"אם הייתי מקבלת חמישה סנט על כל פעם שמישהו אמר לי שאין לי סיכוי ללמוד משפטים, ושגם אם אלמד אף אחד לא יפנה לאישה חסידית עורכת דין, הייתי מרוויחה הרבה כסף. אמרתי להם שאולי הם צודקים, אבל שאני לא רוצה להפוך לאישה זקנה שיושבת על כיסא נדנדה ומספרת לנכדים איך סבתא שלהם הייתה יכולה להיות עורכת דין. הרגשתי שאני חייבת לנסות", אומרת רחל פרייר. לנכדים שלה היא כבר תספר סיפור שונה לגמרי, כמי שהפכה לפני שנתיים לשופטת החרדית הראשונה בארצות הברית.
אנחנו נפגשים בלשכתה בבית המשפט בדאון־טאון ברוקלין, לא לפני שאני עובר בדיקה ביטחונית קפדנית, ומובל על ידי העוזרת האישית של השופטת דרך מבוך של דלתות נעולות. "שומרים עלינו כאן באופן הרמטי", אומרת לי פרייר בחיוך כשהיא מקבלת את פניי.
במשרה הציבורית שלה היא זכתה לא בגלל פוליטיקאי שהכיר אותה, או באמצעות התחנפות לוועדת מינויים כזאת או אחרת: רבים מתפקידי השיפוט בארצות הברית מבוססים על הליך בחירה דמוקרטי, כשהתושבים מצביעים אחת לכמה שנים על איוש תקנים פנויים בבית המשפט, ומכריעים אם שופט מסוים ימשיך לכהן או שכהונתו תסתיים. בתחילת אפריל 2016 הכריזה פרייר כי תתמודד על תפקיד שופטת בבית המשפט האזרחי של מחוז קינגס, ששטחו הוא למעשה רובע ברוקלין בעיר ניו־יורק. היא החליטה לרוץ לתפקיד לאחר שהדוד שלה, נח דיר, מונה לכהן בבית המשפט העליון של מדינת ניו־יורק, ועזב את בית המשפט המחוזי שבו ישב בדין במשך עשרים שנה.
"הוא המנטור שלי", מסבירה פרייר. "במשך השנים אמרתי לו כמה אשמח להיות שופטת. כשעזב את התפקיד שלו הוא אמר לי שאם אני רוצה לעשות את זה, כדאי שאתמודד על המשרה שהוא מפנה, כי בהצבעה משתתפים הרוב הגדול של תושבי בורו־פארק. הוא הרגיש שיש סיכוי גבוה שאזכה במשרה הזו".
בשיטה האמריקנית, גם מועמדים למשרות שיפוט נדרשים להתמודד בבחירות מקדימות בתוך מפלגותיהם. המנצח יירשם בפתקי ההצבעה לצד האות D (לדמוקרטים) או R (לרפובליקנים), ויקבל את קולות המצביעים בהתאם לקו שמייצגת המפלגה. חמישה חודשים לאחר ההכרזה על ההתמודדות ניצחה פרייר בפריימריס של מפלגתה, המפלגה הדמוקרטית, אך עד מהרה גילתה שמנהיגי הסניפים המקומיים של המפלגה לא מתכוונים לתמוך בה. "אני מבינה אותם. כמה מראשי הישיבות הגדולות בבורו־פארק לא תמכו בי, ובקרב הדמוקרטים היו מי שחשבו שאין סיכוי לאישה לנצח במקום כזה, ולא רצו לתמוך בצד המפסיד. לשמחתי, התושבים חשבו אחרת. כשהגיעו לקלפי הם פעלו מהלב, ובחרו בי", היא אומרת.
היא שולפת את הטלפון כדי להתגאות בתרומת ששת ילדיה לקמפיין הבחירות: בסרטון שהיא מציגה לי נראית מכונית נוסעת ברחובות בורו־פארק, ומוזיקה מתנגנת בקולי קולות מהרמקולים המחוברים לגגה. ברקע, כרוז קורא להצביע למתמודדת. "הילדים שלי פשוט הפכו את בורו־פארק" היא מתגאה. "הם כתבו והפיקו ג'ינגל ביידיש, תרגמו את הקמפיין שלי מאנגלית, ויחד עם פעילים נוספים הלכו ברחובות וצעקו 'הצביעו בשביל פרייר'. במקביל, בעלי דוד עבר בין רבנים וקיבל מהם ברכה לעשייה שלי. אנשי השכונה גאים להציב בתפקיד מישהו משלהם, שמאמין במה שהם מאמינים, ושיישאר בשכונה ולא יעבור לשום מקום אחר, לא משנה מה יקרה".
האבות המייסדים
בסוף דצמבר 2016 הושבעה פרייר לכהונת שופטת, בטקס שהתקיים בבית המשפט בברוקלין. באולם המלא מפה לפה התכנסו חסידים וחסידות חובשות פאה לצד בכירים בעיריית ניו־יורק. הזמר החרדי ליפא שמלצר שר את ההמנון האמריקני, ושילב בו בית ביידיש. פרייר העלתה את נכדותיה לבמה, ובנאום נרגש שנמשך עשרים דקות שטחה את המורשת החסידית שלה, והצהירה על מחויבותה לקהילתה בברוקלין.
"לא האמנתי שהניצחון הקטן שלי יזכה לסיקור בינלאומי וימשוך כל כך הרבה תשומת לב", היא מספרת לנו. "אנשים אמרו לי שבטקס ינכחו שופטים, ולכן כדאי שאדבר אליהם ולא אשלב דבר תורה. אמרו שאולי כדאי שבתור שופטת אתחיל ללחוץ ידיים לגברים. עניתי להם שהגעתי למקום הזה בזכות מי שאני, ואני לא מתכוונת להשתנות. בנאום דיברתי מהלב, שילבתי ציטוטים מפרקי אבות ועשיתי כל מה שכולם אמרו לי לא לעשות".
היא אמנם התמודדה לתפקיד שופטת בתחום האזרחי, אולם לבסוף הוצבה בבית המשפט הפלילי בברוקלין. "זו הייתה הפתעה גדולה בשבילי. לא היה לי רקע בתחום, ולא ידעתי אם אצליח להתאים את עצמי. המערכת המנהלית של בתי המשפט היא זו שקובעת איפה להציב את השופטים, וזה משהו שמשתנה. יכול להיות שבשנה הבאה יציבו אותי במקום אחר. אני שמחה שבזכות ניסיון החיים שלי והרקע שאני מגיעה ממנו, אני מצליחה לעשות את התפקיד שלי.
"מאז שהתחלתי לעבוד כעורכת דין ידעתי שאני רוצה להיבחר לשופטת, אבל הגעתי לכאן בלי שום ציפיות וידע על איך הדברים מתנהלים בפועל. אחרי שנתיים כשופטת אני כבר יכולה להגיד שמדובר בתפקיד מרתק. אני אוהבת את זה שהעבודה שלי מלאה במשמעות, ומשפיעה על חיים של אנשים".
עד כמה קשה לחרוץ את גורלו של אדם?
"חשוב לי קודם כול להיות הוגנת, ללכת עם מה שהחוק קובע, וגם להאמין שהאל העניק לי את החוכמה להגיע להחלטה נכונה".
יש מקרים שהחוקים שלפיהם את אמורה לשפוט מתנגשים בהלכה או באמונה שלך?
"מבחינתי אין שום ניגוד. החוקים והכללים ברורים, והשופט הולך לפיהם. להיות בעל אמונה זה דבר שעוזר בכל מקצוע, ובטח בעבודה שמשפיעה מאוד על חיים של אנשים אחרים. אני משקיעה הרבה מחשבה וזמן לפני כל החלטה".
התפקיד משפיע גם על החיים שלך כאדם פרטי?
"החיים שלי נשארו בדיוק אותו דבר, ואני עושה הכול כדי להשאיר אותם כאלה. צלמים לא רודפים אחריי בבורו־פארק, אני ממשיכה לעמוד בתור בסופרמרקט ובחנות הירקות, לבשל ולאפות, בדיוק כמו כל אחד אחר".
עם זאת, היא מספרת, רבים בקהילה פונים אליה כעת ושואלים אותה על דרכים להשתלב, כיהודי חרדי, בסביבת עבודה אמריקנית כללית. "אני מרגישה שמתפקידי לעזור להם ככל האפשר, בטח כשמדובר בקשיים שיש להם בתקשורת מול מקום העבודה שלהם. אני מאמינה שאתה יכול להיות הבנאדם הכי מצליח בעולם ולהגשים את החלומות שלך, ועדיין להיות אדם דתי ומאמין שלא מתפשר על הערכים שלו.
"כשהגעתי לבית המשפט הסברתי שאני לא לוחצת יד לגברים, וכולם כיבדו את זה בלי שום בעיה. אני שומרת על ההלכה, מקפידה מאוד על הכללים, ומאמינה שאלוהים מנהל את העולם. זה עזר לי להתגבר על כל המכשולים. אם זה המסר שאנשים מקבלים מהסיפור שלי, אני בהחלט שמחה".
את מרגישה שאת נותנת השראה לנשים אחרות בקהילה שלך?
"לדעתי בקהילה החסידית הנשים הן אסרטיביות, כי אין לנו ברירה אחרת. אנחנו עסוקות מאוד, אבל גם רוצות לגדל את הילדים שלנו בצורה הטובה ביותר. רוב הנשים בקהילה בוחרות להישאר מאחורי הקלעים של העשייה, אבל אני מאמינה שעם הזמן הדברים האלה ישתנו. נשים צריכות להיות בטוחות ביכולותיהן. ועדיין, לא יכולתי לעשות כלום בלי התמיכה של בעלי, ולכן אני קוראת לכל הגברים באשר הם לתמוך בבת הזוג שלהם, בבנותיהם או באמא שלהם, אם הן רוצות להשיג יעד כלשהו".
לאחרונה קיבלה השופטת פרייר גם כותרות לא מחמיאות: ביקורת חריפה נמתחה עליה לאחר ששחררה בערבות גבר מוסלמי בן 37, שתקף באכזריות חסיד סאטמר כשזה היה בדרכו לבית הכנסת בשבת בבוקר. "לצערי בתור שופטת אסור לי להגיב על תיקים שעסקתי בהם או לדבר על עניינים פוליטיים", מבהירה פרייר. "אני יכולה להגיד שתודה לאל, אני אישית מעולם לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות כלפיי".
בטקס ההשבעה שלה הזמר החרדי ליפא שמלצר שר את ההמנון האמריקני, ושילב בו בית ביידיש. בנאום נרגש שנמשך עשרים דקות שטחה פרייר את המורשת החסידית שלה, והצהירה על מחויבותה לקהילתה בברוקלין: "לא האמנתי שהניצחון הקטן שלי יזכה לסיקור בינלאומי. בנאום דיברתי מהלב, ושילבתי ציטוטים מפרקי אבות"
להגשים חלומות לאט
פרייר (53), אם לשלושה בנים ושלוש בנות, נולדה למשפחה יהודית חסידית משכונת בורו־פארק. את המודל הנשי לחירות ולהגשמה היא קיבלה עוד בילדותה, כתלמידה בבית ספר חרדי מרשת "בית יעקב". המייסדת המיתולוגית של הרשת היא שרה שנירר – חסידת בעלז, מחנכת, מורה, סופרת ומחזאית, ש"הפכה להשראה בשבילי. היא הייתה אישה חסידית מדהימה, שהבינה את החשיבות בכך שנערות יהודיות ילכו ללמוד, ונאבקה בדעה הרווחת שלפיה הן צריכות להישאר בבית וללמוד תורה מהאמהות שלהן. שרה שנירר שינתה את כלל ישראל, והייתי גאה מאוד ללמוד אצל ממשיכות דרכה".
עוד כילדה חלמה להיות עורכת דין. "תמיד כשראיתי משהו לא בסדר, רציתי להביע את דעתי נגד זה. לדעתי זה בגנים שלי, זה חלק ממני. אבל כנערה הבנתי שאין סיכוי שאלך לקולג', כי לא היה מוסד מתאים שיכולתי ללמוד בו כאישה חרדית".
בשנת הלימודים האחרונה בתיכון היא למדה בקורס למזכירות של עורכי דין. בגיל 19 נישאה לדוד פרייר, חסיד באבוב, והחלה לעבוד כמזכירה משפטית. "הייתה לי עבודה נהדרת", היא מספרת. "התקדמתי כל הזמן והרווחתי הרבה מאוד כסף. במקביל הפכתי לאם, והמשכתי לעשות את המיטב מתוך אמונה שהשם יחליט מה הכי טוב בשבילי. בעלי דוד הוא אדם מדהים, תלמיד חכם. בשנים הראשונות לנישואינו אני עבדתי ופרנסתי, והוא ישב בכולל ולמד תורה כל היום. המטרה העיקרית שלו הייתה להתמיד בלימוד תורה, והוא חיפש עיסוק כעצמאי כדי שיצליח לשלב בין הדברים".
בשלב מסוים החל דוד ללמוד מנהל עסקים בקולג', "ובינתיים אני מצאתי את עצמי עובדת בשביל עורכי דין צעירים ממני. זה כבר היה קשה בשבילי. בערב סיום הלימודים של דוד הייתי מאוד גאה בו, אבל בפנים הרגשתי שעכשיו הגיע הזמן שלי. כשאמרתי לו שאני רוצה ללכת ללמוד, הוא תמך ברעיון באופן מלא ועודד אותי. בנוסף דיברתי עם ההורים שלו ושלי – לא ביקשתי מהם רשות, אבל רציתי לקבל את ברכתם והיה לי חשוב לראות איך הם יגיבו. כולם אמרו שזה מצוין, בפרט חמותי, שגדלה בשיקגו ולמדה בעצמה בקולג'".
יש בקהילה שלכם גברים שמתנגדים לגישה הזו?
"אם בעל מונע מאשתו ללמוד, לדעתי יש לו איזו בעיה. בניגוד לעבר, היום יש כל כך הרבה גישות שונות בקהילה החסידית, יש הרבה יותר אפשרויות והרבה יותר הבנה. אפילו לכל אחד מהבנים שלי יש דרך משלו. זה תלוי באישיות של כל אחד".
אם יש משהו שהשופטת פרייר לא אוהבת, הרי זה שקוראים לה פמיניסטית. "בשכונה שלי, פמיניסטית היא אישה שרוצה להיות בדיוק כמו גבר בחיים ההלכתיים. אני בתפילה יושבת בעזרת הנשים. בשבת אני זו שמדליקה נרות, ובעלי הוא זה שאומר את הקידוש. אני חובשת פאה, הוא חובש שטריימל. אני מעריכה את החוקים שיש לנו ואת המקום שלי, ותמיד אחת המטרות שלי הייתה להיות 'אשת חיל'. אני בעד העצמה נשית, מאמינה ביכולות של הנשים, ברצון שלהן ללמוד ובזכות שלהן להרוויח כמו הגברים, אבל אני נגד לערבב בין התפקידים".
כדי להתקבל לבית ספר למשפטים בארצות הברית, יש לסיים קודם לימודי תואר ראשון בקולג'. וכך, בגיל 30, כשהיא אם לשלוש בנות וכבר בהיריון מתקדם, החלה פרייר ללמוד לתואר בחשבונאות בטורו קולג' בניו־יורק, בתוכנית שהותאמה במיוחד לנשים חרדיות. "האפשרויות הן שהשתנו, לא החסידים", היא מסבירה. "בקולג' הזה יכולתי ללמוד בכיתה עם נשים בלבד, ולא נאלצתי ללמוד בערב שבת או בחגים. ועדיין, רציתי לגדל ילדים, להיות אישה טובה, לאפות חלות, לבשל. החלטתי להתקדם בלימודים לפי לוח הזמנים שיתאים לי. את התואר הראשון, שאנשים אחרים עושים בשנתיים־שלוש, עשיתי בשש שנים. רוב הסטודנטים רוצים לסיים את הדברים במהירות, אבל היה לי חשוב להשיג ציונים טובים להמשך, ולכן עשיתי הכול מאוד לאט. לילדות שלי כבר התאפשר ללמוד בקולג' בגיל מוקדם יותר".
בין סיום הקולג' לתחילת לימודי המשפטים העבירה פרייר את הקיץ כמתמחה במשרדה של הילרי קלינטון במנהטן. "זו הייתה חוויה מצוינת בשבילי. למדתי הרבה על פוליטיקה ופוליטיקאים, ואיך הם פועלים. הודיתי להשם שהוביל אותי למקום הזה". משפטים היא למדה בברוקלין, קרוב לבית. "זה היה מקום מצוין בשבילי, אבל שם הייתי חייבת לסיים את הלימודים בתוך ארבע שנים. הבנתי מראש שלא אוכל לקבל את הציונים הטובים ביותר, והחלטתי שאשמח בכל דבר שאצליח להשיג".
גוי של סעודת שבת
ב־2006, עברה פרייר את הבחינות של לשכת עורכי הדין בניו־יורק, והפכה לעורכת הדין החרדית הראשונה באמריקה. מלבד משרד משותף לה ולבעלה בבורו־פארק, היא פתחה משרד משלה במונרו, עיר במחוז אורנג' במדינת ניו־יורק. אחת משכונות העיר היא קריית־יואל, שבה גרים כ־20 אלף חסידי סאטמר. "בחיים לא האמנתי שיהיו לי לקוחות עוד לפני שאסיים ללמוד, ויש לי הרבה הערכה לחסידי סאטמר, שהציפו את המשרד שלי. מהרגע הראשון הם האמינו בי, וזה רק מראה שבניגוד לדעה הרווחת, יש הרבה חסידים עם ראש פתוח. הם שמחו לראות עורכת דין שמלבד הידע המקצועי גם מדברת יידיש ומבינה את העולם שהם באים ממנו. במהלך השנים שלי שם הכרתי המון אנשים מקסימים, וכשעזבתי היו לי הרבה חברים טובים מהשכונה".
הקהילה החרדית במונרו ידעה לאורך השנים לא מעט חיכוכים עם תושבים אחרים, על רקע דתי או חברתי, ופרייר מצאה עצמה משמשת מעין דוברת לא רשמית אחרי אירועים כאלה. "התקשורת כתבה בעיקר דברים שליליים על החסידים שם. יש הרבה אנשים שעוזבים את הקהילות שלנו, ולפעמים יש להם סיפור על טראומות שעברו. הם אלה שמדברים בתקשורת או יוצרים סרטים על החרדים, וזה פוגע בנו. אני לא מתכוונת לשפוט אותם ולא רוצה לבטל בשום אופן את הצד שלהם, אבל יש גם צד שונה ואחר לקהילה שלנו, וזה מה שתמיד רציתי לקדם.
"הבנתי שאי אפשר למנוע פרסום של דברים רעים בשעה שהם קורים, אבל חשוב שנדבר גם על הטוב, כדי שאנשים יבינו ויכירו אותנו נכון. פניתי לאחד העיתונאים שסיקרו אותנו, הצגתי את עצמי, ואמרתי שאני מאמינה שאם יכיר אותנו טוב יותר, הדעה שלו תשתנה. יש לנו בית קיץ באזור, ופעם אחת הזמנתי אותו עם אשתו והילד שלהם לארוחת שבת, למרות שהם לא יהודים. רציתי שיראה אותנו, ולדעתי הצלחתי לשבור הרבה מחסומים. יש דברים שלא תוכל לשנות, וגם אני לא אצליח להבין הכול על קהילות אחרות, אבל לפעמים בעזרת היכרות וידיעה אפשר לשפר את התקשורת בין אנשים. חשוב לי להיות גשר במקומות האלה, ולסייע כמה שאפשר".
"האפשרויות הן שהשתנו, לא החסידים. בטורו קולג' יכולתי ללמוד בכיתה עם נשים בלבד, ולא נאלצתי ללמוד בערב שבת או בחגים. ועדיין, רציתי לגדל ילדים, להיות אישה טובה, לאפות חלות, לבשל. את התואר הראשון, שאנשים אחרים עושים בשנתיים־שלוש, עשיתי בשש שנים"
הסכסוכים בין רוב תושבי מונרו ובין החסידים עשויים להסתיים בקרוב: ב־2019 תהפוך קריית־יואל לעיר עצמאית, בעלת שטח שיפוט משלה. בעקבות כך עיריית מונרו כבר לא תושפע מחסידי סאטמר, ואילו הקריה החסידית – שתיקרא פאלם־טרי, או "דקל" – תזכה לאוטונומיה רבה יותר, ובמקביל תצטרך למצוא פתרונות משלה לאתגרים הנובעים מסגנון חייהם של החסידים.
לצד עבודתה המשפטית הפכה פרייר לפעילה מאוד בתחום הצדקה והעזרה לזולת. ב־2005 היא ייסדה את ארגון "חסדי דבורה" שמסייע למשפחות, ב־2008 הייתה שותפה להקמת תוכנית "בדרך" שעובדת עם נוער חרדי בסיכון, ומ־2011 היא נוטלת חלק בתפעולה וניהולה של "עזרת נשים", ארגון רפואת חירום ייחודי שמופעל בידי מתנדבות. "כשהלכתי ללמוד משפטים זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מאזור הנוחות שלי בבורו־פארק, ועוד לבית ספר ליברלי מאוד, עם כיתות מעורבות. עשיתי אז עסקה עם השם: הוא יעזור לי לעבור את הלימודים בצורה טובה ובלי שאצטרך להתפשר על אמונותיי, ובתמורה אני אטפל בילדים שלו שיזדקקו לעזרה. בתוך זמן קצר הוא כבר החל לבחון אותי: קודם עם הארגון לילדים בסיכון, ואז עם 'עזרת נשים', שהוקם כי הארגון הקיים אצלנו, 'הצלה', סירב לקבל מתנדבות לרפואת חירום. הגשת הסיוע הרפואי בידי גברים בלבד גרמה להרבה מאוד נשים בקהילה אי נעימות גדולה, והחלטנו שהגיעה השעה לעשות מעשה.
"הקמת הארגון החדש לוותה בהרבה מאוד קשיים, התנגדויות ולחץ מתוך הקהילה. גם כאן הוכיח בעלי איזה איש מיוחד הוא, כשהמשיך לתמוך בי באופן מלא. האתגרים שם לא מפסיקים לרגע. עכשיו למשל אנחנו צריכות להוציא רישיון לאחזקת אמבולנסים, ולהשיג תרומות כדי לקנות אותם. אגב, לשופטים אסור להיות במדיה החברתית, אבל ל'עזרת נשים' יש חשבונות פייסבוק ואינסטגרם, אז אפשר לראות אותי שם".
רבים בקהילה פונים אליה כעת ושואלים אותה על דרכים להשתלב בסביבת עבודה אמריקנית כללית. "אני מרגישה שמתפקידי לעזור להם ככל האפשר, בטח כשמדובר בקשיים שיש להם בתקשורת מול מקום העבודה שלהם. אני מאמינה שאתה יכול להיות הבנאדם הכי מצליח בעולם ולהגשים את החלומות שלך, ועדיין להיות אדם דתי ומאמין שלא מתפשר על הערכים שלו"
התהליך המורכב של הקמת "עזרת נשים" תועד בסרט הדוקומנטרי 93Queen, בהפקה שנמשכה חמש שנים. מחר בערב (מוצאי שבת) יזכה הסרט לבכורה ישראלית חגיגית, כשיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים, בנוכחות השופטת פרייר. "הבמאית פאולה אייסלט פנתה אליי ב־2013, אחרי שקראה בבלוג ביידיש על מה שאנחנו עושות. היא חשבה שזה סיפור נהדר וביקשה ליצור בעזרתנו את הסרט. בהתחלתי אמרתי לה 'בשום פנים ואופן', אבל היא המשיכה להתעקש ואמרה שסרט כזה יעזור לשבור את הסטריאוטיפ של הקהילה החסידית, ובעיקר של הנשים, ושזה יהיה קידוש השם. כך היא שכנעה אותי. לא ידענו אז מה בדיוק יראה הסרט, כי רק הקמנו את הארגון ולא ידענו אם נצליח. לכן גם לקח כל כך הרבה זמן לצלם אותו. אחרי שהחלטתי להתמודד לתפקיד שופטת, הסרט ליווה אותי גם לאורך הקמפיין עד ההשבעה".
איך את מרגישה לקראת הביקור בישראל?
"אני מאוד מתרגשת. שתיים מבנותיי גרות בירושלים עם בעליהן וילדיהן, ואני מקפידה להגיע לארץ לפחות פעם בשנה, בדרך כלל לפני ל"ג בעומר. האנשים בישראל נהדרים, ומדהים אותי לראות בכל ביקור איך המדינה מתפתחת. שמחתי לשמוע שגם אצלכם מונתה עכשיו שופטת חרדית".
מה החלום הבא שלך?
"בית המשפט העליון של ארצות הברית הוא מקום נפלא. אני לא יודעת אם אצליח להגיע לשם, אבל זו מטרה מצוינת לשאוף אליה. אני שמחה שאת החלומות שלי על משפחה גדולה כבר הגשמתי".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה את?
"אני מקווה שאני תמיד בחמש, כי השמחה חשובה מאוד. אנחנו החסידים שואפים כל הזמן לעבוד את השם בשמחה ולהתרכז בחשיבה חיובית. אני עדיין אנושית, ויש לי גם ימים קשים או רגעים כאלה, אבל ברוך השם, יש לי הרבה סיבות להיות אסירת תודה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
