סיזיפוס, מכירים? אותו בן אלים שזאוס גזר עליו לדחוף סלע כבד במעלה ההר – רק כדי לראות אותו מתגלגל למטה רגע לפני שהגיע לפסגה, ואז להעלותו שוב למעלה, וכך לעולמי עד? מתברר ששינוי קטן בעונש שלו, היה משפר משמעותית את מצבו. "אילו הוא היה דוחף את הסלע בכל פעם אל ראש גבעה חדשה", מסביר פרופ' דן אריאלי, "הייתה לו איזו הרגשה של התקדמות, של משמעות. כך הוא לפחות היה מקבל מוטיבציה להמשיך". אלא שעונשו של סיזיפוס התבסס על מאמץ חסר תכלית, והתגלגל למושג "עבודה סיזיפית" – תחושה שמוכרת היטב לרבים מבני דורנו, אשר מחפשים משמעות בעבודתם, או אולי קורט של מוטיבציה לעשותה, ולא מוצאים.
איך מייצרים מוטיבציה? בדיוק בשאלה הזו עוסק ספרו החמישי של אריאלי, "שווה לך", שכעת ראה אור בעברית (הוצאת ידיעות ספרים). בעוד ספריו הקודמים – ביניהם "לא רציונלי ולא במקרה" ו"לא רציונלי ולא נורא" – הוקדשו בעיקר למניעים הבלתי־מודעים שמאחורי ההחלטות שלנו, הפעם הוא חותר לגלות מהו ההיגיון העומד בבסיס המוטיבציה. מדובר בשאלה שצריכה להעסיק כל אדם, אומר אריאלי. "הרבה מהאתגרים שלנו קשורים במוטיבציה – בין אם אתה שוקל לאכול פחות, להתאמן יותר, או לחדול משימוש בסמ"ס בזמן הנהיגה. יש דרכים להבין את עצמנו ולדעת מה יניע אותנו לעשות משהו או להימנע ממנו. מעבר לכך, המוטיבציה שלנו משפיעה לא רק עלינו, אלא גם על מסגרות שלנו עם אנשים אחרים – עובדים ומעבידים, בני משפחה וילדים".
אריאלי, כדרכו, מבסס את התיאוריה על מחקר מרתק שערך. "בין השנים 2006 ל־2017 פנינו למאות חברות, ובדקנו בעזרת כ־80 מדדים שונים מהי רמת שביעות הרצון של העובדים. כשהיו בידינו הנתונים האלה, בדקנו האם חברות שהעובדים שלהן מרוצים יותר, הראו ביצועים טובים יותר בשוק המניות".
ומה גיליתם?
"שהתשובה היא חיובית. שווי המניות של חברות שהתייחסו בצורה טובה לעובדים, עלה ב־12 אחוז בממוצע יותר ממדד ה־S&P 500 (שכולל מניות של 500 תאגידים, רובם אמריקניים – א"מ). אנשים מסתכלים בדרך כלל על הביצועיים הכלכליים של חברות, על הדו"חות הרבעוניים והשנתיים שלהן; אנחנו הראינו את המשמעות של ההון האנושי".
שיערת שזו התוצאה שתקבל?
"הערכתי שההון האנושי חשוב, אבל לא ידעתי עד כמה. בנוסף, גילינו אילו מדדים חשובים יותר למוטיבציה ואילו פחות. התברר למשל שנושא המשמעות חשוב מאוד. חברות שנותנות לעובדים תחושה שהעשייה שלהם היא משמעותית, מצליחות הרבה יותר. בתוך זה, תלוי באיזו משמעות מדובר. דברים שקשורים לתארים כמו 'סגן מנהל', פחות משנים לעובדים, אבל שקיפות לגבי אפשרות קידום – כלומר, שאנשים יודעים מה צפוי להם בעתיד – או יחס מבין מצד המעסיק כלפי טעויות, הם דברים חשובים מאוד".
נניח שלאדם אין מוטיבציה בעבודה, אבל הוא מחפש ומוצא איזו תחושת משמעות שעוזרת לו. האם ההשפעה שלה לא תתפוגג אחרי כמה ימים?
"בוא ניקח לדוגמה את מקצוע העיתונאות. קל למצוא משמעות בפרויקטים ספציפיים ולחבר את העיתונאי לעבודה שלו בטווח הקצר, אבל אם אני הייתי אחראי בעיתון, הייתי חושב איך לתת לכתבים תחושת משמעות מעבר לכך. למשל, האם ידוע להם כמה אנשים קוראים את הכתבות שלהם? אם כתבים יקבלו את המידע הזה, כנראה המוטיבציה שלהם תעלה. אפשרות נוספת: במקום סתם כפתור 'לייק' כתגובה לכתבות, לשים באתר של העיתון חמישה כפתורים – נניח, 'למדתי משהו חדש', 'אני חושב אחרת', 'הכתבה שינתה את ההבנה שלי בתחום הזה' וכדומה.
"זה נכון לא רק לגבי עיתונאים, כמובן. בכל מקצוע אפשר לחולל מוטיבציה לטווח קצר ומוטיבציה לטווח ארוך. למשל, נהגי אוטובוס: מוטיבציה לטווח קצר אפשר ליצור אצלם אם חברת האוטובוסים תקיים מדי חודש תחרות של 'הנהג האדיב'. ולטווח ארוך – אוטובוסים הרי חוסכים לאזרחים כמויות מטורפות של זמן, כסף וזיהום אוויר. האם מישהו דואג לתווך את החשיבות הזו לנהגים? אם כל נהג היה מבין שהוא בעצמו עוזר לכולנו לצמצם הוצאות, למנוע פקקים ולשפר את איכות הסביבה – התחושה הכללית שלו הייתה הרבה יותר טובה. אפשר לומר פעם בחודש לעובדים: תראו לכמה אנשים עזרנו. היה סיפור נחמד עם השעון של 'אפל', שהציל אדם מהתקף לב (מדובר בסקוט תומס מוויילס, שחיישן בשעונו אותת לו כי קצב ליבו נמוך מדי – א"מ). אפל השתמשה בזה כדי לומר לעובדים שלה: הנה, כשאתם מתכננים את השעונים האלה, אתם מצילים חיים. זו נתינת משמעות. זה לא שאנחנו ממציאים דבר חדש, אנחנו פשוט לוקחים משהו קיים, מדגישים אותו ומציפים אותו".
לא בכל מקום עבודה ניתן למצוא מוטיבציות כאלו.
"נכון, אבל בהמון מקצועות זה קל יחסית, ואנחנו לא עושים את זה".
הפתרון מתחיל בקפה
פרופ' דן אריאלי (51), מומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית, מתגורר עם משפחתו בדרהאם שבצפון קרוליינה, סמוך לאוניברסיטת דיוק שבה הוא חוקר ומרצה. עד כה פרסם באנגלית שישה ספרים, שתורגמו לעשרות שפות והפכו לרבי־מכר עולמיים. מדינות, חברות היי־טק וארגונים שונים בכל רחבי העולם מבקשים ממנו להרצות על מחקריו או לייעץ בפתרון בעיות שונות הנוגעות בתחומי מומחיותו.
אנחנו נפגשים בדירתו התל־אביבית ההולכת ומשתפצת, כשהוא מגיע ארצה לאחד מביקוריו התכופים. חייו, הוא מספר, מתחלקים בין שלוש מסגרות. "חלק אחד בחיים שלי הוא האוניברסיטה, שם יש בערך ארבעים אנשים שעובדים איתי כקבוצת מחקר. אנחנו בוחנים התנהגות כלכלית ובריאותית של החציון הנמוך – בעיקר בארה"ב, אבל גם באפריקה ובאירופה – במטרה לעזור לאנשים להתנהל בצורה טובה יותר. חלק אחר של חיי מתנהל בארץ, בחברה שנקראת 'קיימא'. אנחנו עובדים על פרויקטים של הממשלה: היא מציגה לנו שאלות על התנהגות אנושית בנושאים שונים, ומבקשת שנאמר לה מה כדאי לעשות. החלק השלישי קשור בסטארט־אפים שאני מייצר, משתתף בהם ואוהב אותם".
כמעסיק, איך אתה מעורר מוטיבציה בקרב העובדים שלך?
"דבר ראשון, אני שוכר אנשים שאני חושב שהם מוכשרים ושאהנה במחיצתם. בשלב השני אני מנסה להבין מה מתאים להם ואיפה הם יפרחו בצורה הטובה ביותר. עובד אצלי למשל בחור שההורים שלו פשטו את הרגל כשהוא היה מאוד צעיר. ראיינתי אותו כשחיפשנו אנשים שיעבדו על מחקר בתחום הבריאות, אבל היות שהתרשמתי שהטראומה שלו מהקריסה הכלכלית היא מאוד מרכזית וחשובה בחייו, שילבנו אותו במחקר של דברים שהם משמעותיים עבורו – נושאים כלכליים. הבנו שאם נשלח אותו לחקור נושאי בריאות, זה לא יהיה הכי מעניין מבחינתו, ולכן גם פחות יעיל מבחינתנו.
"גם אם מישהו בא ואומר לי 'אני עובד עכשיו על נושא מסוים, אבל דווקא הנושא ההוא מאוד מעניין אותי', אני עונה – אוקיי, תגמור פה מה שצריך, ותעבור נושא. מעבר לזה, אני מנסה לתת לאנשים כמה שיותר אוטונומיה. למשל, אם בודקים זווית מסוימת של נושא, ואחד החוקרים רוצה לבדוק זווית אחרת שמבחינתי היא לא הכי חשובה, ואולי זו אפילו טעות לעסוק בה – אני מסביר לו את עמדתי, ואם הוא לא משתכנע, הרבה פעמים אני נותן לו לרוץ עם הכיוון שלו הלאה. כמובן, אני משתדל לא לסכן את כל הפרויקט בשביל זה. אם אני חושב שיש שם סיכוי לטעות, אני מנסה לצמצם אותה וליצור מזה תהליך של למידה".
מהי המוטיבציה האישית שלך בכל מחקרי המוטיבציה?
"אני חוקר את הבזבוז: מסתכל איפה אנחנו נמצאים, להיכן היינו יכולים להגיע, ומנסה לראות איך מגשרים על הפער ביניהם. אני מדבר למשל על בזבוז של זמן, כסף, בריאות וגם הון אנושי. תחשוב איזה פער יש בין המינימום שאתה צריך לעשות כדי שלא יפטרו אותך, לבין המקסימום שאתה יכול להפיק מעצמך אם אתה ממש מתלהב מהעבודה שלך. מדובר בפער עצום, והוא גדל עם השנים, כי העולם עובר מעבודות מכניות לתפקידים שקשורים יותר בכוח החשיבה וביצירתיות. אם אני מעסיק אנשים בנטיעת עצים, אני יכול למדוד במדויק האם הם עשו את מה שהוטל עליהם ובכמה זמן; אבל אם אני רוצה שהעובדים שלי יפתחו תוכנה, ושיהיו יצירתיים – אין לי אפשרות לפקח עליהם באותה דרך, ואני לא יכול לקבוע אם השעה הזאת הייתה יעילה יותר או פחות. ככל שהעבודה דורשת ממך יותר יצירתיות, ומשאירה לך יותר שליטה, כך אתה זה שמחליט איפה אתה נמצא בתוך אותו פער.
"בסך הכול, המשרות היום הן מעניינות, משמעותיות ונותנות למועסק המון. יש לנו מזל לא נורמלי בעניין הזה. קח אותי כדוגמה: אני פרופסור עם קביעות. כעיקרון אני יכול לא לעבוד. אני לא שייך למחלקה כלשהי ולא חייב ללמד, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ואי אפשר לפטר אותי אלא אם כן אעבור על החוק. למרות זאת, אני עובד קשה מאוד, כל הזמן. למה? כי האוניברסיטה סמכה עליי ואמרה 'אנחנו נותנים לך משרה עם הבטחה לכל החיים'. זה מדהים".
על סמך ניסויים שערך במסגרות שונות, מוכיח אריאלי בספרו שעדיפה מחמאה לעובד על פני בונוס כספי. האם אפשר לצפות ממנהל מפעל לשלוח מדי שבוע מיילים של מילות הערכה לכל השכירים? "קודם כול, לא צריך שהמנכ"ל יכתוב באופן אישי. יש מנהלים בכל מיני דרגות", משיב אריאלי. "מעבר לכך, היופי במוטיבציה האנושית הוא שיש המון דרכים לשפר אותה, ולא צריך להסתפק באחת. הוזמנתי פעם להרצות מול הנהלה בכירה של גוף ממשלתי גדול. חבר'ה נהדרים, עובדים קשה. אני שם לב לשולחן הקפה הרעוע שעומד שם, עם כוסות חד־פעמיות מהפלסטיק הכי זול ועם קפה נוראי, ואז כשמתחילה ההרצאה אני אומר להם: 'תסתכלו על פינת הקפה הזו – ככה אתם נראים. הזמנתם אותי לדבר על מוטיבציה ארגונית, על בונוסים, ואני אומר לכם: תתחילו מהדברים הקטנים. כוסות נורמליות, קפה סביר'. דרך הדברים האלה חברה מראה לעובדים את ההערכה שלה, ונותנת להם את התחושה שאכפת לה מהם".
והאפשרויות להעלאת המוטיבציה לא נגמרות כאן. "קח לדוגמה את חברת הנעליים זאפוס (zappos): מדי חודש היא נותנת לכל עובד אפשרות להעניק תלוש של 25 דולר למישהו אחר בחברה, כהכרת תודה על משהו. תחשוב איזה יופי זה: פעם בחודש יש לך הזדמנות לשמוע 'תודה' ממישהו שעובד איתך. זה פידבק נהדר! אגב, כשהחברה התחילה עם הנוהל הזה, אנשים לא נתנו מספיק, אז היא אילצה אותם. קשה לנו לחלק מחמאות, אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך".
אריאלי עצמו מנסה לנהוג אחרת. "לפני כמה שנים, זמן קצר אחרי שיצא הספר השלישי שלי, קרה מאורע יוצא דופן – כל שלושת הספרים שהו יחד ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס. כנראה הספר החדש הזכיר לאנשים את שני הקודמים, והם קנו גם אותם. התקשרתי אז למי שהייתה המורה שלי לספרות ואנגלית בתיכון, ואמרתי לה תודה. בתקופת התיכון לא הייתי תלמיד הכי טוב בעולם. הפרעתי, סיפרתי בדיחות – אתה יודע, תיכוניסט. עכשיו הרגשתי שאני חייב לה הרבה תודות, גם אם מה שאני כותב זה לא בדיוק ספרות, אלא מדע פופולרי.
"אגב הכרת תודה, באוניברסיטה שלי יש בית חולים גדול מאוד, ושמנו לב שאנשים שמשתחררים ממנו לא בדיוק חושבים על לומר תודה. אז השקנו מערכת שמתקשרת אליהם אוטומטית ואומרת: אם יש רופא, אחות או סטאז'ר שאתם רוצים לומר לו תודה – תגידו לנו מי זה. כאשר מספר התודות לגביו יגיע לעשר, הוא יקבל סיכת הוקרה מיוחדת".
צריבה של אמפתיה
בתקופה האחרונה אימץ לעצמו אריאלי מפעם לפעם מראה יוצא דופן: מחצית מפניו מכוסה זקן, המחצית האחרת מגולחת. אבל לא מדובר בבדיחה שלו עם עצמו, אלא בהרבה יותר מכך. "כרגע אני מרגיש שבדרך הזו אני מקבל את עצמי איך שאני, עם הצלקות", הוא אומר. בספרו האחרון הוא חוזר אל מקורן של הצלקות האלה – התפוצצות של חומרים דליקים בדירה שבה שהה, לפני יותר משלושים שנה. במשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבית החולים שיבא, כשכוויות מדרגה שלישית מכסות 70 אחוז מגופו.
כיום נוהג אריאלי לבקר אנשים שנפצעו באורח קשה מאוד, כדי לשוחח איתם ולהקשיב להם. "אני מרגיש שיש בזה ערך חברתי – האכפתיות לאחר", הוא מסביר כשאני שואל מה המוטיבציה שלו לעשות זאת, למרות הקושי הרגשי העז שוודאי נלווה לכך. "אמפתיה היא בכלל דבר מדהים: אתה יושב מול מישהו שכואב לו, וחש חלק מהכאב שלו. או שאתה שם את עצמך בנעליים של אדם אחר וחווה קצת ממה שעובר עליו – שמחה, עצב. אני חושב שהשנים שבהן שכבתי בבית החולים, העלו אצלי את האמפתיה להרבה דברים. יש לי אמפתיה חזקה במיוחד לאנשים שנפצעו, כי אני מבין את זה יותר, וגם נדמה לי שאני יכול לעזור. כנראה המוטיבציה להגיע אל האנשים האלו בנויה משילוב של אמפתיה והיכולת להביא תועלת.
"בספר האחרון תיארתי את הניסיונות שלי לצאת מהפגישות האלה עם תובנות על כושר העמידות של האדם, להבין איך אנשים מתגברים על קשיים גדולים, ואז לנסות לגבש איזושהי אבחנה של מה עובד ומה לא. זה מין מחקר אנתרופולוגי. אני מדבר עם כל אחד מהאנשים האלה, רואה את סביבת החיים שלו, שומע על השלבים השונים שהוא עובר – ובסוף מנסה לומר לו לאן אפשר להגיע עם הפציעה, ומה הצעדים הבאים שניתן לעשות בחיים".
בדרך כלל מפגש שלו עם פצוע נמשך יום אחד, אבל יש מקרים יוצאי דופן. כך למשל הוא מספר על אישה שהתקשרה אליו לאחר ששניים מבניה נפגעו באורח קשה מאוד בשרפה, ואחד מהם נפטר. "שם התהליך היה ארוך יותר. נפגשנו כמה פעמים, וגם הייתי יותר פרקטי. ניסיתי להבין איפה הנער הפצוע נמצא כרגע, וליצור עבורו תוכנית עבודה: כדאי לך לנסות לעשות כך וכך במשך חצי שנה, ונראה לאן אתה מתקדם".
ויכולת לראות שהמוטיבציה שלו לחיים גדלה?
"כן".
במבט לאחור על הסיפור האישי שלך, מה דחף אותך להתמודד, לצאת מהמצב הקשה שבו היית, ולא לשקוע לתוך דיכאון?
"בהתחלה כל כך כאב לי, שלא הייתה בכלל בחירה בין מוטיבציה לדיכאון. כשמאוד־מאוד כואב, אי אפשר לחשוב על משהו אחר חוץ מהכאב. מאוחר יותר נבנתה אצלי מוטיבציה להשתפר. מאז דיברתי עם הרבה אנשים שסבלו מפציעות שונות, ואני חושב שאחד הדברים שעשיתי נכון באופן אינטואיטיבי, היה להציב לעצמי מטרות לא גדולות מדי ולא רחוקות מדי. לא אמרתי 'אני רוצה להיות בריא', אלא 'אני רוצה להצליח לשבת', 'ללכת עד התחנה של האחיות', 'לעשות אמבטיה בעצמי', 'להוריד את התחבושות שלי בעצמי', 'ללכת לסרט'. כך הצלחתי להתקדם ולהשתפר. בשיחות עם פצועים אחרים אני רואה שמה שחוזר על עצמו ומאוד עוזר, זה להגדיר מטרות שיש בהן איזה עתיד, אבל לא רחוק מדי".
הפציעה והשיקום הממושך, מספר אריאלי, יצרו אצלו תחושה עמוקה של חוב למדינת ישראל, שאותו הוא מנסה לפרוע עד היום. "אני זוכר שקיץ אחד הסתובבתי בארץ וכל מה שעשיתי זה לחשב בראש כמה ימים הייתי מאושפז, כמה ניתוחים עשו לי, מה המחיר של כל ניתוח – ובעצם כמה אני חייב למדינה, שהשקיעה הרבה מאוד כסף בבריאות שלי. הייתה לי בראש מעין טבלת אקסל שבה סיכמתי את הכול והגעתי לכמה מיליונים. הרגשתי שאני צריך לעבוד ולהחזיר את כל זה".
לא רק עם מדינת ישראל אתה עובד – גם מדינות אחרות מזמינות אותך לייעוץ, כולל בקשה מהנשיא ברק אובמה בזמנו להיפגש איתו ועם צוות שהקים. באילו תחומים נעזרים בך?
"הנושאים מגוונים. מדינות רוצות לשנות את ההתנהגות של האזרחים שלהן, כשהן מבינות שהיא אינה אידיאלית. למשל, הן רוצות שהאזרחים ייצרו פחות פקקים, שלא יחנו בחנייה כפולה, שלא יזרקו זבל במקום שיכול להפריע, כל מיני דברים כאלה. לשם כך הן מעלות שאלות כמו: מהי הדרך האידיאלית לסמן מזון? האם כדאי להטיל מיסוי על משקאות ממותקים? איך להפחית את עומס התחבורה? איך לגרום לאנשים לחסוך לפנסיה? איך לעזור לעניים לחסוך כסף לשעת צרה? איך לשכנע את הציבור להתחסן מפני מחלות? איך לשכנע אנשים לבזבז פחות אנרגיה? הקבוצה של אובמה, למשל, התעניינה בעיקר בנושא של חיסכון לעניים ובנושא החיסונים".
אם תרזו
מלבד מחקריו בנושאי התנהגות, אריאלי מעורב כאמור גם בסטארט־אפים ישראליים, כיועץ או כיזם. אחד מהם נמכר לאינטל, ואחר לגוגל. "כשאני מגלה משהו חדש, בהרבה מקרים אני כותב עליו מאמר אקדמי, בתקווה שמישהו ייקח את הרעיון קדימה ויעשה איתו משהו", הוא אומר. "אם זה לא קורה, לפעמים אני מנסה ליישם את הרעיון בעצמי – וכך היה עם שתי החברות האלו. Saffron Tech, שנרכשה בידי אינטל, עסקה בבינה מלאכותית. זה משהו שהתחלתי לפני הרבה שנים, כשעוד עשיתי דוקטורט. בהתחלה האלגוריתם שכתבנו חישב התנהגות צרכנים, ואחר כך הוא הוסב לטובת תעשיית הביטחון האמריקנית. הסטארט־אפ Timeful, שפותח יחד עם פרופ' יואב שוהם ונמכר לגוגל, עסק בניהול זמן".
אריאלי קשור גם לסטארט־אפ המפתיע "ג'יני", שהמוצר שלו מכין אוכל בריא בתוך דקה. "דורון מרקו, איילת קרסו ואני עובדים יחד כבר הרבה שנים, ויום אחד דיברנו על כך שצריך להתמקד בבעיות של תזונה והשמנת־יתר. התחלנו לחשוב איך לשפר את המצב הנפוץ היום, שבו אנחנו גם אוכלים יותר מדי, וגם אוכלים לא בריא. התוצאה הייתה מכשיר שמשתמש בקפסולה של חומרים טבעיים, ומכין ממנה במהירות סוגי מזון שונים ובריאים". את הרעיון לג'יני, אגב, שאבו היזמים ממשכפל מזון שהופיע בסדרת "מסע בין כוכבים".
אריאלי מעורב גם בפיתוח משקל ייחודי שמסייע בהרזיה. "בריאות היא דבר שצריך להקפיד עליו בכל יום, לא רק חמישה ימים בשבוע, וצריך להתחיל מהבוקר – ולא אחר הצהריים. בחברת Shapa, שאני שותף בה עם נתי לביא, הגענו למסקנה שנקודת ההתחלה הכי טובה היא המשקל, כי עולים עליו מדי בוקר. יש שלושה דברים חשובים שאנחנו יודעים לגבי המשקל. הראשון: כשאנחנו עומדים עליו בבוקר, אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו רוצים להיות בריאים, ואז יש סיכוי שבמשך היום נאכל קצת פחות או נתעמל קצת יותר. חשוב מאוד שהתזכורת הזאת תהיה בבוקר; בערב זה לא עוזר, כי מיד אחר כך הולכים לישון, ועד הבוקר שוכחים שרצינו אורח חיים בריא. דבר שני: משקל הגוף משתנה במהירות, הוא עולה ויורד כל הזמן. בימים שבהם הוא עולה, חוויית השקילה הופכת למדכאת מאוד; בימים שהוא יורד, החוויה רק קצת משמחת. כך שבממוצע זו חוויה לא טובה, וכתוצאה מכך אנשים מפסיקים להישקל.
"הדבר השלישי הוא שאנשים מצפים שהגוף שלהם יגיב מיד לשינויים שהם עושים. הם אומרים: אני בדיאטה כבר יומיים, אכלתי רק סלט והתחלתי לרוץ, אז בטח כבר ירדתי. ואז הם נשקלים ורואים שלא קרה שום דבר טוב, וזה מדכא אותם. בפועל, לגוף לוקח שמונה ימים עד שבועיים להגיב לדיאטה. כשאנחנו רואים אחרי שלושה ימים שהמשקל שלנו לא זז, ואפילו קצת עלה – אנחנו מדוכאים. יכול להיות שיום אחר כך נאכל עוגה, ולא נעשה ספורט, וכשנישקל פתאום נראה שקצת ירדנו. כלומר, הפידבק שאנחנו מקבלים מהמשקל הוא מאוד מבלבל".
המסקנה של אריאלי ושותפיו הייתה שצריך לתכנן משקל ללא צג, וכך תהיה הפרדה בין השקילה לבין הפידבק. "למשקל הזה נלווית אפליקציה שאוספת נתונים על ההרגלים שלך, ומספקת לך בהתאם עצות בריאותיות שימושיות. באמצעות האפליקציה אנחנו נותנים גם את תוצאת השקילה – אבל לא את המשקל היומיומי, כי זה כאמור מבלבל, אלא את המגמה של שלושת השבועות האחרונים. הפידבק מגיע בדמות מסר של 'כל הכבוד!', 'נשארת אותו דבר' או 'בערך אותו דבר', 'המגמה קצת שלילית' או 'שלילית מאוד', 'קצת חיובית' או 'חיובית מאוד'. וכאשר אנשים עולים על המשקל הזה בבוקר, הוא משמיע סאונד שמח של 'כל הכבוד!', כי זו פעולה שאנחנו רוצים לעודד.
"במחקר שעשינו, נתנו לקבוצה אחת את המשקל שלנו ולקבוצה אחרת משקל רגיל. התוצאות היו נפלאות. ראינו שהמשקל של חברי קבוצת הביקורת עלה בממוצע ב־0.3 אחוז בכל חודש לאורך חמשת חודשי הניסוי, ולעומת זאת אלו שקיבלו את המוצר שלנו, הפחיתו מדי חודש כ־0.7 אחוז ממשקלם".
הסוד שבתוך החולצה
כשאני שואל את אריאלי אם הוא עובד כבר על ספר חדש, הוא משיב שלמעשה התחיל לעבוד על שניים. "הראשון הוא מהדורה עברית של Dollars and Sense – ספר שהוצאתי ב־2017 ומתמקד בפסיכולוגיה של הכסף. השני הוא ספר קומיקס על כלכלה התנהגותית. הוא אמנם מתקדם לאט, אבל זה מעניין וחווייתי".
על גב הספר הנוכחי נכתב שיש לך חולצת טי עם השם שלך, ואתה לא בטוח אם זה משעשע או סימן ליהירות. מצאת לכך תשובה?
"זה התחיל מבדיחה פנימית. עבדתי עם ד"ר לירז לסרי על מחקר שבדק מה קורה כאשר לאנשים יש כיתוב על החולצה שאומר למשל 'קמצן' או 'נדיב' – איך זה משפיע על ההחלטות שלהם? ומה קורה כשהכיתוב נמצא בצד הפנימי, ורק הם יודעים עליו? התברר שגם כשהכיתוב בפנים, הוא משנה את ההתנהגות של האדם שלובש את החולצה. בעקבות המחקר לירז נתנה לי חולצה שבצידה האחד מופיע השם שלי, ובצד השני איזו מחמאה. אז לבשתי אותה כשהשם שלי כלפי חוץ והמחמאה בפנים".
סיפרת קודם על חופש הפעולה המוחלט שנותנת לך אוניברסיטת דיוק. בגלל זה אתה לא חוזר לארץ?
"אני מאוד אוהב את האקדמיה האמריקנית. בסוף מלחמת העולם השנייה עשו בארה"ב מחקר והראו כמה האקדמיה חשובה להתפתחות הכלכלית של המדינה. כתוצאה מזה, קרנות מחקר רציניות התחילו להשקיע באוניברסיטאות. התקציב השנתי של מכון המחקר שלי באוניברסיטת דיוק הוא בערך 8־9 מיליוני דולרים בשנה. האוניברסיטה והקרנות אומרות לנו: אתם יכולים לעשות המון דברים שיקדמו את האנושות – אז תעשו את זה".
ולא תוכל לקבל תנאים דומים בארץ?
"אין סיכוי. את האקדמיה בישראל די הרסנו, לצערי. אני מעדיף להיות איש אקדמיה בארצות הברית ולעזור פה בארץ, מאשר להיות חלק מהאקדמיה בישראל. עצוב לי להגיד את זה, אבל זו המציאות".
ונניח ששר החינוך יאמר לך – תחזור לארץ, ואני אדאג לתת לך מה שתבקש.
"אז בוודאי שארצה לחזור, אבל לא הייתי רוצה שזה יקרה רק לי. אנשים צריכים להבין את החשיבות של האקדמיה בכללותה. לא רק של הלימוד – שהוא אכן חשוב מאוד – אלא גם של המחקר. לא מבינים שהרבה פעמים המחקר נכנס לחיים עצמם ומשפיע על מה שאנחנו עושים. למשל, בישראל כמעט לא בודקים איך לתת את קצבת הנכים באופן שיעזור גם למדינה וגם לנו, הנכים. אם היו חוקרים את זה היה אפשר לתת המלצות יותר טובות לגבי ניהול המדיניות בעניין. וזה נכון בהרבה מאוד תחומים. יש לנו מזל שצה"ל נותן לאנשים הכשרה טכנולוגית, מה שהופך אותו לחממה חשובה לפיתוח ההון האנושי בתחום הזה. מצד שני, הוא לא עושה את זה בפיזיקה, במתמטיקה או במדעי החברה. הצבא עושה את מה שנחוץ לו, ותפקיד האקדמיה הוא לפתח הון אנושי גם בתחומים אחרים. כרגע היא לא יכולה לספק את הצורך הזה לחברה הישראלית".
כשאנחנו כבר יורדים במדרגות, אני אומר לו שאולי הדברים שלו יגיעו לאוזניהם של קובעי המדיניות בארץ, יחלחלו לקבלת ההחלטות שלהם, ואז נראה אותו חוזר לישראל. אריאלי שומע את הדברים ומחייך. הוא רציונלי, ולא במקרה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
