כשמשה (שיקו) נגר סיים כיתה י"ב בתיכון הדתי אפלמן בדימונה, הוא כבר ידע שלא יוכל להתגייס לצה"ל בשל היותו חולה סוכרת נעורים. במשך שנה התנדב במגן דוד אדום, ולאחר מכן שירת שירות לאומי בכפר הנופש "נהר הירדן", המארח ילדים שסובלים ממחלות קשות. שם, לראשונה, הכיר מקרוב בני קיבוצים ובני נוער ממרכז הארץ, שהגיעו לכפר במסגרת "שנת שירות" לפני הגיוס לצבא.
עד אז, נגר אפילו לא שמע על קיומו של מסלול שנת השירות לפני הגיוס. "פתאום גיליתי שיש כל מיני דברים שאפשר לעשות לפני הצבא", מספר לנו נגר (24). "התחלתי לשאול את החבר'ה שם איך הם הגיעו לזה, והתשובות שלהם עוררו אותי לתהות למה אני לא נחשפתי לאפשרויות הללו, ולמה אצלנו בתיכון בדימונה דיברו רק על תעודת בגרות, צבא ולימודים אקדמיים, ולא על שנת שירות או מכינה קדם־צבאית".
עוד במהלך השירות הלאומי שלו החליט נגר שעליו לפעול לשינוי המציאות הזאת. בין שמונים חבריו למחזור בתיכון אפלמן, רק שלושה בחרו להמשיך למכינה קדם־צבאית, ונגר שיתף במחשבותיו שניים מהם – יניר אסולין והדר חיון, תלמידי המכינה בבית־אל. למכינה הזו הם נחשפו בזכות ארגון מעגלים, הפועל בפריפריה החברתית לעידוד שירות משמעותי בצה"ל והליכה למכינות קדם־צבאיות. גם נגר שקל להירשם לשם, אך בסופו של דבר החליט שמכינה דתית לא תתאים לו, ואת האופציות של המכינות החילוניות או שנת השירות הוא כאמור לא הכיר.
הטריגר שהניע את השלושה לפעילות היה מבצע "צוק איתן", שבו נהרגו ארבעה מחברי הצוות של אסולין בפלחה"ן צנחנים – מפקד הצוות פז אליהו וחייליו שחר שלו, שחר דאובר ולי מט. "כל אחד יצא עם דברים אחרים מהקיץ ההוא", מספר נגר. "אצלנו זו הייתה התחושה שאנחנו רוצים לעשות משהו בשביל הנוער הדימונאי והעתיד שלו. במשך שנה שלמה נפגשנו כדי לחשוב יחד מה בדיוק לעשות. בהתחלה שקלנו להקים תנועת נוער מקומית או בית מדרש לפילוסופיה, ובסוף החלטנו להתמקד בהכוונה למסגרות של שנת שירות ומכינות קדם־צבאיות".
השם שבחרו לתוכנית החדשה היה "שולפים – הבחירה הנכונה". "שולפים", על שם ארבעת הנופלים – שחר, שחר, לי ופז. התוספת של "הבחירה הנכונה" מצביעה על המסר שבמרכז התוכנית החדשה: "אנחנו אומרים לצעירים – לא משנה מה תעשו בחיים שלכם, העיקר שתעשו את זה מתוך בחירה מושכלת, שמנוטרלת מביקורת חברתית. תחשבו, תבחרו, ותיישמו בצורה הטובה ביותר את מה שבחרתם".
התוכנית שבנו נגר וחבריו בשביל הצעירים הדימונאים כוללת מפגשים שבועיים קבועים במתנ"ס, שבמסגרתם עוסקים בפיתוח אישי ובבניית מטרות לעתיד. "התחלנו להיכנס לכיתות בשלושת התיכונים בעיר ולהציע לתלמידים להצטרף. דאגנו לכך שההשתתפות במפגשים תיחשב להם כ'מחויבות אישית' שהם אמורים לעשות כדי לקבל תעודת בגרות".
אחרי שלוש שנות פעילות בנושא, אתה יכול לומר מה הסיבה המרכזית שבגללה הצעירים האלה לא מגיעים בעצמם למסגרות קדם־צבאיות?
"בדקנו את זה בעזרת עובדת סוציאלית שמתנדבת אצלנו. זה מתחיל בכך שרובם כאמור לא נחשפים בכלל לעולם המכינות ושנת השירות. תנועות הנוער הן אלה שמעודדות הליכה למסגרות הללו, והצעירים שמגיעים ל'שולפים' לא היו חברים בתנועות נוער – הן מסיבות כלכליות והן משום שבסביבה המשפחתית והקהילתית שלהם לא עודדו אותם לכך. בסביבה שלהם גם לא פופולרי להתנדב שנה שלמה, או להשקיע שנה מהחיים שלך בלימודים שלא תקבל עליהם תמורה. לפעמים אפילו יש התנגדות במשפחה ליציאה למכינה ולשנת שירות. היה לנו מקרה של הורים שאיימו שלא יכניסו את הבת שלהם הביתה אם היא תבחר ללכת למכינה. לכן, אם צריך, אנחנו בעצמנו מגיעים לבתים ומדברים עם המשפחות".
מה אתה אומר להורים שמתנגדים?
"אני מנסה לשכנע אותם להתחבר לרצונות של הילד ולהקשיב לחלומות שלו. לאב אחד שבתו רצתה ללכת למכינה אמרתי שאחרי 12 שנות לימוד, מגיע לה לקבל שנה אחת לנוח ולהקשיב לעצמה. אני גם שואל את ההורה מה הוא מעוניין שיקרה לבן או לבת בהמשך הדרך, איך הוא רוצה שהשירות הצבאי שלהם ייראה, והאם חשוב לו שזה יהיה שירות משמעותי.
"גם כשאנחנו מנסים להתערב ולדבר עם ההורים, הכול כמובן נעשה בהסכמת הצעירים. השנה אנחנו מתכוונים לקיים מפגש של ההורים עם אנשי סמכות וידע, שייצרו איתם את השיח הנכון. אנחנו משתדלים לשנות את כללי המשחק גם בבית וגם אצלנו בקבוצה, כדי ליצור אווירה שמאפשרת לקבל את הבחירות של בני הנוער".
להישלף מהמעגל
הנתונים מדברים בעד עצמם. כ־450 תלמידים מסיימים מדי שנה כיתה י"ב בשלושת בתי הספר התיכוניים של דימונה, שאחד מהם הוא ממלכתי־דתי. בשנת 2016 רק 14 מהבוגרים – כ־3 אחוזים – בחרו ללכת למכינה או לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל. זאת לעומת כשמונה אחוזים מכלל השנתון של מסיימי י"ב בתיכונים הממלכתיים.
הדבר מאפיין כמובן לא רק את דימונה. אבי טייב, מנהל מכינת "מעשה בנגב" שהוקמה לפני שנתיים בנתיבות, מספר שבשנת 2017 פנו למסלולים קדם־צבאיים רק ארבעה מחמישים בוגרי התיכון הלא־דתי בעיירה. בשנת 2018 עלה המספר לעשרה, לא מעט בזכות המכינה המקומית. "הגעתי גם לערד כדי לגייס תלמידים למכינה, ורק כעשרה מתוך 120 נשארו להתעניין. חשבתי שבאשדוד זה יהיה אחרת, אבל כשנכנסתי שם לכיתת חמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה, התלמידים בכלל לא הכירו את המושג של מכינה קדם־צבאית. המורה שלהם אמר לי 'עזוב אותם, העיקר שיסיימו בגרות'".
לדברי טייב, כ־90 אחוזים מחניכי המכינות הקדם־צבאיות ומהשי"ן־שי"נים (שנת שירות לפני הצבא, בניגוד לשירות לאומי) מגיעים מיישובים מבוססים, ורובם תושבי המרכז. נתוני ארגון "מעגלים" מראים שרק 14 אחוזים מחניכי המכינות הם בוגרי תיכונים במדדי הטיפוח הנמוכים, 7־10. לפי משרד הביטחון, מתוך 3,200 תקנים לשנת שירות, רק כ־16 אחוזים מאוישים בבני נוער מיישובים בעלי דירוג חברתי־כלכלי נמוך של 1־4. המספרים הללו נושאים משמעות עגומה: מכיוון שלמסגרות הקדם־צבאיות יש השפעה גדולה על איכות השירות הצבאי, על הסיכוי להתקבל לקצונה וגם על השנים שלאחר השחרור, ההיעדרות של הפריפריה מהמסגרות הללו מבשרת הרחבה נוספת של הפערים בחברה הישראלית.
זה המקום לציין שארגון מעגלים בהחלט מצליח להביא לצמיחה במספר הצעירים מהפריפריה שבוחרים במסלולים קדם־צבאיים, אך עיקר הצלחתו היא בחינוך הדתי. לפי נתוני הארגון, כ־44 אחוזים מבוגרי י"ב ב־68 התיכונים הדתיים שהוא פועל בהם ממשיכים משם לישיבות או למכינות קדם־צבאיות. ב־12 התיכונים שאינם דתיים השיעור נמוך בהרבה. עם זאת, מנכ"ל הארגון אסף וייס מציין שהפעילות של מעגלים במגזר הלא־דתי החלה רק לפני חמש שנים, ובחלק מבתי הספר אפשר כבר לראות עלייה בשיעור הנרשמים למכינות, מאפס ל־15 אחוזים.
כשנגר וחבריו נכנסו לתחום, הם החלו לבדוק אילו גופים פונים אל התיכוניסטים בפריפריה כדי לחשוף אותם לאפשרויות השונות. התברר כי מלבד "מעגלים" פעל גם גוף ששמו "התנועה לקידום שנת שירות", אך הוא נסגר מחוסר תקציב. עוד גילו השלושה כי למתנ"סים יש למעשה תקציבים המיועדים לפעילות מהסוג הזה, וכך החליטו לחבור למתנ"ס דימונה. גוף אחר שמספק להם קורת גג כלכלית וארגונית מתחילת הדרך ועד היום הוא עמותת "ארץ עיר", המקדמת קהילתיות עירונית בכל רחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה.
חמישים בני נוער הגיעו בקיץ 2015 למיונים לתוכנית. באוקטובר באותה שנה נפתחה הקבוצה הראשונה של "שולפים", בהשתתפות עשרים תלמידים ותלמידות מכיתות י"א בדימונה. נגר וחבריו החליטו להתמקד באוכלוסייה הפחות חזקה ובמי שכמעט אינם נחשפים למסגרות ההמשך: בין השאר היו בקבוצה בני נוער בסיכון שמוכרים לרשויות הרווחה, וכאלה שהוצאו מהבית בצו בית משפט. "היה חשוב לנו להנגיש דווקא להם את המסגרות הקדם־צבאיות, מתוך תפיסה שהמסלולים האלה יוכלו להוציא אותם מהמעגל שהם נתונים בו", אומר נגר.
בשנה הראשונה של "שולפים" עדיין לא דיברו עם הצעירים על תוכניות לשנה שאחרי י"ב, אלא בנו את הקבוצה ועודדו אותה לעשייה בקהילה. "דיברנו על התפתחות אישית, גיבוש זהות, והדרכים להשפיע על החברה", מספר נגר. בקיץ, לקראת עלייתם של החניכים לכיתה י"ב, הכינו בשבילם חוברת המרכזת מידע על מכינות ועל אפשרויות לשנת שירות. "לא הצטמצמנו דווקא למסגרות שפונות לאוכלוסיית הפריפריה. היה חשוב לנו לומר לחניכים שהכול פתוח בפניהם".
אבי טייב, מנהל מכינת "מעשה בנגב": "הגעתי לערד כדי לגייס תלמידים למכינה, ורק כעשרה מתוך 120 נשארו להתעניין. חשבתי שבאשדוד זה יהיה אחרת, אבל כשנכנסתי שם לכיתת חמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה, התלמידים בכלל לא הכירו את המושג של מכינה קדם־צבאית. המורה שלהם אמר לי 'עזוב אותם, העיקר שיסיימו בגרות'".
טלפון מהאח הגדול
השנה השנייה של "שולפים" הייתה משברית. אסולין וחיון פרשו מהארגון, ונגר המשיך להוביל אותו לבדו, במקביל לתחילת לימודיו במכללת ספיר. "בשנה הזאת לא פתחנו קבוצה חדשה, אלא רק המשכנו עם הקבוצה הקיימת. העמקנו את העיסוק במושג הבחירה והתחלנו לדבר על מסגרות ההמשך ועל ההבדלים בין שנת שירות לבין מכינה. בעיקר התמקדנו בשאלה איך הם רואים את העתיד שלהם, ובעניין הזה דיברנו גם על ההיבט האישי וגם על ההיבט הלאומי".
במקביל לדיונים האידיאולוגיים דאגו נגר ושאר אנשי הצוות של "שולפים" להכין את הצעירים לראיונות אישיים ולמבחני דינמיקה קבוצתית. בנוסף התקיימו סיורים שכללו ביקור במכינות. השלב הבא היה הכוונה מפורטת של הצעירים למסגרות שבחרו, וליווי שלהם בתהליכי המיון והקבלה. נגר גאה בכך שהצליח להשיג בשביל חניכיו תקן של שנת שירות בתנועה הקיבוצית, והוא אויש בידי נערה שהשתתפה בתוכנית. "רציתי לפתוח בפניהם גם אופציה כזו, כדי שירגישו שהם באמת יכולים להגיע לכל מקום", הוא אומר.
מלבד המחסום החברתי, מזכיר נגר, קיים גם המחסום הכלכלי. "לימודים במכינה קדם־צבאית עולים כסף. לשמחתנו, 'קרן פסיפס' מסייעת לנו לממן את שנת המכינה, למי שזקוק לעזרה כזו. גם בתוך המכינות יש מימון מסוים. שנת השירות כרוכה גם היא בעלויות – אמנם מקבלים דמי קומונה חודשיים של 500 שקלים בערך, אבל 400 מהם הולכים לקומונה, כך שנשארים עם 100 שקלים לחודש. הרבה מהנערים שלנו מגיעים ממשפחות שמוכרות לרווחה וממשפחות חד־הוריות, וכבר בשנות התיכון הם התרגלו לעבוד בשעות אחר הצהריים. ברגע שהם הולכים לשנת שירות אסור להם לעבוד, והם לא יודעים איך לממן את עצמם. אנחנו מצידנו מנסים להשיג להם מלגת מחיה".
15 מעשרים הצעירים שהתחילו את המחזור הראשון של שולפים נשארו בתוכנית עד סיומה. בקיץ 2017, בתום השנה השנייה, בחרו עשרה מהם להמשיך למסגרות קדם־צבאיות. כך, מספר היוצאים למסגרות כאלה מכלל בוגרי התיכונים בדימונה גדל לשלושים. נגר וצוותו החליטו להמשיך ללוות את משתתפי התוכנית גם במכינות ובשנת השירות, כדי לסייע להם בהתאקלמות ולמנוע נשירה. "יש לנו סטודנט שיוצר איתם קשר טלפוני מדי שבוע, והוא מעין אח גדול בשבילם, דמות להתייעץ איתה. במקביל אנחנו מנסים לשמור על 'חברת השווים' שיצרנו בתוכנית, גם אחרי שהם נפרדו ויצאו לדרכים שונות. אחת לחודשיים אנחנו מקיימים מפגש בדימונה, וכל אחד מספר ומשתף בקשיים ובחוויות מהמקום שהוא נמצא בו".
באילו קשיים מיוחדים הם נתקלים?
"המכינות אמנם רוצות חבר'ה מהפריפריה, אבל יש פערים חברתיים ותרבותיים שמקשים על ההשתלבות. יש שם אוכלוסיות חזקות מבחינה כלכלית, והחבר'ה שלנו מגיעים לשם ומדברים בשפה שונה, במושגים אחרים. אנחנו מנסים לגשר על הפערים ולהכין אותם למפגש הזה. אני עצמי מכיר זאת מהשירות הלאומי שלי בכפר נהר הירדן, ועד היום זה צרוב לי בזיכרון כחוויה קשה. רוב המתנדבים היו מכוכב־יאיר, מרעננה, מהרצליה ומהקיבוצים. לחלקם אפילו היו דודים בכנסת".
יש לא מעט צעירים שבחרו לשנות את מסלול החיים שלהם בזכות מסגרת קדם־צבאית. אני רואה אותם פעילים יותר ברשתות החברתיות, מותחים ביקורת על דברים שלא נראים להם, וגם מדברים יותר על יהדות ואיפה היא פוגשת אותם. הם נעשים מעורבים ואכפתיים יותר, ואני מאמין שזו הזדמנות נהדרת לצמצום פערים חברתיים
בהקשר הזה מזכיר נגר שבשנים האחרונות הוקמו מכינות קדם־צבאיות ייחודיות המבקשות לתת מענה לבוגרי שמינית מהפריפריה. אחד המאפיינים שלהן הוא היותן חצי־שנתיות; לסביבה החברתית של הצעירים הללו, וגם להם עצמם, קל יותר לעכל מסלול של שישה חודשים מאשר מסלול של שנה שלמה. נגר מודה שרוב בוגרי "שולפים" אכן בוחרים במכינה חצי־שנתית, "שהיא פחות 'מאיימת' כי מתגייסים לצבא אחרי חצי שנה, וכמובן היא גם זולה יותר".
נופר אוליאל, בוגרת המחזור הראשון של שולפים, גדלה בדימונה ובשלב מסוים עברה להתגורר במשפחתון לנוער בסיכון בעיר. המדריכה במשפחתון, היא מספרת, הציעה לה להצטרף לפעילות של שולפים, ושם התחולל בה שינוי. "בשנה הראשונה דיברנו בעיקר על יזמות ועל מנהיגות צעירה, והשיחות האלה גרמו לי להתחיל להאמין בעצמי. בשנה השנייה דיברו איתנו על מסגרות המשך, שאין סיכוי שהייתי חושבת עליהן בלי התוכנית הזו". בסיום כיתה י"ב בחרה אוליאל, בהכוונת הצוות של שולפים, להמשיך למכינת "עלמה" בירושלים – מכינה חצי־שנתית למנהיגות נשית, המיועדת בעיקר לצעירות מהפריפריה הכלכלית־חברתית והגיאוגרפית. הקיץ היא התגייסה לצה"ל, וכעת היא בעיצומו של קורס בקרת שליטה ימית, בדרך לשירות כתצפיתנית. "גם על התפקיד הזה לא הייתי חושבת לפני שנתיים. עכשיו אני רוצה לעשות אותו בצורה הכי טובה שאפשר, ואולי אפילו להמשיך בצבא".
"המטרה היא להפוך את החניכים שלנו לאזרחים פעילים", אומר נגר. "תוכנית שולפים היא נקודת פתיחה לשאר החיים. היה עכשיו חייל מדימונה, בוגר מכינה, שיצא לפרק של חל"ת מהשירות, כדי להתמודד ברשימת הצעירים של העיר בבחירות המקומיות. בעיניי זו דוגמה לאדם שהחינוך שקיבל דוחף אותו להיות מעורב בעשייה.
"יש לא מעט צעירים שבחרו לשנות את מסלול החיים שלהם בזכות מסגרת קדם־צבאית. אני רואה אותם פעילים יותר ברשתות החברתיות, מותחים ביקורת על דברים שלא נראים להם, וגם מדברים יותר על יהדות ואיפה היא פוגשת אותם. הם נעשים מעורבים ואכפתיים יותר, ואני מאמין שזו הזדמנות נהדרת לצמצום פערים חברתיים".
הגמול עוד יגיע
הקיץ יצאו כעשרה בוגרים של "שולפים" למסגרות קדם־צבאיות, והמחזור שנפתח השנה כבר מונה כארבעים צעירים מדימונה. במקביל פתח נגר, בימים האחרונים ממש, סניף נוסף של הארגון בעיר נתיבות. כעשרים חניכים ישתתפו בו.
רוב המדריכים בארגון הם בעצמם צעירים בשנת שירות או בני גרעין נח"ל שנמצאים בפרק המשימה של המסלול. רובם לא גדלו בדימונה או בנתיבות, ונגר מודע לקושי שלהם להיות מודל לחיקוי בשביל בני הנוער המקומיים. "המצב היום הוא שהצעירים שלנו פוגשים הרבה דמויות מבחוץ שמגיעות להתנדב. אנחנו לא רוצים לצמצם את כמות המתנדבים שנכנסת, אבל אנחנו כן יכולים לאזן אותה. לשם כך אנחנו בונים עכשיו תוכנית לגיוס מתנדבים מתוך הקהילה, חבר'ה מכאן שיצאו לשנת שירות או למכינה, סיימו צבא ונמצאים עכשיו בשלבים הבאים. הם ישמשו כמנטורים, והרעיון הוא שכל חניך יפגוש אחת לחודש את המנטור שלו. עשינו מיפוי והגענו לשבעים חבר'ה מדימונה שיצאו למסלולים קדם־צבאיים בשנים 2010־2017. מתוכם הצלחנו לגייס בינתיים עשרה מנטורים. אני מאמין שעם הזמן, כשנוציא עוד ועוד בוגרים של שולפים לשנת שירות ולמכינות, גם נפגוש אותם בהמשך כמנהיגים מקומיים וכמודל לחיקוי עבור החניכים. כבר היום מנהלי המכינות מזהים אותם כפוטנציאל גדול".
אחד המנטורים הצעירים הוא איתי זרח, בוגר המחזור הראשון של שולפים. זרח, שעדיין משרת בצה"ל, למד גם הוא בתיכון אפלמן. לעולם המכינות הוא נחשף בזכות הפעילות של מעגלים, אבל לדבריו תוכנית שולפים השפיעה עליו יותר, מכיוון ששלושת מייסדיה הם בוגרי התיכון שלו. "המדריך בארגון מעגלים הגיע מערד, וכיוון אותנו יותר למכינות דתיות. בשולפים אלו היו חבר'ה שצמחו וגדלו במקום שבו אני גדלתי".
בסיום התיכון הוא המשיך למכינת "מעשה בנגב", ולאחר חצי שנה התגייס לחיל התותחנים. "ברור לי לגמרי שאם לא הייתי ב'שולפים', לא הייתי הולך למכינה ולא הייתי בוחר בשירות קרבי. התוכנית הזו הייתה בעצם תנועת הנוער שלי". היום הוא נפגש מדי חודש עם שני חניכים של שולפים, משתף אותם בחוויות מסוללת התותחנים, ומעודד אותם לבחור כמוהו במסגרת קדם־צבאית ובשירות צבאי בעל ערך.
מסגרת נוספת שפועלת לחשיפת צעירים מהפריפריה למסלולים אפשריים בתום כיתה י"ב היא תוכנית רתמים, שהקימה לפני כשלוש שנים עינב יצחקי, בוגרת מכינת "עמיחי" שבקיבוץ כרמים. רתמים לא מציעה מפגשים שבועיים, אלא שלושה סמינרים מרוכזים. "זו שיטה מעניינת", אומר נגר, "אבל אני חושב שלקפוץ מנקודה לנקודה כמה פעמים בשנה לא יחולל שינוי. צריכים תהליך חינוכי רציף, שכולל יחס בין־אישי והיכרות ארוכת־טווח עם המדריך. חשוב לי שהצעירים אצלנו יוכלו לפנות למדריך שלהם לכל אורך השנה, ולהרגיש בכל שבוע שהם מחוברים ושייכים לתוכנית".
"שולפים" מוכרת כיום על ידי האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון. תנועת "החלוץ" שמכוונת צעירים להגשמה קהילתית־משימתית מסייעת לה במלגות לסטודנטים המדריכים, משרד הרווחה ומחלקות הנוער עוזרים גם הם, ואת הבסיס הארגוני והכלכלי מספקת כאמור עמותת "ארץ עיר".
נגר עצמו עושה את עבודתו כבר שלוש שנים בהתנדבות מלאה. "אני מאמין שצריכים להשקיע קודם כול בצוות, ורק אחר כך בי", הוא אומר. "מה שמניע אותי זו מוטיבציה פנימית, אמונה שאנחנו כחברה צריכים לקחת אחריות על אתגרים חברתיים וחינוכיים, ולא להתעלם מהם. אני גם מאמין שבשלב מסוים אקבל את הגמול על הפעילות שלי, גם אם זה לאו דווקא יהיה גמול חומרי".
בשנה הזו הוא מתגורר בכפר הסטודנטים של עמותת איילים במושב יכיני הסמוך לשדרות. אף שבחר ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר, את עתידו המקצועי הוא רואה יותר בתחום היזמות בחינוך. "החלום שלי הוא לחפש ולמצוא במקום אחר בעולם שיטה חינוכית שתרענן קצת את שיטות החינוך המוכרות אצלנו. בנוסף, אני ועוד כמה חברים שואפים להקים גרעין התיישבות, ואנחנו מחפשים מקום מתאים. זה יהיה או יישוב חדש או גרעין בתוך עיר. אני באופן אישי מעדיף להצטרף ליישוב קיים, ואולי זה יקרה כבר בשנה הבאה באחד מיישובי העוטף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
