"היי, אתה מדבר עברית? מצוין. מה שמך? מה שלומך, הכול בסדר? הצבא הישראלי, כרגע אנחנו צריכים להפציץ את הבית שנמצא באמצע, אנחנו עושים את כל המאמצים שלא יפגע בבתים האחרים שום דבר. אנחנו רק רוצים לוודא לפני כן שאין אף אחד מסביב, תגיד לאנשים שלא… כי עוד חמש דקות אנחנו מפציצים".
(מתוך שיחת אזהרה צה"לית שקיבל תושב עזה לפני הפצצה, 2014)
כשמכשיר הטלפון שלה צלצל ועל הצג הופיעה המילה "חסוי", החליטה נסמה (שם בדוי) אחרי התלבטות קצרה לא לענות. אבל הטלפון צלצל שוב, ושוב. "בסוף עניתי", היא מספרת. "בצד השני היה בהתחלה שקט, ואז שמעתי קול של גבר. הוא אמר לי שאני חייבת לפנות את הבית במהירות הרבה ביותר, כי הבניין עומד להיהרס. הייתי מבולבלת מאוד, לא הבנתי מה רוצים ממני. בצד השני כנראה זיהו את הבלבול שלי, ומיד חזרו על הדברים – תעזבי את הבית, ותגידי לכל מי שנמצא איתך שיצא החוצה".
הימים ימי מבצע צוק איתן, והאזורים הסמוכים לביתה בשכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה כבר ספגו פצצות, פגזים וירי מקלעים. כשנסמה ניתקה את השיחה, היא הבחינה שהשכנים מתחילים לרדת במדרגות. "הם כנראה קיבלו שיחות דומות. כשהבנתי שזה אמיתי, לקחתי איתי כמה חפצים ויצאתי החוצה. לא חשבתי לרגע להישאר. ידעתי שהמצב בבתי החולים בעזה גרוע מאוד, ושאני לא יכולה להרשות לעצמי להיפצע. אחד השכנים שלי סירב להתפנות. הוא דיבר הרבה זמן עם הישראלים, והסביר שאין לו לאן ללכת. היו כאלו שעלו על הגג וסימנו למטוסים שחגו בשמיים לא לירות.
"אחרי כמה דקות שמענו קול חזק של משהו טס באוויר, ואז פצצה פגעה בצד המבנה. נשכבנו על הרצפה. כשהעשן התפזר, ראינו שלא נגרם נזק ממשי. ממקרים קודמים שאירעו במהלך המלחמה הבנו שזה היה ירי אזהרה. אחריו כולם התפנו מהמבנה בתוך דקות ספורות. ברחנו משם מהר ככל האפשר".
הפיצוץ נטול הנזק שהבריח בסופו של דבר את נסמה מביתה, היה מה שמכונה בצה"ל "הקש בגג". לפני הפצצת בתים שבהם מתגוררת אוכלוסייה אזרחית, נוהג הצבא הישראלי להתקשר לדיירים, להזהיר אותם מהתקיפה המתקרבת, לדרוש מהם להתפנות, ולבסוף, אם אינם יוצאים, "להקיש בגג" באמצעות פצצה קטנה שעושה רעש גדול אך לא אמורה לגרום לנזק רב, ובטח לא להרוגים. ההקשה עושה בדרך כלל את העבודה, כשהתושבים מבינים שפצצה גדולה יותר צפויה להגיע בעקבות זו הקטנה.
כיום מתגוררת נסמה במגדלי פיירוז בצפון־מערב עזה. שם לא היו הפצצות ב"סבב" האחרון. "היה לי מזל", היא אומרת על התקופה שלאחר צוק איתן. "יש לי משפחה שסייעה לי. בהתחלה הלכתי להתגורר אצל קרובים, ואחר כך עזרו לי לשכור דירה בשכונה אחרת בעיר. אבל בעזה יש הרבה עניים שאין להם חלופה מלבד ביתם. אחרי המלחמה ראינו תושבים שחזרו לשכונות שלהם והתגוררו בין ההריסות. אנשים שגרו בדירת שני חדרים עם ששת ילדיהם לא מיהרו לעזוב, למרות כרוזים מישראל ואפילו שיחות טלפון. יש עוד סיבות לכך שאנשים לא עזבו את בתיהם גם כשקיבלו התראות: קרה שאנשי חמאס הורו להם לא להתפנות, ואפילו איימו על מי שיתפנה. כך, אנשים שמבחינתם לא היה להם שום קשר למלחמה, נאלצו להגן על פעילי חמאס, פת"ח או ג'יהאד שנלחמו מול ישראל".
למרות אובדן ביתה, נסמה מביטה על נוהל ההפצצה הישראלי בעין חיובית. "הרבה אנשים מעריכים את המהלך הזה ואומרים שהוא אנושי. שכנים שלי בשג'אעיה הודו לישראל על האזהרה המקדימה, שבעצם הצילה את חייהם. הם הבינו שהצבא מבקש לשמור על חיי האזרחים, ולהתייחס אליהם אחרת מאשר לפעילי הארגונים הלוחמים. אני חושבת שהנוהל הזה הוא משהו טבעי. אם אני אזרחית שמנהלת את חייה בתחום האקדמיה או המסחר, ולא נמצאת בסכסוך הצבאי, אני מצפה שיתייחסו אליי כאל כל אדם חופשי אחר. אם אני לא פוגעת באף אחד, לא צריך לפגוע בחיי. זו משוואה ברורה".
טלאל, תושב שכונת א־זייתון בעזה, היה עד להפצצת בתים בעיר ב־2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה. לדבריו, גם אם נוהל "הקש בגג" מציל חיים של אזרחים, הוא בהחלט לא הופך אותם לאוהדי ישראל. "אולי יש מי שאומרים תודה על ההודעה המוקדמת, אבל בסופו של דבר התושבים נשארים ללא בתים וללא עתיד, ועם הרבה שנאה כלפי ישראל. יש הרבה אנשים שהיו מעדיפים למות ולא להמשיך לחיות ככה, בלי בית. ברוב המקרים התושבים עצמם לא יודעים שבבניין שלהם יש פעילות של חמאס או ג'יהאד. הם אשמים שבדירה לידם גר פעיל בארגונים, או שבמרתף של הבניין מייצרים רקטות? לא יכול להיות שהם יצטרכו לשלם מחיר על מה שאחרים עושים. כל אחד בעזה חי את החיים שלו, רוב האנשים פשוט מנסים לשרוד".
היהודים השיגו את מספר הטלפון
את נוהל "הקש בגג" אפשר לראות היטב בסרטון שצולם ברצועת עזה ב־2014, והופץ באמצעי התקשורת. על המסך נראים שני בניינים העומדים בשלווה זה לצד זה. 13 שניות אחרי תחילת הסרטון נשמע פיצוץ, ומגגו של הבניין הימני עולה מעט עשן. בחלונות הקומה העליונה שלו אפשר לראות ענן אבק, ונשמעים קולות זכוכית מתנפצת. השקט חוזר לרחוב. דקה וכמה שניות לאחר מכן נשמעת שריקה חזקה ואחריה מתרחש פיצוץ גדול. המסך מתמלא ענן אפור. עוברות שתי דקות עד שהאבק מתפזר, ומתגלה הנזק: הבניין הימני איבד את כל קירותיו החיצוניים, ונותרו רק עמודי השלד. הקומה העליונה נעלמה לחלוטין, וגג הבניין קרס לתוכה. התקרות בשאר הקומות עוד ניצבות על מכונן. הבניין הסמוך לא נפגע כלל. איש לא נהרג במתקפה הזו.
אלוף במיל' עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, אומר שלנוהל "הקש בגג" יש שתי מטרות, ושתיהן חשובות: "בראיית המיקרו, המטרה היא לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים ובחפים מפשע. בראיית המאקרו, המטרה היא להימנע מהסלמה. הפעלת 'הקש בגג' מאפשרת פגיעה בתשתיות טרור מובהקות, ללא נפגעים שעלולים לגרום להחרפה בעימות".
אבל הנוהל הזה נושא איתו גם מחיר, מבחינתה של ישראל. בעקבות סבב הלחימה האחרון ברצועת עזה נמתחה ביקורת קשה על ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם על הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בין השאר בגלל ריבוי התקפות חסרות תכלית לכאורה, שכמעט לא גרמו אבדות למחבלים. בצה"ל דיווחו על עשרות גיחות הפצצה, ושני יעדים חשובים נמחקו מבנק המטרות של חיל האוויר: משרדי ערוץ הטלוויזיה של חמאס, ובית מלון מקומי ששימש את מנגנוני הביטחון של ארגון הטרור. ובכל זאת, בסוף העימות נמנו בסך הכול 14 טרוריסטים הרוגים – בעוד רבים אחרים, כך נראה, נצלו הודות לאותה הקשה בגג.
"הנוהל שימש הפעם למנוע פגיעות גם בטרוריסטים, שהם מטרה צבאית מובהקת", אומר ידלין. "מי שחושב שהיה נכון להכיל את העימות ולא להרחיב אותו, יקבע שדרך הפעולה הזו תרמה לתכלית האסטרטגית. מנגד, מי שחושב שעל ירי 500 רקטות לעברנו היינו צריכים לגבות מחמאס מחיר כבד בהרבה, יקבע שהשימוש בנוהל השפיע באופן שלילי על ההרתעה".
ויקטור בן־עמי, בכיר לשעבר בשב"כ, שייך לקבוצה השנייה. "זה הפך למגוחך, ואפילו עצוב. מדינת ישראל מפנה מוצבים, מפקדות ובסיסים של האויב לפני תקיפה. לא מדובר כאן רק על אזרחים, יחידים או משפחות, אלא גם על פעילי טרור. מישהו התבלבל. אנחנו אמורים לפגוע בחמאס, ובמקום זאת אנחנו מודיעים לו מראש ומאפשרים לו להוציא מהיעד את אנשיו. בסוף אנחנו מורידים לו מבנה מפקדה שעלותו 10 מיליוני שקלים, כשהטילים שאנחנו יורים לעבר המבנה שווים יותר. אנחנו עושים מלחמת מבנים במקום מלחמה בארגון טרור. דיברתי עם אנשים בעזה, והם סיפרו לי איך הם ישבו עם כוס קפה מול הטלוויזיה וראו שידורים חיים של תקיפה. הסבב האחרון פגע קשות בהרתעה של מדינת ישראל".
בן־עמי, ששירת שלושים שנה בגופי המודיעין והיה שותף למבצעים רבים ברצועת עזה, מכיר היטב את התפתחותו של נוהל "הקש בגג". "שיחות הטלפון הראשונות נעשו בימי מבצע עופרת יצוקה", הוא אומר. "אני זוכר אותן. התושבים בצד השני של הקו היו מבוהלים מעצם העובדה שהיהודים הגיעו למספרי הטלפון שלהם. היו כאלו שלא ענו, והגענו לשכנים שלהם כדי להעביר דרכם את האזהרה. השיחות היו קצרות וברורות, המסרים חדים. הבסיס היה העובדה הפשוטה שבבניין יש פעילי טרור או אמצעי טרור שמסכנים חיי ישראלים, ואותם צריך להשמיד".
מאחורי הנוהל מצויה עבודת מודיעין ארוכת טווח, שממפה את יעדי התקיפה מבעוד מועד, כדי ליצור מאגר שישמש את גורמי הביטחון בעת מבצע. "טענות הפלסטינים שישראל מפגיזה בניינים בלי הבחנה הן שקריות", אומר בן־עמי. "היעדים שמופצצים נבחנים בקפידה. זה יכול להיות בניין מגורים שבמרתף שלו יש בית מלאכה לייצור טילים או מצבור אמצעי לחימה. זה יכול להיות מקום מסתור של מחבלים, או מבנים ומחסנים שנראים תמימים לכאורה, אך בעצם מכסים על פעילות צבאית. וכשאנחנו אוספים מידע על המבנים שארגון חמאס משתמש בהם, אנחנו גם מלקטים פרטים על אנשים שגרים שם או בבניינים סמוכים.
"יש מקרים שחמאס כופה את עצמו על המשפחות, לפעמים בעל הבית תומך בארגון הטרור או מקבל ממנו כסף, ויש כמובן בתים של אנשי חמאס עצמם. גם אם נדע שמבנה מסוים משמש כמפקדה כללית של חמאס בעזה, תמיד נבדוק אם יש בו או סביבו אזרחים חפים מפשע שלא קשורים לפעילות הטרור, וננסה ככל האפשר למנוע פגיעה בהם. ארגוני הטרור מנצלים את טוב הלב שלנו בכך שהם שומרים את אמצעי הלחימה שלהם באזורים מיושבים. הם יודעים שמדינת ישראל לא תפגע בבית ספר או בבניין אחר שיש בו אזרחים, גם אם במרתף שלו שוכן מחסן נשק".
מה קורה לפי הנוהל אם אזרחים בוחרים לא לעזוב את הבניין?
"אחרי שיחות טלפון, שלפעמים נמשכות זמן רב, יורים על הבניין טיל דמה שישמש אות אזהרה. הטיל הזה נושא חומר נפץ במשקל קטן שלא יכול לגרום נזק משמעותי למבנה, אבל אחרי הפיצוץ בדרך כלל האנשים מתפנים. היו מקרים שבהם המטרה לא היוותה סכנה ממשית מבחינת ישראל, וכשלא הצליחו לפנות את הבניין, החליטו לתקוף יעדים אחרים. אבל אם יש במבנה חוליית שיגור שצפויה לסכן את אזרחי ישראל, אין בכלל שאלה באשר לסיכול האיום".
חיי אדם וחיי נדל"ן
ידלין, העומד כיום בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, מודה כי ההרתעה הישראלית עלולה להיפגע אם עושים שימוש גורף בנוהל. "במקרה כזה, חמאס ילמד שהנדל"ן שלו אמנם מותקף, אבל אנשיו חסינים. אם לעומת זאת השימוש ב'הקש בגג' מתוחם למטרות כמו בתי מפקדים ומחסני אמצעי לחימה בסביבה רוויַת אזרחים, ומנגד מטרות צבאיות מובהקות מותקפות ללא אזהרה מקדימה, אזי אין פגיעה מהותית בהרתעה".
בפועל, האם קיומו של הנוהל הזה תורם למדינת ישראל או מזיק לה?
"אי אפשר לתת תשובה כוללת. כמו כל טכניקה מבצעית, יש תרחישים והקשרים שבהם נכון להשתמש בנוהל ויש תרחישים שבהם זו תהיה שגיאה. מתי צריך להפעיל את 'הקש בגג'? כשצפוי נזק סביבתי גדול ופגיעה נרחבת באזרחים. לעומת זאת, אם מדובר במתקני חמאס מובהקים, שבהם חשוב לפגוע בטרוריסטים עצמם, עקרונות המידתיות של תורת המלחמה הצודקת מאפשרים ולרוב מחייבים פעולה ללא התראה. בשורה התחתונה, הכול על פי ההקשר, התכלית האסטרטגית ועקרונות המלחמה המוסרית בטרור".
"ההרתעה הישראלית בנויה על יכולות ביטחוניות ומודיעיניות, וגם על מוסר הלחימה ורוח הביצוע", אומר אלוף במיל' יום־טוב סמיה, מפקד פיקוד דרום לשעבר. "בהשאלה מהאמרה הידועה של אחד העם, אני אומר – יותר משנשמור אנו על מוסר הלחימה, ישמור מוסר הלחימה עלינו.
"צבאות אדירים בעולם התמוטטו או התקפלו מול צבאות או כוחות גרילה קטנים וחלשים מהם באופן מהותי. כך צרפת ה'דמוקרטית' באלג'יר עם אומדן של כ־700 אלף הרוגים אלג'יראים, ארה"ב החזקה בווייטנאם עם כ־1.5 מיליוני הרוגים בשני הצדדים, וברית המועצות הקומוניסטית באפגניסטן, שם בעשר שנות מלחמה הגיעו אבדות הצבא האדום ל־15 אלף חיילים. בשלוש הדוגמאות הללו, חיילים ומפקדים איבדו צלם אנוש, וחיי אדם בעיניהם היו לקליפת השום. מכאן המניע העיקרי של מדינת ישראל לנקוט בכל אמצעי אפשרי כדי לשמור על מוסר הלחימה של כוחותינו, ולפגוע בכמה שפחות בלתי מעורבים. עמדתי היא ששימוש נכון בנוהל 'הקש בגג' אינו פוגע בהרתעה. הוא מחזק את מוסר הלחימה, ותורם ללגיטימציה של התגוננות ישראל בעיני העולם המערבי".
ובכל זאת, יכול להיות שנעשה בנוהל הזה שימוש־יתר?
"עלינו לזכור שהוראות הפתיחה באש הן למעשה רישיון להרוג. מי שמעניק את הרישיון הזה לחיילי צה"ל הוא הרמטכ"ל, והאחריות הנישאת על כתפי המפקדים בסוגיה זו היא אדירה. לכן את התשובה לשאלה אם השימוש בנוהל 'הקש בגג' הוא מופרז, יכולים לשפוט רק אותם מפקדים בדרג המשתנה אשר מחליטים אם לבצע את הנוהל, ומתי לעבור לפצצה העיקרית".
מחיר הכפפות הלבנות
האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000, ידועה כאחת מתקופות הטרור הקשות ביותר שחוותה ישראל. בכירי חמאס ביו"ש ובעזה יזמו עשרות פיגועי תופת, מה שהוליד את מדיניות "הסיכולים הממוקדים". "בחיסולים לא היה כמובן אלמנט של 'הקש בגג', אבל הייתה התחשבות עילאית באוכלוסייה האזרחית שסבבה את בכירי חמאס. כשאתה רוצה לירות טיל על מכונית של מחבל רוצח, לא תוריד אותה כשהיא נמצאת באזור הומה אדם", אומר בן־עמי, שבאותן שנים היה האחראי על גזרת הדרום בשב"כ.
בניסיון חיסול מפורסם שבו היה בן־עמי מעורב, החשש הישראלי מפגיעה בחפים מפשע הציל טרוריסט בכיר ממוות ודאי. "ב־2002 ניסינו לחסל את מוחמד דף: מטוס של חיל האוויר התמקד במכונית שלו וירה טיל ישיר לעברה. המכונית עפה באוויר, והיינו בטוחים שהוא מת. רצינו לשגר עוד טיל כדי לוודא הריגה, אבל הבחנו באנשים רצים לעבר המכונית ולכן נמנענו מירי נוסף. פתאום ראינו שהם מוציאים את דף מהמכונית, חי. זה רק מראה עד כמה הזהירות של צה"ל והשב"כ בכל הקשור לפגיעה בחפים מפשע היא גדולה. אבל בסופו של דבר, אסור להילחם במלחמה בכפפות לבנות. מלחמה היא אדומה".
סיכול ממוקד אחר שליווה בן־עמי היה חיסולו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מי שהיה אחראי למותם ולפציעתם של מאות ישראלים. "שחאדה היה אחד המחבלים הנבזיים ביותר. הוא היה חתום על פעולות טרור קשות מאוד, ובמשך חודשים ניסינו לחסל אותו. הוא ידע זאת, ולכן כמעט לא הופיע בציבור, כל הזמן החליף מקומות מסתור, והסתובב עם בני משפחתו ששימשו לו מגן אנושי. כבר קרה שמטוסי קרב הוזנקו כדי לפגוע בו, אבל הוחזרו לבסיסם עקב ידיעות על נוכחות של בן משפחה לצידו.
"עמדנו בפני קונפליקט. רדפנו אחרי שחאדה זמן רב, וכמה פעמים איתרנו אותו והיינו יכולים לחסל אותו – אך ויתרנו על ההזדמנות, כי הוא היה ליד אזרחים. אחרי חצי שנה של מרדפים, כשבינתיים הוא ממשיך לייצר פיגועים, מצאנו את הרגע המתאים. אבל בסופו של דבר, בגלל גודלה של הפצצה, נהרגו איתו גם אזרחים חפים מפשע".
ב־22 ביולי 2002 הופלה פצצה במשקל טון על ביתו של שחאדה, בלב שכונת מגורים בעזה. מלבד שחאדה ועוזרו נהרגו עוד 14 אנשים, ובהם נשים וילדים. בעקבות המקרה התעוררה מחאה נזעמת בישראל ובעולם. 27 טייסי חיל האוויר, כולל טייסי מילואים, חתמו על מכתב המודיע שהם מתנגדים ל"ביצוע פקודות לא חוקיות" כמו אלה; בבריטניה ובמדינות אחרות הוגשו תלונות נגד בכירי צה"ל, ובהם הרמטכ"ל משה יעלון, מפקד חיל האוויר אלוף דן חלוץ ומפקד פיקוד הדרום אלוף דורון אלמוג; ובבית הדין הפלילי הבינלאומי ניסו הפלסטינים – ללא הצלחה – לתבוע את ישראל.
על אף שלצידו של שחאדה נהרגו אזרחים, החיסול המוצלח פתח שרשרת של פעולות סיכול ממוקד מצד צה"ל. מפקדי חמאס נאלצו להקדיש את כל כוחם להישרדות, פשוטו כמשמעו, ולהתחמקות מכוחות רגליים של צה"ל ומהפצצות חיל האוויר. באופן טבעי, פחות משאבים הוקצו להוצאת פיגועים, מה שהביא לירידה דרסטית במספרם. ב־2005 נאלץ אלוף במיל' דורון אלמוג לשוב ארצה מלונדון בלי לרדת שם מהמטוס, מחשש שייעצר; באותה שנה גם נהרגו בפיגועי טרור 56 ישראלים, כשמינית ממספר הנרצחים ב־2002 – שנת שיא הפיגועים ושנת חיסולו של שחאדה.
נוהל רמב"ם
בנוהל "הקש בגג" נעשה כאמור שימוש נרחב בסבב הלחימה האחרון ברצועת עזה. כתב ה"טלגרף" הבריטי ברצועה, ראף סנצ'ז, תיאר בטוויטר את מאמציה של ישראל להקטין את מספר הנפגעים. "בדיוק יצאנו לביקור קצר בעזה כדי לראות מה המצב אחרי הלחימה השבוע", הוא כתב. "התרשמנו שישראל נזהרה להימנע מהרג אזרחים במהלך המתקפות בעזה. הצבא הישראלי התקשר לבחור אחר שפגשנו, ובילה 45 דקות שיחה בטלפון איתו, כדי שיפנה את שכניו לפני שיופצץ הבניין הסמוך, שבו היה ערוץ הטלוויזיה של חמאס".
האם נוהל "הקש בגג" מקנה לישראל נקודות בקרב ארגוני זכויות אדם ומערכות המשפט הבינלאומי? ספק רב. ההקפדה על התראה נקודתית לפני פגיעה במבנים הנמצאים בסביבה אזרחית אינה מובנת מאליה, אך בקהילייה הבינלאומית כנראה לא ממש מתרשמים. לתפיסתו של ידלין, ישראל לא יכולה כלל להרוויח נקודות מוסריות בעיני העולם במלחמתה בטרור, "אלא מקסימום לצבור פחות נקודות שליליות. פגיעה באזרחים חפים מפשע היא טעות מוסרית ונזק כבד למערכה הדיפלומטית שלנו".
פרופ' אבי בל, מומחה למשפט בינלאומי מאוניברסיטת בר־אילן, מסביר שלפי החוק הבינלאומי "הצבא מחויב להתריע מפני תקיפה בדרך שתעזור לאזרחים להימלט מהאזור המותקף, אך בלי לפגוע ביעילות ההתקפה. כמובן, זהו מצב תיאורטי שכמעט לא מתקיים: אין התראה שלא תפגע ביעילות ההתקפה. ובכל זאת, מדינת ישראל נוהגת כך לפנים משורת הדין. כנראה יש לזה אפקט חיובי, כי בשנים האחרונות גם ארה"ב ומרבית מדינות נאט"ו מחקות אותנו".
אבל המעמד הבינלאומי שלנו לא משתפר בעקבות השימוש בנוהל.
"אכן. אם ישראל לא הייתה מודיעה לתושבים לפני תקיפה, היו מאשימים אותה שהיא מפרה את דיני המלחמה; כאשר היא פועלת לפי נוהל 'הקש בגג', אומרים שהיא מנהלת מעקב אחרי אזרחים פרטיים ומפחידה אותם בשיחות טלפון – ולכן גם זה פשע מלחמה. אז לא משנה מה נעשה, נמצא את עצמנו על ספסל הנאשמים".
צוות הבדיקה שמינה האו"ם באפריל 2009 בעקבות מבצע עופרת יצוקה ("ועדת גולדסטון"), קבע ששני הצדדים, ישראל וחמאס, הפרו את דיני המלחמה ופעלו באופן מכוון ושיטתי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. לדברי בל, דו"ח גולדסטון הוא "דוגמה מצוינת לכך שאין הערכה בעולם למדיניות צה"ל המקדשת את המוסר. אם ישראל נוקטת בנוהל 'הקש בגג' כדי לחסוך מעצמה ביקורת בינלאומית, זו שטות גמורה. אם פועלים כך כי זה הדבר הנכון, המוסרי והמעשי – זה משהו אחר". הוא מצטט את עו"ד יצחק נטוביץ', שאמר כי הנוהל הזה נוסח כבר במאה ה־13 על ידי הרמב"ם, בהלכות מלכים שבספר "משנה תורה": לפי פסיקתו, כאשר מטילים מצור על עיר יש לצור עליה משלושה כיוונים בלבד, ולהשאיר צד אחד פתוח כדי שאזרחים יוכלו להימלט. "דיני המלחמה המודרניים מבוססים על תורת המוסר של תומס אקווינס", אומר בל, "אבל ייתכן שצה"ל פועל לפי צו המצפון שהציב הרמב"ם".
ד"ר הילי מודריק־אבן־חן, מומחית למשפט בינלאומי מהמרכז האקדמי שערי משפט, מסבירה כי דיני המלחמה יוצרים תחום אפור רחב מאוד. "המשפט הבינלאומי דורש לא לפגוע באזרחים באופן בלתי מידתי. כלומר, יש לשקלל את היתרון הצבאי שמושג מהפעולה לעומת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, ואז לדאוג שהפגיעה הזו לא תהיה מופרזת. לכללים האלה יש מרחב פרשנות גדול מאוד. אפשר להתפלסף ולהתדיין על אופן הערכת המידתיות, ואפשר גם לשאול אם צריך לסכן חיים של חיילים כדי לא לחרוג מהמידתיות. לכן סעיף המידתיות מעולם לא היה מקור להעמדה לדין של חיילים בגין פשע מלחמה. במקרים קיצוניים יחפשו הפרה של עקרון ההבחנה, שאומר שאסור לפגוע באזרחים או ברכוש אזרחי כמטרה בפני עצמה. אם הפגיעה באזרחים היא נלווית, איש לעולם לא יועמד לדין. מדינות העולם יסתפקו בגינויים, ודעת הקהל הבינלאומית – בהוקעה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
