמור, ניתן לעזרא הכינוי "תנועת הנוער התורני־לאומי". בוגרי התנועה מספרים שתמיד חשו אי נוחות מההשתייכות לתנועה שנקראת חרדית, אף שבפועל אינה כזאת. "כאשר שינינו את ההגדרה ל'תורני' ניסחנו חזון שייתן ביטוי לשינוי הזה", אומר דה־מלאך. "הגדרנו את המושג 'רף גבוה' כחלק מהחזון שלנו: בניגוד למערכת החינוך, שצריכה לקבל את כולם, אצלנו יש רף גבוה שיתאים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אנחנו לא מתפשרים, ולהרבה אנשים זה לא מתאים. אנחנו לא אומרים שלא נקבל חניכים שלא מתאימים לנו, אלא שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה הזהות והערכים שלנו, וגם מי שנמצא אצלנו יודע זאת".
זה בעצם הפוך מבני עקיבא, שהגדירה את עצמה כתנועת־עם.
"נכון. אגב, בכל תנועות הנוער, ככל שהגיל עולה מספר החניכים קטן. אנחנו לראשונה הצלחנו להפוך את זה. ל'מחנה סיירים', של הגיל הבוגר אצלנו, הגיעו הכי הרבה חניכים. זה מחנה קשה, שצועדים בו 60 ק"מ מחוף לחוף. במקביל יש גם רמה תורנית גבוהה: הייתה למשל קבוצה שהחליטה שהיא רוצה לקום מוקדם בכל בוקר וללמוד במשך שעה לפני הפעילות. כי הם מורעלים. הם קיבלו מאיתנו את השדר שזה מה שאנחנו רוצים מהם, והרימו את הכפפה. זה שווה מבחינתי הכול. חנוניות היא אחד הערכים שמאפיינים אותנו לפעמים. בעיניי לא צריך להתבייש בידע, בדת, באינטלקטואליות. מאידך גיסא, אנחנו ממש לא ילדי כאפות".
אתם בעצם תנועה שמיועדת לציבור החרד"לי?
"אנחנו מגדירים את עצמנו כ'תורניים־לאומיים', כמו שמעיד השם הרשמי שלנו".
תנועת אריאל לא כזאת? הסיסמה שלהם היא "תורת חיים בעוז".
"אריאל לא בוחרת להיות חלק מהמרחב הציבורי. הם רק דוסים, או אפילו רק חרדים. וזה בסדר גמור. פרופ' ישראל אומן הוא דוגמה טובה לדרך שאנחנו מאמינים בה: באירוע ה־100 הקרנו סרטון שלו, כיהודי שהוא תלמיד חכם אבל גם נמצא בעולם, בלי שום ספק. היינו אצלו בבית במהלך חג הסוכות, צילמנו בקומה הראשונה, והסוכה הייתה בקומה השנייה. אשתו הגישה כיבוד לצלמים, שהיו חילונים, אבל הוא אמר: אני לא אגיש להם כיבוד פה, את העוגיות אוכלים רק בסוכה. וזה אדם שזכה בפרס נובל בכלכלה".
בהקשר זה מזכיר דה־מלאך התלבטות תנועתית פנימית מימיה הראשונים של עזרא, עוד בגרמניה: "בוועידה הראשונה היה דיון אם מותר להקשיב ליצירה 'הבריאה' של יוזף היידן. דיברו על כך שמצד אחד זו מוזיקה של גויים, ומצד שני אנחנו חלק מהעולם הרחב. צריך להחליט במה אנחנו חלק, ובמה לא. בסוף, אגב, החליטו שכן. זה המתח שאנחנו שומרים עליו עד היום.
"גם בארץ, התפיסה הייתה שאנחנו כתנועה לא יכולים בהכרח להשפיע על כל החברה הישראלית שתהיה כמו שהיינו רוצים, ולכן הקמנו איים שפועלים לפי ההלכה. הקונפליקטים של החלוצים בעבר הם הבסיס של כל המכונים התורניים העוסקים בחקלאות, או גופים כמו 'צומת' ואחרים. מתי במאות השנים האחרונות יהודים היו צריכים לעסוק בהלכות הקשורות לחליבה בשבת? זו אחריות גדולה להפוך את הציונות הדתית למחוברת לתורה בלי לפחד או להרגיש מאוימים מהחרדים".
במשך הרבה מאוד שנים עמד באוויר רעיון האיחוד – הארגוני, לכל הפחות – בין עזרא לבני עקיבא. זה ירד מהפרק?
"המגעים שאני מכיר התנהלו בעיקר בשנות השמונים. בשנים האחרונות הייתה החלטה של בני עקיבא לבחון אפשרות של איחוד בין שתי התנועות, ואנחנו אמרנו: 'סליחה, יש לנו עמוד שדרה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים'. אמרנו להם גם שאם זה סתם תעלול יחסי ציבור או מהלך פטרוני, שירדו מזה. אחרי שבבני עקיבא התעקשו שהם רציניים, התקיימה פגישה אחת בנושא. אמרנו במה אנחנו מאמינים, והבנו שמבחינתם המטרה הייתה בעיקר לבלוע אותנו ולייצר תנועה אחת מונוליטית. אחרי חודשיים גם גילינו שדבר קיום המגעים הודלף לעיתון. זה היה 'סיבוב', ואני לא אוהב לדבר על זה. באנו עם מוכנות לפנייה שלהם, אך לא יצא דבר".
מבחינה כלכלית, לא עדיף לכם להיות חלק מתנועה גדולה עם תקציבים ותשתיות?
"מצד אחד, כן. מצד שני, היום ה'מוביליות' היא יתרון, היא מה שעובד. המנגנון שלנו יעיל יותר. אפילו באים ללמוד מאיתנו, ואנחנו גאים בכך ושמחים לשתף בידע. לדעתי הרבה מאוד פעילויות כמו מחנות ומסעות של תנועות אחרות יכולות ללמוד מאיתנו".
מבני עקיבא נמסר: "אנו מברכים את תנועת עזרא ביום חגה. צר לנו שדווקא ביום כזה, במקום לברך ולאחד, בחר מזכ"ל עזרא לפלג ולפצל. תמוה שהתנועה שבחרה להכיל בתוכה תת־מגזר מסוים בלבד, מסבירה מהי מונוליטיות לתנועה שמכילה ומאחדת את כלל הגוונים בציונות הדתית, ומסמלת את המקום שבו הציונות הדתית על כל מרכיביה וגווניה יכולה להיפגש ולפעול יחד בעוז ובענווה, בדרך התורה והעבודה".
אני שואל את דה־מלאך היכן הוא רואה את התנועה שלו בעוד עשרים ושלושים שנה. "האתגר שלנו כיהדות הוא שהסיפור שלנו ימשיך להיות רלוונטי", משיב המזכ"ל. "אני חושש מהאפשרות שהמגזר שלנו יהיה כמו למשל החברה הקיבוצית, שהפכה למגזר במקום להיות קבוצה רעיונית. אני מקווה שאת המגזר הדתי ימשיכו לעניין הערך והרוח, ולא רק אורך הזקן או צורת הלבוש. שלא נבלבל בין עיקר לטפל. אולי ייווצר כאן מגזר או תת־מגזר חדש, ואולי זה יקרה מאליו, אפרופו איכות מול כמות".
גם תנועה ערכית, הוא מזהיר, עלולה להתרוקן מתוכן ולהפוך לשלד חיצוני, כלי חברתי ותו לא. "כיפה או חולצת תנועה עשויות להפוך לסמל סטטוס, ואז כל מה שהן יעשו הוא לדאוג שהילד יהיה 'מהחבר'ה הנכונים', 'חלק מהמיליה'. זו הסכנה של הציונות הדתית, זה סוג של נהנתנות או בורגנות. אנחנו רוצים להיות אליטה משרתת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
