נגד הזרם

"מה שאנחנו הולכים לעשות זה פשוט בלתי נתפס: במקום להעביר מים מהכנרת, כמו שעשינו כל השנים במוביל הארצי, נעביר מים אל הכנרת. אנחנו בונים כיום מערכת שתזרים מים ממתקן התפלה דרומי דרך המוביל הארצי, כדי למלא את הכנרת. אותו מפעל לאומי שהוקם במטרה להעביר מים מהצפון רווי הגשמים לדרום הצחיח – ייעשה בו שימוש הפוך, כי כיום המחסור הגדול הוא דווקא בצפון הארץ", מסביר דודו ספיר, מהנדס אספקת המים של חברת מקורות.

אנחנו עומדים באתר אשכול שבבקעת בית־נטופה, צפונית לצומת המוביל. מולנו מתקדמת במרץ מלאכת הנחת הצינורות שיובילו את המים צפונה, במסגרת פרויקט הנדסי ענק שעלותו כמיליארד שקלים. הפועלים משקעים כאן את הצינורות האדירים בתעלות, מחברים ביניהם ובודקים את השיפוע באמצעות פלס. "אנחנו חופרים לאורך תעלת נטופה לכיוון הכנרת", מסביר מתן הדרי, האחראי על העבודות בשטח. "הפרויקט התחיל באפריל 2017, ואנחנו מתקדמים בקצב טוב יחסית. הדבר היחיד שעוצר אותנו מדי פעם זה הגשם, כי פה בבקעה מיד הכול מוצף ולא ניתן לעבוד".

אותו גשם שעוצר נקודתית את העבודות הוא בדיוק הגשם שספיר והדרי מייחלים שירד, וכמה שיותר. "אני ממש מקווה שלא נצטרך להשתמש במערכת שאנחנו בונים עכשיו", אומר ספיר. "הלוואי שהגשם ישוב לצפון, שתמיד יהיו לנו די מים באזור, ושהמערכת החדשה תהיה לחירום בלבד".

התקוות שמביע ספיר נראות לעת עתה רחוקות מן המציאות. לא במקרה ממשיכות פניה של רננה רז להתקלף בתשדיר של רשות המים: מפלס הכנרת נמצא בהידרדרות מתמשכת לעבר הקו השחור, תוצאת הבצורת הממושכת ביותר שחוותה ישראל מימיה. "רצף כזה, של חמש שנים שחונות, לא היה מאז קום המדינה", אומר לנו אורי שור, דובר רשות המים. "מצב מקורות המים הטבעיים גרוע מאוד כיום, וחסרים בהם כ־2.5 מיליארדי קוב. באזור הצפון מדובר בבצורת החמורה ביותר מאז החלו המדידות בשנת 1920, ולראשונה קיים חשש רציני להתייבשות מעיינות גדולים המזינים את נהר הירדן והכנרת. ספיקת מעיין הדן כיום היא 2.2 קוב לשנייה, לעומת ממוצע רב־שנתי של 6.6 קוב לשנייה בתקופה הזו. הבוקר עמד מפלס הכנרת על מינוס 214.64, כלומר 1.64 מטר מתחת לקו האדום התחתון, ורק 23 ס"מ מעל הקו השחור – שמעבר לו אסורה השאיבה".

כיום משמשים מי האגם בעיקר את הקיבוצים והיישובים שסביבו, בנוסף לכמות קבועה שנשאבת עבור ממלכת ירדן, כפי שנקבע בהסכם השלום. "כבר לפני יותר משלוש שנים הפסקנו כמעט לגמרי לשאוב מהכנרת למערכת הארצית. במקום 350־400 מיליון קוב בשנה, עברנו לשאיבה של כ־30 מיליון קוב בלבד בכל שנה. אנחנו צורכים מהכנרת את המינימום האפשרי, כשהמטרה היא בעיקר להשאיר את המערכת חיה, ולמנוע מהמשאבות ומהצנרת להיהרס מחוסר שימוש", מסביר שור.

אחר כך, ליד "בריכת ההשקטה" של המוביל הארצי באזור הכנרת, נבין עוד יותר את הצורך בהנשמה מלאכותית למאגר המים הגוסס של מדינת ישראל. אמנון איילון, מנהל יחידת תפעול ואחזקת תחנות באתר ספיר שבטבריה, צופה בשטחי האדמה המתייבשת שמותירה הכנרת מאחוריה בנסיגתה, ונזכר איך פעם כמעט יכול היה לקפוץ מחלון משרדו ומיד לשכשך במים. "פה עגנו הסירות של צוות דוגמי המים שלנו", מצביע איילון על אזור יבש שלידו מצוף צהוב, יבש גם הוא. "כאן הייתה כנרת. אנחנו מתפללים שייכנסו מים. שיפרצו מצידי לתוך המשרד שלי, העיקר שיגיעו. מה שמוזר הוא שדווקא בגלל השנים השחונות האלה, השקיפות של המים רק עלתה. המים שמגיעים לכנרת מביאים איתם בדרך כלל סחף של לכלוך, ועכשיו כל המשקעים האלה יורדים למטה, והמים הופכים להיות יותר ויותר צלולים מחוסר שאיבה".

אחר כך הוא מוליך אותנו למנהרה ממוגנת שמובילה לאולם משאבות המים. "החדר הזה נקרא בזמנו 'הברז של המדינה'. פה יושבים שלושת הברזים של משאבות המים ההיסטוריות של המוביל הארצי, שהזינו את כל המערכת. אבל היום זה כבר לא הברז של המדינה, כי יש מקורות מים אלטרנטיביים".

הפנטזיה של הרצל

בשבועות האחרונים, בעוד חורף 2018־2019 נפתח בגשמים מהוססים, יצאנו למסע בתוואי המוביל הארצי העכשווי ובכמה תחנות היסטוריות שהיו קשורות בתהליך הסבוך של הקמתו. המערכת האדירה הזו, שתחילתה בכנרת וסופה במצפה־רמון, הסתמכה לאורך רוב שנות קיומה על שילוב בין מי הכנרת למי תהום מאקוויפר ההר ומאקוויפר החוף. בעשור האחרון השתנו פניה: כעת היא מחוברת לחמשת מתקני ההתפלה הגדולים שהוקמו לחופי הים התיכון, וזורם בה תמהיל של מים מתוקים "טבעיים" עם מים מותפלים.

על מפעל מים לאומי שיפיץ את מי הכנרת ברחבי הארץ דיבר בערגה כבר בנימין זאב הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילנד" מ־1902. שנים לא רבות אחריו הגיע שמחה בלאס, מהנדס מים ביישוב העברי של ימי טרום המדינה, וגם לו הייתה פנטזיה: להשקות את הנגב. את המים הדרושים לכך הוא רצה לשנע הן מהנחלים השופעים בצפון הארץ, שרבים ממימיהם זרמו בנהר הירדן לים המלח, והן מאזור המרכז. התוכנית שלו הייתה לקחת מים מהירדן, סמוך לגשר בנות־יעקב, להוליכם עד לראש־העין, ומשם להזרים אותם לנגב יחד עם מי הירקון.

בלאס היה גם ממייסדי חברת מקורות, שהוקמה בשנת 1937 על ידי לוי אשכול. ביוזמתו של המהנדס בעל החזון החלו ב־1947 להניח צינור מים ליישובים החדשים בנגב, כדי שניתן יהיה לממש את הפוטנציאל המלא של התיישבות יהודית באזור. נתן אלתרמן, ב"טור השביעי" שלו, כתב במאי 1947: "המים נסעו אל הדרום / על שקע ותלולית. / ופה ושם נראו גמלים שלושה או שניים / טובלים נחיריהם / בפלא השלולית".

ספיר: "הכנרת תמיד תהיה עבורנו מאגר מים בעל משמעות אסטרטגית. אנחנו הרי מכירים את האיומים על המדינה. מספיק שטיל אחד יפגע במתקן חשמל משמעותי וישבית מפעל התפלה – ואנחנו עלולים להיות בבעיה. למוביל הארצי יש מערכות והגנות משלו, ואני יכול בלחיצת כפתור להגיע תוך שעה לתפוקה ששווה לזו של כל מתקני ההתפלה"

על שמו של בלאס רשום גם ייסודה של חברת תה"ל (תכנון המים לישראל), שתכננה את המוביל הארצי, אך הצעתו במתכונתה הגיאוגרפית המקורית לא יצאה מעולם אל הפועל. "בלאס רצה להעביר את המים לאורך בקעת הירדן עד מצפון ליריחו, ומשם במנהרה מתחת להרי יהודה", מסביר ד"ר ארנון למפרום, סגן מנהל תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, שכתב מאמר שפורסם באתר ארכיון המדינה על מקבלי ההחלטות שעיצבו את משק המים בישראל. "היתרון הגדול של התוואי הזה הוא עלות אנרגטית נמוכה, כי הכול התבסס על כוח המשיכה. אלא שאחרי מלחמת העצמאות שלטה ירדן בגדה המערבית, ומבחינה מדינית התוכנית של בלאס הפכה לבלתי אפשרית".

אגב, רעיונות דומים העלה וולטר קליי לאודרמילק, גיאולוג אמריקני וציוני נלהב, שסייר במזרח התיכון בימים שלפני קום המדינה. לאודרמילק הציע להשתמש במי הירדן להשקיית עמק הירדן, לנצל את הפרש הגבהים בין הים התיכון לים המלח לשם ייצור חשמל, ולהשתמש בעודפי המים של הירקון בימי הגאות שלו לשם השקיית הנגב. תוכניתו, שהופיעה בשנת 1944 בספרו "ארץ ישראל היעודה", שימשה את התנועה הציונית כדי להראות שלשטחי הארץ יש פונציאל לקליטת עולים יהודים רבים.

על בסיס הרעיון של בלאס להזרים מים ממעיינות ראש־העין דרומה, הוקם בראשית שנות החמישים "מפעל ירקון־נגב". אחרי כך הגיע תורו של המוביל הארצי, שהקמתו עוררה סערה בינלאומית: מדינות ערב, ובראשן סוריה, הביעו התנגדות עזה לתוכניותיה של ישראל לניצול מקורות המים השופעים של הצפון. "הקרב על המים", כך כונה המאבק שהלך והסלים, ומפעם לפעם הפך לעימות צבאי של ממש.

ב־1953, כשישראל החלה לבנות ליד גשר בנות־יעקב מפעל שאיבה עבור המוביל הארצי, החליטו הסורים לפעול בכוח נגד הפרויקט. העילה הייתה שהבנייה נעשתה בשטח שבהסכם שביתת הנשק מ־49' נקבע כמפורז, ובחלקו אף כלל קרקעות בבעלות ערבית. תקריות אש פרצו באזור הגבול, מדינות ערב נזעקו להתערב לטובת סוריה, וארה"ב ביקשה להפסיק את העבודות עד שיימצא פתרון מוסכם. במאמרו מתאר למפרום ישיבת ממשלה שנערכה בספטמבר 1953, על רקע המתיחות עם סוריה. שר החוץ משה שרת, שניהל את הישיבה כממלא מקומו של דוד בן־גוריון, דיווח לשרים כי הממשל האמריקני מאיים להפסיק את הסיוע הכספי לישראל, אם לא תיעצר הקמתו של מפעל השאיבה. שר האוצר אשכול גרס כי אסור להיכנע ללחץ הזה: "הכספים הניתנים לנו אינם מובטחים בין כך ובין כך לעולמי עולמים. עוד שנה או שנתיים בוודאי ייפסקו, אולם בלי מפעל הירדן גמרנו את העניין".

כדי לנסות להסדיר את חלוקת זכויות המים בין ישראל לשכנותיה, שלח נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר מתווך מטעמו, איש העסקים האמריקני אריק ג'ונסטון. כך באה לעולם ב־1955 "תוכנית ג'ונסטון", שהקצתה לישראל 38 אחוז מהמים הזורמים בירדן. בריאיון לרפאל בשן (מעריב, 24 בינואר 1964) תיאר בלאס את המגעים עם המתווך: "בסוף 1953 בא ג'ונסטון עם ההצעה הידועה שלו להקים מפעל מים משותף לישראל, לירדן, לסוריה וללבנון, במגמה לנצל את יובלי הירדן והירמוך יחדיו. בשלב מסוים נראה היה שהעסק גמור מבחינה טכנית. אנחנו הראינו רצון טוב, גם הערבים היו פחות נוקשים, וכבר התדיינו על כמויות שיתחלקו בינינו לבינם. עד שהערבים התחילו שוב להכניס את הפוליטיקה לעניין, ואז הכול נפל למים וטבע שם".

כשאין כסף לחיטה

אף שהליגה הערבית סירבה לקבל באופן רשמי את תוכנית ג'ונסטון, מכאן ואילך פעלה ישראל כאילו התוכנית הזו שרירה וקיימת, והרשתה לעצמה לנצל את מכסת המים שהוקצתה לה בהסכם שלא נחתם. לאחר שהבינה כי לא תצליח לחדש את העבודות להטיית מי הירדן באזור גשר בנות־יעקב, הוחלט על שאיבת מים מהכנרת באזור טבחה. בסיכומו של דיון שהתקיים ב־20 בספטמבר 1958 בין לוי אשכול, נציגי תה"ל, משרד החוץ וצה"ל, נאמר כי התוכנית החדשה תוצג לאמריקנים כפשוטה ובעלת היתכנות ביצוע יותר מכפי שהייתה בפועל. "תוכנית זאת אינה נוגעת באזור המפורז, ומבחינה מדינית יש לה היתרון הנוסף שאינה קשורה בעבודה בקרבת הגבול אשר עלולה לעורר את סוריה, התערבות או"ם, עיכובים והתנגדות אמריקנית (…) סוכם לא להזכיר את העובדה שתוכנית השאיבה מהכנרת תהיה יותר יקרה מתוכנית בנות יעקב. כל זה על מנת לא לתת לאמריקנים פתחון פה לטענה שהתוכנית המוגשת (…) יקרה מדי וכו' וכו'", נכתב במסמך פנימי בעקבות ההחלטה המשמעותית הזו.

העבודה על המוביל הארצי נעשתה בפרופיל נמוך, מחשש שהערבים יחבלו במפעל החשוב הזה. עד 1956 היה הפרויקט באחריות תה"ל, ואז הועבר לחברת מקורות, יחד עם אגף הביצוע של תה"ל. המהלך הזה היה אחת הסיבות לפרישתו הרועמת של בלאס מתפקידיו כמנכ"ל תה"ל וכיועץ הממשלה לענייני מים. למרבה המזל הוא לא פרש מהעיסוק במים ובניצולם המיטבי, ולימים יהיה ממפתחי שיטת ההשקיה בטפטוף.

לאחר שנחפרה התשתית למוביל הארצי, החלו ב־1959 לשנע ולהניח את הצינורות המתאימים. "צינורות 108 אינץ' הם, כידוע, מהגדולים ביותר שנוצרו עד כה לא רק אצלנו אלא אף בעולם הרחב. בתוך חללו של צינור־ענק זה יכולים שלושה אנשים מבוגרים לעמוד זה ליד זה ברווחה, ואפילו ג'יפ יכול לנסוע בתוכו ללא קושי מיוחד", תיאר סופר "על המשמר" בנגב, בידיעה מינואר 1959.

"הקמת המוביל הארצי לוותה ביוזמה מאוד נועזת, שאני לא בטוח שהיום, במערכת שלנו ועם הדמוקרטיה שלנו, היינו מסוגלים להגיע לשכמותה", אומר פרופ' (אמריטוס) יורם אבנימלך מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, לשעבר המדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה. "באותם ימים ישראל הייתה זקוקה להלוואות מהעולם כדי שתוכל לקנות דלק וחיטה, ופרויקט המוביל היה הוצאה אדירה יחסית לתקציב המדינה. אבל החזון שלאורו הוקמה המדינה אמר שאנחנו צריכים ליישב גם את הנגב וצריכים להקים שם חקלאות – והתנאי לקיומה של חקלאות באזור חצי־מדברי הוא מערכת אספקת מים".

במשרדו של אמנון איילון באתר ספיר תלויה מפה שמראה את תוואי האורך של המוביל הארצי הגולש מצפון לדרום. מסעם של המים, הוא מסביר, מתחיל בצינור תת־ימי ענק באורך 500 מטר, שהונח בקרקעית הכנרת על ידי צוללנים. "מי האגם נכנסים לצינור הזה ומגיעים לתחנה, כאן מחכות להם ארבע משאבות: שלוש הוקמו עם הבנייה של המוביל, והרביעית בשנת 1992. המים מגיעים ל'בריכת ההשקטה', שתפקידה להשקיט אותם לפני כניסתם למשאבות, שלא יהיו סוערים מדי ולא יכניסו איתם תסחיפי אוויר או בועות. אחר כך המשאבות יונקות אותם ודוחפות אותם כ־250 מטר כלפי מעלה, לגובה של 44 מטרים מעל פני הים. תחנת שאיבה נוספת נמצאת ליד גיחון צלמון, והיא מרימה את המים לגובה 150 מטרים מעל פני הים".

במפה שעל הקיר בולטות שתי נקודות צפוניות: "גיחון עמוד" ו"גיחון צלמון" – שני מקומות שבהם יורדים הצינורות במדרון תלול אל קרקעית ערוץ הנחל ועולים מעברו השני. איילון מסביר כי העברת המים בתוואי כה קשה, ושאיבתם לגבהים באופן שמייקר את התהליך, היו כנראה בלתי נמנעות בגלל החשש מפעולות חבלה. מאותה סיבה לא בנו למוביל צינורות עיליים שנתמכים בעמודים, אלא קברו את הצינורות בהר.

משה טורקניץ (84) עבד במקורות משנת 1955 עד שנת 2000. בתפקידו האחרון ניהל את נפת יודפת בחבל הירדן; בתפקידו הראשון, כבחור צעיר שהגיע לחברה, הוא שימש מנהל עבודה בעת הקמתם של שני הגיחונים. "אחוז השיפוע שבו עבדנו היה 73 מעלות, קיר כמעט אנכי לחלוטין", הוא נזכר. "היינו צריכים להוריד צינורות ענק לתוך תעלות שנחפרו, נחצבו ולעיתים פוצצו על ידי דינמיט. בתוך תשתית התעלות הזאת יצקנו פסים, הלבשנו עליהם את עגלת הצינורות, ואז התחלנו להוריד צינור אחר צינור כלפי מטה. במשך כל שעות היום היינו קשורים אל המסילות ואל הצינורות, כי אי אפשר היה לעמוד בשיפוע כזה בלי ליפול. עמדנו בתוך הצינורות ושילבנו וריתכנו אותם זה לזה. מדובר בעבודה פיזית קשה ביותר ואף מסוכנת".

ואכן, היו פועלים שקיפחו את חייהם במהלך הפרויקט. שניים נקברו תחת מפולת סלעים באחת ממנהרות המוביל; שלישי התחשמל למוות כשהשתמש במקדח לקוי. שלושה פועלים דרוזים ומומחה צרפתי נפצעו כשנפץ שהושאר באתר התפוצץ במפתיע. ב"קול העם", עיתון המפלגה הקומוניסטית, נכתב בחודש יולי 1962: "מן הראוי שהמוסדות יתנו את דעתם על התנאים השוררים במקום עבודה זה, ובייחוד על תנאי הבטיחות, למען יוביל המוביל הארצי מים ולא דם פועלים".

פיגוע מכונן

ב־1964 הושלם המוביל הארצי. כ־420 מיליון ל"י עלה הפרויקט – סכום שווה ערך לכ־4 מיליארדי שקלים במושגי ימינו. יותר מ־4,000 פועלים הועסקו, כ־2.5 מיליוני ימי עבודה הושקעו, כ־7 מיליוני מטרים מעוקבים של עפר נחפרו, כ־1.7 מיליוני מטרים מעוקבים של סלע נחצבו, כ־15 אלף צינורות בטון ופלדה הונחו – ומי הכנרת היו מוכנים להשקיית שדות הנגב.

פרוטוקולים מדיוני משרד החוץ מעידים על המתחים סביב הפעלתו של המוביל הארצי. האמריקנים שלחו הנחיה חד־משמעית לא להרעיש עולמות ולא לפרסם מספרים וכמויות, כדי לא לפתוח חזית מחודשת מול מדינות ערב. במסמך של משרד החוץ מינואר 1964 נכתב: "יש להניח כי בשבועות ובחודשים הקרובים, אי אפשר יהיה למנוע התרכזות של תשומת הלב הבינלאומית סביב מפעל הירדן. אם כי מצידנו, אנו מוסיפים להימנע ככל האפשר מצעדים או הודעות העלולים להביא לדרמטיזציה של הפולמוס הזה, ואף הטלנו צנזורה על פרסום התאריכים של שלבי הפעלת המוביל הארצי, הרי התכונה הרעשנית במחנה הערבי – ועידת הרמטכ"לים הערבים, נאומו הידוע של נאצר (…) והכנס הצפוי של השליטים הערבים – ודאי עוררה כבר, ותוסיף לעורר, התעניינות גוברת במשרדי החוץ ובדעת הקהל בעולם". בהתבססם על סקירות אמ"ן קבעו בכירי משרד החוץ כי "על אף הלחץ מצד סוריה, קיימת אצל רוב ארצות ערב, ובראש וראשונה אצל מצרים, רתיעה מפעולה צבאית ישירה וכוללת לסיכול מפעל המוביל הארצי". עם זאת הבכירים הודו כי קיימת סכנה של "התגרויות צבאיות", וציידו את נציגי משרד החוץ במידע הסברתי על חשיבות המוביל, תוך יצירת ערפול מכוון סביב מועד התחלת השאיבה.

לחששות מפני הסלמה היה על מה להתבסס. כשנתיים לפני השלמת העבודות נתפסו שני צעירים ערבים שניסו לצלם את מתקני המוביל הארצי ולהעביר את התמונות למודיעין המצרי. פועל ערני שהבחין בהם מסתובבים באזור כשבידם מצלמה, הביא למעצרם. נאצר אמנם אמר בהתבטאות פומבית בשנת 1963 כי אינו מתכוון לגרום להסלמה אזורית בגלל נושא המים, אך ברור היה שהסוגיה הזו מעסיקה אותו רבות.

הליגה הערבית הצהירה שאם יופעל המוביל הארצי, זו תהיה עילה למלחמה. עוד הוחלט על פעולות תגמול: הטיית החצבאני אל נהר הליטאני, והטיית הבניאס אל הירמוך. המשמעות הייתה פגיעה קשה במי הכנרת. כשהסורים ניסו להטות את הבניאס, ישראל הגיבה בירי טנקים והפצצות מהאוויר, וסיכלה את כוונתם

ועידת שליטי ערב המוזכרת במסמך התקיימה ב־13 בינואר 1964, בהשתתפות 13 המדינות החברות בליגה הערבית. ההצהרה שיצאה מהם קבעה כי אם תפעיל ישראל את המוביל הארצי, מדובר בעילה למלחמה. עוד הוחלט בפסגה על פעולות תגמול: הטיית החצבאני בלבנון אל נהר הליטאני, והטיית הבניאס שבסוריה אל הירמוך. המשמעות הייתה פגיעה קשה במקורות המים המזינים את הכנרת, מה שהיה מצמצם את כמות המים העומדת לרשות ישראל, וגם מביא לעלייה במליחות האגם. עוד החליטה הוועידה להקים מפקדה ערבית משותפת, ולייסד ארגון לשחרור פלסטין, הלוא הוא אש"ף. בעוד ממשלת לבנון שוכנעה לבסוף שלא לשנות את המצב הקיים בחצבאני, הסורים אכן ניסו להטות את מי הבניאס. ישראל הגיבה על כך בירי טנקים והפצצות מהאוויר, וסיכלה את כוונתם. לירדנים סייעה ארה"ב לחנוך פתרון הובלת מים משלהם, שבמסגרתו הוטו מי הירמוך מערבית לחמת גדר לעבר מנהרה, וממנה המשיכו אל "תעלת העו'ר".

תחת מעטה חשאיות נחנך ב־10 ביוני 1964 המוביל הארצי. על העיתונות נאסר לפרסם את דבר קיומו של האירוע ההיסטורי. "עמדנו ביציאה משני הגיחונים ורעדנו כשראינו את המים פורצים שם מהצינורות אל התעלות הפתוחות. זה היה אחד הרגעים המרשימים ביותר שיכולנו לצפות בהם", נזכר טורקניץ. חודשים אחדים לאחר מכן, באיגרת לחיילים בפרוס שנת תשכ"ה, כתב הרמטכ"ל יצחק רבין: "השנה שעברה היתה שנת בניין וביצור כוח המדינה וצה"ל. הופעל בה המוביל הארצי על אף איומי אויבינו לפגוע בו".

המרגל הישראלי אלי כהן, שפעל בסוריה באותם ימים, סייע רבות להגנה על המוביל הארצי. כאשר סוריה תכננה לחבל בפרויקט, השיג כהן מידע לגבי מיקום הפעולה, והעבירו לישראל. גם באשר לתוכנית הסורית להטיית מי הירדן באזור הבניאס, סיפק המרגל הבכיר מידע קריטי. כאשר הסורים ירו לעבר חקלאים ישראלים שעיבדו קרקע בשטח המפורז, הגיב צה"ל בירי מדויק לכיוון תוואי עבודות ההטיה, הודות לנקודות הציון שמסר כהן.

המוביל הארצי גם היה היעד לניסיון הפיגוע הראשון של תנועת הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף. ב־1 בינואר 1965 חדרה חוליה של שלושה מחבלים מכיוון ירדן, והניחה מטען נפץ ליד תעלת המוביל באזור עילבון. היום כבר מוגן המוביל באמצעים אלקטרוניים; בימים ההם היה זה סיור של משמר הגבול שגילה את המטען עוד בטרם התפוצץ. בדרכם חזרה נתקלו המפגעים בכוח של צבא ירדן, ושניים מהם נהרגו. למרות כישלון הפעולה היא התקבעה בעיני הפלסטינים כאירוע מכונן, והתאריך הזה מצוין מאז כיום הקמת הפת"ח.

"הקרב על המים" נחשב בעיני רבים לאחד הגורמים המרכזיים לפרוץ מלחמת ששת הימים; לשיטתם של הגורסים כך, רק כיבוש רמת הגולן הצליח לשים סוף לתוקפנות הסורית בנושא. מאידך גיסא, יש הסבורים כי עוד לפני כן הבינה סוריה את נחישותה של ישראל באשר למפעל המים שלה. "הסורים, בעצם הניסיון שלהם להטות את הירדן, הציבו את האיום הכי קשה על מפעל המוביל הארצי", אומר למפרום. "התגובה שבחר ראש הממשלה לוי אשכול הייתה ירי נקודתי־כירורגי שיפגע בפרויקט של הסורים. בהתחלה זה היה באמצעות טנקים, וב־14 ביולי 1966 נשלח גם חיל האוויר לפעולת תגמול כנגד סוריה באזור. זה בעצם סיים את המאמץ הסורי להטות את הירדן, ואפשר לישראל להזרים את מי הכנרת עד לנגב".

"לא יצאנו למלחמת ששת הימים בגלל המים", קובע גם אבנימלך. "הסורים לא הצליחו להטות ולא טיפה אחת של מים. ישראל עצרה זאת בעוד מועד, כשהפגיזה את המערכת שבנו".

גם לאחר שהוסר האיום הזה, המוביל הארצי לא תמיד זרם על מי מנוחות. אחת הבעיות הבוערות שהתעוררו סביבו בראשית קיומו הייתה רמת המליחות הגבוהה במימיו. הכנרת אמנם ידועה כימה מתוקה, אך היא מקבלת מליחות ממעיינות שנובעים מתחתיה או סביב לה, והדבר השפיע על מי המוביל. "רמת המליחות לא חצתה את התקן המותר במי השתייה, לא אז ולא היום. הבעיה במים מליחים היא היכולת של שורשי הצמחים לקלוט אותם מהאדמה", מסביר דודו ספיר. השינוי שחל במי ההשקיה עורר את חששם של החקלאים, ובפרט של הפרדסנים: אלה עתרו לבג"ץ בדרישה שמי המוביל הארצי לא יימהלו במים להשקיית הפרדסים, שרגישים במיוחד למליחות. "כדי להתמודד עם הבעיה מהלו את המים גם במי קידוחים באזורים שבהם היו פרדסים", אומר ספיר.

על בעיית המליחות עמדו כבר בתקופת הקמתו של המוביל הארצי. כדי להתגבר עליה נבנה במקביל "מפעל הטיית המעיינות המליחים" ("המוביל המלוח"), שנחנך בשנת 1967. "הרעיון היה לקחת את המעיינות המלוחים באזור הכנרת ולהטות אותם לעבר הירדן הדרומי ומשם לים המלח", מסביר אמנון איילון ומצביע על צינור־מרזב ענק הנמתח לצד האגם. "ובכל זאת, המליחות של הכנרת עלולה לעלות במרוצת השנים, בגלל שאיבת המים מתוכה וההתאדות בשמש".

העובדים החרוצים ביותר

אתר אשכול הוא אחת התחנות המשמעותיות בדרכם של המים אל הברזים הביתיים. כיום התעלה העוברת שם יבשה; דודו ספיר מסביר לנו שבחורף אין שאיבה מהכנרת למערכת שיורדת דרומה. "בשנים השחונות האלה אנחנו מתגברים במים מהכנרת בין החודשים מאי לספטמבר בלבד", הוא אומר.

כאשר המוביל הארצי מספק מים מהכנרת, הם מגיעים לאתר אשכול ונכנסים לבריכה שנקראת "מאגר השיקוע". כאן הם עוברים טיפול שבמהלכו שוקעים המוצקים שהגיעו עם הזרם. "המים העליונים והצלולים שבמאגר נאספים וגולשים לתעלה שמעבירה אותם ל'מאגר האגירה'. המאגר הזה, שנפחו 4.5 מיליוני קוב, מאפשר לנו לספק את צריכת המים השבועית של מדינת ישראל. מאז שנת 2007 עוברים המים לתחנה נוספת – מפעל סינון שבו מתקן מיוחד שמבטיח את איכות המים המגיעים לבתים".

במאגר אשכול, ובכלל בבריכות שמראים לנו באתרי מקורות, ניתן להבחין בדגים המשייטים להם – בעיקר אמנונים, קרפיונים ושמפנונים, חלקם ענקיים. "הדגים הם הפועלים הכי טובים של חברת מקורות", אומר ספיר. "הם עובדים מסביב לשעון ומנקים את המים מאצות ומחלקיקים ששוקעים על הקרקעית".

באתר אשכול נמצא גם חדר הבקרה של חבל הירדן, שבו נעשים התיאומים של המוביל הארצי שקובעים כמה מים יישאבו מכל מקור. "הכנרת כנראה מעולם לא הייתה הגורם העיקרי במוביל הארצי", סבור ישראל מנטל (74), איש חברת מקורות בשנים 1969 עד 2008. "ההסתמכות על מי התהום משני האקוויפרים תמיד הייתה גדולה מאוד. החשיבות הרבה של המוביל הארצי לא הייתה דווקא מבחינת כמות המים ששאב מהכנרת, אלא כמערכת שעושה אינטגרציה ארצית בין מקורות המים העיקריים של המדינה. זה מה שנתן לנו גמישות, והפך את מערכת המים של מדינת ישראל לייחודית ברמה עולמית".

לאורך שבעת העשורים של קיומה ידעה מדינת ישראל שנים ברוכות בגשמים – כמו חורף 1950 הגשום והמושלג, או חורף 1991־1992, שכמות המשקעים האדירה שנרשמה בו הצריכה את פתיחתו של סכר דגניה. לצערה של הכנרת, מספרן של שנות הבצורת היה גבוה בהרבה. שנים מעוטות משקעים נרשמו בין 1956 ל־1962, בין 1989 ל־1991, ב־2004 עד 2011, וכאמור גם בחמש השנים האחרונות. "בטבע יש מחזור של כניסת מים לכנרת", אומר איילון. "אם מסתכלים לאחור על הגרף של המפלס, ניתן לראות שפחות או יותר אחת ל־10 עד 12 שנה ישנו מופע גשם רציני שמרים את הכנרת, ואז שוב יש ירידה. מופע הגשם האחרון היה ב־2012, אז נוספו לכנרת כשלושה מטרים. נקווה שזה יקרה גם הפעם והסטטיסטיקה לא תיפגע, אבל מי שקובע זה היושב במרומים ולא אנחנו".

פרופ' אבנימלך כלל אינו בטוח שמופע גשם כזה אכן יפקוד את הצפון בשנים הקרובות. "כיום אנחנו נמצאים בצל מערכת גלובלית של שינויי אקלים, שהביאה תופעה שלא הכרנו בעבר – פחות גשמים בצפון ויותר בדרום", הוא אומר. "לצפון הארץ אין מערכת התפלה, וכיום הגליל העליון נסמך על מקורות הירדן, שהולכים ומידלדלים. אם יימשך התהליך, יצטרכו לעקור את מטעי התפוחים שבגליל, וזו כמובן תהיה פגיעה בחקלאות, בתיירות ובהתיישבות".

גם כיום נשאבים מהכנרת 50 מיליון מ"ק מדי שנה לטובת הירדנים, כפי שהתחייבה ישראל בהסכם השלום. "בנקודה מסוימת בסכר דגניה יש משאבות שלנו שמעבירות את המים מזרחה, לכיוון ירדן", מתאר איילון. "שם המים נאגמים בבריכות שמהן הירדנים שואבים. בעוד כחמש שנים, כשיוזרמו לכנרת מים מותפלים, זה יגיע גם אליהם".

"אם מסתכלים לאחור על המפלס, ניתן לראות שפחות או יותר אחת ל־10 עד 12 שנה ישנו מופע גשם רציני שמרים את הכנרת, ואז שוב יש ירידה. מופע הגשם האחרון היה ב־2012, אז נוספו לכנרת כשלושה מטרים. נקווה שזה יקרה גם הפעם והסטטיסטיקה לא תיפגע"

מדינה מוקפת עמים צמאים

על הצורך בהתפלת מי ים דובר כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. המהנדס הישראלי אלכסנדר זרחין, שהציע שיטת התפלה באמצעות הקפאה, מונה ליועץ של משרד הפיתוח, ובשנת 1956 נחתם איתו חוזה להקמת מתקן התפלה. בשנת 1961 הקים חברה להתפלה בשיתוף ממשלתי, והניח את אבן הפינה למתקן באילת. החברה שלו תהפוך בהמשך לחברת "IDE הנדסת התפלה" – זו שבנתה שלושה מחמשת מתקני ההתפלה הגדולים הפעילים כיום – וטכניקת ההקפאה תיזנח לטובת אוסמוזה הפוכה.

שיטות ההתפלה, שהלכו והשתכללו, יושמו במשך כמה עשורים רק באזורי ים המלח, הערבה ואילת. ב־2001, בעקבות רצף שנים שחונות שיצר חשש מפני מחסור במי שתייה, הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית שהמליצה על הרחבת השימוש בהתפלה. הוועדה אף פירטה את לוחות הזמנים הרצויים, אך הקמתם של מתקני התפלה חדשים הוסיפה להתמהמה. ועדת חקירה ממלכתית בנושא ניהול משק המים, בראשותו של השופט דן ביין, קבעה בשנת 2010 כי "ממשלות ישראל לדורותיהן כשלו בניהול משק המים". "הממשלה מיעטה לקבל החלטות, ובעיקר מיעטה לממש את החלטותיה", מסביר אבנימלך, שהיה אחד החברים בוועדת ביין. "נושא ההתפלה הוא רק דוגמה בולטת לכך. בכל פעם מחדש החליטו להקים מערכת התפלה לכמות מסוימת, ואחר כך ירד גשם, אז אמרו שאולי זה בעצם לא נחוץ. זה היה ממש גרוטסקה, לראות איך מחליטים ומבטלים, מחליטים ומבטלים, בלי שום מסגרת מובנית".

רק בשנת 2005 החל לפעול מתקן ההתפלה הגדול הראשון באשקלון, ומאז הוקמו מתקנים גם בפלמחים, בחדרה, סמוך לנחל שורק ובאשדוד. בינתיים נקבע למים "מחיר כלכלי" – עיקרון שלפיו תעריפי המים ישקפו את מלוא העלויות הנדרשות לאספקתם. השינוי הזה גזר על האזרחים מחשבה תחילה בטרם יבזבזו מים. ללא מימון מתקציב המדינה, הפך נוזל החיים למצרך יקר, שצפוי להתייקר עוד בתחילת 2019.

במהלך חמש השנים הקרובות אמורים לקום שני מתקני התפלה חדשים – אחד יתוסף למתקן הקיים בשורק, והאחר ייבנה באזור מחנה שרגא שבגליל המערבי. אם כיום מייצרים חמשת מתקני ההתפלה כמות מים ששווה לכשבעים אחוזים מהצריכה הביתית במדינת ישראל, בעזרת המתקנים החדשים ניתן יהיה להגיע לשמונים אחוזים. יחד עם זאת מדגישים ברשות המים כי המים המופקים בהתפלה אינם מסופקים ישירות לערים ולבתים, אלא נמהלים במים הטבעיים שבמערכת הארצית. "בעתיד מקורות המים הטבעיים באזורנו כבר לא יספיקו לכמות האוכלוסייה שתשב פה, ולכן יצטרכו בכל כמה שנים להוסיף מתקן התפלה", אומר אבשלום פלבר, מנכ"ל IDE. "בסך הכול, אין במדינת ישראל בעיית מים אמיתית שלא ניתנת לפתרון מהיר יחסית באמצעות השיטה הזו".

על העלול להתרחש בישראל כולה ניתן ללמוד ממה שכבר אירע ביהודה ושומרון. מערכות אספקת המים באזור הגיעו לקצה גבול היכולת, וזאת עקב הגידול הטבעי של האוכלוסייה היהודית והפלסטינית, צריכת המים הגוברת בבתים ובשטחים החקלאיים, והיעדר תשתיות מים מתאימות. שיאו של המשבר הגיע בקיץ 2016, אז הורגש מחסור במים ביישובים איתמר, אלון־מורה, יצהר ועוד. בחלק מהמקומות נקראו התושבים לאגור מים, וליישובים אחרים שלחה "מקורות" מים במכליות. גם אספקת המים לרשות הפלסטינית נפגעה. כדי למנוע את הישנות המצב הזה, החלה לאחרונה מקורות בעבודות להנחת קו בית־אריה־עופרים, שאמורה להתחיל לפעול בעוד כשישה חודשים. לאחרונה אישרה רשות המים למקורות לקדם מענה ארוך־טווח לאספקת מים לאזור באמצעות שדרוג שלושה מפעלי מים – "ציר חוצה שומרון", "גב ההר הצפוני" ו"גב ההר הדרומי". רק בשנת 2030 יושלמו הפרויקטים הללו, שאמורים להבטיח אספקת מים סדירה ואמינה הן לאוכלוסייה היהודית והן לזו הפלסטינית. "מקורות מספקת מים לפלסטינים בהתאם להסכמים שנקבעו", אומר דודו ספיר. "הבעיה היא שקווי ההולכה היו משותפים, ובאזור הכפרים הפלסטיניים לא אחת פגעו לנו בהם: פתחו בהם פתחים שגרמו להורדת לחץ המים בקווים גם ליישובים היהודיים. זיהינו את מקור התקלות, אבל כדי לטפל בהן אנו נדרשים לתיאום וליווי ביטחוני, ואז התיקון כבר הופך למעין פעולה צבאית".

על פי היעדים העדכניים שהציבה לעצמה מדינת ישראל, עד שנת 2030 אמור כושר ההתפלה להגיע ל־1,100 מלמ"ק בשנה. האם המשמעות היא שפשוט לא נצטרך עוד את הכנרת? ספיר דוחה את הרעיון הזה: "הכנרת תמיד תהיה עבורנו מאגר מים בעל משמעות אסטרטגית. אנחנו הרי מכירים את האיומים על המדינה. מספיק שטיל אחד יפגע במתקן חשמל משמעותי וישבית מפעל התפלה – ואנחנו עלולים להיות בבעיה. למוביל הארצי יש מערכות והגנות משלו, ואני יכול בלחיצת כפתור להגיע תוך שעה לתפוקה ששווה לזו של כל מתקני ההתפלה. זה לא שאפשר היום לוותר על התעלות ועל תחנת ספיר ולהגיד 'עשינו טעות, הקמנו מתקן שכיום כבר לא עובד'. נכון, במוביל הארצי נעשה פחות שימוש בשנים כאלה, בשנים ברוכות גשם הוא יעבוד יותר, אבל המשמעות התמידית שלו היא שאם תהיה פגיעה במתקני ההתפלה שעליהם אנחנו מבססים את העתיד, אז הנה, יש לנו כלי שבבת אחת יודע להעביר מים לכל מקום".

גם הקרב על המים, לפי פרופ' אבנימלך, אינו נחלת העבר. "מיעוט הגשמים בעשורים האחרונים לא פסח על ירדן, סוריה ומצרים, ולהן אין מתקני התפלה. כבר כיום אספקת המים ברבת־עמון צומצמה לפעם־פעמיים בשבוע. לדעתי, הסכנה הכי גדולה עבורנו היא תרחיש שבו לא יהיו מספיק מים בנילוס ובנחלים מצפון, ואנחנו נמצא עצמנו מוקפים בעמים צמאים ורעבים. עלינו לגייס כוחות בינלאומיים כדי להגביר את היכולת של המדינות שסביבנו להפיק מים ולנצל מים בצורה טובה יותר. אנחנו לא מתייחסים לנושא הזה, אבל בפועל מדובר בסכנה קיומית עבורנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il