במשרד הצנוע של חברת "אלתרמן שחמט" בראשון־לציון הוגשמו לא מעט חלומות. מייסדי החברה ומנהליה הם בני הזוג אלתרמן, שני אלופי שחמט לשעבר: לובה, שהייתה אלופת אוקראינה, ובעלה בוריס, שהיה אלוף ברית המועצות ואלוף ישראל. יחד הם יצרו לפני יותר מעשור את "שחמטק", תוכנית ייחודית המיועדת לבתי ספר וגני ילדים, ומטרתה להקנות כישורי חיים דרך משחק המלכים. הם לא שיערו שבעקבות הצלחתה בישראל תזכה התוכנית לתפוצה עולמית, מצפון אמריקה ועד המזרח הרחוק, ובסך הכול תעניק לכ־100 אלף ילדים את הכישורים לבחור טקטיקות ולהוביל מהלכים מורכבים. "שחמט הוא כלי אוניברסלי שמאפשר לפתח כל ילד", אומרת לובה. "לקחנו משחק כביכול קשה ומסובך, שמתאים רק למחוננים, והפכנו אותו לנגיש לכל ילד, כבר מגיל שלוש".
לרגל הופעתו של ספר הילדים "נסיך שחור, נסיך לבן" (הוצאה עצמית), שכתבה לובה בשיתוף לוטן סגל, אני נפגש עם בני הזוג אלתרמן ועם בתם אריאלה, שעובדת גם היא בחברה. עלילת הספר מתארת שני אחים שקנאתם כמעט מביאה אותם למלחמה, אך ההסלמה נמנעת בזכות תחבולה של אביהם; הוא גורם להם לפתור את המחלוקת באמצעות משחק שחמט. "הספר מבוסס על סיפור שהייתי מספרת לילדים כשהייתי גננת, לפני יותר מ־15 שנה", אומרת לובה. "רציתי להראות דרכו את הכוח שיש בחברוּת בין שני אנשים, גם אם הצבע שלהם שונה. מסר נוסף הוא שלפעמים צריך מתווך חכם שיעזור ליריבים לגשר על הפערים ביניהם".
המסר שאני קיבלתי מהספר הוא "שחקו שחמט, ולא יהיו מלחמות".
"נכון, עדיף שכל המלחמות יתרחשו על לוח השחמט".
לובה: "אנחנו מאנישים את הכלים; הילד לומד את המשחק דרך ממלכת השחמט, שיש בה אבא, אמא וילדים – מלך, מלכה ונסיכים. לכולם יש שמות, והתפקידים שלהם מתפתחים מסיפור לסיפור. בעצם פירקנו את המשחק, שכולו כללים, למשחקונים ולסיפורים קטנים על כל כלי"
זה לא קצת נאיבי?
"אולי. אבל יש כבר הרבה דוגמאות לכך שספורט מקרב בין קהילות. בתוכנית החינוכית שלנו ארגנו דו־קרב ידידות בין בתי ספר ישראליים לבתי ספר מספרד, הולנד, קנדה ומולדובה. וגם כאן בארץ – בין בתי ספר ערביים ויהודיים שמשתתפים בתוכנית. זה היה אירוע מיוחד".
התחרות לא יוצרת מתח נוסף בין יהודים וערבים?
"בכלל לא. אנחנו מכריזים שפה החברוּת מנצחת, ובסוף תמיד לוחצים ידיים. חברות וחיבור לא קשורים רק לפוליטיקה וזהויות. הכרתי ילד על הספקטרום האוטיסטי שהייתה לו סייעת בכיתה, והיא סיפרה שרק בשיעור שחמט הוא שמח וצוחק. ולמה? כי הוא היה חכם והתקדם מהר, ולכן הילדים רצו לשחק איתו. במקרה אחר הכנסנו את התוכנית שלנו לגנים עם עולים חדשים רבים, והגננות אמרו שהשיעור בשחמט יצר חיבור בין ילידי הארץ לילדים שאינם דוברי עברית בכלל".
לשחק בלי כללים
התוכנית המהפכנית של בני הזוג אלתרמן נולדה כתוצאה מניסיון רב־שנים שצברה לובה בשני תחומים: חינוך הגיל הרך, ומשחק המלכים. "ראיתי שאפשר ללמד ילדים כל דבר בעזרת תנועה, מוזיקה, סיפור ודרמה", היא אומרת. "התחלתי ללמד אותם שחמט דרך הצגות, סיפורים ואמצעים יצירתיים נוספים, וראיתי שזה עובד. ככה בעצם שילבתי את שתי האהבות שלי".
זרעי המיזם ניטעו אצלה לאחר עלייתה ארצה, ב־1994. לובה, בוגרת האקדמיה לספורט באוקראינה, החליטה לעבור הסבה מקצועית לחינוך, ולמדה במכללת אחווה. לאחר מכן המשיכה לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה, כשהכיוון החדש הוא גננוּת. "המפקחת של משרד החינוך שאלה אותי: 'תגידי לי בבקשה, מה הייחוד שלך? למה שאתן דווקא לך עבודה, כשבחוץ מחכות עוד מאה גננות?'. ואני, במבטא כבד של עולה חדשה, אמרתי לה: 'כי אני יודעת לצייר'. היא הביטה בי ואמרה: 'לא את צריכה לדעת לצייר, אלא הילדים'. חשבתי שוב ועניתי לה: 'אני יודעת ללמד ילדים שחמט'. התשובה הזו הלהיבה אותה מאוד, ובעקבות השיחה היא נתנה לי לנהל גן".
עשור אחר כך, לובה חשה שהעומס המוטל עליה נעשה כבד מדי. "בבוקר לימדתי בגן, אחרי הצהריים לימדתי בחוגי שחמט שהקמתי, ובנוסף גידלתי את הילדים שלי. הרגשתי שאני עומדת לקרוס. בוריס, שהיה שחקן פעיל ולימד גם הוא שחמט, אמר שאי אפשר להחזיק שני דברים: 'את צריכה לבחור – גן או עסק'. אז בחרנו בעסק. הרגשנו שיש לנו משהו חזק ביד".
ב־2004 היא התפטרה ממשרד החינוך, והחלה ללמד שחמט בשיטתה הייחודית: סיפורים ומשחקים. "עם הזמן רצו אותי בהרבה מאוד מקומות, אז הכשרתי עוד אנשים, והתחלתי לכתוב מערכי שיעור. במקביל, הורים רבים ביקשו סיוע לילדיהם שרצו להתאמן בשחמט בבית. האינטרנט אז לא היה מפותח, וככה נולדו חוברות התרגול שלנו".
איך מלמדים שחמט לילד בגיל שלוש?
"אנחנו מאנישים את הכלים; הילד לומד את המשחק דרך ממלכת השחמט, שיש בה אבא, אמא וילדים – מלך, מלכה ונסיכים. לכולם יש שמות, והתפקידים שלהם מתפתחים מסיפור לסיפור. בעצם פירקנו את המשחק, שכולו כללים, למשחקונים ולסיפורים קטנים על כל כלי. בשלבים מתקדמים יותר הצגנו גם טקטיקות, למשל איך מגיעים ל'איום כפול' (מצב שבו שחקן מאיים במקביל על שני כלים של היריב, ומאלץ אותו לוותר על אחד מהם – א"מ). הכול נעשה בצורה סיפורית וידידותית, ותוך כדי משחק משולבות גם פעולות חשבוניות: לכל כלי יש ערך מספרי, והילדים סופרים את הכלים שהוצאו ומחשבים את סך הניקוד".
יש באמת קשר בין יכולות מתמטיות לכישורי שחמט?
"בהחלט, נעשו הרבה מחקרים בנושא. מחקר שנערך באוניברסיטת גראץ באוסטריה, למשל, מצא שאזורים במוח שאחראים על פתרון תרגילי מתמטיקה הם אלו שפועלים בזמן משחק שחמט".
אז אדם שאינו מצטיין במתמטיקה, יכול לפתח את הצד המתמטי במוח באמצעות השחמט?
"בוודאי, זה מוכח מדעית. ויותר מזה, המחקרים האחרונים הראו קשר בין לימודי שחמט לרכישת שפה. נראה שהתבניות למשחק בשחמט הן אותן תבניות שפועלות ברכישת שפות".
"קל להסביר את זה", אומר בוריס. "בדיוק כמו בכל שפה, גם בשחמט יש כללים, עקרונות ויוצאי דופן".
לובה: "אתן לך דוגמה. צריח יכול לנוע רק בטור ושורה, ורץ רק באלכסון. הכללים האלה יוצרים שפה שלמה, שמורכבת ממילים ושורשים. לכן אנחנו אומרים שצריך ללמד את הילדים שחמט כבר בגיל צעיר, כי אז החשיבה שלהם עדיין גמישה, ואת התכונה הזו הם מאבדים עם הזמן. ילדים בגיל שלוש מתחילים לשחק שחמט באופן אינטואיטיבי".
בלי להבין את הכללים?
"כן. כשאדם מבוגר רוצה לשחק, הוא יבקש קודם כול לדעת היטב את הכללים. ילד לעומת זאת יכול לשחק במשהו בלי לדעת מה זה אומר. אנחנו אומרים לו: יש לך פה כלים לבנים, לילד מולך יש כלים שחורים, ואתה אחראי על הכלים שלך. תשחק".
בוריס: "הילד לוקח אחריות על 16 כלים משלו, ומתחיל לחשוב איפה למקם אותם. בהתחלה הוא יכול ללכת איך שהוא רוצה. ואז הוא לומד שלכל אחד יש תור, שבו הוא יכול להניע כלי אחד, וצריך לבחור איזה כלי להזיז. לאט־לאט הוא לומד שגם יש לו יריב, ושאפשר להכות את הכלי שלו. שיעור אחרי שיעור אנחנו מלבישים את הכללים לתוך החשיבה, ועושים את זה באמצעים מגוונים. כל המהלכים הללו מלמדים את הילד חשיבה יצירתית ואחראית, שממשיכה איתו הלאה לחיים".
שיעורי ההעשרה של תוכנית "שחמטק" בבתי הספר כוללים מערכי שיעור, סרטונים, חוברות ומשחקים. המימון מגיע מהעירייה או מבתי הספר שבחרו בתוכנית. בגנים כולל השיעור סרטון, סיפור, משחקי תנועה או משחק חופשי לתרגול. "הפכנו את החומר לכלי דיגיטלי, ועכשיו יש לנו אפליקציה ללימוד ולמשחק", מספרת הבת אריאלה, מנהלת הפיתוח העסקי בחברה. "היא תומכת בעשר שפות, כך שגם תלמידים מוסלמים משתמשים בה, ואפילו כותבים לנו דוא"ל".
מלבד לימוד משחק השחמט ופיתוח החשיבה, הם אומרים, משמשת התוכנית גם לפיתוח ערכים ותכונות כמו מנהיגות, שיתוף פעולה ועבודת צוות. "במערכי השיעור שלנו הילדים עובדים גם כצוות", מסבירה לובה. "הם תמיד פותרים את המשימות בזוגות, בשלישיות או ברביעיות, ואנו מקפידים על תקשורת תקינה ביניהם. השיעורים פעילים מאוד, והם לא מועברים ב'שקט דממה', כמקובל באליפויות שחמט, אלא ב'רעש עבודה'".
איך ערכי מנהיגות קשורים למשחק?
"הילד לומד לנהל 16 כלים משלו, והוא צריך להפעיל חשיבה, לתכנן, לקחת אחריות. יש גננות שאומרות לי: אתם מגדלים פה 35 מנכ"לים קטנים".
בוריס: "קספרוב הציע לתת לי יתרון: לו תהיה דקה בסך הכול לנצח במשחק, ולי חמש. אני הצעתי שיהיו לו שתיים. הוא חייך ואמר שהוא מחסל אותי בלי שום בעיה. כולם התקבצו סביבנו והתחילו להמר שאפסיד. אבל אז קרה דבר מוזר ובלתי צפוי: לקחתי ממנו שתי נקודות – ניצחון ושתי תוצאות תיקו. קספרוב היה בהלם. במשך יומיים הוא לא הצליח לדבר עם אף אחד"
שחמט דורש הרבה ריכוז, משמעת, דבקות במטרה ותרגול. אלה לא בהכרח תכונות שמאפיינות את התלמיד הישראלי.
בוריס: "ילדים רוצים לשחק, וזה בדיוק מה שאנחנו נותנים להם".
לובה: "זו המהפכה שעשינו. אנחנו לא מלמדים אותם שחמט, אלא גורמים להם לחשוב במגוון דרכים, ולמעשה מעודדים אותם להצטיין בהמון תחומים. לילדים כיף לשחק שחמט, כי הם למדו את המשחק בדרך כיפית, בסיפור והאנשה. הם ממש מרותקים. לכן זה גם לא משנה אם האוכלוסייה שאנחנו מלמדים היא חלשה או חזקה – התוצאות יהיו זהות. אנחנו מאמינים בפוטנציאל שטמון בכל אחד, ומלמדים גם ילדים מחינוך מיוחד עם פיגור שכלי. המשחק נותן להם תחושת העצמה בכל צעד קטן, וזה מעודד אותם להתקדם".
הגנה רוסית
התוכנית מפעילה גם מערך תחרויות משלה בין התלמידים. "הנקודות שהם צוברים באליפויות 'שחמטק' נרשמות לטובת הכיתה או הגן שלהם", מסבירה לובה. "יש דירוג, ובסוף השנה מוכרזת הכיתה המצטיינת בבית הספר, בית הספר המצטיין בעיר, ובית הספר המצטיין בכל הארץ".
בוריס: "אנחנו עורכים גם תחרות של פתרון תרגילים באפליקציה שלנו, והתלמידים גם משתתפים באליפות של העיריות ובאליפות ישראל לבתי ספר".
בחוברות המיועדות לגני הילדים, משולבים גם תחומי עניין נוספים מלבד שחמט. "לאחרונה התחלנו להיכנס לתחום ה־STEM – ראשי תיבות של מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה", אומרת אריאלה. "התפיסה היא שלא צריך ללמד כל מקצוע בנפרד, אלא אפשר לשלב אותם בפרויקטים שכוללים קצת מכל תחום. הרבה מחקרים טוענים ששחמט שנלמד בגיל צעיר מכוון את הילדים לתחומים האלה ולדרך החשיבה הכוללת הזו".
בוריס ולובה שניהם בני 48, גרים בראשון־לציון והורים לשלושה ילדים. מלבד אריאלה גם בנם ליאור עובד בחברה, כמנהל פיתוח האפליקציה. "זה עסק משפחתי", אומרת לובה בחיוך, "חשבנו שהמוחות צריכים להישאר כאן".
לובה נולדה בקייב, בוריס נולד בחרקוב. הם נפגשו בשנות התיכון, ובגיל 19 כבר התחתנו. "אבא היה מאוהב באמא מכיתה ז'", אומרת אריאלה. "אפילו לא ידעתי שבוריס מאוהב בי", צוחקת לובה. "אחרי שנים הוא גילה לי שהוא זוכר את כל המשחקים שלי בתחרויות: מתי שיחקתי הגנה ספרדית, באילו מהלכים פתחתי".
החיים בברית המועצות לא היו פשוטים להם כיהודים, אך השחמט הקל מעט על התחושה. "כששיחקנו בחוגי שחמט, אף אחד לא דיבר על היהדות שלנו", אומרת לובה. "את האנטישמיות הרגשנו במסגרות הרגילות. בבית הספר למשל צעקו לי ז'דובקה, כינוי גנאי ליהודי".
בוריס: "האנטישמיות הייתה בכל מקום – ברחוב, בבית הספר, בגן. אבל כשאתה מייצג את בית הספר, העיר או המדינה שלך, מתייחסים אליך כמי שמביא כבוד. גם שם הייתה כמובן הרבה פוליטיקה פנימית: כשהוחלט מי יהיו הנציגים לתחרויות, בחרו לא פעם במועמד לא־יהודי, גם אם הוא פחות טוב. אלו דברים שקרו".
לובה: "ידענו שאם לא נצטיין, נתקשה לשרוד. בגלל האנטישמיות מנמיכים אותך, מפריעים לך וחוסמים אותך. לכן במשפחות יהודיות היה מקובל מאוד ללמד את הילדים לפתח את המוח בעזרת שחמט. אבא שלי לימד אותי ואת אחותי שחמט כבר בגן, דבר שלא היה קיים במשפחות האוקראיניות. בשבילנו זה היה כלי להתגבר על כל הקשיים".
באיזה מובן?
"בכל מקום היה קשה להצליח, ואפילו להתקבל לאוניברסיטה היה קשה. אבל אחרי שאני ואחותי ובוריס זכינו באליפויות שחמט, קיבלנו הזמנות מהרבה אוניברסיטאות בברית המועצות שרצו שנגיע דווקא אליהן".
ובכל זאת עליתם לארץ מהר מאוד. לא חששתם להגיע לכאן בגיל צעיר, בלי משפחה?
לובה: "אנחנו באים מבתים ציוניים, ועם כל האנטישמיות בברית המועצות, ברגע שנפתחה האפשרות לעלות למדינת היהודים זה היה בשבילנו טבעי ומגניב. יכולנו אמנם לנסוע לארה"ב או למקומות אחרים – הוריי ואחותי עברו לגרמניה – אבל לא היה לנו בכלל ספק שנעלה לכאן. רצינו להגיע לארץ למרות שאמרו לנו שיש פה מלחמה ושאנשים מתפוצצים".
ב־1991 הם עלו לישראל, ובתחילה התגוררו באתר קרוואנים בבאר־שבע. אחרי שנה וחצי עברו לראשון־לציון. למרות קשיי הקליטה, התקופה ההיא לא הותירה בהם שום מרמור. "לפני שעלינו לא חשבנו בכלל על הצד המעשי", מספרת לובה. "לא היינו מפונקים שם. גרנו עם ההורים, לא היה לנו בית משלנו כשהתחתנו, וגם לא חשבנו שיהיה לנו בית בישראל. על כל מה שקיבלנו פה אמרנו תודה רבה, ועשינו דרך ארוכה עד שהיה לנו בית משלנו".
כמה שנים אחרי עלייתם ארצה מונה בוריס – שהיה אז שחקן בולט באולימפיאדות השחמט, ובין 50 המובילים בפסגת הענף – לאחד מעוזריו של אלוף העולם גארי קספרוב. השניים נפגשו לראשונה כבר בשנות השמונים. "ב־1986 קספרוב החליט לפתוח מחדש בית ספר מפורסם לשחמט, שבעבר נוהל על ידי אלוף העולם לשעבר מיכאל בוטוויניק", מספר בוריס. "זה קרה בדיוק אחרי שהוא ניצח את אנטולי קרפוב וזכה בתואר אלוף העולם. קספרוב רצה לקדם את הדור החדש של השחמטאים, ולאקדמיה שהוא פתח הוזמנו שחקני הנוער הטובים ביותר מכל ברית המועצות, ובהם אני. שם ניתנה לנו הזדמנות ללמוד מהשחמטאים הגדולים בעולם. ובאמת, ההסברים שהם נתנו על דרך החשיבה שלהם הקפיצו מאוד את ההבנה שלי במשחק. שם הייתה לי ההיכרות הראשונית עם קספרוב. עם הזמן התקדמתי, והפכתי לרב־אמן (דרגת השחמטאי הגבוהה ביותר – א"מ). בערך בשנת 1999 קספרוב הזמין אותי להיות העוזר שלו, כלומר סוג של מאמן".
איך הוא זכר אותך?
"היינו בקשר מאז 1986, והוא גם ידע על ההישגים שלי. באקדמיה שלו לשחמט, אני ועוד כמה נערים בני 15־16 שיחקנו מדי פעם משחקי בזק, שנמשכו חמש דקות. קספרוב החליט יום אחד לשחק מולנו בסגנון הזה, שהוא היה תותח בו. הוא הציע לתת לנו יתרון: משחק של 'אחת על חמש'. זה אומר שלו תהיה דקה בסך הכול, ולנו חמש דקות. הוא שיחק נגד אחד הנערים הכי חזקים שם, וניצח אותו פעם אחר פעם. זה היה הזוי, כי שישים שניות הן מעט מאוד זמן כדי לנצח. אחרי שסיים איתו הוא פנה אליי. הצעתי שנשחק 'שתיים על חמש'. חשבתי שהוגן יותר שיהיו לו שתי דקות. קספרוב חייך ואמר שבמשחק כזה הוא מחסל אותי בלי שום בעיה, ואם אצליח לצבור נקודה אחת (ניצחון או שתי תוצאות תיקו – א"מ) בחמישה משחקים, ניצחתי.
לובה: "אנחנו אומרים שצריך ללמד את הילדים שחמט כבר בגיל צעיר, כי החשיבה שלהם עדיין גמישה, ואת התכונה הזו הם מאבדים עם הזמן. ילד בגיל שלוש מתחיל לשחק אצלנו באופן אינטואיטיבי. הוא לומד לנהל 16 כלים, להפעיל חשיבה, לתכנן, לקחת אחריות"
"כולם התקבצו סביבנו, כאילו זה ממש דו־קרב, והתחילו לשים כסף על המשחקים ולהמר שאפסיד. אבל אז קרה דבר מוזר ובלתי צפוי: לקחתי ממנו שתי נקודות – ניצחון אחד ושתי תוצאות תיקו. הנערים היו בהלם, וקספרוב יותר מכולם. הוא פשוט קם, ובמשך כל הערב וגם למחרת לא הצליח לדבר עם אף אחד".
הוא התעצבן?
"כן, והוא היה בהלם מטורף. אחרי הסיפור הזה הוא לקח אותי ברצינות, וכך גם כל אלו שהסתכלו מסביב". זמן מה אחר כך זכה בוריס בתואר אלוף ברית המועצות לנוער (עד גיל 20). לובה, אגב, הוכתרה כאלופת אוקראינה עד גיל 20 כבר כשהייתה בת 15.
איך מכינים את קספרוב למשחק?
"אלוף עולם חייב כל הזמן להתקדם, ובשביל זה צריך המון רעיונות חדשים. כששחמטאי מגיע לתחרות הוא צריך להפתיע את היריב. תפקיד העוזרים סביבו הוא לספק לו את הרעיונות האלה, לנתח כל מיני מצבים ולחפש חידושים. לפני עשרים שנה השימוש במחשב לצורך ניתוחי המהלכים לא היה נפוץ כמו היום, וקבוצות גדולות של שחקנים היו עוזרות לשחקנים המובילים.
"קספרוב היה נותן לי למשל משימה, לנתח איזו פתיחה. הייתי מנתח אותה מכל הכיוונים בבית, שולח לו דוא"ל, הוא היה בודק את הניתוח ומחזיר לי, וככה ממשיכים בפינג־פונג. לפני משחק חשוב נגד שחקן פסגה הוא גם היה יכול לצלצל אליי בטלפון – זה קרה פעמים רבות – ולהתייעץ איתי על הכיוונים שכדאי לצאת אליהם".
כלים שלובים
על אף עברם המפואר בתחום, בני הזוג מדגישים שהמטרה שלהם אינה להכשיר את אלופי השחמט הבאים של ישראל. בוריס: "אנחנו לא רוצים להפוך את הילדים לאמני שחמט, אלא לתת להם כלים. קח לדוגמה את השפה: כשאתה מדבר אתה לא חושב על הדיבור, זה עניין אינטואיטיבי. אנחנו רוצים שהילד יחשוב כך על כל דבר – לפני שהוא חוצה את הכביש וכשהוא פותר תרגיל מתמטי".
זה בטח מספק מאוד, לעבוד במה שאתם אוהבים
לובה: "כן, אבל זו עבודה קשה. סתם דוגמה קטנה: לפני שמונה שנים, כשהתחלתי להציע את התוכניות שלנו, מנהלת חינוך באחת העיריות אמרה לי: 'אם היית מלמדת אנגלית או מתמטיקה הייתי מדברת איתך, אבל לשחמט אין לי זמן, אני עסוקה'. סגן ראש העיר, שהילד שלו למד אצלי בחוג, פנה אליה וביקש: תקשיבי לה רק חמש דקות. היא הסכימה. אחרי רבע שעה של שיחה היא לקחה אותי לאורך כל בניין העירייה ואמרה לכולם: 'אנחנו נלמד ילדים שחמט'. היא ביטלה תוכניות תגבור שהיו לה, והכניסה אותנו. הרגשתי שניצחתי. מאז התוכנית פועלת שם ברצף.
"כיף לקבל תגובות מהשטח. גננות מספרות שהן מחביאות את לוח השחמט בימים מסוימים, כי הילדים לא רוצים לשחק בשום דבר חוץ משחמט. הן אומרות שצריך להרחיב את החניות ליד הגנים, כי הורים מביאים את הילדים שלהם ונשארים לשחק איתם שחמט. יש סיפוק גדול מההרגשה שאנחנו משנים את החינוך בעזרת כלי מהפכני שילדים אוהבים".
אחרי שראו ברכה בעמלם, הקימו בני הזוג אלתרמן ב־2011 את החברה שלהם, ובה המשיכו לפתח את המיזם גם מעבר לגבולות ישראל. הם מציגים בפניי סרטון שצולם בקנדה, ובו נראים ילדי גן משחקים בלוח שחמט על הרצפה. "יש לנו תוכנית בקנדה, זכייניות בהולנד ובאוסטרליה, ועכשיו סגרנו חוזה לחמש שנים בדרום־קוריאה", אומרת לובה. "אנחנו שואפים ליצור שיתוף פעולה גם עם ארה"ב ומדינות נוספות. לאחרונה פנתה אלינו ממשלת מולדובה בבקשה לרכוש את התוכנית, וגם עם רוסיה יש דיבורים".
ואחרי שהגשמתם את החלום הזה, יש לכם חזון ארוך טווח?
"אנחנו רוצים שכל העיריות בישראל יבינו כמה הכלי הזה חשוב. מעבר לזה, נשמח להרחיב את הפעילות שלנו בחוץ לארץ ולהביא את הכסף הגדול למדינת ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
